אלימות בתחנת דלק

דוגמא לפסק דין בנושא אלימות בתחנת דלק: רקע מונחת לפניי תביעתו של התובע יליד שנת 1938 בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתקיפה שהתרחשה ביום 08.10.08. לטענתו נדחף על ידי הנתבע וכתוצאה מהדחיפה נפל ונחבל (להלן: "הפגיעה"). הנתבע הועמד לדין פלילי והורשע על ידי כב' סגן הנשיא השופט פלד מרדכי ביום 08.06.09 בת"פ (תל-אביב) 1828/09. לאחר ההרשעה הוגשה תביעה זו לפיצויים. משלא השכילו הצדדים להסמיך את בית המשפט להכריע בתיק זה על דרך הפשרה, לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי הכלל "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב'). התיק נקבע להוכחות ליום 26.03.12, בו העידו התובע והנתבע. טענות הצדדים ב"כ התובע המלומד טוען כי הנתבע הגיע עם רכבו לתחנת הדלק בה עבד התובע כמתדלק וביקש למלא דלק מסוג 91 אוקטן. הנתבע נענה כי סוג דלק זה איננו עוד בשימוש. מאחר והנתבע סרב לקבל את דברי התובע הופנה למתדלק ותיק יותר, אשר יאשש דבריו. בין הנתבע למתדלק הנוסף התפתח דין ודברים אשר מהרה נגרר לחילופי מהלומות והדבר גרר את התובע לגשת למקום על מנת להפריד בין הנצים. משחזר התובע למקומו, לאחר שהפריד בין הנצים, ניגש אליו הנתבע, אחז בו בחזקה והטיחו ארצה באמצעות דחיפה. כתוצאה מדחיפה זו נפגע התובע בצלעות צד ימין, מרפק שמאל וברך ימין. באותה העת נכח בתחנת הדלק קצין משטרה מר צחי כהן אשר ראה את המתרחש וברגע שזיהה כי התובע הותקף, נפל ונחבל, עזר לו בקימתו ועצר את הנתבע והובילו לתחנת המשטרה. מדברי הנתבע עולה שאין בליבו חרטה, דבר אשר גורם לתובע נזק נוסף. לדידו של ב"כ התובע המלומד על הנתבע לפצות את התובע בגין הנזק הגופני שגרם לו וכן בגין עגמת הנפש בסכום כולל של 106,800 ₪. הנתבע, המייצג את עצמו בתיק זה, לא מסכים עם דבריו של ב"כ התובע. הוא טוען כי נכנס לתחנת הדלק על מנת למלא דלק מסוג מסוים ברכבו וכשנענה כי אין דלק מסוג זה רצה לדעת בבירור מה סוג הדלק החליפי במקומו. מאחר והרכב בו נסע היה בהשאלה ולא אישי בבעלותו לא רצה להסב נזק במילוי דלק מסוג שלא מתאים לרכב. לאחר שביקש מהתובע לגשת ולברר מהו סוג הדלק החליפי עליו למלא, נענה בשלילה וניגש למתדלק אחר על מנת לברר שאלה זו. אולם, גם המתדלק השני לא היה מוכן לענות לשאלה פשוטה זו. משהחלו התובע וחברו לעבודה להרים קולם ולהפעיל לחץ מילולי על הנתבע, הוא דחף אותם ואז נפל התובע. לאחר הנפילה התובע מיד קם והמשיך במלאכתו. כמו כן הוא מציין שלאחר שובו של הנתבע מתחנת המשטרה, הוא ניגש לתובע, לחץ ידו והתנצל. לעניין הנזק הוא טוען שהיעדרותו של התובע ממקום עבודתו הסתכמה לכל היותר בחמישה ימים. התובע לא צירף אף מסמך המוכיח כי נזקק לעזרת הזולת. התובע טען כי נאלץ להתפטר מעבודתו עקב כאבים עזים ומוגבלות, אלא שברור עם חברת הדלק בה עבד העלה כי התובע פוטר ממקום עבודתו. דיון והכרעה שאלת החבות עוולת התקיפה מעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח - 1968 (להלן:"פקודת הנזיקין"): "23. תקיפה (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו. (ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק". יסודות העוולה הם: שימוש בכוח מכל סוג שהוא; במתכוון - יסוד נפשי של המתקיף (הכוונה למעשה רצוני ואין דרישה לכוונה לגרום נזק); נגד גופו של אדם - יסוד פיזי; ע"י הכאה, נגיעה הזזה; שלא בהסכמת אדם; בסעיף 42א (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971‏ (להלן:"פקודת הראיות") נקבע: ‏ "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". מהכרעת הדין שניתנה בעניינו של התובע דנן מפי כב' השופט מ' פלד בת"פ 001828/09 עולה באופן מפורש כי יסודות עוולת התקיפה מתקיימים. במהלך ישיבת ההוכחות התרתי את השמעת עדות ההגנה מכוח סעיף 42ג' לפקודת הראיות לעניין אשמו התורם של התובע בכדי למנוע עיוות דין. גם לאחר ששמעתי את עדות הנתבע וטיעוניו ולאחר שעברתי על המוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט נותרתי בדעה כי יסודות עוולת התקיפה התקיימו וכי אין מקום לייחס כל אשם תורם מצידו של התובע. סבורני כי ההגנה לא הציגה כל ראיה שיש בה כדי לסתור את קביעותיו המלומדות של בית המשפט בתיק הפלילי, בו נכתב במפורש: "בתאריך 7.10.08, הגיע הנאשם לתדלק את מכוניתו, בתחנת הדלק "סונול", ברח' נפחא, בבני-ברק. מסתבר, כי על רקע של ויכוח שהחל עם אחד המתדלקים, דחף הנאשם את המתדלק אפרים קליגר, עד כדי שזה נפל לרצפה ובהמשך, היכה בפניו של מתדלק נוסף, אליהו מיכאלשווילי וגרם לו לשריטה מדממת ליד עינו השמאלית". אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני קובע כי על הנתבע לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שגרם לו כתוצאה מהתקיפה כמשמעותה של זו בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. אעבור כעת לדון בשאלת היחס הראוי של בית המשפט לעוולה מסוג זה והשפעתה על שאלת גובה הנזק. היחס של בית המשפט כלפי עוולת התקיפה על חומרתה של האלימות ביחסים שבין אדם לחברו, עמדו כבר במקורות המשפט העברי אשר אין בהן אלא לשקף את עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל (חוק יסודות המשפט, תש"ם - 1980), וכך פסק "הנשר הגדול": "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו, ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אישה..הרי זה עובר בלא תעשה, אפילו להגביה ידו על חברו אסור וכל המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו הרי זה רשע". (רמב"ם הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכות א' -ב' וכן ראה בבלי, בבא קמא צ ע"ב וכן בבלי, סנהדרין נח ע"ב). מה נוראה היא עוולת התקיפה וברגיל, צידוקים לא ימצאו לה. לא בעילה רכושית בא התובע בפני ביהמ"ש זה, כי אם בעילה הסובבת סביב כבודו, פגיעה בגופו, וביקרו של התובע. אך לזאת קשיים לא מעטים היות והיכן ימצא הוא סכום הממוני אשר יעשה צדק עם התובע אך גם יפצה על ייסורי גופו ונפשו, לזמן מה, נוכח התנהגותו הקלוקלת של הנתבע? (ראה גם ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח(2) 120, 126). גם המשפט האנגלי התלבט בסוגיית הפיצוי הראוי: The inner world or the inner life, or, should it be said, the soul of a " matter for investigation in a court of law in order to justify an award of damages." (Wise v. Keye [1962] 3 All E.R. 327, 331). עם כל הקשיים המלווים לשומה זו הרי שהיא מחוייבת מין ההגיון שכן "יהא זה מן הפרדוכסליות אילו סירב החוק להעניק פיצוי כלשהוא מפני ששום פיצוי לא ישווה לנזק" (י.אנגלרד א.ברק מ.חשין דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית (מהדורה ראשונה, ירושלים, 1976) 612. לכך צריכה אותה הערכת נזק לא רכושית, להתחשב במידת הסבל, הבושה, הפגיעה בגופו ובנפשו של התובע שהיו מנת חלקו בעקבות מעשה התקיפה, הערכה אשר יש בה מן הסממנים האינדבדואליים לכל ניזוק באופן המעניק פיצוי הוגן וסביר בנסיבות העניין כפי שנפסק: "אכן, קביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא: קיימת מחלוקת לגבי הבסיס האינטלקטואלי לפיצוי זה וקיים קושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה כדי להימנע מקביעה שרירותית של הפיצוי, ועל מנת לקרבו ככל הניתן לסכום הכסף שיעמיד את הניזוק, בקירוב ובערך, באותו מצב בו הוא היה נתון אלמלא מעשה העוולה, יש לתת את הדעת לכל הנסיבות הנוגעות למקרה המסויים. בכלל זה: מהות התקיפה וחומרתה; סבלו הסובייקטיבי של הנפגע; השפעת הפגיעה על נוחותו של הנפגע ועל אורח חייו וכל נתון רלוונטי אחר שיש בו כדי להגביר או להפחית את הכאב והסבל - הגופניים והנפשיים - של הנפגע המסוים עקב הפגיעה המסוימת" (ע"א 283/89 עירית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718, 732; ע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי, תק-על 90(3), 606). כל הנתונים האלה מתעניינים בניזוק ובמצבו. למרות היותם השיקול העיקרי בקביעת גובה הפיצוי, אין הם היחידים המשפיעים בעניין זה. לצד מצבו של הניזוק, נודעת חשיבות גם לאופן ההתנהגות של המזיק ולמצבו ההכרתי בעת שפגע בזולתו. אמנם, בספרות המשפטית הועלו ספקות באשר לקיומו של בסיס עיוני לפסיקת פיצויים "עונשיים" (ראו א' ברק, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז, ג' טדסקי עורך; 583-584). אולם הלכה למעשה בתי המשפט פוסקים מפעם לפעם פיצויים כאלה, כדי להביע על ידי כך מורת רוח מיוחדת מהתנהגות מזיקה הפגומה במיוחד מן הבחינה המוסרית - על פי רוב, כזו הכרוכה בפגיעה בכבוד האדם מתוך כוונה רעה וזדונית - ולשדר על ידי כך מסר של הוקעה והרתעה כלפי התנהגות פוטנציאלית מסוג זה עוולת התקיפה הינה אחד התחומים המובהקים המשמשים כר לפסיקת פיצויים "עונשיים" (לצד העוולות של לשון הרע והסגת גבול). אכן, ארע לא אחת שפסיקת פיצויים בגין גרימת נזק על ידי אלימות מכוונת נתנה ביטוי לאשמה המוסרית הגדולה של התוקף, בדרך של הגדלת הפיצוי. מערכת אכיפת החוק, ובראשה בתי המשפט, לא תצא ידי החובה המוטלת עליה להילחם עד חרמה בתופעה המבהילה והמאיימת של האלימות בחברה, אם תפטור התנהגותו של הנתבע, בפיצוי שגרתי. רק פגיעה מכאיבה בכיסו עשויה לגרום לו ולאחרים לחשוב בעתיד פעם נוספת בטרם יתרגמו תסכולים וכעסים לכדי הרמת יד ופגיעה בשלמות הגוף והכבוד של הזולת וכפי שכתב השופט שמגר ("כבוד האדם ואלימות", משפט וממשל ג' (1995) 33, 45): "עלינו לפעול בכל כוחנו לשירושה של האלימות; מקום שבו מוכחת אלימות אמיתית צריך להיות ברור למי שהאשם בכך רובץ לפתחו, שתהיה תגובה משפטית משכנעת. בכך נתרום להגנה על קורבנות-בכוח; בכך נתרום לשמירת כבוד האדם" . נזק לא ממוני ופיצוי עונשי לאחר שעברתי על טענות ב"כ הצדדים, על העדויות ועל כל המסמכים שהוצגו בפניי ומונחה על ידי העקרונות שצויינו לעיל, אני קובע כי הנתבע יפצה את התובע בגין ראש הנזק הלא ממוני בסך של 18,000 ₪. באשר לעניין הפיצויים העונשיים, בתי המשפט פוסקים מפעם לפעם פיצויים כאלה (המכונים לעיתים גם פיצויים "לדוגמה", פיצויים "מוגדלים", או פיצויים "מוגברים"), כדי להביע על ידי כך מורת רוח מיוחדת מהתנהגות הכרוכה בפגיעה בכבוד האדם מתוך כוונה רעה וזדונית ולשדר על ידי כך מסר של הוקעה והרתעה כלפי התנהגות פוטנציאלית מסוג זה (ראו לדוגמה, ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225, 237-243; ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 205; קציר, דיני הנזיקין בעמ' 709-710). פיצוי עונשי אינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה. הוא מקפל בתוכו מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 57). עוולת התקיפה הינה אחד התחומים המובהקים המשמשים כר לפסיקת פיצויים עונשיים לצד העוולות של לשון הרע והסגת גבול. סבורני שפסיקת פיצויים בגין גרימת נזק על ידי אלימות מכוונת יש לתת ביטוי לאשמה המוסרית הגדולה של התוקף, בדרך של הגדלת הפיצוי. כך, למשל, נאמר בע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט' 1331, 1335, בעניינו של אדם שהתנפל על שכנתו בפראות והיכה אותה מכות נמרצות בראש ובגוף: "השיקול המכריע בקביעת הפיצויים הכלליים במקרה זה היה... שהתקפת המערער על המשיבה היתה זדונית, ללא התגרות מידית שקדמה לה, והיא בוצעה בפראות ובצורה שהיתה מכוונת להשפיל את כבוד המשיבה קבל עם ועדה. בית המשפט רשאי להביא בחשבון גורמים מיוחדים כאלה, כגון כוונתו הרעה של התוקף ובושת שסבל הנתקף, בקבעו פיצויים עונשיים ("punitive damajes"). באותה רוח הוגדלו הפיצויים בגין הנזקים הכלליים שנגרמו לאדם שהותקף בצורה ברוטלית (ראה ע"א 259/58 אהרון נ' אשואל, פ"ד יג 814) ובמקרים נוספים של תקיפה (ראה ע"א 256/62 רחמני נ' משיח, פ"ד יז 552, 559 וכן רע"א 918/91 עזאני נ' שמעון, תק-על 91 (1) 1242) . לדידי, יש מקום במקרה זה להטיל פיצויים עונשיים שכן כנזכר לעיל אחת המטרות של פיצויים אלה היא מטרה מרתיעה ומחנכת . אני בדעה כי יש מקום להביע את מורת הרוח ושאט הנפש של בית המשפט על תקיפה ופגיעה ברוטאלית שנעשתה. יתירה מזו, יכל הנתבע להסכים בשלב מוקדם לפשרה כזו או אחרת או אף לפסק דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' ותחת זאת העדיף להמשיך בהליכים המשפטיים, לגרור את התובע לדוכן העדים, לגרום לו להיזכר בתקיפה ולחקור אותו על דוכן העדים תוך השמעת טענות מיותרות לחלוטין ופוגעניות. אשר על כן יש להעמיד את הפיצוי העונשי בסך של 10,000 ₪. הפסדי שכר לעבר ולעתיד ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ומשלא צירף התובע לתיק בית המשפט ראיה המוכיחה כי נגרמו לו הפסדי שכר לעבר, סבורני כי אין לפסוק פיצויים בגין ראש נזק זה. ככל שמדובר בעתיד, המדובר בתובע אשר עבר את גיל הפרישה לגמלאות וסבורני כי לא תהא פגיעה בקצבתו החודשית עקב האירוע דנן. אי לכך, גם כאן סבורני כי אין מקום לפיצוי התובע. עזרת הזולת לעבר ולעתיד ככל שמדובר בעבר, גם כאן עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. לא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובע נזקק לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580). ככל שמדובר בעתיד, מדובר בתובע בגיל מתקדם אשר עשוי להיות זקוק לעזרת הזולת ברמה מוגברת מכפי שהיה נזקק לה עובר לאירוע. סבורני כי יש מקום לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסכום גלובלי, סביר והוגן של 5,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש. התובע לא צירף לתיק בית המשפט קבלות בדבר הוצאות רפואיות ונסיעה אשר נזקק להם עקב האירוע. לדידי, אין מקום לפסוק פיצוי לתובע בגין ראש נזק זה. ברם, וככל שמדובר בעתיד, לאור גילו של התובע וכי אין לדעת מה ילד יום וכיצד מצבו הרפואי של התובע ישפיע עליו בהזדקקות לכלי תחבורה ברמה מוגברת, סבורני כי יש מקום לפיצוי התובע בסכום גלובלי, סביר והוגן של 2,000 ₪. פיצויים עונשיים בהליך אזרחי כשבהליך הפלילי כבר נפסקו פיצויים לטובת הקורבן ברע"א 9670/07 פלונית נ' פלונית, נדונה, בין היתר, השאלה של פסיקת פיצויים עונשיים בהליך אזרחי, לאחר שהנתבע כבר הועמד לדין בהליך פלילי ושם נפסקו נגדו פיצויים לטובת הקורבן. השופט רובינשטיין ציין בחוות דעתו שפסיקת פיצוי עונשי בהליך האזרחי תיתכן רק במקרים חריגים שבחריגים. זאת כיוון שהרציונל לפסיקת פיצויים הוא עונשי והרתעתי והם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגות המזיק. לפיכך, כאשר מנוהל הליך פלילי מושגות תכליות אלה ככלל בהליך הפלילי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. השופט דנציגר הצטרף בהסכמה לפסק דינו של השופט רובינשטיין. גם משנה הנשיאה השופט ריבלין הצטרף לתוצאת פסק הדין אך העיר כי קיימות גישות שלפיהן הפיצוי העונשי מעוגן במטרות "נזקיות" יותר מאשר המטרות העונשיות הקלאסיות, וזאת הן במישור ההרתעה והן במישור התרופתי. הוסיף המשנה לנשיאה שתפיסות אלו (שטרם נדונו במשפטינו) עשויות להשליך על שאלת היחס בין הסנקציות הנפסקות בהליך הפלילי לבין הפיצוי בהליך הנזקי. כן ציין המשנה לנשיאה כי העובדה שנפסקו פיצויים בהליך הפלילי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אין לה נפקות של ממש לעניין פסיקת פיצוי עונשי בהליך הנזקי, שכן מדובר בסמכות שהיא אזרחית בגרעינה והסכומים שנפסקים בפועל מכוח סמכות זו הם נמוכים. על פסק דינו של בית משפט העליון הנ"ל הוגשה בקשה לדיון נוסף שנדונה בדנ"א 7565/09 פלונית נ' פלוני. הנשיאה בייניש דחתה את הבקשה לקיום דיון נוסף. היא ציינה בהחלטתה שאכן ניתן לומר כי בפסק הדין נשוא העתירה ישנו "פיתוח מסויים של ההלכה בדבר הנסיבות בהן ייפסקו (או לא ייפסקו) פיצויים עונשיים על ידי בית המשפט". עם זאת, כב' הנשיאה סברה שאין מקום לקיים דיון נוסף רק בכדי לקבוע את הכללים למתן פיצוי עונשי וסיימה את החלטתה בציינה ש: "פסק הדין נשוא העתירה אינו מונע לחלוטין את האפשרות לפסוק פיצויים עונשיים במקרים המתאימים - גם כאשר הנתבע נענש כבר במסגרת הליך פלילי - וניתן להניח כי המבחנים לעניין זה יתפצחו בפסיקת בתי המשפט בבוא העת". סבורני שהגיע העת לכך. לטעמי, על בית המשפט לבדוק היטב הן את נסיבות ביצוע של "עוול-ירה" (כפי שתרגמה ד"ר יפעת ביטון את המונח הלועזי שהומצא "CRIMTORTS" וראה לעניין זה: Michael Rustad e Thomas H. Koerig "Crimtorts" as Corporate Just Deserts, 31 University of Michigan, Journal of Law and Reform 289 (1998) כמו כן על בית המשפט לקחת בחשבון גם את השתלשלות ההליך האזרחי בבית המשפט. בדרך זו נוכל ללמוד מה- Mandatory Victim Restitution Act, 1996 The (אך ראה גם הביקורת ב Matthew Dickman, Should, Should Crime Pay? A Critical Assessment of the Mandatory Victim Restitution Act of 1996, 97 California Law Review 1687 (2009)) לדידי, כשמדובר בביצוע "עוולריה" בזדון, באלימות, כלפי אדם מבוגר בגיל מתקדם, ללא חרטה אמיתית ותוך גרירת הליך משפטי אזרחי עד לסופו תוך חיוב הקורבן לעוולריה להעלות לדוכן העדים, להעיד ולהיחקר בחקירה נגדית, תוך הטחת האשמות שווא של "אשם תורם" וכדומה - יש מקום לפיצוי עונשי גם בהליך האזרחי. סבורני שבמצבים אלו, האיזון הראוי בין ההליכים הפלילי והאזרחי, ייעשה בכך שמתוך הפיצוי הנפסק בהליך האזרחי, ינוכה הסכום שנפסק - ושולם - על ידי הנתבע כתוצאה מהטלת פיצוי עונשי בהליך הפלילי לפי סעיף 77 לחוק העונשין. סוף דבר כבודו של התובע נרמס. האלימות פגעה בגופו ובנפשו. דחיפתו והפלתו של אדם מבוגר -המנסה להתפרנס בכבוד ולהיות מועיל לחברה ולא נטל עליה - מעבר לפגיעה האישית הפיזית היא גם פגיעה באוטונומיה ובכבודו של אדם. גרירתו של התובע להליך משפטי למימוש זכויותיו הממוניות- גם לאחר ההרשעה של הנתבע בהליך הפלילי - עד תומו, תוך גרימת זכרונות על אירוע זה על דוכן העדים, הוסיף עוד נזקים עקיפים לתובע. בנסיבות אלו יש להעביר מסר ברור וחד משמעי של הוקעת אלימות ועל אף ששום פיצוי לעולם לא יחזיר ממש את המצב לקדמותו , יש לשאוף למרב האפשרי. אי לכך ולאור כל האמור לעיל הנני פוסק לטובת התובע : נזק לא ממוני: 18,000 ₪. פיצוי עונשי: 10,000 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד: 5,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד: 2,000 ₪. (ניכוי הפיצוי העונשי בהליך הפלילי): (1,900 ₪). 33,100 ₪ כמו כן ישא הנתבע בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בגובה 20%. אלימותתחנת דלקדלק