דוגמא לפסק דין בנושא ביטול קניית קרקע חקלאית: לפניי תובענה בקשר עם הסכם מכר מקרקעין מיום 1.10.98, אשר נחתם בין התובעים, שהינם בני משפחה ואזרחי מדינת מקסיקו, לבין הנתבעות 1 ו-2, שהינן חברות העוסקות בבנייה והשקעות בנדל"ן (להלן בהתאמה: "הנתבעות"; "הסכם המכר"), ואשר לפיו מכרו התובעים את זכויות החכירה בקרקעות חקלאיות באזור השרון, בשטח כולל של כ-90 דונם (להלן: "המקרקעין"). במסגרת התובענה התבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי, שלפיו הסכם המכר בוטל כדין על ידי התובעים, נוכח הפרתו על ידי הנתבעות, וכן לפסוק לתובעים פיצוי כספי בסך 3,825,000 ₪ בגין ירידה בשווי המקרקעין. בקליפת האגוז יצוין, כי בהתאם להסכם המכר, התחייבו הנתבעות לרכוש את הזכויות במקרקעין בתמורה לסך בשקלים השווה ל-1,350,000$, אשר נועד להשתלם ב-6 תשלומים. סך של 400,000$ מתוך התמורה הופקד על ידי הנתבעות בידי התובעים עוד קודם לחתימת הסכם המכר, אולם יתרת התשלומים לפי ההסכם לא שולמה לתובעים, ככל הנראה לאור קשיים שאליהן נקלעו הנתבעות. ביום 18.4.99 נחתמה בין הצדדים תוספת להסכם המכר, שבמסגרתה שונו תנאי תשלום התמורה (להלן: "התוספת להסכם"). לתובעים שולם רק התשלום הראשון לפי התוספת להסכם, בסך 200,000$, כך שלטענת התובעים גם היא הופרה על ידי הנתבעות. בנוסף, לטענת התובעים נודע להם בדיעבד, כי ביום 22.2.99, בטרם חתימת התוספת להסכם, התקשרו הנתבעות עם הנתבעת 3 בהסכם, שלפיו מכרו הנתבעות לנתבעת 3 את מלוא זכויותיהן במקרקעין תמורת הסך של 1,260,000$, ובתוספת 9 יחידות מגורים שהנתבעת 3 אמורה הייתה לבנות במקרקעין (להלן: "ההסכם עם שומרת"). לטענת התובעים, הנתבעים 1-4 אף פעלו שלא כדין לרישום הערת אזהרה על המקרקעין לטובת הנתבעת 3. הנתבעות הכחישו את המיוחס להן. ביום 21.3.06 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה שנועד לסיים את המחלוקות ביניהם, אולם לטענת התובעים אף הסכם זה הופר על ידי הנתבעות. משכך, הוגשה התובענה נשוא פסק הדין. הנתבע 4 הינו עורך-דין במקצועו, אשר ייצג את הנתבעים 1-3 באירועים הרלוונטיים לתובענה. ביום 19.7.10 הוריתי על מינויו של שמאי המקרקעין עדי צביקל, כמומחה מטעם בית המשפט, זאת הואיל ואחת המחלוקות המהותיות בתיק הינה הנזק שנטען כי נגרם לתובעים, וכן לאור הפער הניכר שבין חוות דעת הצדדים. המומחה הגיש את חוות דעתו, ולאחר מכן הודיעו הצדדים כי מתנהל ביניהם משא ומתן מתקדם שעשוי להביא את המחלוקות ביניהם לידי סיום, אולם ניסיון זה לא הסתייע בין הצדדים. בדיון ביום 20.5.12 הוצע לצדדים הסדר באשר לקידום ההליך, שלפיו ימכרו המקרקעין למרבה במחיר, כאשר התמורה תופקד בנאמנות, וכמפורט בהחלטה שניתנה. הצדדים הסכימו להצעת בית המשפט, וביום 24.5.12 ניתנה החלטה הנותנת תוקף להסכמה שבין הצדדים. בחודש דצמבר 2012 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שלפיו, בין היתר: הסכם המכר והתוספת להסכם בוטלו כדין; מכירת המקרקעין לצד ג' בסך כולל של 8.45 מיליון ₪ תאושר על ידי בית המשפט, וחלוקת התמורה בין הצדדים תהיה כמפורט בהסכם, ובין היתר, כי בראש ובראשונה ישולמו תשלומי החובה החלים על המקרקעין, כגון דמי חכירה, דמי הסכמה, מס שבח, ועוד (להלן: "תשלומי החובה"), ומתוך התמורה שתיוותר לאחר תשלומי החובה (להלן: "הסכום נטו"), ישולם לתובעים סך שבין 3,000,000 ₪ ל-4,000,000 ₪, כאשר על בית המשפט להכריע בין סכום המינימום לבין סכום המקסימום האמורים לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984, ללא הנמקה, ולאחר שהצדדים יגישו סיכומים בכתב (להלן: "הסכם הפשרה"). כן קובע הסכם הפשרה את אופן חלוקת הכספים שיוותרו לאחר התשלום לתובעים, באופן שההפרש בין הסכום שישולם לתובעים, בהתאם להכרעת בית המשפט, לבין הסך של 4 מיליון ₪, ככל שיוותר הפרש כאמור, ישולם במלואו לנתבעת 3 (מכוח הוראות בלתי חוזרות שניתנו על ידי הנתבעות וצורפו להסכם, וכמפורט בסעיף 2.3 להסכם הפשרה). כן נקבע בהסכם הפשרה, כי ככל שסכום הנטו יעלה על הסך של 4 מיליון ₪, אזי תחולק היתרה באופן הבא: 30% לתובעים ו-70% לנתבעת 3 (סעיף 2.4 להסכם הפשרה). להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין ביום 27.12.12, והצדדים הגישו את סיכומיהם. לאור ההסכמה האמורה, לא ראיתי צורך לפרט את טענות הצדדים בסיכומים, אולם אציין בקצרה את תמצית חלק מטיעוני הצדדים. התובעים מדגישים בסיכומיהם, כי סכום תשלומי החובה לא היה ידוע לצדדים בעת חתימת הסכם הפשרה, וכי הוא עדיין אינו ידוע להם. לטענתם, שלושה עקרונות אמורים להנחות את בית המשפט בקביעתו. הראשון, כי הסכום שיוכרע על ידי בית המשפט אמור לשרת את עקרון ההשבה שנקבע בסעיף 2.2. להסכם, דהיינו להביא את התובעים, ככל שניתן, למצב שבו היו נמצאים אילו קוים הסכם המכר, וזאת בהתחשב בסכומים שכבר קיבלו התובעים. השני, כי מנגנון השערוך של הכספים צריך לקחת בחשבון את הוראות הסכם המכר עד לביטולו על ידי התובעים, ואת "מחיר הכסף" במשך השנים שעברו ממועד הביטול כדין, דהיינו כי יש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ולא לפי המנגנון שנקבע בסעיף 5.5 להסכם המכר. השלישי, שבעוד שעל פי הסכם המכר התמורה לתובעים הייתה נטו (למעט השתתפות התובעים בסך של 225,000$ בגין תשלום מס שבח), הרי שעל פי הסכם הפשרה תשלומי החובה מופחתים מהתמורה. לטענת הנתבעת 3, שלסיכומיה הצטרפו גם הנתבעים הנוספים, סכום הנטו, כהגדרתו לעיל, אמור לעמוד, לפי הערכות הצדדים, על סך 5 מיליון ₪ לפחות, כך שהסדר הפשרה מבטיח לתובעת סכום מינימאלי של 3.3 מיליון ₪, שדי בו כדי לענות על דרישות התובעים, לרבות על פי ההסכמים שבין הצדדים. כן נטען, כי על פי הסכם המכר היה אמור להיוותר בידי התובעים סך של 1,125,000$, בעוד שבפועל שולמו לתובעים על ידי הנתבעות, מתוך כספה של הנתבעת 3, סכומים שונים שעל התובעים להשיבם לידי הנתבעת 3, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הפיגורים שנקבעה הן בהסכם המכר, הן בתוספת להסכם והן בהסכם מיום 21.3.06, ולא לפי מנגנונים אחרים שנטענו, לראשונה, בסיכומי התובעים. לשיטת הנתבעת 3, חישוב יתרת התמורה ה"מגיעה" לתובעים נמוכה אף מהסך 3 מיליון ₪. כן נטען, כי הנתבעת 3 העבירה לנתבעות סך של 1 מיליון דולר, השווה לסך של 8 מיליון ₪ נכון למועד הגשת סיכומיה, לצורך כיסוי הסכומים ששולמו לתובעים על ידי הנתבעות, וכי היא הסתמכה במעשיה על התנהלות התובעים עצמם. בנוסף, טוענת הנתבעת 3 כי ככל שבית המשפט יפסוק לתובעים סך של 3 מיליון ₪, כפי דרישתה, וככל שסכום הנטו אכן יעמוד על 5 מיליון ₪, כפי הערכות הצדדים, אזי הסכום שתקבל הנתבעת 3 לפי הסכם הפשרה הינו 1.7 מיליון ₪ בלבד, כאשר סכום זה נמוך משמעותית מסך 8 מיליון ₪ ששולם על ידה, ואף מתשלומי ההשבה הנומינאליים שעל התובעים לשלם לנתבעת 3, בסך של כ-2.5 מיליון ₪. מכאן, שלשיטת הנתבעת 3 אף שיקולי הצדק נוטים לטובתה. לאחר שקראתי את כתבי הטענות וצרופותיהם, וכן את סיכומי הטענות וצרופותיהם, ובהמשך להסכמה שאליה הגיעו הצדדים, ניתן בזאת פסק דין שלפיו הסכום הכולל שאותו יקבלו התובעים לפי סעיף 2.2 להסכם הפשרה הינו 3,350,000 ₪. הואיל ובהסכם הפשרה הוסכם כי כל צד יישא בהוצאותיו, אין צו להוצאות. ביטול עסקה (מקרקעין)קניית קרקעות / מגרשיםחקלאותקרקע חקלאית