ביטול צו סילוק יד בהעדר סמכות

דוגמא לפסק דין בנושא ביטול צו סילוק יד בהעדר סמכות: 1. בפני תביעתו של התובע העותר ליתן פסק דין הקובע, כי צו סילוק יד שהוצא על ידי הנתבעת ביום 11/10/2009 (להלן: "הצו") בטל מעיקרו בשל העדר סמכות להוצאתו ולחילופין עותר להורות על ביטולו. הצו הוצא מכוח סעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) התשמ"א-1981 (להלן: "חוק מקרקעי ציבור"). הצו 2. בטרם הדיון לגופם של דברים, ראוי לדון בסוגיה אשר לא הועלתה על ידי הצדדים, אלא על ידי בית המשפט. הסוגיה מתייחסת לפרטי המקרקעין שצוינו בצו. בסעיף הראשון בכתב התביעה נטען: "התובע ובני משפחתו הינם המחזיקים ובעלי הזכויות של החצר המצויה בצמוד לבית המגורים של המשפחה ברח' הבושם 13, בסמוך (מאחור) לרח' עובדיה בידאני 11 בתל אביב, בגוש 6138 חלקה 97 (להלן: "החצר")." ובהמשך: "בתאריך 11/10/09 הוציאה הנתבעת צו סילוק יד מכח סעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור... בו דרשה מהתובע ובני משפחתו לסלק ידם מהחצר ולפנות אותה...". כעולה בבירור מכתב התביעה, התובע מיקד את טענותיו באשר לצו כמתייחס לחלקה 97 בגוש 6138 (להלן: "חלקה 97"). והנה, לאחר תום שמיעת הראיות והגשת הסיכומים, עובר למתן פסק הדין, בחנתי שוב את פרטי הצו ומצאתי כי לא צוינה בו כלל חלקה 97 אלא חלקה 92! לאור "הגילוי" האמור, נתבקשו הצדדים ליתן עמדותיהם (החלטה מיום 17/4/13). לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בסוגייה זו, הריני קובעת, כי נפלה טעות קולמוס בציון פרטי החלקה אשר צוינה בצו, ואולם אין בכך כדי לאיין את הצו ובנסיבות הענין יש לראות את הצו כמתייחס לחלקה 97. ואלה נימוקיי. 3. התובע עתר לביטול הצו בהתייחס לחלקה 97. התובע לא טען, לא בכתב התביעה, לא במסגרת עתירתו לצו מניעה זמני ולא בכל הזדמנות אחרת, כי נפל פגם בצו מחמת טעות במספר החלקה ולא העלה כל טענה באשר לזיהוי השטח נשוא הצו. למעשה, שני הצדדים הניחו כי הצו מתייחס לחלקה 97 ועל יסוד הנחה זו התנהלו ההליכים הן במסגרת צו המניעה הזמני והן במסגרת התיק העיקרי. הנתבעת הבהירה כי רק לאחר קבלת ההחלטה מיום 17/4/13, הבחינה כי נפלה בצו טעות קולמוס וכי הסיפרה 7 הוחלפה בסיפרה 2, כך שבצו נרשמה חלקה 92 ולא חלקה 97. מעיון בצו על נספחיו, ניתן ללמוד כי הוא מתייחס לחלקה 97. כך, בסעיף 1 של הצו מצוינת הכתובת "רח' עובדיה בידאני", הנמצאת בחלקה 97. בנוסף, כחלק מהגדרתו וזיהויו של השטח נשוא הצו, מפנה הצו לנסח ולתשריט שצורפו לו כחלק בלתי נפרד הימנו. הנסח שצורף לצו מתייחס לחלקה 97 וגם התשריט שצורף לצו מתייחס אף הוא לחלקה 97. זאת ועוד. השטח בחלקה 97 כפי שתואר בתשריט המצורף לצו, הוא השטח אשר פונה בפועל, בהסכמה, ביום 26/1/2010 (פרוטוקול מיום 2/6/10 וסע' 8 לתצהיר התובעת). בשורה של פסקי דין נקבע, כי טעות סופר שנפלה בצו בהתייחס לפרטי מקרקעין, אינה מאיינת את הצו כל עוד המקרקעין ניתנים לזיהוי. (ע"א 37689-01-10 קורצטג נ' עירית קריית גת (7.2.10), עפ"א (מחוזי ב"ש) 6654-12-11 אל מחדי נ' מדינת ישראל (10.3.12), וכן: עת"מ (מחוזי ת"א) 2656/08 משיח נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת השרון (15.2.09)). במקרה הנוכחי, ומהנימוקים דלעיל, נחה דעתי כי אין כל ספק בדבר זיהוי המקרקעין נשוא הצו. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שהתובע כלל לא העלה מיוזמתו כל טענה לעניין פרטי המקרקעין נשוא הצו, ובעיתוי הנוכחי, לאחר ניהול הליכים משנת 2009, הוא מנוע ומושתק מלהסתמך על טעות הסופר אשר נפלה בצו, טעות אשר כאמור כלל לא התגלתה על ידו אלא על ידי בית המשפט. על כן הריני קובעת כי הטעות שנפלה בצו בציון מספר החלקה, אינה מאיינת את הצו ואין היא מצדיקה את ביטולו. בנסיבות העניין יש לראות את הצו כמתייחס למקרקעין הידועים כחלק מחלקות 97 ו- 42 בגוש 6138 (להלן: "המקרקעין" או "שטח המקרקעין") המצויים בפארק דרום בתל אביב. 4. המקרקעין נשוא הצו מחולקים למעשה לשני מתחמים: האחד- מצוי כולו בחלקה 97 (להלן: "המתחם הצפוני") והשני- חלקו בחלקה 97 ורובו בחלקה 42 (להלן: "המתחם הדרומי"). בין שני המתחמים מפרידה דרך עפר. התובע בתביעתו התמקד בחלקה 97 בלבד ולא העלה כל טענה לגבי חלקה 42. על כן, יתמקד הדיון בצו ככל שהוא מתייחס לחלקה 97 בגוש 6138. תמצית טענות התובע 5. התובע ובני משפחתו הינם המחזיקים ובעלי הזכויות של החצר הנמצאת בצמוד לבית מגורי המשפחה. הבעלות בחצר רשומה על שם מדינת ישראל ולא על שם הנתבעת. לפיכך הסמכות להוצאת הצו לסילוק יד נתונה בידי מנהל מקרקעי ישראל ורק הוא רשאי להסמיך את ראש הרשות שהמקרקעין בתחומה יחד עם היועץ המשפטי של אותה רשות. למרות זאת, הצו לא הוצא ולא נחתם על ידי ראש עירית תל אביב. לא צורף לצו מסמך בדבר הסמכתו של ראש עירית תל אביב על ידי מנהל מינהל מקרקעי ישראל להוצאת הצו לסילוק יד. לפיכך הצו לסילוק יד בטל מעיקרו. התובע ובני משפחתו מחזיקים בחצר ונוהגים בה מנהג בעלים במשך שנים רבות הרבה מעבר לשלושים וששה חודשים. המדובר בחצר הצמודה לבית המגורים של המשפחה המשמשת את התובע ובני משפחתו לגידול בעלי חיים, סוסים, כבשים ותרנגולים וכן לאחסון חפצים של התובע ומשפחתו. מאחר שתקופת החזקה היא מעל שלושים וששה חודשים, לא היתה כל סמכות להוצאת הצו. תמצית טענות הנתבעת 6. הצו הוצא כדין. המקרקעין רשומים בבעלות מדינת ישראל והופקעו על ידי הנתבעת (להלן: "העיריה" או "הנתבעת"). בתאריך 23/8/09 בוצע על ידי מר שרון אידל (להלן: "אידל"), מנהל מדור פיקוח פינויים באגף הנכסים של הנתבעת, ביקור במקרקעין והתברר כי קיימת פלישה למקרקעין. המדובר באזור ששימש בעבר את החווה החקלאית שהופעלה על ידי עירית תל אביב ופעילותה פסקה בסוף שנת הלימודים ב- 2004. בשל גודלו של האזור ומעצם ייעודו לשטח ציבורי פתוח, משמש הוא כר נרחב לפולשים ומסיגי גבול. התובע פלש למקרקעין במועד כלשהו בין התאריכים 5/8/2009 ל- 22/8/2009 והרחיב את תפיסתו בשטחים נוספים במועדים שלאחר מכן. ביום 11/10/09 הוצא צו סילוק פולשים ובאותו יום הודבק במקרקעין. התובע בנה במקרקעין בניה בלתי חוקית בגינה הוצאו צווי הריסה (נספחים ו'- ח' לתצהיר אידל). לתובע אין ולא היתה כל זכות להחזיק במקרקעין והינו פולש למקרקעי ציבור כהגדרתם בחוק מקרקעי ציבור. התובע נוהג בחוסר ניקיון כפיים ועושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. התובע עושה עושר ולא במשפט על חשבון הקופה הציבורית. פינוי המקרקעין 7. ביום 26/1/10 פונה התובע מהמקרקעין, בהסכמה, לאחר שלא עמד בתנאי צו המניעה מיום 23/12/09. הגם שהתובע פונה מהמקרקעין, הוא עמד על המשך הדיון ומתן הכרעה בתביעתו. טענת היעדר סמכות 8. טענת היעדר סמכות להוצאת הצו, נזנחה בסיכומים, ולא בכדי. הנתבעת הוסמכה כדין להוצאת הצו בהתאם למכתב ההסמכה מאת מינהל מקרקעי ישראל (נספח ט' לתצהיר אידל). אשר על כן, הטענה בדבר היעדר סמכות להוצאת הצו - נדחית. תקפות הצו 9. חוק מקרקעי ציבור, בנוסחו במועד הרלבנטי, קבע בסעיף 4 כדלקמן: "(א) תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן - מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו.". בסוגיה זו נקבע כי: "שיקול-דעתו של הממונה לעניין זה מחייב קיומה של רמת ודאות גבוהה בדבר עובדת הפלישה לקרקע. קיומו של ספק, או צורך בהוכחה באשר לעצם הפלישה או לגבי היקפה, מחייב להימנע מהפעלת הסמכות המינהלית להוצאת צו סילוק ומצדיק פנייה לערכאות המשפט לצורך הכרעה בעניין במסגרת תביעה רגילה". (רע"א 4311/00 מדינת ישראל נגד בן שמחון פ"ד נח(1) 827 (2003), להלן: "עניין בן שמחון"). בעניין בן שמחון הובהר כי תחימה זו של מסגרת התנאים להוצאת הצו מתיישבת עם תכלית החוק לסילוק פולשים, תכלית המבקשת לאזן בין חריגותו של ההסדר כהסדר שנועד לתת מענה לצורך הגנה מיוחדת למקרקעי הציבור, לבין הצורך לצמצם את השימוש בו, בהיותו עשיית דין עצמי, רק למצבים וודאיים והכרחיים. לאור האמור, יש לבחון האם נתקיימו כל התנאים הנדרשים להוצאת הצו על-פי סעיף 4 לחוק. 10. לעניין החזקתו במקרקעין הצהיר התובע בתצהירו (סעיף 2): "אני ובני משפחתי הננו המחזיקים ובעלי הזכויות של החצר המצויה בצמוד לבית המגורים של המשפחה ברח' הבושם 13, בסמוך (מאחור) לרח' הרב עובדיה בידאני 11 בתל אביב, בגוש 6138 חלקה 97 (להלן: "החצר")". ובהמשך: "... אני ובני משפחתי מחזיקים בחצר ונוהגים בה מנהג בעלים במשך שנים רבות הרבה מעבר לשלושים ושישה חודשים. המדובר בחצר צמודה לבית המגורים של המשפחה המשמשת אותי ואת בני משפחתי לגידול בעלי חיים, סוסים, כבשים ותרנגולים וכן איכסון חפצים שלי ושל משפחתי." (סעיפים 10-11 לתצהיר התובע). אין די בהצהרות האמורות אשר לא נתמכו בכל ראיה חיצונית, כדי ללמד על משך תקופת החזקת התובע במקרקעין. התובע לא הניח תשתית ראייתית מינימאלית אשר יש בה כדי לבסס את טענתו להחזקה רבת שנים במקרקעין. בחקירתו הנגדית נשאל התובע האם בידו מסמך לביסוס טענתו לעניין תקופת ההחזקה בחצר, והשיב: "אין לי מסמך. סליחה, יש לי מסמך, אני זה המסמך" (עמ' 9 שורה 18 לפרוטוקול). 11. אל מול אפסות ראיות התובע הוצגו ראיות הנתבעת המעידות על פלישה העומדת בסד הזמנים הקבוע בחוק. כאמור, על פי החוק, סד הזמנים להוצאת צו סילוק יד הוא בתוך 6 חודשים מיום שהתברר לממונה כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר מ- 36 חודשים מיום התפיסה. בענייננו, הוצא צו סילוק הפולשים ביום 11/10/09, כאשר על פי ראיות הנתבעת, המקובלות עלי, כמפורט בהמשך, התפיסה היתה במועד כלשהו בין 5/8/09 ל- 23/8/09, והתבררה לממונה ביום 23/8/09. מתצהירו של אידל עולה, כי בביקורו בשטח בסוף שנת 2006 ובביקורים שלאחריו מצא את שטח המקרקעין בור וריק, לא מגודר ולא בשימוש (סעיף 14 לתצהיר אידל). עוד הצהיר אידל כי בתאריך 23/8/09 ביצע ביקור בחלקה 97 וזאת בהמשך להודעה שהתקבלה מאגף הפיקוח העירוני, ואז התברר לו כי קיימת פלישה בשטח של כ- 1,200 מ"ר בתחום חלקה 97 (סעיף 13 לתצהירו של אידל). 12. לא נעלמו מעיני טענות התובע ביחס להצהרתו של אידל. התובע טען כי בתצהירו בהליך צו המניעה לא ציין אידל ביקור קודם במקום. בהקשר זה נטען כי משלא הוצג דו"ח ביקור במקום, ואף לא תמונות, הרי לא מתקיים התנאי בסעיף 4 לחוק לפיו "שוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום...". אכן בתצהיר מיום 12/11/09, אשר ניתן בתגובה לבקשה לצו המניעה הזמני, לא ציין אידל במפורש כי ביקר במקום בעבר וכי אז היה השטח ריק. עם זאת, בחקירתו הנגדית במסגרת הדיון בבקשה לצו המניעה הוא ציין כי בקר במקום בשנת 2006 (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 22/11/09). בתצהיר עדותו הראשית ציין אידל כי בביקורו בשטח המקרקעין בשנת 2006 ובביקורים שלאחריו היה השטח בור וריק, לא מגודר ולא בשימוש. בחקירתו הנגדית הבהיר: "אינני זוכר את התאריך המדוייק בשנת 2006, אבל כחלק מהחפיפה לתפקיד כשנכנסתי ולאורך השנים פעם בשלושה שבועות או חודש אני מבקר בפארק דרום ובסביבותיו באופן סדיר. בדרך כלל תמונות מצולמות כאשר ישנם דברים חריגים. בסיורים כשלא היה מה לצלם לא צילמתי". (עמ' 17 שורות 9-12 לפרוטוקול). לאור הסבר זה, המקובל עלי, אין באי הצגת תמונות מהשטח כדי לעמוד לחובת הנתבעת ובנסיבות העניין, לאור מכלול הראיות שבפני, אינני מקבלת את הטענה כי הצו הוצא שלא כדין מחמת כך שלא הוצג לממונה דו"ח הפקח שביקר במקום. 13. עוד טען התובע כי לתצהירו של אידל צורף נוסח ריק של הצו שאינו מתייחס כלל לתיק הנדון. אכן, לתצהירו של אידל צורף נוסח ריק של צו סילוק פולשים בלא שניתן לכך הסבר על ידי הנתבעת. עם זאת לא מצאתי כי יש בכך כדי להצדיק את ביטול הצו, ולו מחמת כך שבמסגרת הראיות הוצג בפני בית המשפט צו סילוק היד הרלבנטי, הוא הצו שנמסר לתובע וצורף על ידו לתצהירו, כאשר צו זה כלל את מלוא הפרטים. בנוסף הוגש לתיק בית המשפט הצו המקורי הכולל את מלוא הפרטים (מוצג במ/1). לעניין חוות דעת המומחית 14. מטעם הנתבעת הוגשו חוות דעת של מומחית לפענוח תצלומי אוויר, גב' מירה ירקוני (להלן בהתאמה: "המומחית" ו"חוו"ד המומחית") וכן תצהירו של אידל המשמש כאמור, כמנהל מדור פיקוח ופינויים באגף הנכסים של העיריה, ופקח ממונה מטעם חוק סילוק פולשים. מחוות דעתה של המומחית עלה, כי תפיסת המקרקעין היתה לאחר 5/8/09 ולפני 23/8/09 וכי עד מועד זה היה שטח המקרקעין בור וריק. התובע טען כי המומחית לא ביקרה במקום אלא הסתמכה על תמונות המתייחסות לכתובת אחרת. עוד טען התובע לעניין שוני בגוונים של תצלומי האוויר באופן היוצר תמונת מצב מעוותת ולא מדויקת. בנוסף טען התובע כי עיון בקונטקטים שהוצגו בפני בית המשפט הראה ששטחי החווה החקלאית מצויים מזרחה משטח המקרקעין, כאשר שטח המקרקעין נשוא התובענה שייך לשכונת המגורים של התובע ולבית מגורי משפחתו. מעבר לכך טוען התובע כי בתצ"א מיום 5/8/09 נראה חפץ שהוצב במקום לפני מועד זה, כך שהדבר מעיד על קיומה של פעילות בשטח בניגוד לחוות דעתה ומסקנותיה של המומחית. נתתי דעתי לטענות התובע אך אין בידי לקבלן. 15. חרף טענות התובע, שוכנעתי כי חוות דעת המומחית כשרה לשמש כראיה בהליך זה וכי התצלומים נשוא חוות הדעת מתייחסים למקרקעין נשוא הצו. כאמור, התובע בתביעתו טען כי הוא מחזיק בחצר נשוא הצו. לצו צורף תצלום אוויר עליו סומנו המקרקעין נשוא הצו. התובע לא חלק על קבילותו או אמיתותו של תצלום האוויר שצורף לצו כראיה המזהה את המקרקעין. מעבר לכך. בחקירתו הנגדית במסגרת הדיון בצו המניעה הזמני, הודה התובע כי אחד המבנים שבגינם הוצא אחד מצווי ההריסה המנהליים, מוחזק על ידו. תצלום מבנה זה הוצג בפני המומחית, אשר נסמכה עליו, בין היתר, לצורך מתן חוות הדעת. לעניין תצלומי האוויר ופיענוחם על ידי מפענחת שלא ביקרה במקום , נקבע כי: "תצלומי האוויר כשלעצמם קבילים, בגדר תעודה ציבורית, מכוח האמור בחוות הדעת של המומחית... אין לראות בביקור של המפענחת בשטח, משום ראיה הכרחית או בלעדית." (עפ"א (מחוזי ת"א) 80290/05 מדינת ישראל נ' עמותת שער שמעון (20.4.06)). על כן העובדה כי המומחית לא ביקרה במקרקעין, אינה עומדת לחובת הנתבעת ואין בה כדי לסייע לתובע. 16. באשר לטענה בדבר גווני תצלומי האוויר, העידה המומחית כי אלה צבעי התצלום המקורי שצילומו הוגש כ-נ/5 ואין בכך כדי לפגום במסקנותיה. המומחית הסבירה כי מדובר באזור לא מוסדר, והכתובות בו אינן מסודרות. המומחית הבהירה כי אינה מסתמכת על הכתובות אלא מאתרת את המיקום בפועל של המקרקעין כאשר זיהוי זה נעשה על ידי השוואה של שטח המקרקעין בתמונות שמוצגות לה לבין תצלומי אוויר מאותם מועדים בהם צולמו התמונות (עמ' 12-13 לפרוטוקול). 17. באשר לטענת התובע כי שטחי החווה החקלאית היו מצויים מזרחה מהשטח המקרקעין- טענה זו נדחית. מן הראיות עולה כי שטח המקרקעין נכלל בשטחי החווה החקלאית כנטען על ידי הנתבעת. כך עולה מסעיפים 11-12 לתצהירו של אידל, אשר לא נסתרו. כך גם עולה מתשריט שטח החווה החקלאית (נ/6) ומעדותה של המומחית אשר העידה כי: "... ב- 12.4.1998 רואים את הפסים של החלקות, הקרקע מעובדת. ב- 2003 רואים עדיין את הפסים שנראים ב- 1998... בהמשך דרומה ניתן לראות את עיבוד שטחי החווה החקלאית בצבע הירוק. אח"כ בשנת 2006, ניתן להבחין שכבר לא קיימים הפסים של העיבוד החקלאי, אלא שטח שאינו מועבד ונראה ריק... ב- 2007, עדיין שטח בור. ב- 2009, עדיין שטח ריק ובור" (עמ' 14 שורות 23-28 לפרוטוקול). 18. התובע תולה יהבו בטענה לפיה ב- 5/8/09 נראה במקום חפץ שהוצב שם עוד קודם למועד זה, עובדה המלמדת לשיטתו על קיומה של פעילות בשטח בתקופה שקדמה ליום 5/8/09. אין בידי לקבל טענה זו. לעניין ה"מלבן הלבן" שנראה בתצ"א מיום 5/8/09 העידה המומחית: "המלבן הלבן זה איזשהו משהו שטוח שנמצא על הקרקע.... אבל אין לו שום גובה.... אולי זו גרוטאה... אין לה נפח מעל פני הקרקע... זה משהו שטוח, אולי תשפוכת של עפר, אבל במפורש נראה שאין לו גובה... " (עמ' 15 שורות 1-11 לפרוטוקול). ובהמשך בתשובה לשאלת בית המשפט, הבהירה המומחית: "ביום 5.8.2009 עדיין לא רואים פלישה, כשאני מדברת על פלישה או תפיסת שטח, ולא שפיכת עפר וגרוטאות שזורקים בכל העיר במקומות פתוחים, אני מצביעה על התצלום הבא מ- 22.8.2009, שם ניתן לראות בבירור שיש הסרה של השיחים שנראו בבירור ב- 5.8.2009, ולאחר הסרת השיחים נראה שיושר השטח, וסביבו נראית סוללת עפר ממש מסביב לכל השטח הנדון." (עמ' 15 שורות 17-21 לפרוטוקול). הנה כי כן, מתצלומי האוויר עולה, כי בניגוד לגרסת התובע, ביום 5/8/09 נראה שטח המקרקעין כשטח ריק שאינו מוחזק על ידי התובע. 19. עוד ראוי ליתן את הדעת למיקום שטח המקרקעין נשוא הצו ביחס למקום מגורי התובע. מן הראיות עולה כי שטח המקרקעין נשוא הצו, אינו צמוד לבית המגורים, אלא נמצא דרומה ממנו. על פי תצהירו של אידל, לאחר שהתובע פלש לשטח המקרקעין נשוא הצו באוגוסט 2009, הוא המשיך את הפלישה לכיוון צפון, בחלקה 97 לתוך מתחם שהיה תפוס גם על ידי אחרים. טענה זו נתמכה בראיות. כך, צורף כתב תביעה שהוגש בתא"ק 41913-11-10 במסגרתו תבעה העיריה פינוי וסילוק יד של התובע ואחרים מאותו מתחם המצוי מצפון לשטח נשוא הצו (להלן: "תביעת הפינוי"). ביום 20/9/10 ניתן בתביעת הפינוי, פסק דין לפינוי וסילוק יד כנגד התובע ואחרים. פסק הדין לרבות תצ"א ומפת מדידה שאוזכרו בו הוצגו כמוצגים נ/2, נ/3, נ/4. זאת ועוד. במסגרת חקירתו הנגדית, סימן התובע על גבי תצלום האוויר שצורף לתצהירו, את מיקום בית המגורים מצפון לשטח נשוא הצו. על פי סימוניו של התובע, הבית אינו סמוך לשטח נשוא הצו. (מוצג נ/1, עמ' 9 שורות 22-25 לפרוטוקול). 20. על יסוד הראיות שבפני ולאור הסברי המומחית המקובלים עלי, שוכנעתי, כי בתקופה שקדמה ליום 5/8/09 טרם נתפס שטח המקרקעין על ידי התובע, ובכל מקרה, שוכנעתי כי לא נעשו במקרקעין השימושים להם טען התובע בתצהירו. לאחר שבחנתי את הראיות שבפני, תוך התייחסות לכל אחת מטענות התובע, הריני דוחה את טענות התובע לעניין תקפות הצו והריני קובעת כי צו סילוק היד הוצא כדין. זכות התובע להחזיק במקרקעין- האמנם? 21. בהתאם לסעיף 5ב'(א) לחוק, הרואה עצמו נפגע ממתן צו רשאי לפנות לבית המשפט כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעין. לעניין זה נקבע בעניין בן שמחון, כי נטל ההוכחה על פי החוק, מוטל על תופס המקרקעין וכי עליו להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעין. התובע טוען להיותו בר רשות מכללא במקרקעין. כפי שיפורט להלן, התובע לא הוכיח כל זכות להחזיק במקרקעין. 22. ראשית- על פי ההלכה הפסוקה, רישיון במקרקעין אינו בגדר זכות במקרקעין. בסוגיה זו נקבע בע"א 618/05: "בענייננו, היות ולא נקשר חוזה בין הצדדים, ניתן ללמוד על היותו של המערער בעל רישיון להחזיק בשטח משתיקתו של המינהל ולכן ניתן לומר שמדובר במקרה זה על רשות מכלל, רשות אשר אינה מהווה זכות במקרקעין: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם ההחזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס, אף שעומדים לרשותו כל האמצעים לכך... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס... רשות הנלמדת בדיעבד אינה מעניקה לבעליה זכות במקרקעין, אלא טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין השגת גבול. עקרונית, רשות שנלמדה מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על-ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה" (ההדגשה הוספה - ס.ג') (זלצמן, 57-56; ראו גם בג"ץ 45/71 קרושבסקי נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד כה(1) 792, 797-796)." ( ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות- מדינת ישראל (2007)). 23. מעבר לכך, התובע לא הוכיח את טענתו להיותו בר רשות במקרקעין. על הטוען לרשות מכללא, להוכיח חזקה רבת שנים במקרקעין וכן את ידיעת בעלי המקרקעין בדבר החזקה רבת השנים בלא להעלות השגות לגביה. לעניין משך תקופת החזקה במקרקעין - התובע, אמנם טען כי הוא מחזיק במקרקעין שנים רבות, אך כאמור לא תמך הצהרה זו בכל ראיה חיצונית. הימנעות התובע מהבאת ראיות לתמיכה בגרסתו העובדתית, מקימה חזקה כי ראיות אלה היו פועלות לחובתו. (ראו: י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, חלק שלישי בעמ' 1650; ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם, פד"י כח(1) 194 (1973); ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980)). זאת ועוד. עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין, אשר בנסיבות העניין ולאור מכלול ראיות הנתבעת, כפי שפורטו לעיל, אינני מוצאת מקום להסתפק בה. (ראה סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א- 1971). הריני מעדיפה את גרסת הנתבעת לפיה תפס התובע חזקה במקרקעין במהלך חודש אוגוסט 2009, גרסה אשר נתמכה בראיות כפי שפורטו לעיל, על פני עדותו של התובע אשר הינה עדות יחידה של בעל דין. ההחזקה האמורה במקרקעין, מחודש אוגוסט 2009, אינה במידת הזמן העולה כדי החזקה רבת שנים במקרקעין, המהווה תנאי הכרחי להקניית מעמד של בר רשות במקרקעין. לעניין ידיעת הנתבעת - התובע כלל לא טען בתצהירו כי הנתבעת ידעה על החזקתו הנטענת במקרקעין ואף לא הביא כל ראיה לעניין זה. מקובלת עלי גרסת הנתבעת לפיה נודע לה על החזקת התובע במקרקעין רק ביום 23/8/09. מן המקובץ עולה, כי לא זו בלבד שהתובע לא הוכיח את טענתו בדבר היותו בר רשות במקרקעין, אלא שעל יסוד הראיות שוכנעתי, כי התובע לא היה בר רשות במקרקעין. 24. על כן הריני קובעת כי לא היתה לתובע כל זכות להחזיק במקרקעין. סוף דבר 25. דין התביעה להידחות וכך אני קובעת. התביעה נדחית. בנסיבות הענין, בשים לב לטעות הקולמוס שנפלה בצו, אינני עושה צו להוצאות. סילוק ידצווים