דוגמא לפסק דין בנושא ביטול צ'ק שניתן לעורך דין: בפני תביעה לביצוע שיקים, אשר נמשכו ונמסרו לתובעת במסגרת הסכם שכר טרחה למתן שירותי עריכת דין. כנגד תביעה זו מעלה הנתבע מספר טענות אך גולת הכותרת שלהן הינה הטענה להטעיה שהוטעה על ידי התובעת בכריתת הסכם שכר הטרחה ביניהם, כאשר לטענת הנתבע הוצג בפניו מצג לפיו עומדת לו עילת תביעה לפיצויים בסכום גבוה, "במיליונים", כשבפועל הסתבר שלא היה בסיס למצג זה ולכן גם לא היה בסיס להתקשרות בהסכם שכר הטרחה, שבוטל בתוך 10 ימים בלבד. שאלת המצגים שהוצגו בפני הנתבע בכריתת הסכם שכר הטרחה עומדת במוקד התביעה. העובדות התובעת הינה שותפות העוסקת במתן שירותי עריכת דין ועו"ד X (להלן: "עו"ד X") הינו מעורכי הדין במשרד התובעת. הנתבע הינו בעליו של בית דו-משפחתי בן 4 קומות ברח' ארתור רובינשטיין 16, ראשל"צ (להלן: "הבית"). הנתבע ורעייתו, אורה שושן (להלן: "אורה") רכשו את הבית בשנת 2008, או בסמוך לכך, ובו התגוררו הנתבע ובני משפחתו מאז 2008 ובמועדים הרלוונטיים לתביעה זו. במהלך 2008 נתגלו בבית סימני רטיבות בכמה מקומות. נוכח ליקויים אלו פנה הנתבע למוכר ממנו נרכש הבית ונעשו תיקונים שונים לאיטום הבית. תיקונים אלו ככל הנראה לא פתרו את בעיית הרטיבות ובמהלך 2010 שוב הלין הנתבע על סימני רטיבות בבית. נוכח זאת, פנה הנתבע למהנדס מלמד מלכיאל העובד בעסק המכונה "בם - בקורת מבנים" ובקש ממנו חוות דעת מומחה בדבר מצב הבית. בהתאם לחוות דעת מיום 15.3.10 של המהנדס מלכיאל (להלן: "חוות דעת בם") נמצאו בבית מספר מוקדי רטיבות וליקויים המחייבים ביצוע עבודות שנאמדו על ידו בסך של 160,000 ₪ בצירוף מע"מ. לצורך בדיקת האפשרות לנקוט בהליכים משפטיים כנגד מוכר הבית לנתבע, כנגד הקבלן ואח', פנה הנתבע לעו"ד X בתחילת מרץ 2010, וביום 15.3.10 התקיימה פגישה במשרדי התובעת בין עו"ד X לבין הנתבע ואורה. הנתבע ואורה תיארו בפני עו"ד X את הליקויים בבית והציגו לו את חוות דעת בם ומסמכים נוספים בקשר עם הבית. במהלך הפגישה הוסכם בין הצדדים כי התובעת תייצג את הנתבע ואת אורה בהליכים משפטיים שיינקטו כנגד מוכרי הבית והקבלן בטענות לנזקים בבית, ובו במקום גם נערך ונחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה (להלן: "הסכם השכ"ט") וכן גם נחתמו ייפויי כוח למינוי עורכי הדין של התובעת כמייצגי הנתבע ואורה בהליכים שיינקטו. בהסכם השכ"ט נקבע, בין היתר, כי בתמורה לשירותי התובעת ישולם לה מיידית, בו במקום, שכר טרחה בסך של 30,000$ בצירוף מע"מ ועוד נקבע כי סכום זה לא יוחזר אם יחליטו הנתבע ואורה להפסיק את הטיפול המשפטי בעניין נשוא הסכם השכ"ט. בנוסף, נקבע כי בגין כל דיון בתביעה שתוגש ישולם לתובעת סך השווה ל- 250$ לשעת ייצוג בצירוף מע"מ ובנוסף לכך גם ישולם לתובעת שכר טרחה בסך השווה ל- 20% בצירוף מע"מ מכל סכום שייפסק לטובת הנתבע ואורה, בין בפסק דין ובין בפשרה. בו במקום, על בסיס הסיכום בהסכם השכ"ט, משך הנתבע ומסר לתובעת שני שיקים בסך של 64,641 ₪ כל אחד, משוכים ליום 18.3.10 וליום 18.4.10 (להלן: "השיקים"). במהלך הפגישה ביום 15.3.10, מסר עו"ד X לנתבע את שמו של המהנדס רפי גיל. מספר ימים לאחר מכן יצר הנתבע קשר עם המהנדס רפי גיל ובקש לבחון עימו את האפשרות לקבל ממנו חוות דעת נוספת האומדת את היקף ליקויי הבנייה בבית. המהנדס רפי גיל הגיע בעקבות זאת לבית, ולאחר סיור שערך מסר לנתבע כי עלות תיקון הליקויים שצוינה בחוות דעת בם נראית בעיניו סבירה. על בסיס הסכם השכ"ט החלה התובעת בהיערכות להגשת תביעה ובמסגרת זו אף פנה עו"ד X לבא כוחם הקודם של הנתבע ואורה, עו"ד גיל כהן, וקבל ממנו מכתב מיום 24.3.10, ובו פרטים על כתב ויתור שהסתבר כי חתמו עליו הנתבע ואורה לאחר שבוצעו תיקונים בבית. ביום 25.3.10 פנה הנתבע לעו"ד X בשיחת טלפון ובפקס', והודיע לו על הפסקת הייצוג. במכתב הנתבע לעו"ד X נכתב כי עקב מצבה הבריאותי של אורה, מצבו הכלכלי והיעדר רצון לנקוט בהליכים משפטיים בקשר עם הליקויים בבית, הוא מבטל את ההתקשרות עם התובעת. בינתיים, הפקידה התובעת את הראשון מהשיקים אך זה חולל בשל סיבה טכנית, וביום 25.3.10 הודיע הנתבע על ביטול השיקים כך ששניהם הוצגו וחוללו. ביום 11.4.10 פנתה התובעת לנתבע בכתב בדרישה לפרוע את השיקים. הנתבע לא השיב לדרישה זו וביום 22.4.10 הגיש תלונה כנגד עו"ד X ללשכת עורכי הדין. בתלונתו, העלה הנתבע טענות על מצגים שגויים שהוצגו בפניו בעת כריתת הסכם השכ"ט, טענות על ניצול מצוקתו, אי העברת מסמכים ועוד. התובעת מצידה, הגישה ביום 7.6.10 את השיקים לביצוע בלשכת ההוצל"פ. תמצית טענות הצדדים, הראיות וההליך לטענת נתבע, אין לתובעת כל זכות לתבוע את פירעון השיקים. ראשית, טוען הנתבע כי הוא ואורה כלל לא קראו את הסכם השכ"ט. לטענתו, בעת הפגישה ביום 15.3.10 היו הם במצב נפשי קשה, הן נוכח ליקויי הבנייה והן נוכח ניתוח שצפוי היה בנם לעבור למחרת. התובעת ניצלה את מצבם וגרמה להם לחתום על מסמכים בלא להבין כלל את תוכנם. שנית, טוען הנתבע שהשיקים נמסרו לבטחון בלבד ואסור היה להציגם לפירעון. שלישית, טוען הנתבע כי הוטעה בידי עו"ד X לחשוב כי תוגש בשמם תביעה בסכומים גדולים, "במיליונים", ועו"ד X אף הפנה אותם למהנדס רפי גיל כדי שזה יתן חוות דעת על סכומי נזק גדולים יותר. בפועל, הסתבר שאין ממש במצגים אלו ובכך הצדקה לביטול הסכם השכ"ט. ורביעית, טוען הנתבע כי השקעת התובעת בטיפול בענייני הנתבע ואורה הסתכמה בשעות ספורות, כך שאין הצדקה ואין הגיון לחייבו בפירעון השיקים. לטענת התובעת, אין כל בסיס לטענות הנתבע ויש לאכוף עליו את פירעון השיקים. התובעת מכחישה את הטענות לניצול מצבם הקשה של הנתבע ואורה וטוענת שהסכם השכ"ט הוקרא ותנאיו הובהרו היטב לנתבע ולאורה בטרם חתמו עליו. התובעת מכחישה את הטענות בדבר מצג של תביעה בסכומי עתק ובכלל מכחישה את הטענה לקיום "פגם ברצון" בעת כריתת הסכם השכ"ט. לשיטת התובעת, מדובר למעשה במצב של "טעות בכדאיות העסקה" באשר הנתבע ואורה החליטו לחזור בהם מהתחייבותם בהסכם השכ"ט משיקולי כדאיות ותו לא. התובעת מדגישה את התחייבותם של הנתבע ואורה בהסכם השכ"ט לפרוע את השיקים, שיקים שנועדו לפירעון ולא נמסרו לבטחון, ואף מציגה טיוטה של כתב התביעה שנערך על ידה, ראיה לעבודה שהושקעה עבור הנתבע ואורה. הנתבע תמך את גרסתו בתצהירו, בתצהיר אורה ובתצהיר בנו, צחי שושן. הנתבע הגיש תצהיר נוסף של גב' סיגל שליט, אך זו לא התייצבה להיחקר על תצהירה ולכן תצהירה איננו חלק מחומר הראיות. התובעת תמכה גרסתה בתצהירו של עו"ד X. בדיון אשר התקיים ביום 20.6.12 נחקרו המצהירים ולצדדים ניתנה ארכה להגשת סיכומים בכתב. דיון תביעה זו הינה תביעה שטרית, בין התובעת כאוחזת בשיקים וכנפרעת, לבין הנתבע כמושך השיקים. התובעת והנתבע הינם צדדים קרובים לשיקים. כל טענת הגנה העומדת לצד קרוב כנגד חבות על-פי החוזה במסגרתו נמשך ונמסר השטר, עומדת לו גם כנגד חבות על-פי השטר. השטר מעניק עילה עצמאית לאוחז, אך קיים קשר פנימי בין השטר לבין עסקת היסוד וקשר זה מאפשר לעושה השטר לטעון להגנתו בתביעה על-פי השטר, כי חבותו השטרית פחותה היא לאור עיסקת היסוד (ד"נ 258/98 ויקטור צמח נ' רחל שלשבסקי ואח', פ"ד נה (4), 193). טענות ההגנה של הנתבע מתבססות כולן על עסקת היסוד שבמסגרתה מסר את השיקים לתובעת ועשויות להביא לדחיית התביעה, ככל שיוכחו. טענות אלו נפרשות על שני מישורי זמן. ראשית, מתייחס הנתבע לאשר ארע עד ועובר לחתימתו על הסכם השכ"ט ומסירת השיקים לתובעת. במישור זמן זה טוען הנתבע כי כלל לא הבין אילו התחייבויות נטל על עצמו; כי השיקים נמסרו לבטחון בלבד; וכי הוטעה באשר לעובדות בגינן התקשר בהסכם עם התובעת. שנית, מתייחס הנתבע לאשר ארע לאחר חתימת הסכם השכ"ט וטוען כי התובעת כלל לא השקיעה דבר בקידום התביעה לפי הסכם השכ"ט עד לביטולו. טענות אלו יבחנו כסדרן. טענתו הראשונה של הנתבע הינה כי כלל לא קרא את הסכם השכ"ט שלכן לא הבין אילו התחייבויות נטל על עצמו. לגרסת הנתבע, במהלך פגישתו עם עו"ד X, הציג עו"ד X בפניו ובפני אורה את הסכם השכ"ט, ודחק בהם לחתום עליו. תחת לחץ זה, טוען הנתבע, הם חתמו על הסכם השכ"ט בלא לקרוא אותו כלל ובלא שיהיו ערים לתנאיו. עו"ד X מאידך, טוען את היפוכו של דבר. לגרסתו, הסכם השכ"ט נערך במהלך אותה פגישה, תוכנו ומשמעותו הוסברו היטב לנתבע ולאורה, ואלו חתמו עליו רק לאחר שכך נעשה. טענה זו של הנתבע הינה מסוג הטענות המכונות "לא נעשה דבר" ואשר במסגרתן נטען כי אין תוקף לחתימה על חוזה, שכן החתימה נעדרה כוונה להתקשר בחוזה. תחולת הטענה מחייבת התקיימות שני יסודות: שוני יסודי בין המסמך למה שהבין החותם שיש במסמך והיעדר רשלנות מצד החותם (ראו למשל ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית 6.8.07, פסקה 30 בפסק הדין]. התנאי הראשון הוא קיומו של שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם לבין המסמך עליו חתם למעשה, אך תנאי זה כלל איננו מתקיים, שכן הנתבע איננו מבהיר מה סבר, לשיטתו, שכולל הסכם השכ"ט ואשר בפועל לא קיים בו. נהפוך הוא. הנתבע מצהיר במפורש כי בטרם חתימת הסכם השכ"ט הבהיר לו עו"ד X את שכר הטרחה המבוקש (סע' 8 בתצהיר הנתבע) וכי בחותמו על הסכם השכ"ט ידע בבירור את מהות המסמך - "התחייבות לתשלום שכר טרחה" (סע' 9 בתצהיר הנתבע). היסוד השני הנדרש להוכחת הטענה הוא העדר רשלנות מצידו של הצד שטוען כי הוטעה או שנכפה, וגם יסוד זה איננו מתקיים שכן הנתבע טוען שלא קרא את הסכם השכ"ט. טענת לא נעשה דבר איננה עומדת למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. די בכך כדי לדחות את הטענה אך יש לציין כי בעניין זה עדיפה עלי גרסתו של עו"ד X, באשר להסבר שניתן לנתבע ולאורה טרם החתימה על הסכם השכ"ט. גרסתו עדיפה עלי שכן הנתבע ואורה כלל אינם מסבירים מה סברו הם שכולל הסכם השכ"ט, וגם מתוך עיון בהסכם השכ"ט עצמו, הסכם קצר וברור, הכולל חתימות אישור בשני דפיו. לפיכך, טענה זו של הנתבע - נדחית. טענתו השנייה של הנתבע הינה כי השיקים נמסרו לבטחון בלבד, שלכן אסור היה לתובעת להציגם. גם בטענה זו לא מצאתי כל יסוד, שכן אין על גבי השיקים כל שרטוט או סימן התומך בטענה, שכן הסכם השכ"ט קובע במפורש תשלום מיידי, ובאשר כלל לא ברור מהו אותו "תנאי חיצוני" שרק בהתקיימו רשאית התובעת להציג את השיקים. לפיכך, גם הטענה לפיה נמסרו השיקים לבטחון - נדחית. טענתו השלישית של הנתבע הינה לפגמים ברצון בכריתת הסכם השכ"ט וזו זו ליבת המחלוקת העומדת להכרעה. בהתאם למושכלות יסוד של דיני החוזים, "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה" (סעיף 15 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; להלן: "חוק החוזים"). הטעיה, לעניין זה, משמעותה הצהרה טרום חוזית כוזבת, כאשר הצהרה זו עלולה להתייחס גם למצב העובדתי עובר לכריתת החוזה (פרופ' ג. שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, עמ' 309). ההטעיה עלולה לבוא לכדי ביטוי במעשה ועלולה גם לבוא לכדי ביטוי במחדל, "לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן", לשון סעיף 15 בחוק החוזים. מצב אפשרי מובהק לקיומה של הטעיה במחדל, מצוי במצב בו חלה על צד לחוזה חובת גילוי, שאז שתיקה המהווה הפרת חובה זו - עלולה להוות הטעיה. יחסי עורך הדין והלקוח מתבססים על חוזה התקשרות (הסכם שכר הטרחה) הנכרת ביניהם עת שוכר הלקוח את שירותי עורך הדין. ברור כי אלו אינם יחסים חוזיים רגילים, אלא יחסים הכוללים יחסי אמון מיוחדים. מעורך הדין מצופה לנהוג בלקוחו ביחס של מסירות וכאשר אינטרס הלקוח בראש מעיניו. כך, למשל, נקבע בעניין זה: "אמונה" פירושה אמת ויושר, ו"מסירות" פירושה חריצות ושקידה, דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו של עורך-הדין. (ע"א 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ו 1720, 1730) חובה זו של עורך הדין כלפי הלקוח איננה מתחילה באותו חלקיק שנייה שלאחר כריתתו של הסכם שכר הטרחה. הורתה של חובה זו של עורך הדין גם בטרם נכרת הסכם שכר הטרחה. בשלב המשא ומתן לקראת שכירת שירותיו ולקראת כריתת הסכם שכר הטרחה. בין החובות המוטלות על עורך הדין בשלב זה, מצויה גם חובתו לגלות ללקוח מראש את כל הנתונים הרלוונטיים להתקשרות (ד. פרידמן, שכר טרחה ראוי לעורך דין, המשפט ב' (תשנ"ה), 105). למעשה, חובתו של עורך הדין לפעול בהגינות ובשמירה על אינטרס הלקוח קשה יותר בשלב המשא ומתן, שכן בשלב זה מתנגשים האינטרס של הלקוח עם האינטרס של עורך הדין. אך טבעי כי בשלב זה ישאף עורך הדין להגדיל את רווחיו הצפויים ממתן השירות המשפטי וטבעי באותה מידה הוא שהלקוח ישאף להקטין את התשלום הנדרש ממנו. ובכל זאת, גם בהתקיים מתח שכזה, חובתו של עורך הדין לנהוג בהגינות כלפי הלקוח ולגלות לו כל פרט רלוונטי שרירה וקיימת. כה קרדינאלית, כה אלמנטארית, היא חובת הגילוי שחב עורך הדין ללקוחו שנאמר עליה כי היא "רוח אופיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי" (ע"א 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ו 1720, 1730) ועוד ניתן לראות בה "יסוד מוסד לחובת עורך-הדין כלפי לקוחו" (ע"א 7/73 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין תל-אביב יפו, פ"ד כח (1) 679, 682). זוהי איפוא אותה חובת גילוי החלה מכוח נוהג ואשר הפרתה עלולה להוות הטעיה מצד עורך הדין כלפי הלקוח המתקשר עימו בהסכם לקבלת שירותיו, ועילה לביטול החוזה לפי סעיף 15 בחוק החוזים. באותם נתונים אשר חייב עורך הדין לגלות ללקוח בכריתת הסכם שכר הטרחה כלולים כל הנתונים המבטאים את היקף השירותים אשר יינתנו ואת העלות בה יחויב הלקוח בגינם, אלא שחובת הגילוי איננה מסתכמת בנתונים אלו. כאשר שירותי עריכת הדין מתייחסים לייצוג בהליך משפטי, על עורך הדין לגלות ללקוח מראש את גם הערכתו באשר למצב המשפטי וסיכויי הזכייה. כך למשל נקבע בהליך אשר התברר בבית משפט השלום, בתביעת עורכי דין לשכר טרחה המתבסס על שעות העבודה שהושקעו: על עו"ד המטפל בתיק לשוות לנגד עיניו, לא רק את הטיפול המשפטי הנכון בעיניו, אלא גם את שאר הנסיבות כגון גודלו של התיק שנמסר לטיפולו, היקפו הכספי, יכולתו הכלכלית של הלקוח שלו, הוצאות שכבר הוצאו בעבר ע"י הלקוח לצורך טיפול בתיק זה, הוצאות שעוד נכונו לעתיד, הסיכויים לזכות במשפט וכו'. הכל במידה הראויה, ולא רק לצורך התכלית הראויה. כאשר אין ללקוח כל מידע לפיו יוכל להעריך את כמות העבודה המשפטית הנחוצה לצורך הטיפול בתיק שלו, וכאשר אין ללקוח כל יכולת מעשית לפקח על החשבונות המוגשים לו על דרך בחינת מספר שעות העבודה שהושקעו בעניינו ו/או נחיצותן - נאלץ הוא לשים מבטחו בעו"ד המטפל בו מתוך תקווה כי כשם שהוא דואג להגן על האינטרסים המשפטיים שלו, כך ידאג אף לאינטרסים הכלכלית שלו, קרי: יבצע רק את העבודה ההכרחית ובמינימום השעות האפשרי. (תא (ת"א) 59207/00 פרופ' יובל לוי ושות' נ' רובינשטיין רוחמה 10.1.2002, פסקה 7 בפסק הדין של השופטת יהודית שבח) בשלב בו מתנהל משא ומתן בין הלקוח לבין עורך הדין לקראת כריתת הסכם שכר טרחה, פערי המידע בין הצדדים עלולים להיות גדולים. הלקוח עשוי להיות מודע לפרטי המקרה בגינו פנה לעורך הדין אך עלול שלא לדעת כלל אם עניינו מקים לו עילת תביעה. הלקוח עלול שלא לדעת אילו פרטים חיוניים חסרים להכנת התביעה, איזו השקעה תידרש בבירור עניינו, אילו הוצאות יצטרך להוציא, כמה זמן יארך הטיפול בעניינו ומה הפירות האפשריים של ההשקעה הנדרשת ממנו. כל אלו פרטים שעשויים להשפיע על החלטת הלקוח באשר להתקשרותו עם עורך הדין, שלכן גם פרטים ופרטי פרטים אשר מצופה מעורך הדין להבהיר ללקוח במהלך המשא ומתן ביניהם. אך ברור הדבר שחדשות לבקרים אין לעורך הדין עצמו, ויהיה ותיק ומיומן ככל שיהיה, את היכולת למסור את הערכתו באשר לעניין הלקוח. לעיתים לא יכול עורך הדין להעריך את מידת ההשקעה שתידרש, למשל שכן טרם נאספו הנתונים וטרם ידועה עמדת הצד שכגד. ודאי שעורך הדין איננו יכול להתחייב לתוצאות ההליך המשפטי, לא בטרם החל ואף לא עודו מתנהל, שכן התוצאה תלויה בגורמים רבים, חלקם כלל אינם ידועים לעורך הדין וחלקם כלל שאינם תלויים בו. ראוי לפיכך להבהיר כי פן זה של חובת הגילוי איננו כולל התחייבות כלשהי של עורך הדין לתוצאות ההליך ואף לא התחייבות להוצאות שיידרשו. הדגש בפן זה של חובת הגילוי מוסב על הערכתו של עורך הדין, לא על התחייבותו. זאת ועוד, לעיתים אין בפני עורך הדין את מכלול הנתונים הדרושים לגיבוש הערכתו, הן לעניין סיכויי הזכייה, אך גם לרכיבים חיוניים נוספים של השירות המשפטי ללקוח, כגון היקף השעות שיידרשו, סכומי התביעה, ההוצאות על מומחים וכיו"ב. חובת הגילוי חלה גם במצב שכזה, כאשר על עורך הדין להבהיר ללקוח גם את היעדר המידע הרלוונטי והשלכתו על השירות שיינתן. על עורך הדין לשוות לנגד עיניו כל העת את הפער הגדול שבינו לבין הלקוח ההדיוט, זה שאיננו מצוי ברזי ההליך המשפטי, איננו יכול להעריך לבדו את סיכויי ההצלחה והתמורה שעשויה להיפסק לזכותו, וחייב לשים מבטחו בעורך הדין שיבהיר לו את כל אלו ומראש, בשלב בו מתחבט הלקוח באשר להתקשרות עם עורך הדין. על רקע חובת גילוי זו של התובעת בשלב בו נוהל המשא ומתן לקראת חתימת הסכם השכ"ט, ניתן לבחון את טענות הנתבע והבדלי הגרסאות בין הצדדים. לפי גרסת הנתבע, לאחר שהנתבע ואורה תיארו את העובדות בפני עו"ד X והציגו בפניו את המסמכים שהביאו, העריך בפניהם עו"ד X כי עומדת להם תביעה המסתכמת במיליוני שקלים. כך מתאר זאת הנתבע בתצהירו (סעיף 6): "על סמך דברינו בלבד, ומבלי שהציץ אפילו במסמכים שהבאנו עימנו, עו"ד X הציג בפנינו תמונה כאילו מדובר בתביעה של מיליוני ש"ח, ואף יעץ לנו, למען הצלחת התביעה וניפוחה, לעזוב את ביתנו ולשכור דירה לתקופת התביעה." לפי גרסת התובעת מאידך, גרסת הנתבע איננה נכונה ואיננה מבטאת את הדברים שהוצגו בפניו. בפועל, טוענת התובעת, הסכימה התובעת לייצג את הנתבע ואת אורה בתביעתם לאחר שמיעת העובדות והטענות מפיהם ותוך מתן ייעוץ משפטי "מבוסס, מקצועי ואמין" (סעיף 9 בתצהיר X). נוכח הבדלי הגרסאות באשר למצגי התובעת בפגישה ביום 15.3.10 ועובר לכריתת הסכם השכ"ט, הנה אשר התברר: ראשית, מסתבר שקשה לראות מה הגיון יש בתשלום שכר הטרחה לו התחייבו אורה והנתבע ביחס לסכום התביעה שעמד להם בעת פגישתם עם עו"ד X. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שלפגישה שהתקיימה ביום 15.3.10 בשעות הערב במשרדי התובעת, הביאו עימם הנתבע ואורה תיק מסמכים וכן גם את חוות דעת בם, אשר לפיה הוערך תיקון נזקי הרטיבות בבית בסך של 160,000 ₪. זו חוות הדעת היחידה אשר הייתה בפני עו"ד X במהלך הפגישה. הסכם השכ"ט מאידך, נוקב בתשלום שכר טרחה מינימאלי של 30,000$, ועוד 250$ לכל "שעת ייצוג" בגין דיונים בתביעה, ועוד 20% מכל סכום שייפסק לנתבע והכל בצירוף מע"מ. משמע, מלכתחילה שכר הטרחה לו מתחייבים הנתבע ואורה קרוב לסכום הגדול ביותר שיוכלו לקבל על בסיס חוות דעת בם. מצב בו ההתחייבות לשכר טרחה קרובה למלוא הסכום שעשוי להתקבל בהליך המשפטי חסר כל הגיון. עובדה זו תומכת בגרסת הנתבע שלפיה הוצג לו מצג של תביעה בסכום גדול בהרבה, סכום אשר מצדיק התחייבות לתשלום שכר טרחה בהיקף הנקוב בהסכם השכ"ט. שנית, אין מחלוקת על כך שמספר ימים לאחר הפגישה וחתימת הסכם השכ"ט, יצר הנתבע קשר עם המהנדס רפי גיל לקראת אפשרות קבלת חוות דעת מומחה ממנו בקשר עם נזקי הנתבע. הנתבע הוסיף והעיד, ועדותו בעניין זה כלל לא נסתרה, שהמהנדס רפי גיל אכן הגיע לבית, סייר בו, וטען באוזניו של הנתבע כי הערכת הנזק בחוות דעת בם סבירה. לנתבע הרי הייתה כבר את חוות דעת בם. אין הגיון בפנייה לקבלת חוות דעת נוספת מאותו מומחה, רפי גיל, זולת ההסבר שנותן הנתבע, קרי: הנחיית עו"ד X. עו"ד X נשאל על עניין זה בחקירתו וכך העיד: ש. האם נכון שהפנית את שושן לקבל חוות דעת נוספת? ת. לא. הסברתי להם את מה שכתוב בסעיף 7 להתחייבות שעליה חתמו. אמרתי להם שישנה אפשרות לשכור שירותים של מומחה נוסף שעל זהותו יחליטו בעצמם וההתקשרות תהיה בינם לבינו ישירות, הם שאלו אם אני מכיר מישהו בתחום הזה, ובהחלט נתתי להם את השם המהנדס גיל, כאשר אני מדגיש כל העת את מה שכתוב בסעיף 7 להתחייבות. ש. המלצת להם לקחת חוות דעת נוספת? ת. זה בגדר אפשר שכן לטענתם המומחה מטעם בם לא כימת נכון את עלות תיקון הליקויים בבית שלהם, ואמרתי להם שקיימת אפשרות לשכור שירותים של מומחה נוסף. עו"ד X מאשר שהוא מסר לנתבע את פרטי המהנדס רפי גיל ואף מאשר כי הדבר נעשה נוכח האפשרות להערכה לא נכונה של היקף הנזק בחוות דעת בם. עדותו של עו"ד X מתיישבת עם ההגיון שבפנייה למומחה נוסף. דהיינו: אמונת הנתבע שניתן לקבל חוות דעת לפיה היקף נזקי הליקויים גדול בהרבה מאלו שהוערכו בחוות דעת בם. שלישית, מעיון בטיוטת כתב התביעה שהציגה התובעת אכן מסתבר שנדרשו חוות דעת נוספות להגשת התביעה נשוא הסכם השכ"ט. לפי גרסת עו"ד X בתצהירו, הטיפול המשפטי של התובעת כלל לא הותנה בקבלת חוות דעת נוספת וטענה זו של הנתבע "לא הייתה ולא נבראה" (סע' 22 בתצהיר עו"ד X). בהמשך תצהירו טוען עו"ד X שלאחר כריתת הסכם השכ"ט הוכנה טיוטת כתב תביעה (להלן: "הטיוטא") וזו צורפה לנספח א' לתצהירו. מעיון בטיוטא, מסתבר שהיא מפנה לחוות דעת בם כבסיס לנזק בסך 160,000 ₪ אולם בהמשך הטיוטא (סע' 3.1 בעמ' 7 בטיוטא) נותר הסכום הנתבע בגין התיקונים פתוח. עוד מסתבר מעיון בטיוטא כי היא כוללת טענה לירידת ערך הבית על בסיס חוות דעת מומחה, שמאי מקרקעין (סע' 3.3 בעמ' 7 בטיוטא). גם בעדותו, במענה לשאלת בית המשפט, טען עו"ד X שהייתה ציפייה לחוות דעת נוספת של שמאי באשר לירידת ערך הבית בגין הליקויים (עמ' 36; ש' 28 בפרוט'). לפיכך, גרסת עו"ד X שלפיה ניתן היה להכין את התביעה בלא כל חוות דעת נוספת איננה מדויקת, שכן אפילו ניתן היה להתחיל בהכנת התביעה, ודאי שלא ניתן היה להשלים את הכנת כתב התביעה בלא חוות הדעת המוזכרות בו. כאשר מסתבר שהצדדים חיכו וציפו לחוות דעת נוספות, הרי שגם עובדה זו תומכת בגרסת הנתבע לפיה הוא ציפה לתביעה לנזקים בהיקף העולה בהרבה על הנזק בחוות דעת בם. רביעית, קשה להתעלם מהיעדר הסבר כלשהו מצד עו"ד X להגיון בקביעת שכר הטרחה בהסכם השכ"ט. כאשר על פניו יש בהסכם השכ"ט התחייבות לתשלום שכר טרחה שהוא קרוב מאד להיקף הנזק לפי הנתונים הקיימים בחתימתו, מצופה היה שעו"ד X יבהיר את הדברים. יבהיר מה הגיון יש בהתחייבות שכזו. אלא שהסבר כזה אין בתצהיר עו"ד X. בטיוטה ניתן למצוא פרק הדן בתביעת "פיצויים מוסכמים" בסך 250,000 ₪ (סע' 3.5 בעמ' 7 בטיוטא) אך גם לכך לא מתייחסת התובעת, לא מבהירה את הבסיס לדרישה או אם הועלתה בפגישה עם הנתבע ואורה. גם בעדותו לא נותן עו"ד X הסבר להגיון הנתבע הגלום בהתחייבות לתשלום שכר הטרחה שנקבע בהסכם השכ"ט (עמ' 36 בפרוט') אך מציין את הצפי לחוות דעת נוספת לירידת ערך (עמ' 36 - 37 בפרוט'). למעלה מכך, בהחלט ניתן שיתקיים מצב בו יסכים לקוח לשלם שכר טרחה בסכום קרוב לזה שהוא עשוי לקבל בתביעה שלו או לשלם בתביעה נגדו. למשל בתביעת לשון הרע או בטענות למעשה קנוניה וכיו"ב, הליכים שלדידו של הלקוח ההתמודדות עימם עקרונית ולאו דווקא כלכלית. כך גם עלול היה להיות המצב בעניין הנתבע. אלא שעו"ד X העיד בדיוק את ההיפך. עו"ד X התייחס בעדותו לאפשרות שמצב הנתבע ואורה היה קשה נוכח הסבל מליקויי הבנייה, והבהיר שהתחושה בפגישה הייתה של תביעה שגרתית של ליקויי בנייה. לא עניין של "חיים ומוות" (עמ' 31 - 32 בפרוט'). לא מצאתי סיבה לסבור שהיה לנתבעים עניין עקרוני כלשהו בבירור התביעה, זולת רצונם להיפרע על נזקיהם. היעדר הסבר הגיוני מצד עו"ד X להתחייבות הנתבע לנוכח הנתונים שהיו בחתימת הסכם השכ"ט ועדותו לציפייה לחוות דעת נוספת, שמאית, תומכים אף הם בגרסת הנתבע למצגים בכריתת הסכם השכ"ט. כאשר מסכמים את העובדות שנתבררו כאמור, מסתבר שלעת כריתת הסכם השכ"ט כל שהיה בפני הצדדים הינה חוות דעת בם ולפיה נגרם לנתבע ולאורה נזק בסך 160,000 ₪; מסתבר שעו"ד X המליץ לנתבע לפנות למומחה אחר כדי שיעריך את הנזקים בסכום גבוה יותר וכך גם עשה הנתבע; מסתבר שלא ניתן היה להגיש את התביעה על בסיס הנתונים שהיו בחתימת הסכם השכ"ט שכן התובעת ציפתה לחוות דעת נוספת של מומחה לליקויי בנייה וחוות דעת נוספת של שמאי על ירידת ערך הבית; ומסתבר שגם לתובעת אין הסבר הגיוני להתחייבות לתשלום שכר טרחה בסכום הנקוב בהסכם השכ"ט. נוכח כל זאת, אני מקבל את גרסת הנתבע וקובע כי בחתימת הסכם השכ"ט אכן הציג בפניו עו"ד X מצג שלפיו עומדת לנתבע ולאורה תביעה בהיקף לפיצויים בסכומים גבוהים ורק נוכח מצג זה הסכימו הנתבע ואורה להתקשר עם התובעת בהסכם השכ"ט. עו"ד X לא גילה לנתבע ולאורה שיש אפשרות שחוות דעת המומחה הנוסף לא תשנה את חוות דעת בם. עו"ד X לא גילה לנתבע ולאורה שאפשר ושמאי לא ימצא ירידת ערך בגין הליקויים. כל אלו נתונים שוודאי היו משפיעים על החלטת הנתבע ואורה להתקשר בהסכם השכ"ט ולהתחייב לשאת בתשלומי שכר הטרחה הקבועים בו. מצגי עו"ד X ואי הגילוי מבטאים הטעייה. זו מצדיקה את ביטול הסכם השכ"ט. ביטול הסכם השכ"ט מאיין את זכות התובעת להציג ולתבוע את פירעון השיקים. לטענת התובעת, בהודעת הנתבע על ביטול הסכם השכ"ט נטען שהדבר נובע ממצבה הבריאותי של אורה (מכתב הנתבע מיום 25.3.10). בכך מנסה התובעת לבסס טענה שלפיה לא ניתן להאמין ולקבל את גרסת הנתבע, אך הנתבע הסביר שעשה כן מתוך חששו מהתובעת ובציפייה שניתן יהיה להסדיר את הביטול ברוח טובה. גרסת הנתבע הגיונית גם לשעתה, ודאי נוכח הטענות בהליך זה. עמדת הנתבע בדבר ההטעיה גם נטענה מייד לאחר מכן, כאשר הסתבר לו שהתובעת עומדת על פירעון השיקים, בתלונה שהוגשה ביום 15.4.10 ללשכת עורכי הדין. אינני מוצא בנסיבות אלו בסיס לטענה שלפיה ויתר הנתבע על הטענה או שהטענה הומצאה בדיעבד. לטענת התובעת, התכחשות הנתבע להתחייבותו נובעת אך ורק מטעות בכדאיות העסקה, טעות שאיננה עילה לביטול הסכם השכ"ט. ככלל, טעות בכדאיות העסקה הינה טעות באשר לערך העסקה, לשוויה המסחרי או הכלכלי היחסי (פרופ' ג. שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, עמ' 309). דא עקא, שטעות הנתבע איננה רק בשווי הכלכלי של ההתקשרות עם התובעת, אלא במצגים שהוצגו בפניו ובמחדלים על העובדות שלא הוצגו בפניו. זו איננה טעות בכדאיות העסקה אלא הטעיה, כאמור לעיל. לטענת התובעת היא קיימה את חלקה בהסכם השכ"ט, בהכנת הטיוטא. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לעיתוי הכנת הטיוטא - לפני הודעת הביטול לגרסת התובעת או לאחריה לגרסת הנתבע. אינני מוצא משמעות להכרעה במחלוקת זו שכן גם אם אקבל את גרסת התובעת, אין בכך כדי לזכותה בפירעון השיקים נוכח ביטול הסכם השכ"ט. בנוסף, ראוי להדגיש שהתובעת איננה תובעת כלל "שכר ראוי" ואיננה תובעת "השבה" של מה שקבל הנתבע לפי סע' 21 בחוק החוזים. אף לא היה הגיון בתביעה שכזו, שכן התובעת הדגישה את סירובה למסור את הטיוטא לנתבע כדי שלא ייעשה בה שימוש. מובן שלנוכח המסקנה אליה הגעתי בטענת ביטול הסכם השכ"ט, אין מקום לברר את טענת הנתבע הרביעית, לביטול הסכם השכ"ט בתוך זמן קצר ובטרם בוצעה פעולה כלשהי מצד התובעת. טענה זו עלולה הייתה לעורר שאלות קשות שכן מחד הסכם השכ"ט ברור וקובע תשלום השיקים מראש וכי סכום זה לא יוחזר אם יופסק הטיפול; אך מאידך לא ניתן להתעלם מכך שההודעה על הפסקת הייצוג ניתנה בתוך 10 ימים בלבד, כאשר נעשו פעולות ספורות בלבד בגין הטיפול, וכאשר סכום זה אמור היה לכסות את הטיפול המשפטי כמעט במלואו (למעט תוספת עבור דיונים). עו"ד X עצמו אישר בעדותו שלא היה מקום לעמוד על פירעון השיקים לולא הוכנה הטיוטא (עמ' 38, ש' 26 הבפרוט') והתובעת מדגישה זאת בסיכומיה. התובעת איננה מתייחסת בסיכומיה לכך שהשיקים אמורים היו להיות הסכום היחיד שישולם לתובעת (זולת החזר הוצאות ותשלום עבור דיונים) עד לתום ההליך, ולרבות עבור הכנת כתבי טענות, ניהול הליכים מקדמיים, תצהירים, חוות דעת, סיכומים וכד'. כלומר, על פניו הושקע עד לביטול רק חלק מזערי ממה שאמורה הייתה התובעת להשקיע בבירור התביעה שלא הוגשה ולא תוגש על ידה. גם לפי שיטת התובעת עצמה בעדות עו"ד X כאמור אין זה ברור מאליו שעמידה על התשלום בנסיבות אלו הינה עמדה לגיטימית, הוגנת ומוצדקת ברם, כאמור, אינני מוצא צורך להכריע בשאלה זו. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. אשר על כן אני מקבל את התנגדות הנתבע ודוחה את התביעה. תיק הוצל"פ 01-64043-10-3 - יסגר. התובעת תישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪. שיקיםעורך דין