סכסוך שכנים מתמשך על מקומות חניה הוא שהביא לכתב אישום המפרט אירוע אלים שאירע ביום 2.12.07 בחדר מדרגות בבניין מגורים המצוי ברחוב משה שרת 63 בקריית חיים. דוגמא לפסק דין בנושא אלימות עקב סכסוך שכנים על חניה: השופט א' קיסרי: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט ד"ר מ' ארגמן, סגן נשיא) מיום 1.5.12 בת"פ 18252-01-09 שבו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ("חוק העונשין") ובעבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, והוטלו עליו עונשים אלה: עשרים וארבעה חודשי מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שהמערער לא יורשע בעבירה שנידון בה; תשלום פיצוי למתלונן בסכום של 15,000 ₪ ("פסק הדין"). הערעור מופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש. כתב האישום וההליך בבית משפט קמא סכסוך שכנים מתמשך על מקומות חניה הוא שהביא לכתב אישום המפרט אירוע אלים שאירע ביום 2.12.07 בחדר מדרגות בבניין מגורים המצוי ברחוב משה שרת 63 בקריית חיים. על פי כתב האישום, המערער תקף את המתלונן, משה לונסקי, יליד 1932 ("המתלונן"). נטען כי בעת שהמתלונן עלה במדרגות לעבר דירתו ניגש אליו המערער מאחור, היכה באגרופו בראשו והמשיך להכותו ולבעוט בו בכל חלקי גופו, ולא חדל ממעשיו גם כאשר המתלונן נפל על המדרגות ודם ניגר ממנו, ועל אף הפצרותיה של אשת המערער שיחדול ממעשיו. למתלונן נגרמו חבלות חמורות בירכו הימנית, חתך בעפעף עינו העליון השמאלי, סימני חבלה סביב שתי עיניו וסנטרו וכאבים בכל חלקי גופו. כמו כן נגרם נזק לשיניו התותבות. בנוסף, איים המערער על אשת המתלונן ("המתלוננת") ואמר לה "כמו שאני פירקתי את בעלך אני אפרק את הבן שלך". המערער כפר בעובדות כתב האישום. בית המשפט קמא שמע את עדויות המתלונן, המתלוננת, שני שוטרים, המערער, ואשת המערער. כמו כן הוגשו כראיות לעניין החבלות שנגרמו למתלונן תצלומים ותעודות רפואיות. בהכרעת הדין סקר בית משפט קמא את הראיות שהובאו בפניו ואת גרסאות הצדדים, וקבע כי המערער ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. יצוין כי הכרעת הדין נסמכה בעיקרה על הודעותיו של המערער במשטרה (ת/16, ת/ 19) ועל עדותו בבית משפט קמא. בית המשפט דחה את גרסת המערער שלפיה המתלונן הוא שתקף אותו וכי הוא ביקש להגן על עצמו. הוא וקבע כי למערער לא עומדת טענת ההגנה עצמית משני טעמים: האחד, לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 34י לחוק העונשין שלפיהם, בין היתר, המעשה היה נחוץ באופן מידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין וכן, כמתחייב מסעיף 34טז לחוק העונשין,הוא אף לא היה סביר בנסיבות העניין. בית משפט קמא קבע בעניין זה כי: "לא רק שהנאשם לא ניסה להימנע מהעימות עם המתלונן, אלא שההפך הוא הנכון, הנאשם עלה במדרגות במטרה להתעמת עם המתלונן וכשהייתה לו אפשרות לעזוב את המקום, הוא לא עשה כן, אלא כפי שעולה מהודעתו, הוא המשיך להכות את המתלונן בלהט היצרים, כשלדבריו הוא איננו מסוגל לעצור את עצמו מלעשות כן, ומשכך לא ניתן לראות במעשיו הגנה עצמית. ... למסקנה דומה, ..., ניתן להגיע גם מבחינת עוצמת הפגיעה והחבלות הקשות שגרם הנאשם למתלונן. ... הכוח והמכות שהנחית הנאשם על המתלונן והחבלות שנגרמו לו חורגים ממבחן המידתיות בנסיבות העניין, וזאת בשים לב לגילו המבוגר של המתלונן, ולעובדה שהחבלות שנגרמו לנאשם היו חבלות מינוריות ביחס לנזק שגרם למתלונן ..." (פסקה 10 להכרעת הדין). על רקע מסקנתו זו קבע בית משפט קמא כי המערער גרם לחבלותיו של המתלונן וכי לא עמדה לו טענת ההגנה העצמית. ביחס לעבירת האיום קבע בית משפט קמא כי דבריו של המערער אל המתלוננת עולים כדי איום ברור שלו כלפיה. בית משפט קמא קבע כי: "מדברי המתלונן ניתן ללמוד על אופיו של הנאשם והמשמעות שהוא מייחס למעשיו ואמרותיו, שכן לפי גישתו, הוא מאמין כי זכותו ללמד את המתלוננים "דרך ארץ" באמצעות מכות איומים ואלימות" (פסקה 11 להכרעת הדין). בית משפט קמא קבע כי המשיבה עמדה בנטל השכנוע והוכיחה את אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ועל כן הרשיעו בדין. לאחר הכרעת הדין המרשיעה ולאחר שנשמעו טיעוני הצדדים לעונש, נעתר בית משפט קמא לבקשת המערער להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית, כיוון שלבא כוחו של המערער נודע לראשונה מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, כי למערער נכות פסיכיאטרית. צו הבדיקה ניתן על מנת לבחון את מידת השפעת מצבו הפסיכיאטרי הנטען על ביצוע העבירות שיוחסו למערער. בדיון שהתקיים ביום 3.1.12 הגיש המערער חוות דעת מטעמו שנערכה על ידי ד"ר בלה קריינין ("ד"ר קריינין") ואילו מטעם המשיבה הוגשה חוות דעתו של ד"ר יוסף ברגמן ("ד"ר ברגמן"). על יסוד חוות דעתה של ד"ר קריינין ביקש המערער לבסס טענת הגנה שהוא אינו כשיר לשאת באחריות פלילית ולחלופין כי בזמן ביצוע העבירות הוא היה במצב של העדר שליטה ולא יכול היה להימנע מביצוע העבירות. על סמך אלה הוא ביקש שבית משפט קמא יקבע כי אינו נושא באחריות הפלילית למעשיו. לאחר שבחן את חוות הדעת ושמע את עדויות המומחים, החליט בית המשפט קמא ביום 24.4.12 כי הוא מאמץ את האמור בחוות הדעת של ד"ר ברגמן בקשר למצבו של המערער בעת ביצוע העבירות. כמו כן הוא קבע כי על פי חוות הדעת של שני המומחים, המערער לא עשה את המיוחס לו בשל מחלת נפש או ליקוי בכושרו השכלי ולא נמצא שהוא היה חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו, ומשכך נקבע כי לא עומדת לו הגנת אי השפיות. בית משפט קמא גם דחה את טענת המערער כי הוא פעל מתוך דחף לאו בר-כיבוש, וקבע כי המערער לא היה במצב שבו לא הייתה לו שליטה על תנועות גופו ולכן דחה את טענתו להגנה בשל היותו במצב של העדר שליטה על תנועותיו. הוא הוסיף וקבע כי, כאמור בהכרעת הדין, המערער הוא שהכניס עצמו, מרצונו, לאירוע שהוביל בסופו לחבלות החמורות שנגרמו למתלונן, וגם מטעם זה נשללה תחולת הסייג של העדר שליטה, האמור בסעיף 34ז לחוק העונשין. את גזר הדין נימק בית משפט קמא בכך שהעבירות שהמערער הורשע בהן חמורות במיוחד נוכח הנסיבות והרקע לביצוען, מיהות קורבן העבירה והחבלות החמורות שנגרמו לו. בית משפט קמא עמד על הנזקים הפיסיים והנפשיים שנגרמו למתלונן בעקבות הפגיעה ועל הסבל הרב שזו גרמה לו ולמשפחתו. בנוסף, ציין בית משפט קמא את נסיבותיו האישיות של המערער, ואת בעיותיו הרפואיות כפי שהובאו לידי ביטוי בטיעונים ובעדויות מומחים. כמו כן סקר בית משפט קמא את האמור בתסקיר שירות המבחן אשר נמנע מהמלצה טיפולית למערער ואת האמור בתסקיר נפגע עבירה, ולבסוף גזר על המערער את העונשים כאמור. הערעור ביום 15.5.12 הגיש המערער הודעת ערעור בלתי מנומקת על פסק הדין ובגדרה הוא הודיע כי יגיש הנמקה מפורטת עד יום 17.6.12. נימוקיו הוגשו ביום 9.10.12, יומיים קודם למועד שמיעת הערעור. המשיבה הגישה הודעה לבית המשפט כי לא תוכל להיערך לדיון במועד שנקבע. בתשובה להודעה טען המערער כי בשל נסיבות שונות, שבהן שירות מילואים, נסיעה לחו"ל ותאונה שנפצע בה, נשכחה ממנו העובדה שטרם הגיש את נימוקי הערעור המלאים וביקש שבית המשפט יקבלם במועד שהוגשו בו. בסופו של דבר התקיים הדיון ביום 8.11.12. בנימוקי הערעור כנגד ההרשעה העלה המערער טענות המופנות, בין היתר, כלפי ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא, שעיקרם הוא שבית המשפט שגה כאשר העדיף את גרסתו הבלתי מהימנה של המתלונן על פני גרסתו שלו. המערער טוען כי גרסתו, הן במשטרה והן בבית המשפט, נמסרה בצורה כנה ופשוטה, כי הוא לא התחמק מאחריות לחלקו באירוע ואף הביע חרטה, וזאת בניגוד לגרסת המתלונן אשר הרחיק עצמו מכל אלימות חרף סימניה שנותרו על גופו של המערער ואשר תועדו על ידי חוקרי המשטרה. המערער טען בהקשר זה כי בעניינו מתקיימים שניים מהחריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור: האחד, בית משפט קמא דחה את גרסת אופיו האלים של המתלונן על סמך היסק לוגי; והשני, בית משפט קמא נתן משקל יתר בהערכת מהימנות עדותו של המתלונן. עוד טען המערער כי לא היה מקום להעדיף את עדותו של המתלונן, בהיותה עדות יחידה אשר לא נמצאו לה חיזוקים בראיות, כאשר מנגד עמדה עדות המערער אשר ניתן למצוא לה תמיכה בעדות המתלונן עצמו. המערער הוסיף כי בית משפט קמא הרשיעו בכל העובדות וסעיפי האישום שיוחסו לו בכתב האישום, בעוד שלא הובאו ראיות וממצאים שעולה מהם כי המתלונן הוכה כנטען בכתב האישום. ביחס לעבירת האיומים טען כי שגה בית משפט קמא כשהרשיעו גם בעבירה זו. לטענתו הוא לא איים על המתלוננת אלא הותקף על ידה, ובתמיכה לגרסתו הוא מפנה לדו"ח פעולה (ת/17) אשר נכתב בידי שוטר שנכח בזירת האירוע, שצוין בו כי המתלוננת ניסתה לתקוף את המערער. המערער העלה טענות רבות נוספות: בדבר קיומם של מחדלי חקירה רבים ומהותיים אשר נטען כי פגעו קשות בהגנתו: לא נערך עימות בין הצדדים, לא נחקרו שכנים, לא עימתו את המתלונן עם החבלות על גופו של המערער; העדר קשר סיבתי בין תקיפת המתלונן לבין תסמונת המדור של המתלונן; התקיימות התנאים להגנה עצמית לפי סעיף 34י לחוק העונשין או, לחילופין, הרשעת המערער בעבירה של תגרה במקום ציבורי לפי סעיף 191 לחוק העונשין; התקיימות התנאים להגנה בשל העדר שליטה לפי סעיף 34ז' לחוק העונשין; ראיות התביעה מקימות ספק סביר שהמערער זכאי ליהנות ממנו. על יסוד כל האמור לעיל, טוען המערער כי לא היה מקום להרשיעו בדין. בנוגע לחומרת העונש ביקש המערער לקצר את עונש המאסר, כך שניתן יהיה לרצותו בעבודות שירות. לטענתו העונש שהושת עליו חורג מרמת הענישה הנהוגה ומתעלם מנסיבותיו האישיות הקשות. בדיון שהתקיים בפנינו חזר המערער על נימוקי הערעור והוסיף כי בית משפט קמא לא נימק מדוע העדיף את גרסתו של המתלונן על פני גרסתו הוא. כמו כן טען כי בית משפט קמא ציטט בהכרעת דינו חלקי משפטים של המערער מחקירות המשטרה אשר הוצאו מהקשרם והסתמך עליהם, והחיבור שנעשה ביניהם אינו נכון. מנגד טענה המשיבה כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. המשיבה טוענת כי הכרעת הדין מנומקת ומבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות. המשיבה מבהירה כי מהראיות שבית משפט קמא התבסס עליהן עולה המסקנה הברורה כי המערער הודה שתקף את המתלונן, שהפעיל נגדו כוח רב, ושכתוצאה מהמכות ומהדחיפות איבד המתלונן את שיווי משקלו ונפל. לגישת המשיבה, במקרה דנן לא מתקיימים יסודות ההגנה העצמית וכן לא יסודות הגנת העדר שליטה. לעניין מחדלי החקירה נטען כי גם אם היו, הם אינם יורדים לשורשו של עניין. ביחס לעונש טענה המשיבה כי העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת המעשים ואת נסיבות ביצועם ואין להתערב בו. דיון האיחור בהגשת נימוקי הערעור בפנינו טען המערער כי הודעת הערעור, ללא הנימוקים, הוגשה בפרק הזמן המותר להגשת הערעור ודי בכך כדי למלא את דרישת החוק, וכי את נימוקי הערעור הוא רשאי לטעון בעל פה. מנגד טענה המשיבה כי המערער לא קיבל את אישור בית המשפט להגשת נימוקי הערעור במועד שהוגשו. המערער הגיש את הודעת הערעור הבלתי מנומקת במסגרת הזמן הקבוע בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, תוך שהוא מציין כי הודעת ערעור מנומקת תוגש עד יום 17.6.12, שהיה המועד האחרון להגשת הערעור. על אף העובדה שנימוקי הערעור הוגשו רק ביום 9.10.12, ואף שבשום שלב לא ניתנה החלטה המאריכה את המועד עד למועד שבו הוגשו נימוקי הערעור, אין מקום לדחות את הערעור בשל עובדה זו בלבד. כשמוגשת הודעת ערעור בלתי מנומקת יכול בית המשפט להורות על הגשתם של הנימוקים עד מועד שיקבע, ורק אם יימנע המערער מלעשות כן, יכול בית משפט לדחות את הערעור (ע"פ 4946/07 עלי מקלדה נ' מד"י, (טרם פורסם, 19.2.09) והאסמכתאות שם). לכן, על אף שהודעת הערעור שהוגשה היא הודעה פגומה, הרי משלא הורינו למערער להגיש את הנימוקים, לא יהיה זה ראוי לדחות את הערעור אך מסיבה זו. אשר לגופן של הטענות בערעור, לאחר עיון בפסק הדין, בכתבי הטענות שהוגשו ובטיעוני הצדדים, אציע לחבריי לדחות את הערעור, הן על ההרשעה והן על חומרת העונש. עבירת הגרימה של חבלה חמורה בדיון שהתקיים ביום 8.11.12 אישר בא כוח המערער (בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון) שיסודות העבירה אכן התקיימו בענייננו, אלא שלטענתו המערער עשה את שיוחס לו כהגנה עצמית מפני התקפות המתלונן ולחילופין, כי פעולותיו בוצעו בהעדר שליטה נוכח היותו בעל 20 אחוזי נכות פסיכיאטרית. בנסיבות אלה, כאשר אין מחלוקת כי המערער הוא שגרם לחבלותיו של המתלונן, מתייתר הצורך לדון במרבית מטענות הערעור ונותר רק לבחון את הטענות בדבר התקיימותן של ההגנות הנטענות. עם זאת, ובבחינת למעלה מן הדרוש אציין כי פסק הדין הוא מפורט, מנומק ומבוסס על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שאותם קבע בית המשפט קמא בעיקר על יסוד הודעותיו של המערער בחקירתו על ידי המשטרה. בנימוקי הערעור לא ניתן למצוא טעם ממשי המצדיק התערבות בהכרעת הדין שכאמור, מבוססת בעיקרה על גרסתו של המערער עצמו. ההלכות בעניין היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית סוכמו לאחרונה בפסק הדין בע"פ 3487/12 כרים גזאונה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.11.12) ואת המקרים החריגים, המצדיקים התערבות, סקר בית המשפט בע"פ 8149/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.9.11). בענייננו, משלא מתקיימות נסיבות חריגות ויוצאות דופן המקיימות את אחד החריגים שנקבעו בפסיקה יש להחיל את כלל אי ההתערבות ולדחות את הערעור על קביעותיו של בית המשפט קמא שהמערער ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הגנה עצמית סעיף 34י לחוק העונשין קובע כי : "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא בדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". סעיף 34טז לחוק העונשין קובע כי הוראת סעיף 34י לא תחול באם "המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה". המערער טען כי מעשיו היו בתגובה לכך שהמתלונן בעט ברגלו בחוזקה (עמ' 22 ש' 14), אחז בידו ושרט אותו, וכי מעשיו היו בגדר הגנה עצמית. בית משפט קמא דחה את גרסת המערער להגנה עצמית, ובדין עשה כך. מעיון בגרסאותיו של המערער עולה כי גרסתו להגנה עצמית היא גרסה מאוחרת, אשר נראה כי נמסרה בבית המשפט כניסיון מאוחר ודחוק לבסס את הטענה להגנה עצמית. בהודעה שנגבתה מהמערער ביום האירוע, בתאריך 2.12.07 (ת/19), מסר המערער "הבחור תקף אותי, לא פעם ראשונה... באתי אליו והתחלנו לקלל אחד את השני, הוא נתן לי מכה ביד ושריטה... הגבתי, נתתי לו כמה מכות לא שמתי לב איפה בגוף נתתי לו...". בגרסה זו, שהיא גרסתו הראשונה של המערער, לא נשמעה הטענה להגנה עצמית ואין כל אזכור לטענתו המאוחרת כפי שמופיעה בהודעה שנגבתה ממנו ביום שלמחרת (ת/16), כי המתלונן תפס בידו, וכתוצאה מניסיונו להדוף את המתלונן ולהשתחרר מאחיזתו "עף" המתלונן אחורה "מהכוח שהשקעתי לצאת מהאחיזה" (ש' 15). גם בגרסה זו לא הועלתה הטענה כי המערער חש בסכנה מוחשית וכי פעל מתוך הגנה עצמית. להפך, המערער אישר לחוקר המשטרה כי מעשיו היו בבחינת "להחזיר" למתלונן. המערער מסר כי "אם הקללות שלו היו מסתיימות בקללות זה היה נשאר בגדר קללות ולא עובר לידים" ואישר לחוקר כי מאחר שהמתלונן "התחיל אתו" אז הוא "מחזיר לו" במכות (ש' 55). ביום 25.10.10 בבית משפט קמא בחקירתו הראשית, העיד המערער כי : "התקרבתי אליו הוא נתן לי בעיטה חזקה ברגל, הוא תפס אותי ביד והיו לי סימנים ביד השמאלית, שרט אותי, אני ניסיתי להשתחרר והוא תפס. כהגנה, אני לא אעמוד ואקבל מכות הדפתי אותו מעליי... כאשר ניסיתי להתנער ממנו עם שני הידים לצדדים, וניערתי אותו ממני, כתוצאה מהניעור הוא איבד את שיווי המשקל ואז נפל ... אני נאלצתי להתגונן מפניו במצב שהייתי, אם לא הייתי מגן על עצמי הייתי מקבל מכות, גם כך ספגתי ממנו מכות" (עמ' 22 ש' 11). כעולה מהאמור, טענת המערער להתקיימותה של הגנה עצמית הועלתה לראשונה רק בבית המשפט, כשלוש שנים לאחר קרות האירוע, כשאין לה כל זכר בהודעות המערער במשטרה, וניתן לקבוע כי היא בבחינת גרסה כבושה שמשקלה מועט (ע"פ 7392/08 סברין אלטורי נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 1.7.09)). בית משפט קמא קבע, ובצדק, כי לא התקיימו במקרה זה שלושת תנאי ההגנה העצמית: הראשון, תנאי התקיפה: לא נשקפה מהמתלונן כל סכנה מידית למערער. המתלונן עלה במדרגות לעבר ביתו ואילו המערער הוא שדלק אחרי המתלונן "תוך כדי המשך קללות ותקף את המתלונן". השני, תנאי הנחיצות: למערער הייתה הזדמנות לעזוב את המקום והוא לא עשה כן; השלישי, תנאי הסבירות: עוצמת הפגיעה והחבלות הקשות במתלונן אינן פרופורציונאליות ביחס לחבלות המינוריות שנגרמו למערער ובשים לב לפערי הגילים בין המערער למתלונן. בית משפט קמא הגיע למסקנה זו בהסתמך על עדות המערער עצמו כי היכה את המתלונן "בלהט היצרים", הפעיל כוח רב, והיכה אותו בכל חלקי גופו עד שהוא "עף" מהמדרגות (ת/16). המערער אף נימק את הכאת המתלונן בדבריו : "מה אני יחכה שהוא ייתן לי מכות? פעם קודמת הוא משך אותי בפראות אחורה על אותו רקע ולא הגבתי, אני לא יחכה שהוא ייתן לי מכות"(ת/19). אם אכן ביקש המערער למנוע את "הסכנה המוחשית" הנובעת מהמתלונן, הרי שלא ברור מדוע עלה אחריו במדרגות תוך קללות וגידופים. עמדה בפני המערער אפשרות אחרת מלבד השימוש בכוח, שכן המתלונן, חרף הקללות והגידופים שהוחלפו בין הצדדים, המשיך בדרכו בחדר המדרגות אל עבר דירתו, ואלמלא המערער שעלה אחריו במדרגות, לא היה מתפתח האירוע הנדון. גם אם מעשיו של המערער נעשו, כפי שנטען, בתגובה לכך שהמתלונן תקף אותו ראשון, הרי שחומרת הסכנה שבה העמיד, כביכול, המתלונן את המערער אינה מצדיקה את מידת הכוח המופרז שהפעיל המערער, שלא הייתה הכרחית בנסיבות העניין, ובוודאי שלא מידתית ביחס למעשה התקיפה הנטען של המתלונן. בהקשר זה אציין כי אני דוחה את טענת המערער כי חבלותיו של המתלונן נגרמו בעטיה של הנפילה במדרגות (ס' 3 להודעת הערעור). טענה זו אינה מתיישבת לא עם סוג החבלות שנגרמו למתלונן ולא עם עדות המערער כי הכה בגופו של המתלונן (ת/19 ש' 9). נוכח כל האמור, בצדק קבע בית משפט קמא כי הגנה זו לא התקיימה בענייננו. העדר שליטה טענת הגנה נוספת שהעלה המערער, ושנדחתה על ידי בית המשפט קמא, היא טענת העדר שליטה, שיסודה בסעיף 34ז של חוק העונשין הקובע : "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לעניין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפיה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפקלטורית או עוויתית, בשעת שינה או במצב של אוטומטיזם, או של היפנוזה". לדעתי אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא בדבר אי תחולתו של סייג העדר השליטה. בעניין זה העדיף בית המשפט קמא מומחה אחד על פני משנהו, וכוחו של כלל אי ההתערבות יפה גם לגבי מסקנות של מומחים במקום שבו העדיפה הערכאה הדיונית חוות דעת של מומחה אחד על פני חוות דעת של מומחה אחר בשאלות מקצועיות או בשאלות שברפואה (ע"פ 7492/07 חג'ג נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 28.10.2009) בפסקה 20 והאסמכתאות שם). מכל מקום, כפי שקבע בית משפט קמא, מנוסח הסעיף עולה כי הוא מתייחס למצב שבו אדם עושה מעשה כשהוא פועל מתוך כוח חיצוני או פנימי בלתי נשלט, ואין לו אפשרות בחירה בין עשיית המעשה או אי-עשייתו. מגרסתו של המערער, כפי שנמסרה בבית משפט קמא ובהודעותיו במשטרה, לא ניתן להסיק כי המכות שהוכה המתלונן על ידי המערער הן תוצאה של חוסר שליטה פיסי על גופו אלא להפך, המערער אף הסביר כי מאחר שהמתלונן לא הסתפק בקללות אלא היכה אותו, אז גם הוא השיב לו במכות, ומכאן שהמערער בחר באופן רצוני את מעשיו. גם מחוות הדעת של ד"ר קריינין לא ניתן להסיק כי נשללה מהמערער יכולת הבחירה הפיסית במעשיו ומכאן שהתקיפה הייתה תוצאה צפויה של השתלשלות העניינים שקדמה לה, ואין צורך להזדקק לשאלה אם מעשה התקיפה בוצע בשל העדר שליטה של המערער. לא מצאתי גם לקבל את טענותיו של המערער בדבר התקיימותם של מחדלי חקירה. אין כל מחלוקת בדבר עצם השימוש בכוח מצדו של המערער אשר הביא לפציעתו הקשה של המתלונן. משכך, ונוכח גרסאותיו של המערער עצמו, אין כל תועלת בעריכת עימות עם המתלונן, או בחקירת השכנים שכלל לא נכחו בעת האירועים. כמו כן המערער היה רשאי לזמן את השכנים כעדים מטעמו, אם סבר כי יש בעדותם לחזק את גרסתו. טענה נוספת שמצאתי לדחות היא בקשתו החלופית של המערער להרשיעו בעבירה של תגרה במקום ציבורי לפי סעיף 191 לחוק העונשין. המשיבה לא ביקשה להרשיע את המערער בעבירה זו, זולת העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ומשכך אינני מוצא לנכון להכריע בטענה שכלל לא נידונה בבית משפט קמא וממילא לא יוחסה למערער בכתב האישום. עבירת האיומים המערער טוען כי לא איים על המתלוננת אלא הוא זה שהותקף על ידה. מהודעת המערער במשטרה (ת/16) עולה מפורשות כי המערער הודה באיום על המתלוננת. במענה לשאלת החוקר השיב המערער כי "הוא בשני הפעמים הקודמות איים עליי עם הבנים שלו, מילולית שהוא יביא את הילדים שלו שיזיינו אותי, אז עניתי לה, שאם היא תביא את הבן שלה יהיה לה עוד אחד בבית חולים. חייבים ללמוד במכות האנשים האלה, אין להם דרך ארץ" (ת/16, ש' 40). טענתו בערעור כי לא איים על המתלוננת היא מופרכת על פניה, שהרי המערער בלשונו שלו הודה באיומיו על המתלוננת ואין כל ספק בכך. הערעור על חומרת העונש המערער טוען כי בית משפט קמא החמיר בעונשו, באשר גזר הדין מתעלם מהעובדה שהתנהגותו באירוע נבעה מליקוייו הנפשיים. לטענת המערער, בגזר הדין לא ניתן ביטוי לנסיבותיו האישיות הקשות, לרבות תאונת דרכים טראומתית שבה היה מעורב במהלך שירותו הצבאי, מותו הפתאומי של אחיו הבכור, מצבו הבריאותי וליקוייו הנפשיים. עיון בגזר הדין מעלה כי השיקולים שהביאו את בית משפט קמא לגזור את דינו של המערער למאסר ממושך נתנו ביטוי לחומרת העבירה, לנסיבות ולרקע לביצוען, למיהות קורבן העבירה ולנזקים ולסבל הרב שנגרם לו, ולחוסר האמפתיה של המערער כלפי קורבן העבירה. בית משפט קמא התייחס גם לתסקיר שירות המבחן, אשר נמנע בסופו של דבר מהמלצה טיפולית. הוא התייחס גם לנסיבותיו האישיות של המערער ולמצבו הבריאותי הנפשי, אך קבע כי בכל אלה אין כדי לפטור את המערער מעונש, אם כי ציין שיש בהם כדי "שבית המשפט יתחשב ויאזן קמעה את העונש שייגזר, ולו במקצת". אכן, העונש שהוטל על המערער איננו עונש קל, ובנסיבות העניין הוא משקף כראוי את חומרת העבירות, את המצוקה והסבל שהם הסבו למתלונן ואת האינטרס הציבורי לעקור מן השורש את נגע האלימות שפשה בחברתנו. יפים הדברים שנאמרו בע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, (16.8.2007)): "רבות נאמר בבתי המשפט על תופעת האלימות הפושה בחברה הישראלית ועל הצורך של איחוד כוחות של כל הרשויות לצורך מלחמה בתופעה זו. תפקידו של בית המשפט במאבק הוא הטלת עונשים מרתיעים ומשמעותיים על הנוקטים באלימות לפתרון סכסוכים, על מנת להעביר מסר, הן לעבריין האינדיווידואלי, והן לעבריינים הפוטנציאלים ולחברה כולה, כי אין החברה טולרנטית להתנהגויות מעין אלה" (שם, פיסקה 10; וראו גם: ע"פ 9630/09 זוהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם,20.7.10); ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן, (טרם פורסם, 10.11.09) פיסקה21 ) לאור כל האמור לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו. א' קיסרי, שופט השופט ר' שפירא [אב"ד]: אני מסכים. ר' שפירא, שופט[אב"ד] השופט ע' גרשון: אני מסכים. ע' גרשון, שופט הוחלט פה אחד לדחות את הערעור, כאמור בפסק דינו של השופט קיסרי. המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות מדור ערעורים של בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 1.1.13 בשעה 09:00. הבטוחות שנקבעו בהחלטה מיום 16.5.12 יישארו בתוקפן להבטחת התיצבותו. אלימותחניהסכסוך שכניםסכסוך