דוגמא להחלטה בנושא בקשה לאיסור פרסום תמונה של חשוד: לפני ערר של המדינה על החלטת בימ"ש השלום בת"א (כב' השופט ד"ר אבינור) מיום 11/4/2013 במסגרתה נתקבלה חלקית בקשת החשודות לאיסור פרסום באורח שבו נאסר על פרסום שמותיהן ותמונותיהן של החשודות, להבדיל מיתר פרטי הפרשה. כפי שציינתי בהחלטתי הקודמת מהבוקר, מתנהלת כנגד החשודות, שהן אם ובת, מזה מספר חודשים, חקירה סמויה, בחשד שהשתיים עשקו קשישים, סחטו אותם באיומים, קיבלו כספים במרמה, החזיקו קשיש בתנאי ערבות ואף נהגו לסמם קורבנות בחומרים אסורים. ביום 10/4/2013 הפכה החקירה מסמויה לגלויה, החשודות נעצרו, נחקרו והובאו בפני בימ"ש השלום להארכת מעצרן. עוד עמדתי בהחלטה לעיל (שנגעה לערר לגבי תקופת ואופן המעצר), על סעיפי האישום הנזכרים בבקשת המעצר ואשר נוגעים, בין השאר, לקבלת דבר במרמה, סחיטה בכח, החזקה בתנאי עבדות, התעללות בחסר ישע, תקיפה, סחיטה באיומים, גניבה ושימוש ברעל מסוכן. במסגרת הדיון שהתנהל בבית משפט השלום, עתר ב"כ החשודות לקיים דיון בדלתיים סגורות וכן להורות על איסור פרסום. העתירה בעניין איסור פרסום מתבססת על סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט" או "החוק"). בעניין בקשה זו קבע ביהמ"ש קמא כדלקמן: "אך מובן הוא כי לא מדובר במקרה המצדיק דלתיים סגורות או איסור פרסום גורף. יחד עם זאת, מדובר בשתי חשודות ללא רישומים קודמים, כאשר אין לראות טעם חקירתי ממשי בפרסום שמן - להבדיל [מ]כלל פרטי הפרשה, לרבות אזור מגוריהן והמקומות בהם על פי החשד בוצעו העבירות, ובנסיבות אלה אני מורה על איסור פרסום שמותיהן של החשודות (כולל תמונותיהן) להבדיל מיתר הפרטים". על החלטה זו הגישה המדינה ערר. כהערה דיונית יוער כי המדינה הגישה "הודעת ערר לפי סעיף 53(א) לחוק סדר דין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים), תשנ"ו-1996...", אולם ניתן לתת את הדעת בהשגה כגון דא גם לסעיף 70ד(א)(1) ולפיו החלטה בעניין איסור פרסום לפי סעיף 70(ה1) ניתן לערעור בתוך 7 ימים (וביהמ"ש שלערעור ידון בערעור בדן יחיד). אין מחלוקת בין הצדדים כי העניין הדיוני לעיל אינו משנה בכל הנוגע לשיקולים. מדובר בחשודות אשר טרם הוגש כנגדן כתב אישום ומשכך, המסגרת הדיונית הרלבנטית הינה אכן סעיף 70(ה1)(1) לחוק אשר קובע כדלקמן: "בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום; הורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת". לעקרונות אשר עומדים בבסיס הסעיף הנזכר ולשיקולים אשר מנחים את ביהמ"ש, נדרש ביהמ"ש העליון לא פעם. כדוגמאות בלבד אפנה לפסק הדין המוכר כהלכת תורג'מן (בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מ"י, ניתן ביום 1/8/2004) ולפסק הדין שניתן לא מכבר בע"פ 8225/12 חברה פלונית בע"מ נ' פלוני, פסק דין מיום 24/2/2013). בפסיקותיו התייחס ביהמ"ש העליון לעקרונות ולזכויות הניצבים וניצבות משני עברי המתרס בסוגיות כגון דא. לא נרחיב בדבר מטבע הדברים, אך רק נזכיר כי מן הצד האחד עומד עקרון העל של פומביות הדיון, שמעוגן הן בחוק יסוד: השפיטה והן בחוק בתי המשפט, ומן הצד השני ניצבות זכויות אדם לכבוד, לשם טוב ולפרטיות, שגם הם עוגנו בחוק יסוד. ביהמ"ש העליון גם הזכיר כי מזכויות אלה נובעת גם חזקת החפות. כפי שצוין לא פעם, יש צורך לבצע איזון בין העקרונות ובין הזכויות כאשר המחוקק קבע את האיזון בדרך שבה פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת הם הכלל ואיסור הפרסום הינו החריג אשר מתקיים ב"נסיבות חריגות". בכל הנוגע לסעיף 70(ה1)(1), קיימים שני מבחנים מרכזיים (דומני כי בפרשת תורג'מן התייחס כב' השופט, כתוארו אז, חשין לארבעה יסודות ובפרשת חברה פלונית התייחס כב' השופט פוגלמן לשני תנאים מצטברים) אשר עולים מתוך לשונו של הסעיף. הכוונה הינה לכך שהפרסום עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובנוסף לכך, כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום. היו מקרים בהם ביהמ"ש קבע כי הנזק שעלול להיגרם מהפרסום אינו עולה כדי נזק חמור ולא הגיע לכלל בחינת השלב האחר. רק אם וככל שמגיעים למסקנה כי עלול להיגרם נזק חמור, כי אז יש לבחון את היחס בינו לבין העניין הציבורי שבפרסום. אדרש אפוא תחילה לשאלת הנזק שעלול להיגרם לחשודות כתוצאה מפרסום שמן ותמונתן. יובהר תחילה כי על החשוד להוכיח שעלול להיגרם נזק חמור ונאמר לא פעם כי אין די בכך שעלול להיגרם נזק "רגיל" וכי עצם קיומו של נזק מכך שמתפרסם שמו של אדם שנתון בחקירה משטרתית ונחשד בביצוע עבירות פליליות, איננו נחשב ככלל נזק חמור אשר מרים את הנטל בעניין דרישת הדין. כאשר אני מבצעת "הרכבה" בין השיקולים שאליהם הפנה ביהמ"ש העליון בשאלת בחינת קיומו של נזק חמור (ר' למשל סעיף 12 לעניין חברה פלונית שנזכר לעיל) לבין נסיבות המקרה שלפני, מעלה כי החשודות עוסקות באותו עניין עצמו שבו הן נחשדות, היינו - טיפול בקשישים, לחשודה 2 יש בת קטינה (שהיא נכדתה של החשודה 1) אשר הפרסום צפוי לפגוע בה ולהחמיר את הפגיעה בחשודות, אין לחשודות עבר פלילי רלבנטי ככל שהוצגו הדברים לפני, והעבירות המיוחסות לחשודות הן קשות. במסגרת ההחלטה שניתנה לעיל בעניין המעצר עצמו, עמדתי על כך שהטיעון לפיו מדובר בעבירות כלכליות אינו הולם לכאורה את החומר שהוצג עד כה. הדבר פעל מצד אחד בשאלת המעצר והוא פועל גם בשאלות הדרושות בעניין איסור הפרסום. אם אדרש לפסיקות שניתנו בבית המשפט העליון בעבר, דומני שהדברים אינם כדוגמת עבירות מיסוי לגביהן עולה שאלת איסור הפרסום מידי פעם, אלא יש בהם חומרה שדומה יותר לסוג המקרים האחר (מבלי להשוות) שיש בו מהות של קלון בכל הנוגע לשאלת האינטרסים בעניין איסור פרסום (מבלי להתייחס להקשרים אחרים). שיקול נוסף אשר נזכר בפסיקה, נוגע למשקל הראיות שנאספו לתיק החקירה. בעניין זה אציין, מבלי כמובן לקבוע מסמרות כלל ועיקר, כי המכלול הראייתי, ולו החלקי, שהובא לפני, איננו "קל כנוצה", אם לעשות שימוש בביטוי שנזכר בפסיקה. לאור האמור, אני נוטה לומר כי הורם הנטל להראות שלחשודות עלול להיגרם נזק חמור כתוצאה מפרסום שמן ותמונתן. יתכן שאפשר לומר את הדברים בפרט על רקע הפרסומים האחרונים בעניין תקיפת קשישים והשיח הציבורי הראוי המתקיים בסוגיה זו (וניתן לציין גם את הפרסומים שכבר בוצעו בפרשה הקונקרטית). משכך, יש לעבור ולבחון האם יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום. בכל הנוגע לבדיקה זו, קיימים שני רבדים. הרובד האחד של עניין ציבורי, הרובד הכללי, עוסק בעקרונות היסוד אשר עומדים באופן כללי בבסיס שאלת איסור הפרסום ונדונים לרוב בפסיקה. אלו הם העקרונות אשר עמדו בבסיס עיקרון פומביות הדיון ובבסיס ההסדר שנקבע בסעיף 70(ה1)(1), ואין צורך להרחיב. הרובד השני הוא רובד פרטני (פרטיקולרי, כפי שכונה בפסיקה), כאשר בכל הנוגע לרובד זה ציין ביהמ"ש העליון שיקולים אפשריים כמו מהות המעשים שהחשוד נחשד בהם, עד כמה פרסום עשוי להעמיד את הציבור על המשמר, אם יהיה בפרסום כדי להביא לקידום החקירה ובירור האמת, מה משקל הראיות שנאספו, ועוד. במקרה שלפני מדגישה המדינה את חומרת המעשים ובפרט את עמדתה כי פרסום שמותיהן ותמונותיהן של החשודות יסייע לקידום החקירה ולבירור האמת. ב"כ המשטרה טען כי חשיפת השמות והתמונות יכולה להביא לגילוי מתלוננים נוספים, חשודים נוספים אשר "ייקשרו" אל החשודות הנוכחיות, ומעשי עבירה נוספים. עוד טען ב"כ המשטרה כי החקירה עצמה לימדה שהצגת תמונות החשודות תרמה לקידום החקירה. הסניגור המלומד, בנוסף להדגשת נסיבותיהן האישיות של החשודות, הדגיש את העובדה שהחקירה נמשכת מזה זמן לא מבוטל ולמעשה המשטרה יכולה היתה לפנות ואף הצליחה לפנות, לאנשים נוספים ולא היה לה צורך בפרסום כדי להגיע אליהם. לאחר שעיינתי עיין היטב במכלול טיעוני הצדדים, מצאתי לבסוף כי האינטרס להביא לקידום החקירה ולבירור האמת ע"י עידוד קורבנות נוספים להתלונן, הוא ממשי במידה כזו שהנזק שעלול להיגרם לחשודות, אשר, כאמור, אינני ממעיטה בו כלל, איננו גובר על העניין הציבורי. אדגיש כי האינטרס הינו בקידום החקירה ובבירור האמת. אין מדובר בחשיפת שם ותמונות על מנת שהציבור יידע פרטים לצורך תאוות הידע בלבד. העובדה שהסניגור עצמו ציין שהמשטרה הגיעה לכל מי שיכולה היתה להגיע ללא פרסום, מלמדת כי נתיב זה מוצה. השאלה היא האם קיימים אנשים נוספים שיכולים להיות מתלוננים ואשר לא ניתן היה להגיע אליהם בדרכים הרגילות. יצוין כי אין מדובר, לפי החשדות, באירוע נקודתי אחד אלא במספר מעורבים ובמספר מתלוננים. בהתאמה, קיימת אפשרות שאין לבטל אותה, לקיומם של מתלוננים נוספים. בפרט כך כאשר עיסוקן של החשודות הוא טיפול בקשישים. עוד יצויין כי לפי דברי המשטרה, בעצם פרסום הפרשה לא היה עד כה די כדי להביא לפניות נוספות. בשים לב למיהותם של המתלוננים הפוטנציאליים (אנשים באים בימים) ולכך שבמהלך החקירה עצמה, הועילה הצגה של תמונה לשם קידום הבירור, יש לתת משקל נוסף לטענה כי יש צורך גם בצעד של פרסום תמונות (וממילא - זהות) החשודות. אציין עוד כי משקלן של הראיות שנאספו עד כה כנגד החשודות, שיקול אשר בא בחשבון גם בסוגיה זו, אינו משקל קל. קודם לכן נזכר הדבר כטעם במסגרת הדיון בשאלת הנזק שעלול להיגרם לחשודות. כעת בא הדבר במסגרת הדיון בשאלת העניין הציבורי הפרטני והאיזון שיש לבצע בין אינטרס החשוד לבין אינטרס הציבור. לאור האמור, לאור העיקרון הכללי של פומביות הדיון, לאור העניין הציבורי הממשי הקיים גם ברובד הפרטני לצורך קידום החקירה, אני סבורה כי לא הורם הנטל במסגרת סעיף 70(ה1)(1) ואין מקום לאסור על פרסום שמותיהן ותמונותיהן של החשודות. אשר על כן, ערר המדינה מתקבל. חשודאיסור פרסוםפרסוםהגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות