דוגמא להחלטה בנושא ארנונה על שטחי עזר: המבקשים הם תושבי היישוב כפר ורדים, והם הגישו נגד המשיבה תובענה מנהלית ובקשה לאשרה כייצוגית ("בקשת האישור"). בתובענה ובבקשת האישור נטען שהחל משנת 2011 גבתה המשיבה סכומי יתר של ארנונה ועל רקע זה נתבעה השבתם. המבקשים טענו שעד (וכולל) שנת 2010 תעריף החיוב בארנונה בגין שטחי שירות ושטחי עזר של בנייני מגורים ("שטחי עזר") היה מחצית מהתעריף בגין מבני המגורים, ואילו משנת 2011 ואילך הועמד החיוב בגין שטחי העזר על 80% מהתעריף למגורים (במאמר מוסגר יצוין שהמבקשים טענו שהמשיבה שינתה את שיטת חישוב השטח של שטחי העזר, אולם מכתבי הטענות עולה שאין מחלוקת שהמשמעות היא שינוי התעריף החל על שטחי העזר, ומטעמי נוחיות אתייחס לעניין באופן זה). נטען כי שינוי שיטת החישוב - ולכן גם התעריף לשטחי עזר - לא קיבל את אישור שרי הפנים והאוצר, ומכאן שעל פי החקיקה הידועה כ"חקיקת ההקפאה" (ראו הסקירה בעע"מ 8635/05 עיריית יבנה נ' רונית ארנפרוינד כהן (15.5.2007), פסקאות 10 ו-11), הארנונה הנוספת הנגבית כפועל יוצא של השינוי היא בבחינת גביית יתר שאת השבתה תובעים המבקשים, והם ביקשו כאמור לאשר את תובענתם כייצוגית. המשיבה הגישה הודעת חדילה, ובהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ז-2006 ("החוק") היא ביקשה לדחות את בקשת האישור. בעקבות כך הוריתי, ביום 28.8.12, שהמבקשים ישיבו להודעת החדילה והצדדים יטענו בעניין גמול ושכר טרחה, ולכאורה ניתן היה להחליט בעניין על יסוד הטענות שהגישו הצדדים בעניינים אלה. אלא שלאחר מכן הסתבכו מעט העניינים, שכן תושב אחר של כפר ורדים, בשם ע' נוריאל ("נוריאל"), הגיש בקשה להצטרף לתובענה. קודם לכן הגיש נוריאל בקשה לעיון בתיק בית המשפט, ולאחר שבקשתו נענתה הוא הגיש את הבקשה להצטרף כאמור. נוריאל טען שעל יסוד סעיף 15(א) לחוק יש להתיר לו להשתתף בדיונים, מפני שלטענתו קיים ניגוד עניינים בינו לבין המבקשים, במובן זה שהודעת החדילה התייחסה לבקשת האישור שבה נטען שהתעריף החל על שטחי עזר צריך להיות מחצית מתעריף המגורים, אלא שלטענתו המשיבה לא חדלה מגביית היתר והיא מחייבת את שטחי העזר בתעריף שהוא 60% מתעריף המגורים. בקשה זו הולידה סבב נוסף של כתבי טענות, אשר הסתיים בהודעה משותפת שהוגשה על ידי נוריאל והמבקשים שלפיה הוא חזר בו מן הבקשה להשתתף בדיונים. בצד זאת טענו המבקשים שאין תוקף להודעת החדילה, ויש לדחותה ולברר את בקשת האישור לגופה. בתשובה לכך טענה המשיבה כי תעריף הארנונה לשטחי עזר הוא אכן 60% מתעריף הארנונה לשטחי המגורים, אולם תעריף זה הוא חוקי ואין בו דופי, ומכאן שיש לדחות את טענות המבקשים שהודעת החדילה היא חסרת תוקף. טענת המשיבה נסמכת על כך שהתעריף לשטחי עזר - בגובה 60% מתעריף שטחי המגורים - נקבע בשעתו בצו הארנונה שהוחל עם כינונה של המשיבה והיה בתוקף עד שנת 1994. באותה שנה הופחת התעריף לשטחי עזר מ-60% ל-50% מבלי שנתבקש, או ניתן, אישור השרים להפחתה זו. על רקע זה טענה המשיבה שהעמדת התעריף על 60% אינה אלא החזרת התעריף החוקי לתוקפו, ומכיוון שהיא החלה לעשות כן רק מיום 1.9.12 ואילך -אין גם לקבל את הטענה שהעלו המבקשים ונוריאל שמדובר בגבייה רטרואקטיבית. המבקשים טענו שגבייה לפי תעריף של 60% איננה בבחינת "השבת המצב לקדמותו", שכן כאמור, עד סוף שנת 2010 עמד תעריף שטחי העזר על 50% מן התעריף למגורים, ולכן לא ניתן לראות במשיבה כמי שחדלה מן הגבייה הבלתי חוקית ואין היא יכולה לחסות בצילה של ההוראה הקבועה בסעיף 9(ב) לחוק. לטענתם, ההגנה הנתונה לרשות על פי סעיף 9(ב) לחוק מותנית בכך שהרשות אכן חדלה מן הגבייה שבעטיה הוגשה נגדה תובענה ובמקרה דנן, על פי הודאת המשיבה עצמה, היא לא חדלה לחלוטין מגביית היתר. שקלתי את טענות הצדדים והחלטתי לדחות את טענות המבקשים בכל הנוגע לתוקפה של הודעת החדילה ולתוצאותיה. סעיף 9(ב) לחוק אכן תולה את החלת ההגנה על הרשות מפני אישור תובענה ייצוגית בכך ש"הרשות הודיעה כי תחדל מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגבייה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע". בענייננו הוגשה בקשת האישור בשל גביית תעריף שטחי עזר העומד על 80% מן התעריף למגורים, והמשיבה הודיעה על חדילתה מגבייה של תעריף זה. לפי לשונה של ההוראה שבסעיף 9(ב) לחוק ניתן היה לדחות את טענות המבקשים, ולו על יסוד פרשנות מצמצמת של ההוראה. אכן, פרשנות מצמצמת כזו יכולה להביא לתוצאה אבסורדית, שלפיה אם הייתה המשיבה חדלה מגביית תעריף של 80% וגובה במקום זאת תעריף העומד על 79% היה לכאורה צורך לדחות את בקשת האישור, שכן המשיבה חדלה מן הגבייה שבשלה הוגשה הבקשה. על רקע זה ניתן לראות את ההיגיון שבטענת המבקשים שלפיו חדילת גבייה לפי תעריף של 80% ותחת זאת גבייה בתעריף של 60%, כאשר התעריף הקודם היה 50%, איננה בבחינת חדילה שלמה ולכן יש לקבוע שאין תוקף להודעת החדילה. יתר על כן, ברע"א 6340/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין (13.2.11) התייחס בית המשפט - אם כי בהקשר שונה - לפרשנות סעיף 9(ב) לחוק וציין כי "לשון החוק, ועל כך עמדנו לא אחת, היא נקודת המוצא לכל מהלך פרשני. היא הקובעת את קשת האפשרויות לפירוש ההוראה העומדת לדיון ומתוכן על בית המשפט לחלץ את הפרשנות המשקפת באופן מיטבי את תכליתו של דבר החקיקה. פרשנות שאין לה עוגן בלשון החוק אינה באה, אפוא, לכתחילה בגדר האפשרויות אותן יוכל הפרשן לשקול", וניתן לכן להעלות על הדעת אפשרות שגישתם של המבקשים ביחס לתיבה "כי היא חדלה מהגבייה" איננה משוללת יסוד. אלא שבנסיבות המקרה הנוכחי אין צורך להכריע בשאלת הפרשנות הראויה לסעיף 9(ב) לחוק, ויש לקבל את טענות המשיבה מפני העובדה שכנטען, תעריף של 60% היה קיים, ובר תוקף, עד שנת 1994. השאלה אם מבחינה עובדתית אלה אכן הם פני הדברים ומה הם התוצאות המשפטיות הנובעות מכך, הם עניינים שלא ניתן לברר אותם בגדר הליך זה, מפני שכל כתבי הטענות שהוגשו בגדרו מוסבים רק על שאלת חוקיותה של גביית ארנונה בגין שטחי עזר לפי תעריף העומד על 80% מן התעריף למגורים בהשוואה לתעריף הקודם שהיה, ועל כך אין חולק, 50%. בבקשת האישור לא נטען דבר לעניין החוקיות, או העדרה, של גביית תעריף העומד על 60%, וממילא לא ניתנה למשיבה האפשרות להתייחס לטענות כאלה, ומשום כך מצאתי לנכון לדחות את טענות המבקשים העותרים שאקבע שהודעת החדילה אינה תקפה. נותרה, אם כן, השאלה שיש להכריע בה לאור הוראת סעיף 9(ג) לחוק, היינו שאלת הגמול למבקשים ושכר הטרחה לבאי כוחם. בהתייחסה לסוגיה זו בהודעת החדילה הפנתה המשיבה לפסיקה העוסקת בגמול ושכר טרחה והיא הוסיפה וטענה שמבחינת התועלת שהביאה בקשת האישור לקבוצה המיוצגת, זו מסתכמת בסכום של כ-220,000 ₪ בלבד. על יסוד כך היא ביקשה לפסוק לבאי כוח המבקשים שכר טרחה בסכום של 11,000 ₪ ולמבקשים גמול בסכום העומד על מחצית מסכום שכר הטרחה. המבקשים מצדם הציגו חישוב אחר. לטענתם, הסכום של 220,000 ₪ שנטען על ידי המשיבה מתייחס לפרק זמן של ארבעה חודשים, ובחישוב שנתי הוא עומד על 660,000 ₪, ומכאן שהתועלת שהביאה בקשת האישור עולה כדי 1,320,000 ₪ בתקופה של שנתיים. המבקשים טענו כי גם חישוב זה עושה חסד עם המשיבה, והם עתרו לכך שימונה רואה חשבון שיחווה את דעתו בעניין זה. עוד יצוין, והדבר אינו מעבר לדרוש, שהמבקשים עתרו לכך שבית המשפט יקבע "שכר טרחה וגמול במלוא סכום הגזל של 1,100,000 ₪ או בסכום גבוה יותר לפי אישור רואה חשבון", ובמקום אחר בכתב טענותיהם של המבקשים נטען כי "הרציונל של הח"מ הוא, שיש לפסוק שכ"ט וגמול בשיעור כפול מסכום הגזילה. על נבחרי הציבור לדעת, כי גזילה אינה משתלמת" (ההדגשה במקור, א"ק). על פי הפסיקה הנוהגת בסוגיה זו היה מקום לשקול פסיקת שכר טרחה בסכום שהוא בסדר גודל של 8%-10% מן התועלת שהביאה בקשת האישור לקבוצה המיוצגת (ראו סקירת הפסיקה המובאת בת"מ 38632-07-12 פרבר נ' עיריית חיפה (12.2.13) והחישוב האחר, על בסיס תקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם) תשמ"א-1981, המוצע שם). לפי חישוב זה היה מקום לבסס את החישוב על סכום של 1,320,000 ₪ שהוא סכום גביית היתר - שנחסכה מחברי הקבוצה - לתקופה של שנתיים (ת"מ 34531-01-10 שרון לוי נ' עיריית חדרה (19.5.11) ועע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' אבוטבול (25.12.12)). למרות זאת מצאתי לנכון להעמיד את סכום הגמול למבקשים על סך 5,000 ₪ בלבד, ואת סכום שכר הטרחה לבאי כוחם על סך 10,000 ₪ בלבד. בפסיקת הסכומים האמורים אני מבקש להביע את שאט נפשי מן הסגנון הבוטה והמשתלח שבו נקטו באי כוחם של המבקשים, סגנון שמקומו לא יכירנו בכתבי טענות. בתוך כך ראויה לציון העובדה שעליה הצביעה המשיבה, שהמבקשת 2 היא עורכת דין שבמשך שנים רבות שימשה יועצת משפטית של רשות מקומית והסכמתה, גם אם בשתיקה, לכך שיוגש בשמה כתב טענות הנוקט בסגנון זה היא מצערת ובלתי ראויה. סיכומו של דבר, אני מקבל את הודעת החדילה ובהתאם לסעיף 9(ב) לחוק מורה על דחיית בקשת האישור. למבקשים ולבאי כוחם ישולמו גמול ושכר טרחה בסכומים האמורים לעיל. ארנונה