דוגמא לפסק דין בנושא אחריות בית החולים בגין מעשי אלימות נגד עובדים: מדי יום ביומו, פונים בני אדם לבתי החולים לצורך קבלת טיפול רפואי. חלקם, משתחררים מבית החולים כעבור יום, מספר ימים או חודשים, וחלקם, לצערנו הרב, משתחררת נפשו ולא זוכה יותר לראות אור יום. בנסיבות כאלו, מוצא הצוות הרפואי את עצמו מלווה לא רק את המטופל, אלא גם את בני משפחתו שמתקהלים סביבו בשעותיו האחרונות. נסיבות אלו, מלווים לעיתים בסערת רגשות, כשבמקרים מסוימים, הדבר אף בא לידי ביטוי באלימות פיזית כלפי הצוות הרפואי. האם ניתן למנוע התרחשות מקרי אלימות אלו? והאם יש להטיל אחריות נזיקית על בית החולים בגין הנזקים שנגרמו לצוות הרפואי המטפל? אלו הן השאלות המרכזיות הדורשות את הכרעתנו בתיק זה. 1. ביום 6.6.05 פונתה מטופלת מסויימת לבית חולים זיו שבצפת (להלן: "המטופלת"), תחילה לחדר המיון ומשם, בסביבות השעה 20:00, היא הועברה למחלקה פנימית א' - המחלקה שבה עבדה התובעת, כאחות ואחראית משמרת. בסביבות השעה 21:35, התדרדר מצבה הבריאותי, ליבה הפסיק לפעום והיא הפסיקה לנשום. התובעת החלה לבצע במטופלת עיסוי, כשחלק מבני משפחתה של המטופלת שהו לידה, התובעת ביקשה מהם להזעיק את הרופא עם עגלת החייאה, ולפתע, בתה של המטופלת משכה את שערות התובעת בחוזקה והפילה אותה ארצה. בנוסף, בעט בה אחד מבני המשפחה, אחז בחולצתה תוך שהוא מאיים עליה ואומר לה שאם המטופלת תמות אז גם היא תמות. בהמשך, פרצו בני משפחה נוספים לחדר תוך שהם שוברים את הידית הפנימית של הדלת, כך שהדלת ננעלה ולא ניתן לפתוח אותה מבפנים, הם הדפו את התובעת לעבר דלת המרפסת וזו חששה שיפילו אותה מהמרפסת. בשלב מסויים נפתחה דלת החדר מבחוץ ואל החדר נכנס רב פיקוד הצפון, ששהה, במקרה, במחלקה, ליד מיטת אימו החולה, וסייע לתובעת לצאת מהחדר. הצוות הרפואי שהוזעק למקום המשיך בניסיונות ההחייאה, אולם בסופו של דבר המטופלת נפטרה. יש לציין, כי במהלך אותו זמן, וכשיצאה התובעת מהחדר, והצוות המשיך בניסיונות ההחייאה, המשיכו בני המשפחה, שהיו מחוץ לחדר, לצעוק לעבר התובעת ולאיים עליה. התובעת שהיתה בלחץ נפשי אדיר לנוכח האלימות כלפיה והאיומים שהושמעו, ביקשה לדחות את ההודעה על פטירת המטופלת למשפחה עד שהתובעת תסיים את משמרתה ותחזור לביתה ואכן כך היה. בעקבות ההודעה על הפטירה אשר נמסרה בסביבות השעה 23:30, הייתה התגודדות וסערת רגשות בקרב יתר בני המשפחה ששהו במסדרון של המחלקה. התגודדות זו פוזרה ללא אירועי אלימות כלשהם. 2. לטענת התובעת בעקבות אירוע האלימות הנ"ל, מצבה הנפשי התדרדר, היא סבלה גם מהתקפי חרדה, חוסר תאבון וירידה במשקל. היא החלה לקבל טיפולים פסיכיאטריים ותרופות, כשלטענתה יש להטיל את האחריות, בגין נזקים אלו, על הנתבעים: בית חולים זיו, נתבע 1, (להלן: "בית החולים"), ועל מדינת ישראל (משרד הבריאות), נתבעת 2, המעסיקה של התובעת והבעלים והאחראית על נתבע 1. בהתאם לנטען בכתב התביעה, הנתבעים התרשלו והפרו חובות חקוקות, בין היתר, בכך שלא העמידו מאבטח קבוע הממונה על סדרי הבטיחות, לא מנעו כניסת מספר רב של "אנשים זרים" לאחר תום שעות הביקור, ולא השגיחו על ביצוע סדרי בטיחות ראויים. 3. מנגד לא הכחישו הנתבעים, כי אכן הייתה התגודדות וסערת רגשות בקרב המשפחה בעקבות ההודעה על פטירת המטופלת, אלא מה שהדבר אירע בין השעות 23:30 ועד 24:00, לא היה כל צורך בהתערבות המאבטחים משום שחלק מבני המשפחה הצליחו להרגיע את הרוחות. עוד טענו הנתבעים, כי במהלך האירוע נכח במקום לפחות מאבטח אחד וכי הם נקטו כל אמצעי הזהירות שהיה בהם כדי למנוע פגיעה אפשרית בצוות הרפואי. הנתבעים הוסיפו, כי האירוע הנטען היה בלתי צפוי בנסיבות העניין ולא הייתה כל חובה או יכולת לנתבעים לצפות התרחשותו. 4. מטעם התובעת העידו: התובעת, הרב אברהם אוחנונה - רב פיקוד הצפון, ואריה ביטן - יו"ר ועד העובדים בבית החולים. מטעם הנתבעים העידו: נתן סנוף - קב"ט בית החולים (להלן: "הקב"ט"), מורן ברכה שטנצר - אחות במחלקה הפנימית א' ומי שעבדה לצד התובעת באותו יום שבו התרחש אירוע התקיפה, וד"ר אמבון - מנהל בית החולים. אחריות הנתבעים 5. כהערה מקדימה יצוין, כי אומנם בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים את גרסת התובעת אודות נסיבות התרחשות התאונה וטענו, כי ההתגודדות של בני המשפחה וסערת הרגשות החלה בסביבות השעה 23:30 באותו יום נטען, אולם בסיכומיהם חזרו מכך (ראה סע' 13 לסיכומי הנתבעים). כך שלמעשה אין חולק בין הצדדים על נסיבות התרחשות התאונה כפי שאלו פורטו בפסקה 1 לעיל. אין חולק גם, כי בין השעות 14:30 לבין השעה 23:30 לא נכח כל מאבטח במחלקה הפנימית א' (ראה עדות הקב"ט, עמ' 28 ש' 11-13), וכי המאבטח הוזעק רק לאחר שהחלה ההתגודדות של יתר בני המשפחה אשר שהו מחוץ לחדר שבו שהתה המטופלת. כאן המקום לציין, כי לא הוצגה כל ראיה המעידה על תיעוד האירוע באמצעות מצלמות אבטחה. בהקשר זה יצויין, כי לעניין טענת התובעת שסרט מצלמת האבטחה שהוצג על ידי הנתבעים ואשר מתעד את ההתקהלות רק מהשעה 23:25, נמחק בזדון ובכך נגרם נזק ראייתי לתובעת, דינה להידחות, שכן אירוע התקיפה התרחש בתוך החדר, ומחומר הראיות שהוצג בפניי עולה, כי מצלמות האבטחה הוצבו רק במסדרון, ולא בתוך החדרים, מחמת צנעת הפרט והפגיעה בפרטיות המטופלים. כך שלמעשה לא ניתן היה למצוא כל תיעוד לאירוע על ידי מצלמת האבטחה, בין לפני השעה 23:25 ובין אחריה. על כן, אין לומר כי הנתבעים מחקו קטע מסוים מהסרט בזדון וכי בעקבות זאת נגרם נזק ראייתי לתובעת. השאלה המתבקשת כעת, האם בנסיבות המקרה שלפנינו חבים הנתבעים באחריות נזיקית כלפי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מאירוע התקיפה? 6. כאמור, לטענת התובעת, הנתבעים התרשלו בכך שלא הציבו ולא אכפו נהלי הבטיחות, לא דאגו לפינוי המבקרים של המטופלת לאחר סיום שעת הביקור, ולא דאגו לספק כוח אבטחה כראוי בקרבת המקום שבו אירעה התקיפה. כמו כן, התרשלו בכך שלא גיבשו כל נוהל לשם ההגנה על הצוות הרפואי במקרים כאלו. 7. אקדים ואציין, כי בסיכומי התובעת, בשונה מכתב התביעה, לא נעשתה אבחנה בין אחריות בית החולים לאחריות המדינה, אלא נטען, כי שניהם נושאים באחריות לנזקי התובעת בתור מעבידיה. הנתבעים אף הם התמקדו בסיכומיהם בשאלת אחריותם בתור המעביד של התובעת, על כן, הדיון בכל הנוגע לאחריותם הנזיקית של הנתבעים, יתמקד בשני הנתבעים כאל גוף אחד. 8. כידוע, לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת החובה האמורה וגרימת נזק כתוצאה מהפרת החובה. 9. הנתבעים אינם חולקים על קיומה של חובת זהירות מושגית וזאת מכוח מערכת היחסים הקיימים בין התובעת לבין הנתבעים, שהיא יחסי עובד מעביד.   באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, קיימת מחלוקת בין הצדדים. הלכה פסוקה היא, כי בבדיקת חובת הזהירות הקונקרטית, יש לבדוק האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר, היה יכול וצריך לצפות התרחשות הנזק. פסק הדין המנחה בעניין זה הינו, ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד, פ"ד נה(5) 826 (להלן: "פס"ד ולעס"). שם דובר על תובע אשר ישב בתחנה המרכזית של אגד ועודנו ממתין לאוטובוס, הותקף על ידי מספר עוברי אורח. בית המשפט דן בשאלת הטלת אחריות בנזיקין בגין אי נקיטת אמצעי בטיחות לשם מניעת מעשה עברייני שבוצע על ידי צד שלישי כלפי התובע, כשעיקר הדיון התמקד בשאלת צפיותו של האירוע העברייני, הן מבחינת אופיו והן מבחינת היקפו, וקבע, כי התשובה לשאלה זו צריכה, בסופו של דבר, להינתן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ולאור מספר מבחנים שנקבעו, ובהם: "האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שארע הינו מעשה שגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי הדין, יכול היה התובע להסתמך, באופן סביר, על כך שהנתבע ינקוט באמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני עבריינים...; האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה" עוד נקבע, כי  משנשקלו כל השיקולים הנ"ל, ייבחנו, בנסיבות המתאימות, גם שיקולים של מדיניות ציבורית אשר בגינם עשוי בית-המשפט להימנע מלקבוע, כי בין הצדדים קיימת חובת זהירות. לאור המבחנים שנקבעו בפס"ד "ולעס" נבחן את נסיבות המקרה שלפנינו. 10. מבחינת הצפיות הטכנית, בענייננו, התובעת הותקפה על ידי בני משפחת המטופלת שליוו אותה מהמיון למחלקה. התובעת הותקפה במהלך טיפולה באותה מטופלת, כששהו סביבה חלק מבני המשפחה, עת התדרדר מצבה הבריאותי וליבה הפסיק לפעום. יש לזכור, וכפי שצוין בפס"ד "ולעס", כי מעשי פשע של תקיפת עובד על ידי צד שלישי, עשויים להתרחש כמעט בכל מקום ובכל זמן, ועל-כן במובן מסוים הם בגדר "ניתנים לצפייה" במובן הטכני. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו, התרשמתי, כי הנתבעים לא יכלו לצפות שבני משפחת המטופלת עלולים להתנהג ולפעול באלימות כלפי התובעת. הם לא יכלו לצפות את אירוע התקיפה הפתאומי הספונטני של בני משפחת המטופלת. אומנם מהתשתית הראייתית שהוצגה בפניי, עולה, כי הצוות הרפואי היה מודע לעצם העובדה, כי מדובר במשפחה "לא נעימה" כפי שהעידה על כך האחות שטנצר (עמ' 33, ש' 2-3), אולם, האם די בכך כדי להסיק שהנתבעים יכלו לצפות אירוע התקיפה והנזק שנגרם לתובעת בעטיה? סבורני שהתשובה לכך הינה שלילית, שכן, לא הוכח ש"אי נעימות" זו הייתה מלווה בסממנים כלשהם של אילמות פיזית או מילולית שיש בהם כדי לגרום לתגובה כה חריגה של מעשה תקיפה. יתירה מזו, אפילו המותקפת עצמה - התובעת, כמי שמעידה על עצמה בתור אחת המכירה את דפוס ההתנהגות של בני העדה עליה נמנים המטופלת ובני משפחתה, גם היא לא יכלה לצפות את אירוע התקיפה: "ש: תיארת את הטיפול. בשלב שאת עושה את העיסוי את לא מרגישה מאוימת? ת: עשיתי אולי שניים או שלושה עיסויים, לא הרגשתי מאוימת, מהיכרותי עם העדה והאוכלוסייה. ............... ש: תסכימי איתי שהאירוע היה לא צפוי וחריג? ת: כן" (עמ' 17, ש' 31-33) למעשה, לנתבעים לא הייתה ידיעה על התנהגות אלימה קודמת של התוקפים ולא הוכח קיומה של אינדיקציה קודמת לכך. אכן, בפס"ד "ולעס", בית המשפט לא שלל את האפשרות, כי גם מקום שאירוע תקיפה מסוים היה ספונטאני וללא התגרות מוקדמת, תוטל אחריות בגין אי נקיטת אמצעים למניעת פשע, אולם, בית משפט קבע, כי מדובר אך ורק במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות כפי שיפורט בהמשך. לסיכום, הנתבעים לא יכלו לצפות את אירוע התקיפה והנזק שנגרם לתובעת בעקבותיו, על כן, די בכך כדי לפטור את הנתבעים מאחריותם ולדחות את התביעה. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לדון ביתר יסודות עוולת הרשלנות, וזאת בעיקר בשל חשיבות סוגיה זו. 11. גם אם נניח שלנתבעים הייתה היכולת לצפות את התרחשות אירוע התקיפה והנזק שנגרם לתובעת בעטיה, נשאלת השאלה אם הנתבעים היו צריכים לצפות את הנזק - חובת הזהירות הנורמטיבית. על פי מבחן הצפיות הנורמטיבית, השאלה תהא, האם הנתבעים, כעניין של מדיניות וכאדם סביר, צריכים היו לצפות את הנזק שנגרם. להלן נדון בכך לאור המבחנים שנקבעו בפס"ד "ולעס". מעדויות עדי ההגנה עולה, כי הנתבעים היו מודעים לעצם העובדה, כי בעבר אירעו בבית החולים אירועי אלימות כלפי הצוות הרפואי (ראה עדותו של הקב"ט בעמ' 31, ש' 32-33 ועדותה של שטנצר בעמ' 33, ש' 14-15). אומנם לא הוצגו בפניי נתונים סטטיסטיים כלשהם שיש בהם כדי להעיד על אופי ומספר מקרי האלימות שהתרחשו בבית החולים, אולם, מהעדויות הנ"ל מתקבלת התמונה, כי אירוע התקיפה אשר התרחש, לא היה יחיד או חריג באופיו. בנוסף, הנתבעים הם בעלי השליטה והפיקוח, אומנם לא על התוקפים, אלא על המקום שבו בוצעה התקיפה, אך האם כעניין שבמדיניות משפטית, ניתן להצדיק גם הטלת חבות קונקרטית על כתפיהם. 12. תופעת האלימות כלפי הצוות הרפואי הולכת ומתפשטת ואף מחריפה עם הזמן. כך שלמעשה מדובר בתופעה מדאיגה, רחבת היקף, שמהווה חלק מאותו גל אלימות כללי שפוקד את החברה הישראלית. על היקף התופעה ניתן ללמוד ממחקרו של פרופ' שמחה לנדאו, אלימות נגד צוותים רפואיים ואחרים בחדרי מיון בבתי-חולים בישראל, אשר הוגש למכון הלאומי לחקר שירותי בריאות ומדיניות הבריאות, דצמבר 2004. מדובר הן באלימות פיזית והן באילמות מילולית המופנית כלפי כלל בעלי המקצועות במערכת הבריאות. אלו הם בני האדם המופקדים על בריאות הציבור, וללא ספק תופעת האלימות יש בה כדי לפגוע ביכולתם לספק שירותים רפואיים הולמים, ולגרום לתחושה של חוסר ביטחון והגנה במוסד הרפואי. אין ספק, כי ההגנה על ציבור זה המופקד על בריאותנו, הינה כשלעצמה בבחינת אינטרס ציבורי מובהק המצדיק, ואף כשיקולי מדיניות, הטלת אחריות בנזיקין במקרים בהם נחשפים למעשי תקיפה על ידי צד שלישי. אין ספק גם, כי באופי עבודה כזו קיים סיכון מובנה שהעובד יהא חשוף לאלימות פיזית או מילולית, שכן מדובר במקום עבודה בו עוסקים במתן שירותים רפואיים לציבור הרחב על כל סוגיו ומגדריו. מקום זה כגון, בית החולים שלפנינו, הינו מקום "המועד לפורענות" כפי שנאמר על ידי כבוד השופט עמית, ואשר מצדיק הטלת אחריות נזיקית על המעביד בגין תקיפת עובד על ידי צד שלישי: "למעשה הטלת אחריות נזיקית של מעביד, בגין תקיפה של צד שלישי את עובדו, עשויה להיות מוצדקת, בנסיבות ובמצבים שפורטו בהלכת ולעס לעיל. ואנו נוסיף ונאמר, גם מקום בו אופי העבודה הוא כזה, שקיים סיכון מובנה שהעובד יהיה חשוף להתנכלות פיזית. הדברים יפים במיוחד מקום בו העובד עוסק במתן שירות לציבור "מועד לפורענות", כגון עובדים סוציאלים במחלקת רווחה, רופאים בחדר מיון וכיו"ב. במקומות אלו, נדרוש ממעביד לנקוט באמצעי זהירות, כדי למנוע מצב בו העובד-נותן השירות, יותקף על ידי מי מהמטופלים" (ת.א. 1326/00 מלחם נ' חמראשה, (פורסם באתר נבו) לטעמי מדובר באותו סיכון "אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ. מ.מ. בית שמש, פ"ד לז(1) 113). וכידוע, חובת זהירות קונקרטית אינה מופרת מקום בו מתקיימים סיכונים סבירים, טבעיים ורגילים לפעילותם של בני האדם, אלא היא מתגבשת מקום בו קיים סיכון בלתי סביר (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). 13. בשולי הדברים יצוין, כי ערה אני לכך, וכפי שנאמר על ידי כבוד השופטת עמית, כי "הכרה גורפת באחריותו של המעביד לנזק שנגרם לעובדו עקב מעשה פלילי של צד שלישי, מקרבת את דיני הרשלנות לאחריות מוחלטת, תוך טשטוש ההבחנה בין דיני הנזיקין לדיני הביטוח החוזיים ודיני הביטוח הסוציאלי" (ת.א. 1326/00 מלחם נ' חמראשה, (פורסם באתר נבו), יחד עם זאת סבורני, כי זהו אחד המקרים החריגים שבגינם יהא ניתן להטיל אחריות נזיקית על המעביד, ואשר נופלים לגדר אותם מקרים יוצאים דופן שאליהם כיוון פס"ד "ולעס". 14. אומנם, וכפי שאף טען הקב"ט בחקירתו, בית החולים אמור לספק שירותי בריאות ולא שירותי ביטחון, אולם, אין בכך כשלעצמו כדי לפטור אותו מאחריותו כלפי עובדיו וכלפי מבקריו, כמו כן, אין בכך כדי למנוע ממנו להציע רשת הגנה לכלל עובדיו, לרבות הצוות הרפואי. אכן הגנה מוחלטת לביטחון כל עובד מעובדי בית החולים, לרבות צוות הרפואי שמטפל בחולים, אינה אפשרית. כמו כן, לא ניתן ואף לא סביר לדרוש מהנתבעים למנוע כל אירוע של אלימות המתרחש בבית החולים בכלל, במחלקות ובחדרים הפנימיים בפרט, אולם, דין שיקולים אלו להיבחן בשלב בדיקת השאלה אם הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן, ולא בשלב בדיקת חובת הזהירות. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בפס"ד "ולעס": "בדין ציין בית-המשפט המחוזי כי הגנה מוחלטת לביטחון המבקרים בתחנת האוטובוסים אינה אפשרית. אכן, לא ניתן, ולא סביר, לדרוש מאגד למנוע כל אירוע עברייני המתרחש בתחנה .... אולם שיקולים אלה מקומם כאמור בשלב הבדיקה של השאלה אם הפרה אגד את חובת הזהירות המוטלת עליה. בשלב זה אין אנו עוסקים אלא בשאלה אם הייתה מוטלת על אגד חובת זהירות קונקרטית". על כן, ולאור כל האמור לעיל, המסקנה המתקבלת היא שבנסיבות המקרה מתקיימת חובת זהירות קונקרטית. השאלה כעת היא, האם חובה זו הופרה ואם הנתבעים נקטו באמצעי זהירות סבירים. 15. ראשית יודגש, כי "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת ... ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין" (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3), 784). בעניין זה טענה התובעת שהנתבעים הפרו את חובתם בכך שלא סיפקו כוח אבטחה כראוי בקרבת המקום שבו אירעה התקיפה, לא הציבו ולא אכפו נהלי הבטיחות, לא גיבשו כל נוהל לשם הגנה על הצוות הרפואי במקרים כאלה, ולא דאגו לפינוי מבקרים מעבר לשעות הביקור. 16. תחילה נדון בשאלה אם הנתבעים התרשלו והפרו את חובתם בכך שלא דאגו להציב מאבטח צמוד במחלקה או בקרבתה, ובכך שלא דאגו לפינוי בני המשפחה שליוו את המטופלת, גם לאחר שנסתיימה שעת הביקור. ראשית יצוין, כי מעדות הקב"ט עולה, כי במשמרת ערב מוצבים בפועל 3 מאבטחים בבית החולים: שני מאבטחים מוצבים בעמדה קבועה ואחד שמסייר במחלקות השונות של בית החולים (ראה עדותו בעמ' 26, ש' 23). אין חולק גם, כי עת התרחש אירוע התקיפה בחדר, לא הוזעק כל איש ביטחון, ורק לאחר שנמסרה הודעת פטירה בסביבות השעה 23:30, וכשהחלה התגודדות והתקהלות של "מספר רב" של אנשים במחלקה הפנימית (ראה עדותו של הקב"ט בעמ' 29, ש' 19-26), הוזעק מאבטח למחלקה. 17. בנסיבות המקרה שלפנינו, שוכנעתי, כי לא היה בהצבת מאבטח נוסף בבית החולים בכלל או במחלקה הפנימית בפרט, כדי למנוע התרחשות אירוע התקיפה. הרי האירוע התרחש בתוך אותו חדר שבו שהתה המטופלת, והוא נמשך בין דקה ל-5 דקות (ראה עדות התובעת בעמ' 18, ש' 13-14), מדובר באירוע שנמשך זמן קצר ביותר, כך שאף אם הוצב מאבטח בכניסה למחלקה, ספק אם היה בכך כדי למנוע התרחשות אירוע התקיפה. שכן יש להדגיש שוב, כי מדובר באירוע פתאומי ספונטאני שבוצע בתוך סערת רגשות על ידי שני בני משפחת המטופלת עת נודע להם שמצבה התדרדר וליבה הפסיק לפעום. 18. הוא הדין לעניין טענת התובעת שהנתבעים התרשלו בכך שלא דאגו לפינוי בני משפחת המטופלת אחרי שהסתיימה שעת הביקור. הרי אומנם מהתשתית הראייתית שהוצגה בפניי עולה, כי ישנו נוהל בבית החולים לפיו שעת הביקור מסתיימת בשעה 21:00 כשבשעה זו נעשה סיור על ידי מאבטח במחלקות והוא מפנה את כל המבקרים, אלא אם הצוות הרפואי מאשר השארתם (ראה עדות התובעת בעמ' 16, ש'27-33, ועדות הקב"ט בעמ' 26, ש' 26-31). עוד עולה, כי אין כל נוהל בעניין פינוי בני המשפחה אשר מלווים את המטופל מחדר המיון אל המחלקות השונות (ראה עדות הקב"ט בעמ' 27, ש' 1-2). בענייננו, בני המשפחה אשר ליוו את המטופלת כבר מחדר המיון, לא פונו גם לאחר שהסתיימה שעת הביקור, האם יש לראות בכך כהתרשלות מטעם הנתבעים? 19. סבורני, כי התשובה לכך הינה שלילית. ראשית לכל יצוין, כי מהחומר הראייתי שהוצג בפניי, לא ניתן לדלות פרטים אודות מספר המלווים המדויק אשר שהו בחדר עת אירעה התקיפה, אולם, ניתן להסיק, שלכל הפחות, שהו שניים מילדי המטופלת וכי רוב בני המשפחה המתינו מחוץ לחדר. שנית, ואף לפי הנוהל הנ"ל מי שאמור להזעיק את השומרים במידה והיו נשארים מבקרים או מלווים מעבר לשעת הביקור הינו דווקא הצוות הרפואי של המחלקה. קריאה כזו מעולם לא נתקבלה, והתובעת בעצמה אף לא מצאה לנכון להזעיק מאבטח לצורך כך. לפיכך, לא ניתן לקבוע שנוהל זה הופר על ידי הנתבעים. יש להדגיש עוד, כי מדובר במלווים אשר ליוו את אימם מחדר המיון למחלקה, כך ובצדק נטען על ידי הקב"ט, שלמעשה אין למערכת האבטחה היכולת והאפשרות לבדוק ולעקוב אחרי כל חולה המגיע מהמיון, לאיזו מחלקה הוא מועבר ומי מלווה אותו (עמ' 27, ש' 1-2). וכאן, נכנס תפקידם של הצוות הרפואי שמתבקשים להזעיק את המאבטחים במידה והינם מעוניינים בפינוי המלווים מהמחלקה. מה גם, חשוב לזכור, כי במקרה שלפנינו מדובר בחולה שהייתה במצב קשה ומצבה התדרדר תוך פרק זמן קצר, כך שניתן אף לומר, כי פינוי ילדיה והרחקתם מאימם בשעתה האחרונה, הינו אקט בלתי אנושי ואין הדעת סובלתו. 20. לעניין טענת התובעת, לפיה הנתבעים התרשלו בכך שלא גיבשו כל נוהל לשם הגנה על הצוות הרפואי במקרי אלימות, ייאמר, ועל אף שהדבר לא צויין בסיכומי הנתבעים, משרד הבריאות פירסם, בשנת 2000, חוזר מנכ"ל בנושא "היערכות להתמודדות מול מקרי אלימות במערכת הבריאות" (להלן: "החוזר"). להלן אעמוד על ההנחיות העיקריות שבחוזר: א. מערך דיווח ומסד נתונים - בכל בית חולים יופעל מערך דיווח מקומי ויוכן מסד נתונים בנוגע לאירועי האלימות, ובו כל הפרטים הרלוונטיים. ב. אבטחה - בכל בית חולים כללי יוצבו שלושה שוטרים בתפקיד מיוחד (שת"מים) וישהו במקום פרק זמן של שתי משמרות ביממה, במשך 365 ימים בשנה. גיוסם של שוטרים אלה יהיה בתיאום בין משטרת ישראל ובין בית החולים, בסיוע אגף הביטחון של משרד הבריאות אם יהיה צורך בכך. ג. חינוך והשתלמות - צוות המחלקות לרפואה דחופה (חדרי מיון) ועובדים במחלקות אחרות שיש בהן פוטנציאל לאלימות יעברו השתלמות ייעודית בנושא אחת לשנה לפחות. ד. הסברה ומידע - יש למסד שיטה ליצירת קשר ותקשורת בין אישית בין עובדי בתי החולים לחולים ולמלווים. ה. שיתוף פעולה עם משטרת ישראל - יש למסד קשר שוטף בין הנהלת בתי החולים לבין יחידות המשטרה המקומית. ו. בינוי - יש ליישם את הוראות חוזר מינהל רפואה משנת 1998 שעסק בטיפול באלימות במחלקות לרפואה דחופה בבתי החולים. 21. עינינו הרואות, כי בפועל אכן קיים חוזר מנכ"ל בנוגע לדרכי ההתמודדות עם מקרי אלימות כלפי הצוות הרפואי, אלא מה, הנחיות אלו לא יושמו במרבית בתי החולים, הן משיקולים תקציביים והן מהטעם כי מדובר בהנחיות כלליות, לא ברורות שאינן ניתנות ליישום, כפי שעולה מדו"ח "אלימות כלפי עובדי מערכת הבריאות" אשר נערך על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת ביום 18 נובמבר 2007 והוגש לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. מה גם, אף הוגשה עתירה לבג"ץ מטעם ההסתדרות הרפואית בישראל כנגד משרד הבריאות, באמצעותה דרשה העותרת לחייב את משרד הבריאות ליישם לאלתר את ההנחיות שנקבעו בחוזרי המנכ"ל, וכן לחייבו לגבש וליישם תוכנית חירום למיגור ולטיפול בתופעת האלימות. העתירה נמחקה בסופו של דבר, בהמלצת בית המשפט, אשר קבע כי "יש טעם וצורך בשקילת פתרון קונקרטי יותר" (ראה בג"ץ 5202/08 הסתדרות רפואית בישראל נ' משרד הבריאות (פורסם באתר נבו). 22. מכל מקום, בענייננו, אף אחד מהצדדים לא הפנה לקיומו של חוזר זה, וזאת על אף שחלק מאותה רשלנות שהתובעת מייחסת לנתבעים, הינה בכך שהנתבעים לא גיבשו כל נוהל לעניין ההגנה על הצוות הרפואי במקרי אלימות. למעשה, למעט עדותו של הקב"ט ממנה עולה, כי אין כל נוהל בעניין זה, לא הועלתה כל טענה בעניין. חשוב לשוב ולהדגיש, כי הרשלנות שייחסה התובעת לנתבעים בעניין זה, היא כי לא נתגבש כל נוהל בעניין, ולא כי קיים נוהל שהופר. ומאחר ונוהל כזה אכן קיים, נשמט הבסיס לרשלנות המיוחסת לנתבעים. ניתן היה להמשיך בדיון ולבדוק לעומק את אותו נוהל ודרכי יישומו, אך כאמור, טענה זו לא נטענה ע"י התובעת, מה גם, שאלת מידת יישומו של נוהל זה, הן בבתי החולים בכללותם והן בבית החולים הספציפי, הינה שאלה שעומדת בפני עצמה וזאת במיוחד לאור הדיון שנתקיים בנוגע ליישום חוזר זה בבג"ץ 5202/08. כך או כך, איני רואה כל צורך להמשיך ולדון בסוגיה זו, וזאת לאור המסקנה העיקרית שאליה הגעתי, והיא שהנתבעים לא יכלו לצפות את אירוע התקיפה והנזק שנגרם לתובעת בעטיה. 23. כהערת אגב, אציין, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי הנני בדעה, כי דווקא באותם אירועי אלימות שהינם פתאומיים, קצרים ולא צפויים, בדומה למקרה שלפנינו, רצוי לנקוט גם באמצעי זהירות שיש בהם כדי להעניש באופן מרתיע את הנוקטים בכל דפוס אלים כלפי הצוות הרפואי המטפל. שכן, וכפי שאף נאמר על ידי הקב"ט, רוב מקרי האלימות לא ניתנים למניעה, וזאת מחמת הקושי להגיע לאירועים אלו בזמן אמת (עמ' 28, ש' 8-10). על כן, לדעתי יש דווקא באותם סעדים שננקטו על ידי המחוקק, כדי להרתיע אותם תוקפים פוטנציאליים ולמנוע התרחשות אירועים כאלו, להלן אעמוד על העיקריים שבהם: א. חוק למניעת אלימות במוסדות רפואיים, התשע"א-2011 אשר קובע, בין היתר, כי אדם הפוגע פיזית או מילולית במתכוון במטפל או הפוגע במתכוון ברכוש המוסד הרפואי, יוזהר בידי מנהל המוסד הרפואי שבו התרחשה הפגיעה כי אם בתקופה של 12 חודשים, יפגע פעם נוספת במטפל או ברכוש, יהיה המנהל רשאי למנוע כניסתו לאותו מוסד רפואי, למשך התקופות שנקבעו בחוק. ב. הצעת חוק זכויות החולה (תיקון - סירוב להענקת טיפול רפואי), התשס"ח-2008. לפיה, מטפל יהיה רשאי שלא להעניק טיפול רפואי למטופל אשר הוא או קרובו נהג כלפיו באלימות. סיכום 24. לאור האמור לעיל, ומשקבעתי, כי הנתבעים לא יכלו לצפות את אירוע התקיפה והנזקים שנגרמו לתובעת בעקבותיה, אין מקום להטיל כל אחריות נזיקית על הנתבעים. לפיכך, מתקבלת המסקנה, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, לא הוכח, כי הנתבעים התרלשו כלפי התובעת, ודין התביעה להידחות. בנסיבות העניין, ולאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות כנגד התובעת. אלימותרפואהבית חולים