דוגמא לפסק דין בנושא אריתראים עם דרכון אתיופי: מבוא עתירה מנהלית נגד החלטת המשיב מיום 01.11.11, הדוחה את בקשת העותרת למקלט מדיני מכוח האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 והפרוטוקול המשלים משנת 1967 (להלן: "האמנה"). העותרת טוענת, כי היא אריתראית במוצאה בשל מוצא אמה וזאת על פי הדין הזר, דיני פליטים וכן פסיקת בית המשפט בישראל, על כן זכאית היא להגנה ומעמד בישראל מכוח ההגנה הקבוצתית הניתנת לאריתראים בישראל. המשיב מבקש לדחות את העתירה מהטעם, כי העותרת חיה משך כל חייה באתיופיה, נכנסה לישראל עם דרכון אתיופי, אותו האריכה בארץ מספר פעמים ולא הוכיחה כל זיקה לאריתראה. עיקרי העובדות העותרת, נוצרייה, אזרחית ותושבת אתיופיה מיום הולדתה ועד כניסתה לישראל ביום 27.4.1994 באמצעות דרכון אתיופי ואשרת תייר שתוקפה למשך 3 חודשים, עד ליום 27.7.1994. בשנת 2004, כ-10 שנים לאחר פקיעת אשרת התייר, פנו, לראשונה, העותרת ובעלה, אשר שהה באותה עת בישראל, לנציבות האו"ם לפליטים בישראל (להלן: "נציבות האו"ם") ורואיינו ביום 6.9.2004. מראיון בעלה של העותרת עלו הפרטים הבאים: הוא ממוצא אתיופי טגרי, נכנס לארץ בשנת 1993 באשרת תייר ונשאר כאן הואיל ומצא עבודה; העותרת הכירה את בעלה בשנת 1999, הם נישאו בשנת 2000 ולהם ילד משותף; בני הזוג פנו לאו"ם רק בשנת 2004, בשל "הבעיות של העותרת" הנוגעות לדעתו למשפחתה (תוך שהוא מציין כי אימה אריתראית ואביה אתיופי), בעוד שלו עצמו , כך נטען, אין כל בעיה עם הרשויות באתיופיה ואין מניעה לחזור לשם. העותרת, טענה בראיון שנערך עמה, כי היא אתיופית, התגוררה באתיופיה כל חייה, מוצאה האתני מעורב: אמה אריתראית ואביה אתיופי. לדבריה, אימה עזבה את אריתריאה בצעירותה, מאז התגוררה באתיופיה משך שנים רבות עד לגירושה בשנת 1996. לאור הערת המראיין כי הגירוש לא החל לפני פרוץ המלחמה (1998), השיבה העותרת כי אמה גורשה במהלך המלחמה וכי למדה על הגירוש מן השכנים. לדבריה, אין לה בעיה אישית עם הממשלה הנוכחית באתיופיה, מלבד עקירת משפחתה; לטענתה, דרכונה האתיופי חוקי, היא הסדירה אותו שלושה חודשים בטרם עזבה את אתיופיה, היא חידשה את הדרכון פעמיים בעת שהותה בישראל אך מאז שפקע בשנת 2000, לא חזרה וחידשה את הדרכון לאחר שהבינה כי ניתן לעשות זאת בכל זמן נתון; חמישה חודשים לפני שפנתה לראשונה לאו"ם, בקשה לחדש את הדרכון בשגרירות אתיופיה, משום שהתכוונה לחזור לאתיופיה, אולם בקשתה סורבה, אך אין בידיה כל מסמך המעיד על האמור. בסופו של הריאיון, לאחר שהוסבר לעותרת כי המלחמה באתיופיה הסתיימה בשנת 2000 וכי אין דיווחים עדכניים על גירוש אתיופים שמוצאם חצי אריתראי או על רדיפתם על ידי הרשויות, הביעה העותרת הסכמתה לשתף פעולה עם המהלך שנועד להחזירה לאתיופיה, והוסיפה כי אם תוכל לחיות בארצה ללא בעיות, אין מניעה מבחינתה שתחזור לשם. לאחר קיום הריאיון הנ"ל ובמשך שנים לאחר מכן, הונפקו לעותרת מכתבי הגנה על ידי נציבות האו"ם עד למועד העברת התיק לטיפול המשיב ביום 15.8.10 (ראו מכתב נציבות האו"ם, המצורף כנספח י'1 לעתירה). בהקשר הזה, ציין המשיב בסעיף 16 לתגובתו המקדמית, כי מסיבה שאיננה ברורה לו, במערכת המידע קיימות הערות לפיהן הוארכה אשרת העותרת מעת לעת, ואולם, בפועל, לדבריו, לא מוזנת לעותרת אשרה כלל. עוד יצויין כי העותרת גם לא הציגה אשרה כלשהיא. מכל מקום, לאור העברת הסמכויות לבחינת בקשות המקלט מנציבות האו"ם אל המשיב (ביום 1.7.2009), הוזמנה העותרת ביום 16.12.2009 לראיון זיהוי ביחידת המסתננים. בראיון זה, טענה העותרת כי התגוררה במשך 19 שנים באדיס אבבה וכי היא אזרחית אתיופיה, אביה אזרח אתיופיה, היא אתיופית ואימה נולדה בחבל הטגראי וגורשה לפני 3 שנים לאריתריאה (קרי, שנת 2006). העותרת טענה, כי יש לה שני אחים, האחד, דניאל, אשר גורש לאריתריאה ביחד עם אימם, והשנייה, הלן, אשר מתגוררת באדיס אבבה שבאתיופיה. באשר לתא המשפחתי שלה, ציינה העותרת, כי בעלה ושני ילדיה עזבו את ישראל ושבו לאתיופיה לפני 3 שנים. ביום 31.10.11 נערך לעותרת ראיון בסיסי ובחינה מקדמית של טענותיה. בראיון זה טענה, כי היא אתיופית מצד אביה ואריתראית מצד אימה. לדבריה, אימה גורשה מאתיופיה לאריתריאה, כעת היא בסודן, והקשר עמה אבד. לטענת העותרת, אמה גורשה בשנת 1996 בעת המלחמה ביחד עם אחיה ואחיותיה, ואחי העותרת, דניאל. העותרת ציינה, כי יש לה אחות נוספת המתגוררת באתיופיה, מצבה טוב וכי בעלה ושני ילדיה עזבו את אתיופיה לפני 5 שנים (בשנת 2006), מפאת מחלתו של בעלה. אשר לדרכונה, טענה העותרת כי זה אבד, אך יש לה צילום ומסרה את מספר דרכונה. העותרת טענה כי אין בידה מסמך המוכיח כי אמה אריתראית והיא גם לא פנתה לשגרירות אריתראה על מנת ולנסות להשיג מסמכים, היא מעולם לא הייתה שם ואין לה כל קשר עימם. העותרת אישרה, כי אין לה בעיה עם רשויות אתיופיה באופן אישי, אך היא פוחדת לשוב לשם לאחר שהממשלה הנוכחית גירשה את משפחתה בשל היותם אריתראים. בהחלטה נשוא העתירה, מיום 1.11.11, נדחתה על הסף בקשת העותרת למקלט, זאת מהטעם, כי עותרת לא בססה את חשש שמא תגורש מאתיופיה לאריתריאה לאור מוצאה האריתראי של אימה. נקבע, כי על פי החוק האתיופי, אזרחותו האתיופית של אביה קובעת את אזרחותה האתיופית של העותרת; מהצהרותיה עולה כי בעלה, שני ילדיה ואחותה חיים באתיופיה. בנוסף לטעמים אלו, צוין בהודעת הדחייה, כי פנייתה של העותרת לנציבות האו"ם נעשתה רק לאחר 10 שנים ממועד הגעתה לישראל. לפיכך נקבע, כי בקשתה של העותרת איננה מגבשת טענת פליטות כנדרש על פי האמנה, ויש לדחותה על הסף. בעתירה דנא, משיגה העותרת על ההחלטה לדחות את בקשתה להכירה כפליטה. במסגרת הדיון בצו הביניים, הודיע המשיב כי הוא מוכן לבדוק את עניינה של העותרת באופן בו תועבר שאילתא בצירוף העתק דרכונה של העותרת לשגרירות אתיופיה על מנת לבחון האם ניתן לחדש את דרכונה או לחילופין להנפיק לה תעודת מעבר, כמו כן הסכים המשיב ליתן לעותרת אשרה מסוג 2א5 עד למתן החלטה חדשה. דא עקא, העותרת לא העבירה העתק דרכונה לשגרירות אתיופיה ולא בדקה אם ניתן לחדשו. לטענתה, אין ברשותה דרכון ישן או העתק של דרכון זה, זאת בניגוד לנטען על ידה בראיון מיום 31/10/11 כי בידה צילום דרכון שאבד ומספרו. בנסיבות אלו הודיע המשיב כי לא ניתן יהיה לפנות בשאילתא לשגרירות וכי עליה להגיש בעצמה טופס בקשה לקבלת תעודת מעבר. העותרת סירבה לעשות כן. טענות הצדדים העותרת טוענת בעתירתה, כי בהליך בחינת וקביעת זהותה נפלו פגמים מהותיים ופרוצדורליים רבים כפי שיפורט להלן: העותרת הינה אריתראית מכח מוצא אמה, זאת על פי הדין הזר, דיני פליטים ופסיקת בית המשפט בישראל וככזאת היא זכאית להגנה ומעמד בישראל מכוח ההגנה הקבוצתית הניתנת לאריתראים בישראל. לא ניתן משקל להיסטוריה האישית שלה ולשהותה הארוכה בישראל תחת הגנת האו"ם ובהמשך בהגנת המשיב עצמו. לא ניתן משקל לגירוש אמה ובני משפחה נוספים מאתיופיה לאריתראיה בשל מוצאם. ההנחה בדבר העדר סכנת חיים לאתיופים ממוצא אריתראי באתיופיה הינה שגויה ועומדת בניגוד לכל הערכות הבינלאומיות ואף בניגוד למידע אשר מצוי בידי המשיב עצמו. נפלו פגמים פרוצדוראלים בהליך בפני המשיב. על המשיב היה לבחון את עניינה של העותרת באמצעות ראיון עומק ובהליך פורנטלי רגיל של הועדה המייעצת לענייני פליטים, ולא לדחות את בקשתה בהליך של דחייה על הסף, תוך הפעלת נוהל הטיפול החדש במבקשי מקלט בישראל (להלן: "הנוהל החדש"), באופן רטרואקטיבי. על המשיב היה לבחון את עניינה של העותרת גם לאור עקרון "אי ההחזרה". מנגד, טוען המשיב, כי "מבחן הזיקות" בעניינה של העותרת כפי שעולה מהראיונות שנערכו עמה, מלמד באופן מבוהק כי היא אתיופית בעלת אזרחות אתיופית - לא הומצאה כל ראייה לאזרחות האריתראית של אם העותרת והעותרת לא הביעה נכונות להמציא ראיה כזו; העותרת ציינה מפורשת כי היא זכאית לאזרחות אתיופית לאור מוצאו של אביה; העותרת לא החזיקה באזרחות אריתראית ולא טענה כי היא אריתריאית, באף לא אחד מן הראיונות; מניעיה של העותרת לשהייה בישראל הינם כלכליים והטענה בדבר סכנה, שנולדה אך לצורך הליך זה, אינה מגובה בראיות ועומדת בסתירה לעובדה כי אחותה, בעלה וילדיה חיים באתיופיה; העותרת מעולם לא הוכרה כאריתראית והאשרות אם ניתנו לה, לא הוענקו לה מתוקף הגנת "אי ההרחקה" הניתנת לאזרחי אריתריאה, אלא, ככל הנראה, בשל טעות בלבד, על כן מוסמך היה המשיב לבחון את אזרחותה של העותרת. אשר לטענה הכללית בדבר הסכנה הצפויה לאתיופים ממוצא אריתראי, המציא המשיב חוות דעת [נספח ו' לתגובתו המקדמית (זאת מבלי להודות כי העותרת נמנית על קבוצת אנשים זו)], על פיה אלו אינם צפויים לרדיפה שיטתית וגורפת המהווה סכנת חיים בשובם לאתיופיה. אשר לטענה הפרוצדוראלית בדבר דחיית בקשתה על הסף, נטען, כי במועד מתן ההחלטה חל הנוהל החדש, שכן המועד הקובע להחלתו הינו מועד בחינת הבקשה אצל המשיב להבדיל ממועד הגשת הבקשה. לפיכך, ניתן היה לפעול בהליך של סילוק הבקשה על הסף הקבוע בו והייתה אף הצדקה לעשות כן, לאור העובדה כי הבקשה איננה עומדת כלל בדרישות האמנה. האם הוכרה העותרת, בהליך קודם, כזכאית להגנה כפליטה? טענת העותרת, כי הוכרה, זה מכבר, כבעלת מוצא אריתראי, על ידי נציבות האו"ם, ומכוח הכרה זו, הוענקו לה אשרות שהייה אשר הוארכו גם על ידי המשיב לתקופה בלתי מבוטלת של כשנתיים, מתוך ההכרה שהיא זכאית להגנה - דינה להדחות; העותרת שהתה בישראל שלא כדין, ממניעים כלכלים, משך 10 שנים בין השנים 1994 ל-2004 לאחר שאשרת התייר לשלושה חודשים שהייתה ברשותה פקעה. נציבות האו"ם לא בחנה את טענת העותרת כי היא אתיופית ממוצא אריתראי וגם לא המליצה להכיר בה כפליטה. הנציבות לא מצאה לנכון לבחון טענה זו לאור לעמדתה ומסקנתה הכללית, כפי שהוסבר לעותרת, על פיה לא מתקיים גירוש או רדיפה של אתיופים שמוצאם חצי ארתיראי. כל שהוצע לעותרת ע"י הנציבות הוא, כי תבקש את סיוע המשיב ביצירת קשר עם הרשויות האתיופיות והחזרתה למדינת המוצא. אין בנוסח המכתב מנציבות האו"ם כל אינדיקציה להגנה בשל מוצאה הנטענת כאריתראית. לא מן הנמנע, כי הגנה זו ניתנה, לשלב הביניים כדי לאפשר לעותרת לפנות למשיב בבקשה לסיוע להחזרתה לאתיופיה. מכל מקום, אין במכתב ההגנה משום החלטה, אלא בבחינת מניעה זמנית של הרחקה. מה גם כי הוסבר לעותרת בעת הראיון, כי הסמכות הבלעדית לקביעת מעמדו של "פליט" המצוי בתחומי מדינת ישראל נתונה, אז כמו היום, באופן בלעדי בידי רשויות המדינה. לפיכך, ומשלא הוצג רישיון ישיבה מתאים אשר מזכה את העותרת לשהות בישראל נוכח הכרתה לכאורה כפליטה, כמו גם לא צורפו אשרות זמניות אחרות בעניינה, יש לקבל את עמדת המשיב, כי ככל והונפקו אשרות מטעמו, מקורם בטעות טכנית, שכן עד לקיום ריאיון הזיהוי והריאיון הבסיסי, לא נבחן עניינה של העותרת, לגופו של עניין, על ידי הגורמים המוסמכים מטעמו של המשיב. בהקשר זה, כבר נקבע בפסיקה, כי באשר לטעויות מסוג זה, ככלל, תוכלנה הרשויות לחזור בהן מהחלטותיהן המוטעות (ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד לז(1) 337). יתרה מזאת, לאחר העברת הטיפול הכולל בבקשות המקלט מנציבות האו"ם לידיו של המשיב, וכל עוד לא ניתנה על ידו החלטה המכירה בעותרת כפליטה, אין חולק, שהמשיב הוא זה המוסמך לבחון ולהעריך את הפניות שעניינן תלוי ועומד. יש לפיכך לקבוע כי לא עומדת לעותרת חזקה באשר למוצאה האריתראי כפי שנטען על ידה, ולא נפל כל פגם בפעולות המשיב בעצם בחינתה העדכנית של בקשת העותרת למקלט. נתינות העותרת המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נסובה בשאלת נתינות ואזרחות העותרת. העותרת מבקשת כי תוחל עליה ההגנה הקבוצתית הניתנת לאריתראים בישראל, לנוכח היותה אריתראית מכוח מוצא אמה או לחילופין מאחר והיא "אתיופית ממוצא אריתראי". ככלל, נתין זר הבא בשערי ישראל ומבקש לחסות תחת הגנה קולקטיבית הניתנת לנתיני מדינה אחרת, מוטל עליו נטל השכנוע בדבר נתינותו באותה מדינה. ולעניין זה נדרשת רמת ההוכחה המינהלית, היינו הוכחה שגוף מינהלי סביר היה סומך עליה כאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו (עת"מ (ב"ש) 54173-09-12 אאוקבי גברא נ' משרד הפנים (6.12.12). במקרה דנא, לא הוצגה ולו ראשית ראייה אודות מוצאה האריתראי של אם העותרת, לא כל שכן, אודות נתינותה האריתראית של העותרת הנובעת לטענתה מכך. אמנם, העותרת חזרה וטענה בעקביות בכל הראיונות כי אמה ממוצא אריתראי, אולם לא הציגה כל תימוכין לטענה זו. בהקשר זה, לא למותר לציין, כי גרסאותיה של העותרת בדבר גירוש אימה עקב מוצאה האריתראי, השתנו מראיון לראיון וסתרו זו את זו, לרבות באשר למועד הגירוש ובני המשפחה המגורשים ויש בכך בכדי להשליך על אמינותה באופן כללי. העותרת נמנעה מלהציג חיזוק חיצוני כלשהו לטענתה ויש לזקוף עניין זה לחובתה, בעיקר בנסיבות בהן יציאתה את מדינת המוצא לא הייתה עקב מנוסה (זאת להבדיל מנסיבות עת"מ (מרכז) 53854-07-10 היילו טיגסט נ' משרד הפנים (1.5.11)). מה גם, שהעותרת לא מיצתה את כלל האפשרויות אשר עמדו בפניה להשגת המסמכים שיש בהם להוות את ההוכחה הדרושה, לרבות פנייה לשגרירות אתיופיה ו/או שגרירות האריתריאית או אף בקשת עזרה מבני המשפחה הנמצאים באתיופיה לשם אימות הטענה. ברי, כי בנסיבות בהן מחד, יש לסמוך על מוצא פיה של העותרת בלבד שלא גובה בכל מסמך, מאידך לא נעשה כל מאמץ מצידה להמציא הוכחה אובייקטיבית ולו לפחות חיזוק לטענתה, אין די כדי להרים את נטל ההוכחה הנדרש ממנה באשר לנתינותה האריתראית. מנגד, קיימות ראיות לכך שאזרחותה של העותרת הינה אזרחות אתיופית. העותרת נולדה באתיופיה ומעולם לא התגוררה באריתריאה, גם בעלה וילדיה חזרו לאתיופיה ומתגוררים שם באין מפריע. ובעיקר - העותרת נכנסה למדינה באמצעות דרכון אתיופי, אותו חידשה מספר פעמים במהלך שהותה בישראל בשגרירות אתיופיה ולא הוכח כי אין ביכולתה להמשיך ולחדשו. עולה איפוא, כי עמדת המשיב לעניין נתינותה ואזרחותה האתיופית של העותרת הנה סבירה בנסיבות המקרה, (ראו בעניין זה, בר"ם 1662/11 בירהה נ' משרד הפנים (1.9.2011)). בעוד הטענה על נתינותה האריתראית של העותרת הנה טענה בעלמא. ודוק! בנסיבות בהן כשלה העותרת להוכיח כי אמה ממוצא אריתראי כתנאי מקדמי, לא ניתן לטעון ליישום הדין הזר הקובע לטענת העותרת, כי אדם שנולד לאם או אב אריתראי ייחשב כאריתראי ללא כל צורך בפעולה מצדו וכי אזרחות זו עלולה לגרום לאובדן האזרחות האתיופית לאלתר. טענת העותרת כי שגרירות אתיופיה מסרבת להאריך את דרכונה לא הוכחה. העותרת לא טרחה להמציא ראיה לטענה זו, גם לא טרחה לפנות לשגרירות אריאתראה כדי להוכיח את זכאותה לקבלת אזרחות אריתראית, הגם שניתן היה להמציא ראיות אלו בנקל. פחד מבוסס מרדיפה העותרת טוענת כי לא ניתן משקל לעובדת גירושם של בני משפחתה בעקבות מוצאם, המוכיח כי צפויה לה סכנה במידה ותוחזר לאתיופיה. קנה המידה להוכחת פחד מבוסס מרדיפה, כמו גם לתשתית העובדתית והראייתית שביסודו, הינו קנה מידה משולב, סובייקטיבי ואובייקטיבי. במקרה זה, היסוד הסובייקטיבי הראשוני לא הוכח, שכן התשתית הראייתית שהוצגה על ידי העותרת הנה רעועה ובלתי עקבית. ודוק: תחילה נטען על ידי העותרת כי אמה גורשה עוד בטרם פרוץ המלחמה, בשנת 1996, לאחר מכן שינתה גרסתה וטענה כי הדבר אירע בשנת 2006 ולבסוף טענה כי הגירוש התבצע בסוף המלחמה, בשנת 1998. זאת ועוד, בראיון שנערך בפני נציבות האו"ם, הייתה זו רק אמה של העותרת שגורשה בעוד אחיה חי בבטחה תחת זהות אמריקאית, ואילו בראיונות העוקבים שנערכו מטעמו של המשיב, הסיפור הועצם והורחב, נטען כי אותו אח גורש גם כן, כמו גם בני משפחה נוספים של אמה. כפי הנאמר לעיל, לטענת העותרת, דבר הגירוש ידוע בסביבתה הקרובה, אולם בפועל היא לא מצאה לנכון להמציא ראיה בעניין, והאמירות בנושא זה נותרו עמומות. לכל זאת, מתווספת העובדה, כי על פי הנטען על ידי העותרת, בני משפחתה חיים כיום באתיופיה ללא כל חשש, זאת לרבות אחותה, אשר מוצאה האתני זהה למוצאה האתני הנטען של העותרת. לפיכך, לא הצביעה העותרת על סיכון קונקרטי או רדיפה הצפויים לה באם תוחזר לאתיופיה. באשר ליסוד האובייקטיבי, ניסתה העותרת לבסס טענתה באמצעות תוספת טיעון שהוגשה אודות השאלה הכללית בעניין רדיפת אתיופים ממוצא אריתראי באתיופיה, אולם, מאחר וקבעתי כי מוצאה האריתראי של העותרת לא הוכח, לא מצאתי לנכון להידרש לסוגיה זו. הליך הדחייה על הסף אין גם לקבל את הטענה, לפיה המשיב לא היה רשאי להפעיל את הנוהל החדש בעניינה של העותרת. הנוהל החדש דיוני במהותו, ונועד ליתן מענה מהיר ויעיל למבקשי המקלט הנמצאים בישראל תוך התמודדות עם ריבוי בקשות סרק. אין בנוהל החדש פגיעה בזכות מהותית ולאור תכלית תיקונו, קיימת הצדקה להחלתו גם על בקשות תלויות ועומדות (ראו גם עת"מ (מרכז) 40814-07-11 בלה קמיסוקו נ' משרד הפנים (12.08.11), עת"מ (ת"א) 29197-02-11 לואיס אלפרדו הרננדס נ' משרד הפנים (18.7.12)). מכל מקום, אף אם מלכתחילה לא היה מקום לדחייה על הסף, הרי משהוחלט במסגרת עתירה זו כי העותרת לא הוכיחה את מוצאה האירתראי, לא ראיתי טעם להחזיר את הדיון בפני הוועדה המייעצת לענייני פליטים. עקרון אי ההחזרה העותרת טענה לחילופין, כי במידה וייפסק כי הוא איננה זכאית למעמד של פליט בהתאם לקריטריונים שבאמנה, יש להחיל עליה את העיקרון של אי החזרת אדם למדינה שבה נשקפת סכנה לחייו. אכן, נפסק כי אין לגרש אדם מישראל למקום בו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו וכי מדובר בעיקרון כללי אשר אינו מוגבל אך ורק ל"פליטים" (לעניין זה ראו בג"ץ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט (3) 843) אולם, במקרה דנא העותרת לא הראה כי חייו נתונים בסכנה במולדתה אתיופיה. יודגש לעניין זה כי העותרת לא הגיעה לישראל על רקע סכנה כלשהיא שנשקפה לחייה אלא מסיבות כלכליות גרידא. סוף דבר בנסיבות המתוארות, לא מצאתי כי נפל פגם בשיקולי המשיב, ולא נמצא מקום להתערב בהחלטותיו. העתירה לפיכך נדחית. בשולי הדברים, יוער, כי פסק הדין דנא מתייחס אך ורק לשאלת מעמדה של העותרת כפליטה, ואין בו כדי להביע עמדה באשר לבקשות אחרות אשר תלויות ועומדות בעניינה. העותרת תשא בהוצאות ושכ"ט ב"כ המשיב בסך של 10,000 ₪. משרד הפניםדרכוןהעליה האתיופית