דוגמא להחלטה בנושא בקשה לחידוש הליכים: בפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' דגן) מיום 24.1.13 ומיום 29.1.13, אשר במסגרתן נדחו בקשות המבקשים לחידוש ההליך המתנהל בעניינם כנגד המשיב (להלן: "הבנק"), להכרעה בשאלות שטרם הוכרעו ע"י בית משפט קמא, לשיטתם. העובדות הצריכות לעניין: המבקשים הגישו בשנת 2004 תביעה בבית משפט קמא בה עתרו לחייב את הבנק בנזקים שנגרמו להם, לטענתם, כתוצאה מאי העמדת מלוא סכומי ההלוואות שהובטחו להם, במועדים שהוסכמו. ביום 2.10.09 ניתן על ידי בית משפט קמא (כב' השופטת א' דגן), פסק דין אשר קיבל את התביעה בחלקה וחייב את הבנק לשלם למבקשים הוצאות בסך של 11,076 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן סך נוסף של 10,000 ₪. כמו כן, חויב הבנק בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ וכן את האגרה ששולמה על ידי המבקשים. על פסק הדין האמור הגישו המבקשים ערעור בבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 17.5.12 ניתן פסק דין בערעור על ידי כב' השופטת ח' הורוביץ (להלן: "פסק הדין בערעור"), אשר קבע כי יש להעניק למבקשים את הסעד המבוקש על ידם ולהחזיר את המצב לקדמותו על ידי שיחזור חשבונות ההלוואה תוך העמדת כל הלוואה והלוואה על מועדה הנכון, אלא אם יסכים הבנק לשלם סך של 20,000 ₪ משוערכים מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום, בתוך 30 יום. וכלשון בית משפט: "אשר על כן, הנני מורה לבנק לשחזר את חשבונות ההלוואות של המערערים ולהעמיד כל הלוואה והלוואה במועדה הנכון ובהתאם לתנאים, כפי שקבעה השופטת קמא. בהתאם לכך להעמיד את שיעורי החזר ההלוואה ותנאיה לעבר ולעתיד על נכונם. אם המערערים חויבו ושילמו עד מועד החשבון החזרי הלוואה ביתר, יוחזר להם כל סכום ששילמו ביתר והחזרי ההלוואה העתידיים יעודכנו בהתאם. אם המערערים לא שילמו החזרים שהיה עליהם לשלם בהתאם לתנאים הנ"ל, יהיה עליהם להשלימם במועד עריכת החשבונות כתנאי לתיקון החזרי ההלוואה בעתיד. אם המערערים לא יקבלו את התחשיב שיערוך הבנק, יהיו רשאים להגיש חוות דעת נגדית מטעם אקטואר והמחלוקת תובא בפני בית משפט קמא, על מנת שימנה מומחה אקטואר מטעמו. בשלב ראשון יישאו שני הצדדים בהוצאות האקטואר מטעם בית המשפט ובשלב שני בהתאם לתוצאות. אם הבנק ישלם למערערים בתוך 30 ימים את הסך 20,000 ₪, משוערכים ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום, יהיה פטור מעריכת החשבון כאמור לעיל." בחלוף 30 יום, הגישו המבקשים בקשה בבית משפט קמא למתן הוראות, במסגרתה טענו כי הבנק לא שילם את הסך של 20,000 ₪ בתוך 30 יום, ולכן טענו כי על הבנק לשחזר את ההלוואות כפי שנקבע בפסק הדין של כב' השופטת ח' הורוביץ. במאמר מוסגר אציין, כי הבנק העביר את הסכום שנקבע בפסק דינו של בית משפט שלערעור ביום 29.6.10, אלא שנטען ע"י ב"כ המבקשים כי התשלום שקבע בית המשפט שלערעור הגיע לאחר חלוף 30 ימים ולכן לא היה מוכן לקבל את השיק. ביום 5.10.10 ניתנה החלטה בבית משפט קמא על ידי כב' השופטת א' דגן הדוחה את הבקשה האמורה, בציינה כי בית משפט קמא סיים את מלאכתו ואינו מוסמך לתת הוראות ביחס להחלטות של ערכאת הערעור. על ההחלטה האמורה הגישו המבקשים בקשה למתן רשות ערעור בבית המשפט המחוזי, שנדחתה בהחלטת כב' השופט א' קיסרי מיום 4.11.10, אשר קבע כי אין לבית משפט זה סמכות ואף לא סמכות טבועה, ליתן הוראות מהסוג שהתבקש. עוד נקבע, כי מדובר באכיפת ביצועו של פסק דין ולשם כך קיימים הליכי הוצאה לפועל. בקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה אשר הוגשה בבית המשפט המחוזי, נדחתה ביום 14.11.10. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' קיסרי) לבית המשפט העליון. ביום 3.2.11 נדחתה הבקשה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל), ונקבע כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שניתן לפנות ללשכת ההוצל"פ לשם אכיפת החיוב על הבנק. לפיכך, בטרם פניית המבקשים לבית משפט קמא היה על המבקשים לפנות ללשכת ההוצל"פ על מנת שהבנק יחויב להעמיד למבקשים את מלוא ההלוואות וכן על מנת שהבנק יחויב להגיש תחשיב מחדש. לאור החלטת בית המשפט העליון פתחו המבקשים תיק הוצל"פ כנגד הבנק ובעקבות פתיחת התיק הוגשה בקשה מטעם הבנק בטענת "פרעתי". במסגרת ההליך בלשכת ההוצל"פ מוסכם היה על הצדדים כי הסך של ה-20,000 ₪ אכן שולם באיחור של מספר ימים ועל כן, טענו המבקשים כי האיחור פוסל את התשלום ומביא את הצדדים לפתרון המחלוקת על פי האפשרות האחרת המפורטת ברישא לפרק האופרטיבי של פסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת ח' הורוביץ. בין לבין, רשם לשכת ההוצל"פ דחה בהחלטתו את טענת "פרעתי" שנטענה על ידי הבנק, וקבע כי הפרק האופרטיבי בפסק דינה של כב' השופטת ח' הורוביץ בכל הקשור לשחזור ההלוואות, נכנס לתוקפו. לפיכך, הורה רשם ההוצל"פ לבנק לשחזר את ההלוואות מושא הבקשה ולהעמידן על ערכן הנכון תוך 45 יום. לאחר שהבנק שיחזר את ההלוואות, מוצאים המבקשים כי נותרה מחלוקת בדבר אופן העמדת ההלוואות בתיק הוצל"פ וחיובו של הבנק בעקבות אלה, על כן הגישו בקשה בבית משפט קמא לחידוש ההליכים בתיק, מאחר ומצויות שתי חוות דעת נוגדות לעניין סוגיית שיחזור ההלוואות, ובשל הפער ביניהן על בית משפט קמא להכריע בין עמדות הצדדים, כפי פסק הדין של כב' השופטת ח' הורוביץ. ביום 24.1.13 ניתנה החלטה ע"י בית משפט קמא (כב' השופטת א' דגן) לפיה אין מקום לחידוש ההליך מאחר ובית משפט זה "קם מכיסאו"; יצוין כי אין בהחלטת בית משפט נימוקים מעבר לאמור. בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 24.1.13 נדחתה ע"י כב' השופטת א' דגן בהחלטה נוספת מיום 29.1.13, שכן לשיטתה, המקום הנכון לשחזור ההלוואות הינו בפני לשכת ההוצל"פ. על החלטות בית משפט קמא מיום 24.1.13 ומיום 29.1.13 הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת עתה בפניי. טענות הצדדים: המבקשים מתארים את השתלשלות ההליכים בין הצדדים וטוענים כי שגה בית משפט קמא בהחלטותיו כי "קם מכיסאו". לטענתם, על בית משפט קמא הוטל ביצוע החלק האופרטיבי של פסק הדין שניתן עוד ביום 17.5.12 בבית המשפט שלערעור (כב' השופטת ח' הורוביץ) ולכן, על בית משפט קמא להכריע בין התחשיבים השונים שהציגו הצדדים לעניין ההלוואות שבמחלוקת. הבנק מתנגד לבקשה וטוען כי ערך את חישוביו והגיע למסקנה כי לא רק שלא מגיעים למבקשים כספים אלא שהמבקשים הם אלה שחייבים כספים לבנק, אלא מאי, שהבנק במפגיע מתעלם מהמחלוקת בין עמדתו ובין עמדת המבקשים. לטענת הבנק הוא פעל על פי כל ההחלטות שניתנו, לרבות על פי החלטת רשם ההוצל"פ ושיחזר את סכום ההלוואות, ומשמצא כי הבנק לא חייב בתשלום למבקשים, אין לדון בבקשות חוזרות ונשנות מצד המבקשים. עוד טוען הבנק כי מאחר ובוצע על ידו שיחזור כבר לפני למעלה משנה ומאז לא הוגשה כל בקשה נוספת לרשם ההוצל"פ, הסתיימו ההליכים בסכסוך זה באופן מוחלט, כלשונו. לפיכך, טוען הבנק כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור שהוגשה. המבקשים הגישו תשובה לתגובת המשיב בה טענו כי בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין שבערעור דרך לפיה יפעלו הצדדים לסיום המחלוקות ביניהם ועל כן, מוטל על בית משפט קמא להכריע בין חוות הדעת שהוגשו מצד המבקשים ומצד הבנק, לעניין התוצאות הכספיות העולות משחזור ההלוואות. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית משפט קמא חייב לחזור ולדון בתיק כאשר ערכאת הערעור מחזירה אליו את התיק להמשך דיון, כבענייננו, ועל כן יש להיעתר לבקשה ולהורות לבית משפט קמא ליישם את פסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת ח' הורוביץ. הפן הנורמטיבי: סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק"), אשר דן בסוגית מתן רשות ערעור על החלטת ביניים קובע כהאי לישנא: "החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". מלשון הסעיף נלמד כי לשם מתן רשות ערעור על החלטת ביניים מוטל על המבקש להצביע על עילה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור בהחלטה מעין זו, וזאת על פי אמות המידה הקבועות בסיפא של סעיף 52(ב) הנ"ל. הפסיקה קבעה כי ההכרעה בשאלת מתן רשות ערעור על החלטה אחרת תיבחן בהתאם למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים (רע"א 7682/06 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' אלוש מיום 25.6.2007), כך הוא המקרה שבפנינו. משנה תוקף מקבלים הדברים מקום שללא התערבות בית משפט זה אין למבקשים סעד ודרך לסיום המחלוקת ביניהם ובין המשיב, במיוחד שהמשיב סבור כי גם רשם ההוצל"פ אינו מוסמך לכך (ר' סעיף 24 לתגובה). דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות שהוגשו ובשים לב להשתלשלות ההליכים בין הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה ולהחזיר את הדיון במחלוקת שבין הצדדים, שטרם סולקה, להכרעה בפני בית משפט קמא ואבהיר; בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים בפני כב' השופטת א' דגן בבית משפט קמא ביחס להלוואות שניתנו למבקשים ע"י הבנק. על פסק דינה של כב' השופטת א' דגן הוגש ערעור מטעם המבקשים שהתברר בבית המשפט המחוזי בפני כב' השופטת ח' הורוביץ, אשר הורתה לבנק לשחזר את חשבונות ההלוואה של המבקשים. עוד נקבע בפסק הדין שלערעור כי אם הבנק ישלם למבקשים, תוך 30 יום, סך של 20,000 ₪ משוערכים ממועד התביעה ועד מועד התשלום, יהיה הבנק פטור מעריכת תחשיב שחזור ההלוואות. משלא העביר הבנק את הכספים האמורים במועד שנקבע, פנו המבקשים לבימ"ש קמא למתן הוראות ולחידוש ההליכים בפני בית משפט קמא כאמור בפסק הדין שלערעור. בית משפט קמא דחה את הבקשה בנימוק כי עם מתן פסק הדין בערעור סיים את מלאכתו. על החלטת בימ"ש קמא הוגשו ערעורים אל בית המשפט המחוזי ואל כב' בית המשפט העליון אשר נדחו, והמבקשים הופנו להמשך הליכים בלשכת ההוצל"פ, כאשר הדגש מפסק הדין בבית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל) מושם על ההוראה כי: "לצורך קיום התנאי האמור אין צורך לפנות כבר עתה לבית משפט השלום ואכן צדק בית משפט המחוזי (כבוד השופט א' קיסרי) בקובעו שניתן לפנות ללשכת ההוצאה לפועל לשם אכיפת החיוב. העובדה שנקבע בפסק דינה של כבוד השופטת הורוביץ כי ניתן יהיה לפנות לבית משפט השלום באם תהיה מחלוקת בין המבקשים לבין המשיב באשר לאופן תחשיב שיערוך חישוב הבנק תוך מינוי אקטואר, אין פירושה שכבר עתה נוצר צורך לפנות לבית משפט השלום בבקשה למתן הוראות שעניינה אכיפת פסק הדין שניתן." (הדגשה שלי) בעקבות הדברים הללו, ניתנה החלטה בלשכת ההוצל"פ ע"י כב' הרשם גור שי לאחר שנקבע כי הבנק לא שילם את הסך של 20,000 ₪ במועד שנקבע, כי נכנס לתוקפו הפרק האופרטיבי בפסק דינה של כב' השופטת ח' הורוביץ בדבר שיחזור ההלוואות. החלטת רשם ההוצל"פ עניינה בקידום החלק האופרטיבי בפסק הדין שלערעור, אשר הורה לבנק לערוך שיחזור ההלוואות של המבקשים במידה ולא יופקדו 20,000 ₪ המשוערכים במועד. דא עקא, משנחלקו הצדדים בתוצאות האופרטיביות של שיחזור ההלוואות, יש צורך בהכרעה שיפוטית במחלוקת שאינה בגדר סמכותו של רשם ההוצל"פ. בנסיבות אלה אין אלא לחזור לפסק הדין שלערעור (כב' השופטת ח' הורוביץ), כי באם המבקשים לא יקבלו את התחשיב שערך הבנק יהיו רשאים בנסיבות אלה, להגיש חוות דעת נגדית של אקטואר והמחלוקת תובא בפני בית משפט קמא, על מנת שיכריע בה. אמור מעתה, משהסתיימו הליכי ההוצל"פ בין הצדדים, עת הוגש תחשיב על ידי הבנק ,שהמבקשים חולקים עליו בהסתמך על תחשיב מטעמם, אין מנוס מחידוש ההליכים בבית משפט קמא, כפי שעתרו המבקשים, בהתאם למתווה בפסק הדין של כב' השופטת ח' הורוביץ. על כן, דומני, כי שגה בית משפט קמא בהחלטותיו לפיהן "קם מכיסאו", שכן בשלב זה של ההליך, בו ניצבות שתי חוות דעת מנוגדות האחת מטעם הבנק והשנייה מטעם המבקשים, נותרה מחלוקת אשר בהתאם לפסק הדין שלערעור תוכרע בפני בית משפט קמא. על כן אני מחליטה לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי רשות שניתנה, וכן אני מקבלת את הערעור ומורה על ביטול ההחלטות מיום 24.1.13 ומיום 29.1.13 של בית משפט קמא. בנסיבות אלה, אני מורה על החזרת התיק לבית משפט קמא להכרעה בין חוות הדעת המנוגדות הנוגעות לעניין תנאי שיחזור ההלוואות, כפי שהורתה כב' השופטת ח' הורוביץ, כאמור לעיל. המשיב יישא בהוצאות המבקשים בסך 2,500 ₪. הוצאה לפועל