אחריות אישית בעבירת איכות הסביבה

דוגמא לפסק דין בנושא אחריות אישית בעבירת איכות הסביבה: 1. בפתח הדברים נציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים ראינו לזכות את המערער מס ' 2 מן העבירה של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד למניעת עבירות על החוק למניעת מפגעים - לפי סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, ולדחות את יתר טענות המערערים, הן ביחס להכרעת הדין והן בנוגע לגזר הדין. מהות הערעור 2. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה שניתן מפי כבוד השופט קפלן במסגרת ת.פ. 15961-09-09. הערעור מתייחס הן להחלטה מיום 1.3.11 באשר לטענת "אין להשיב לאשמה", אותה העלו המערערים, הן להכרעת הדין שניתנה ביום 29.11.11 והן לגזר הדין מיום 6.12.11. כתב האישום 3. כתב האישום שהוגש לבית משפט קמא, ייחס למערערת 1, חברה פרטית המנהלת מפעל לייצור בטון המשמש לבניה (להלן: "המערערת"), ולבעל מניותיה ומנהלה הפעיל בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, המערער 2 (להלן: "המערער") את העבירות שלהלן: 3.1 זיהום מים - עבירה לפי סעיפים 20ב(ב) -20כא לחוק המים, התשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים") וביחס למערער בלבד - גם עבירה לפי סעיף 20כב לחוק המים. 3.2 ניהול עסק ללא רשיון עסק או היתר זמני - עבירה לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ה-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים") ביחד עם סעיף 1 בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 ופריטים 10.7 (א) ו- 10.7(ב) בתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995, וביחס למערער בלבד - גם ביחד עם סעיף 15 לחוק רישוי עסקים. 3.3 למערערת יוחסה בנפרד גם עבירה של לכלוך רשות הרבים - לפי סעיפים 2 ו- 13(ב)(1) לחוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הנקיון") וגרימת זיהום אוויר חזק ובלתי סביר - עבירה לפי סעיפים 4 ו- 11, יחד עם סעיף 14 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק למניעת מפגעים"). 3.4 למערער יוחסה בנפרד עבירה של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד למניעת עבירות על החוק למניעת מפגעים - לפי סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים, ועבירה של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד למניעת עבירות על החוק לשמירת הנקיון - לפי סעיף 15 לחוק שמירת הנקיון. 4. בעובדות כתב האישום נאמר כי לצורך ניהול מפעל הבטון, אחסנה המערערת בשטח המפעל, הממוקם בסמוך לשכונת מגורים, חומרי גלם. לשם ניהול המפעל, ניתנו למערערת שני היתרים זמניים, האחד לתקופה שבין 24.9.00 - 31.12.01, והשני - לתקופה שבין 9.6.05 ועד 31.12.05, ואלה היו כפופים לתנאים נוספים שהוצאו על-ידי המשרד להגנת הסביבה ונמסרו למערערים ביום 25.9.00. חרף זאת, בתקופה שבין 1.1.2002 ועד 8.6.05 וכן החל מיום 1.1.06 ולכל המוקדם עד לחודש מרץ 2008, עסקו המערערים בייצור בטון, זפת, אספלט, מלט ומוצריהם ללא רשיון עסק או היתר זמני כדין. המערערים פעלו באופן זה בפרק זמן מצטבר של חמש שנים ושבעה חודשים ובמשך תקופה של 730 יום לפחות לאחר שקיבלו התראה לחדול מפעילות זו. בהמשך כתב האישום נאמר כי ביום 26.5.05, נערך סיור במפעל על-ידי נציגי המשרד לאיכות הסביבה, שבעקבותיו נשלח למערערים ביום 7.6.05 מכתב ובו פירוט הליקויים שנמצאו, תוך ציון העובדה שהדבר מהווה עבירה על חוק רישוי עסקים, חוק המים והתקנות למניעת מפגעים (שמן משומש), התשנ"ג-1993. בביקורת שנערכה על-ידי נציגי המשרד להגנת הסביבה ביום 21.2.06 נמצא כי הליקויים לא תוקנו ואף נתגלו ליקויים נוספים. לפיכך, ביום 8.3.06 נמסרה למערערים התראה משולבת לפי חוק רישוי עסקים, המופנית למערער, ובה דרישה להסדיר מיידית את כל הליקויים. בד בבד, הוזמנו המערערים לשימוע במשרד להגנת הסביבה. ביום 20.3.06 נערך למערערים שימוע, במהלכו פורטו המפגעים וההפרות שנתגלו במפעל והמערערים נדרשו להסירם תוך 30 יום. חרף ההתראה והשימוע, בשני סיורים שנערכו ביום 4.5.06 וכן ביום 29.6.06, נמצאו עדיין ליקויים שלא תוקנו. בהמשך כתב האישום נאמר כי בסיורים שנערכו בששה מועדים שונים נמצא כי תשטיפים מעורבים בבטון זורמים משטח המפעל אל דרך עפר שנמצאת ברשות הרבים וכן אל ואדי אלמשרע. בנוסף, ביום 2.3.08 נצפה רכב מסוג משאבת בטון שבבעלות המערערת עומד על דרך עפר, סמוך לכביש 65 במרחק של כ- 50 מטר מצומת בני עמי, כאשר נהגה שוטף את המשאבה בזרנוק מים. כתוצאה מכך שפכים מעורבים בבטון זרמו ממשאבת הבטון לקרקע ולכלכו את רשות הרבים. תמצית פסק דינו של בית משפט קמא 5. בהחלטה מיום 1.3.11 דחה בית משפט קמא את טענת המערערים לפיה אין להשיב לאשמה. בהכרעת הדין שניתנה לאחר שנשמעו ראיות הצדדים, הרשיע בית משפט השלום את המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, פרט לעבירת זיהום אוויר חזק ובלתי סביר, שיוחסה למערערת, לגביה החליט בית משפט קמא לזכותה. 6. בגזר הדין שניתן כאמור ביום 6.12.11 השית בית משפט קמא על המערערת תשלום קנס בסך 100,000 ₪ ואילו המערער חויב בתשלום קנס בסך 30,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תחתיו, שישולם ב- 20 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, בסך 1,500 ₪ כל אחד. בנוסף, חויב המערער לחתום על התחייבות כספית בסך 50,000 ₪ להימנע למשך 3 שנים מלעבור עבירה על איזה מהסעיפים בהם הורשע. טענות המערערים 7. לטענת המערערים שגה בית משפט קמא משנמנע מלזכות את המערער מהעבירה של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד למניעת עבירות על החוק למניעת מפגעים, הגם שזיכה את המערערת מהעבירה שיוחסה לה בעניין זה. לטענת המערער, ההימנעות מזיכויו מעבירה זו עומדת בסתירה למסקנתו הברורה של בית משפט קמא בסעיף 47 להכרעת הדין. 8. בהתייחס להרשעתם בעבירה לפי חוק המים, טענו המערערים כי לא הוכחו היסודות העובדתיים של העבירה שבסעיף 20ב(ב) לחוק המים. לשיטתם, לשם הוכחת העבירה, היה צורך בהוכחת פעולה אקטיבית, להבדיל ממחדל. עוד הוסיפו כי שגה בית משפט קמא משהתבסס בעניין זה על עדותו היחידה של המפקח ואיל קבלאן. המערערים טענו עוד כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה לפי חוק המים. בהקשר זה הפנו למוצגים ת/4, ת/8, ו- ת/20 תוך שטענו כי שגה בית המשפט קמא כאשר ייחס לעצם קבלת המסמכים (המוכחשת בהתייחס לת/8) את אותו יסוד נפשי הנדרש להוכחת ביצוע העבירה. לשיטתם, מסמכים אלה מתייחסים למיכלי שמנים משומשים המוצבים לכאורה בשטח המפעל, ואין בהם כל אזכור לגבי תשטיפים מעורבים בבטון הזורמים מהמפעל לתוך ואדי אלמשרע, כמיוחס למערערים בכתב האישום. עוד ציינו המערערים כי במהלך שתי חקירותיו לא הוזהר המערער לגבי חשד לביצוע עבירה לכאורה על חוק המים ולא נחקר לגבי הזרמה של חומרים כלשהם מהמפעל אל ואדי אלמשרע. לפיכך, לא התגבשה אצלם אותה המודעות הנדרשת למעשה ולתוצאות האפשריות וממילא לא התגבש היסוד הנפשי הנדרש להוכחת ביצוע העבירה. 9. באשר לעבירות על הוראות חוק רישוי עסקים, טענו המערערים כי אינם חולקים על כך שבחלק מהמועדים לא היה לעסק רישיון או היתר זמני תקף. חרף זאת, לדידם, לא היה מקום להרשיעם בעבירה על חוק רישוי עסקים, וזאת הן מחמת השיהוי בהגשת כתב האישום נגדם ביחס לתקופה שקדמה למתן ההיתר הזמני הראשון, והן בשל העובדה שחוק רישוי עסקים לא נאכף באזור ואכיפתו כלפי המערערים הינה אכיפה סלקטיבית ופסולה. נטען עוד כי מעדותם של עדי התביעה עצמם עולה שרק לקראת השנים 2006-2007 החלו במועצה המקומית עירון ליתן רשיונות עסק, כאשר במועד מתן העדות בבית המשפט (11.10.2010) הוסדר רשיון עסק ל- 60%-70% מהעסקים בלבד. לדידם, אכיפה שוויונית של חוק רישוי עסקים חייבת להיעשות במישור דיני רישוי עסקים ואין הצדקה לכריכת עבירות אלה בעבירות סביבתיות, כפי שעשה בית משפט קמא. 10. בהתייחס לעבירות על חוק שמירת הנקיון, נחלקו טענות המערערים לשלושה חלקים: ראשית נטען כי העבירות על חוק שמירת הנקיון כמפורט בסעיף 3 לכתב האישום - ביחס לתאריכים 26.5.05, 21.2.06 ו- 4.5.06 (להלן: "הקטגוריה הראשונה"), התיישנו. לשיטתם, שגה בית משפט קמא משראה לדחות את טענת ההתיישנות בקבעו כי שתי חקירותיו באזהרה של המערער קטעו את מרוץ ההתיישנות. נטען כי בחקירת המערער מיום 27.3.08, המאוחרת בזמן, הלה כלל לא נחקר לגבי עבירות אלה. הסניגור הפנה לכך שבהליך של חקירה, המהווה "אירוע מנתק", חייב להיות הליך חקירתי המיועד להכין את התביעה הפלילית בקשר לאותה העבירה. לא כך הם פני הדברים בענייננו. באשר לעבירה על חוק שמירת הנקיון המתייחסת למועדי הסיורים המפורטים בסעיף 5 לכתב האישום (להלן: "הקטגוריה השניה"), טענו המערערים כי בית משפט קמא שגה משנמנע מלדון בטענות שהועלו על-ידם לעניין זה, דבר המצדיק לטעמם את ביטול הרשעתם. הוא הדין לגבי האירוע מיום 2.3.08 המוזכר בסעיף 6 לכתב האישום (להלן: "הקטגוריה השלישית"), שבמרכזו עומד נהג המערערת אשר נצפה שוטף משאבת בטון השייכת למערערת בשטח פתוח ברשות הרבים. לטענת המערערים, שגה בית משפט קמא משהרשיעם בגין מעשיו של נהג משאבת הבטון, שכן שעה שהיו בידי הרשות החוקרת סימנים המצביעים על זהותו של הנהג, היה על המשיבה לפעול כנגדו ולהימנע מהגשת כתב אישום כנגד הבעלים של הרכב. זאת בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 4 לחוק שמירת הנקיון. 11. באשר לגזר הדין, טענו המערערים כי בית משפט קמא שגה משהחמיר עמם באופן קיצוני. זאת בין היתר נוכח הזמן הרב שחלף ממועד האירועים הנטענים ועד למועד הגשת כתב האישום, והן לנוכח העובדה שהממצאים שנפרסו בפני בית המשפט קמא מצביעים על כך שמדובר ברף הנמוך ביותר של העבירות. טענות המשיבה 12. בהתייחס לטענות שהעלו המערערים בנוגע להרשעת המערער בעבירה לפי החוק למניעת מפגעים, טענה המשיבה כי כאשר עסקינן בעבירה של הפרת חובת האחריות של נושא משרה לפי החוק למניעת מפגעים, אין אחריותו הפלילית של נושא המשרה נובעת ו/או תלויה בהכרח בהרשעת התאגיד עצמו. לאמור, ניתן להרשיע את נושא המשרה גם כאשר אין הרשעה מקבילה של התאגיד עצמו. עוד נטען כי גם אם תתקבל הטענה לפיה לא קבע בית משפט קמא דבר בנוגע לאחריותו של המערער לעבירות על החוק למניעת מפגעים, עדיין אין בכך כדי להוביל בהכרח לזיכויו של המערער. 13. באשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי חוק המים, ציינה המשיבה כי בהתראה ת/4 לגביה אין מחלוקת כי הומצאה למערערים (ואשר נערכה ביום 7.3.06, במועד המאוחר ל- ת/8 אך קודם לאירועים שבסעיף 5 לכתב האישום), יש התייחסות מפורשת להזרמת תשטיפים אל מחוץ לשטח המפעל. באותה התראה אף הודגש כי אין תשתיות ניקוז. מכאן ברי כי ניתן להסיק את אותה מודעות על דרך עצימת עיניים. מכל מקום, טענה המשיבה כי המסמכים ת/4 ו- ת/8 אותם המציאה למערערים, אינם הבסיס היחיד להוכחת היסוד הנפשי של העבירה. לשם הוכחת היסוד הנפשי, התבססה המשיבה גם על חקירות המערער במשטרה הירוקה (ת/5, ת/6, ת/14). לדבריה, מודעותו של המערער לדבר הגלשות התשטיפים לוואדי עולה גם מהדברים שאמר במסגרת עדותו בפני בית משפט קמא. אף התנאים הנוספים שנקבעו ברישיון העסק שניתן למערערים, במסגרתם הם נדרשו למנוע יציאת שפכים תעשייתיים וסחיפת אגרגטים משטח המפעל החוצה, מחזקים את מודעות המערערים. 14. בהתייחס לטענות שהעלו המערערים בנוגע ליסוד העובדתי של העבירה לפי חוק המים, הפנתה המשיבה להלכה לפיה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית. בנוסף נטען כי העבירה הקבועה בסעיף 20ב(א) לחוק המים אינה בגין זיהום מים אלא בגין אי מילוי החובה להימנע מפעולה המזהמת מים או העלולה לגרום לזיהום מים. לכך יש להוסיף כי על פי התנאים שנקבעו ברישיון העסק שניתן למערערים על-ידי המשרד לאיכות הסביבה, נכללה החובה להתקין מערכת לטיפול בשפכים תעשייתיים. עם זאת, במהלך הסיורים במפעל התברר, כפי שקבע באופן פוזיטיבי בית משפט קמא, כי לא הייתה תשתית של מערכת ניקוז. 15. בהתייחס לטענות שהעלו המערערים בנוגע לעבירה על חוק רישוי עסקים, טענה המשיבה כי קבלת רישיון עסק או היתר זמני אינם מרפאים את הפגם של ניהול עסק ללא רישיון. עובדת קבלת הרישיון יכולה לכל היותר להוות שיקול לקולא במסגרת הענישה. מכל מקום, כתב האישום הוגש לא רק בשל העבירה של ניהול עסק ללא רישיון עד לשנת 2005 אלא גם בגין עבירות נוספות, ובכלל זה עבירות של ניהול עסק ללא רישיון בתקופות מאוחרות יותר. גם בעת הגשת כתב האישום לא החזיקו המערערים ברישיון עסק או היתר זמני וזה היה המצב אף בעת מתן הכרעת הדין. בנסיבות אלה, אין כל ממש גם בטענת השיהוי אותה העלו המערערים ביחס לתקופה שקדמה למתן ההיתר הזמני הראשון. יתרה מכך, טענה זו הועלתה לראשונה על-ידי המערערים במסגרת סיכומיהם לקראת הכרעת הדין. המערערים נמנעו מלעשות כן הן במסגרת הטענות המקדמיות שהעלו בטרם הקראת כתב האישום והן במסגרת סיכומיהם בכתב ביחס לטענתם שאין להשיב לאשמה. 16. עוד נטען כי בצדק ראה בית משפט קמא לדחות טענת המערערים בדבר אכיפה סלקטיבית ופסולה מצד המשיבה. כפי שקבע בית משפט קמא, המשרד לאיכות הסביבה מגיש כתבי אישום בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון רק כאשר נלוות לעבירה זו, עבירות המביאות לפגיעה בסביבה. במקרה דידן, המשרד לאיכות הסביבה הוא שהגיש את כתב האישום, ולא השלטון המקומי. מכאן שאין יסוד לטענת אפליה מצד השלטון המקומי. כך או כך, נטען כי גם אכיפה מדגמית אינה אכיפה פסולה, שכן אין המדינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. הלכה היא כי על הטוען להפליה להוכיח קיומם של שיקולים שרירותיים פסולים בבסיס ההחלטה להעמידו לדין. במקרה דידן, אין מדובר באכיפה בררנית פסולה אלא לכל היותר באכיפה מדגמית או אכיפה שאינה מלאה ומכל מקום, המערערים כלל לא הצביעו על טעמים פסולים באכיפה החלקית המקימים בסיס לטענת הגנה מן הצדק. 17. עוד נטען כי יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלו המערערים בנוגע לעבירה על חוק שמירת הנקיון בגין הקטגוריה הראשונה. זאת בשים לב לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 13 ג לחוק שמירת הנקיון (שנתיים), למועד הסיור הראשון במפעל (26.5.05), למועדים בהם נערכו חקירות המערער (4.10.06 ו- 27.3.08) ולתוכנן של אותן פעולות חקירה. כנטען, במועד גביית הודעתו הראשונה של המערער טרם חלפו שנתיים ממועד הסיור הראשון במפעל, כך שמרוץ ההתיישנות נקטע והחל מחדש בתום החקירה. חקירתו המאוחרת מיום 27.3.08 עצרה את מירוץ ההתיישנות פעם נוספת, ומאחר וממועד זה ועד למועד הגשת כתב האישום לא חלפו שנתיים, הרי שעבירות אלה לא התיישנו. לגבי הקטיגוריה השניה והשלישית של העבירות לפי חוק שמירת הניקיון, נטען כי הערעור מתייחס לקביעות עובדתיות של בית משפט קמא ולפיכך אין מקום להתערב הן. למעלה מן הצורך, פירטה המשיבה התייחסותה גם לגופן של טענות המערערים. 18. באשר לעונש, טען ב"כ המשיבה כי העונש שהוטל על המערערים מצוי בתחום הענישה המקובלת ולכן אין כל מקום להתערב בו. דיון והכרעה 19. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ושקלנו את מכלול הנסיבות, ראינו כאמור לזכות את המערער מעבירה של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד למניעת עבירות על החוק למניעת מפגעים. לא מצאנו כל יסוד להתערב ביתר הקביעות של פסק דינו של בית משפט קמא הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי גזר הדין. 20. כאן המקום להעיר כי איננו רואים להתייחס בנפרד להחלטת בית משפט קמא מיום 1.3.11 בה נדחתה טענת המערערים כי "אין להשיב לאשמה", שכן בבואנו לבחון את הערעור נתייחס למכלול הראיות שהובאו, ובכלל זאת ראיות ההגנה. [ראו בענין זה: ע"פ 69/49 לוי נ' היועמ"ש, פ"ד ד 89; ע"פ 116/78 אליהו בן שלמה מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 82]. האישום לפי חוק למניעת מפגעים 21. בית משפט קמא, בדונו בעבירות המיוחסות למערערים לפי החוק למניעת מפגעים, ציין כי איש מהנפגעים הנטענים לא זומן להעיד וכן לא הוגשה חוות דעת מומחה מטעם המשיבה. בית משפט קמא קבע כי מחדל זה של התביעה פועל לטובת המערערים ולפיכך, הגיע למסקנה כי "אין מנוס אלא לקבוע שבכל הנוגע לזיהום אוויר חמור או בלתי סביר ע"י אבק, אשמת הנאשמים לא הוכחה ויש לזכותם". חרף קביעה ברורה זו, בסיכום הכרעת הדין, נמנע בית משפט קמא מלהתייחס למערער עת קבע כי הוא מזכה את המערערת מהעבירה של גרימת זיהום אוויר חזק או בלתי סביר. נוכח מסקנתו הברורה של בית משפט קמא, כפי שצוטטה דלעיל, אנו סבורים כי ההימנעות מזיכויו של המערער מעבירה זו נעשה בהיסח הדעת. נוסיף עוד כי גם לגופו של עניין, נוכח קביעותיו הברורות של בית משפט קמא בנוגע לאי הוכחת היסודות העובדתיים המפורטים בסעיף 4 לכתב האישום, מתחייב זיכויו של המערער מהעבירה שיוחסה לו לפי החוק למניעת מפגעים, וכך אנו מורים. העבירה לפי חוק רישוי עסקים 22. למעשה, אין המערערים חולקים על העובדות המהוות בסיס להרשעתם בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, אלא שלטענתם היה על בית משפט קמא לזכותם מעבירה זו משני טעמים: האחד, שיהוי ביחס לתקופה שקדמה למתן ההיתר הזמני הראשון; והשני - בשל אכיפה סלקטיבית ופסולה המקימה עילה של הגנה מן הצדק. בהקשר זה טענו המערערים בפנינו כי עסקים אחרים רבים פועלים ללא רישיון עסק ולמרות זאת, ובניגוד אליהם, לא ננקטו נגדם כל הליכים. 23. אין בידינו לקבל טענה זו, על שני חלקיה. ראשית, אין אדם העובר עבירה, יכול להתגונן בטענה שגם אחרים נוהגים כך. נוהג פסול ובלתי חוקי של הרבים אינו מכשיר את השרץ שבידי היחיד (ראו: ע"פ 2567/97 אילון רפאל נ' מדינת ישראל, דינים עליון, נה 62) זאת ועוד, טענה בדבר אכיפה בררנית אינה עילה לזיכוי. (ראו: רע"פ 9796/05 רן אלדר נ' מדינת ישראל, (2005)). לכך נוסיף כי לא כל אכיפה חלקית היא גם אכיפה בררנית המקימה עילה של הגנה מן הצדק. על הטוען הנטל להוכיח קיומם של שיקולים שרירותיים פסולים בבסיס ההחלטה להעמידו לדין. יפים בעניין זה קביעות בית המשפט העליון בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289:   "אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק... אולם, אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך גם תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת? ...ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא". [ראו בענין זה גם: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, פ"ד נט(6), 776; ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, (מיום 21.10.07); ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (ניתן ביום 4.7.07)] איננו סבורים כי מדובר במקרה זה באכיפה בררנית פסולה אלא לכל היותר באכיפה מדגמית או אכיפה חלקית. המערערים לא הביאו ראיות להוכחת הטענה בדבר אכיפה בררנית וממילא לא הוכחו שיקולים שרירותיים פסולים בבסיס ההחלטה להעמידם לדין. 24. לא מצאנו ממש גם בטענת השיהוי שהעלו המערערים ביחס לתקופה שקדמה למתן ההיתר הזמני הראשון. טענת השיהוי הועלתה לראשונה במסגרת סיכומי המערערים לקראת הכרעת הדין. בצדק ציינה המשיבה כי הימנעות המערערים מלהתייחס לטענה זו במסגרת הטענות המקדמיות ובמסגרת סיכומיהם ביחס לטענתם שאין להשיב לאשמה, הובילה לכך שעדי התביעה כלל לא נשאלו ולו שאלה אחת בענין השיהוי וכפועל יוצא אף המשיבה נמנעה בשעתו מלהתייחס לנקודה זו. מכל מקום, הלכה היא כי השתהות בהפעלת אמצעי אכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת, אלא במקרים יוצאי דופן. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת (כתארה אז) ביניש ברע"פ 1520/01 שנייצר נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה פ"ד נ"ו(3) 595, כי: "ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על פי דין, ובייחוד רשות הממונה על אכיפת חוק, אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה אמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום בנסיבות של אי חוקיות, ובייחוד כאשר אי החוקיות ברורה ומובהקת, הימנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מובן של הפרט כנגדה". דברים אלה מדברים בעד עצמם והם יפים לעניינינו. גם אם נצא מנקודת הנחה שהיתה השתהות מסוימת מצד המשיבה, אין בהשתהות זו לכשעצמה, כדי למנוע ממנה להפעיל את סמכויותיה כדי לאכוף את חוק רישוי עסקים. האישום לפי חוק המים 25. בית משפט קמא קבע, כממצא עובדתי, כי תשטיפי בטון זרמו דרך גדר המפעל לרשות הרבים וישירות אל הוואדי וסביבתו. קביעות אלו התבססו על אמון שנתן בית משפט בעדותו של עד התביעה, המפקח ואיל קבלאן, שנתמכה בתמונות ותצלומים אוויריים של המקום, וכן על הודעת המערער עצמו (ת/6) וחקירתו בבית המשפט. בסעיפים 27 ו- 28 להכרעת הדין סקר בית המשפט את עדותו של אחיו של המערער והבהיר מדוע אינו יכול ליתן לה משקל. הכרעתו של בית משפט קמא לעניין זה, המבוססת כאמור על התרשמותו הישירה, מנומקת ומפורטת היטב. לא מצאנו כל עילה להתערב בממצאים אלו. על פי ההלכה המושרשת בפסיקה, לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית ובהערכת מהימנות העדים שהופיעו בפניה. הערכאה הדיונית היא זו ששמעה את העדויות, התרשמה מן העדים באופן בלתי אמצעי ובחנה את דבריהם. (ראו: ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מ"י (מיום 10.11.2011); ע"פ 5382/11 פלוני נ' מ"י, ניתן ביום 10.5.12). למעלה מן הנדרש נוסיף כי אין בטענת המערערים כי מרכיבי בטון בתשטיפים אינם יכולים לעשות את כל הדרך מהמפעל עד לואדי, כדי לסייע בידם. בית משפט קמא קבע כי טענה זו לא הוכחה ודינה להידחות. ואולם אף בהיעדר קביעה זו, הרי שעל-מנת להרשיע בעבירה של זיהום מים אין כל צורך להוכיח תוצאה של זיהום מים. סעיף 20ב (ב) לחוק המים, קובע בזו הלשון:   "לא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקרבתו חמרים נוזלים, מוצקים או גזיים, ולא יניח אותם בו או בקרבתו." מכאן שדי בכך שתוכח התנהגות אשר יש בה כדי לגרום לזיהום מים, בהתאם לדרישות סעיף 20ב (ב) לחוק המים על מנת למלא אחר היסוד העובדתי של הסעיף. מקובלת עלינו בענין זה מסקנתו של בית משפט קמא כי לצורך הרשעה בעבירה של זיהום מים די בכך שתוכח הזרמה אל עבר ובסמוך למקורות מים, כפי שאכן הוכח בענייננו. 26. לא מצאנו גם יסוד לטענות אותן העלו המערערים ביחס ליסוד הנפשי הנדרש להוכחת העבירה של זיהום מים. בסעיפים 32-36 פירט בית משפט קמא בהרחבה את הראיות והעדויות שהובילו אותו למסקנה בדבר מודעותם של המערערים למעשה ולתוצאותיו האפשריות. לא מצאנו כל עילה להתערב בממצאים אלה. האישום לפי חוק שמירת הניקיון 27. נפתח בהתייחסות לטענת ההתיישנות בה הכריע בית משפט קמא במסגרת החלטתו מיום 1.3.11 בטענת "אין להשיב על האשמה". בית משפט קבע כי הודעתו הראשונה של המערער נגבתה ביום 4.10.06, שאז טרם חלפו שנתיים מהסיור הראשון במפעל אשר נערך ביום 26.5.05. הודעתו השניה נגבתה ביום 27.3.08, גם אז טרם חלפו שנתיים מהחקירה הראשונה. מאחר וכל פעולות החקירה נוגעות לאותם מפגעים סביבתיים, ראה בית משפט קמא לדחות את טענת ההתיישנות. המערערים כאמור טענו בפנינו כי בית משפט קמא שגה משקבע כי החקירה המאוחרת בזמן קטעה את מרוץ ההתיישנות. לדידם, בחקירה זו המערער כלל לא נחקר לגבי עבירות על חוק שמירת הניקיון כמפורט בסעיף 3 לכתב האישום (ביחס לתאריכים 26.5.05, 21.2.06 ו- 4.5.06). לפיכך, לשיטתם, אין לראות באירוע זה משום אירוע "מנתק", המחייב הליך חקירתי המיועד להכין את התביעה הפלילית בקשר לאותה עבירה. לא מצאנו ממש בטענות הסנגור לעניין זה. עיון בהודעה שנגבתה מהמערער ביום 27.3.08 מעלה כי המערער נחקר מפורשות לגבי אחריותו כמנהל המפעל להפרת תנאים ברישיון עסק ולכלוך ברשות הרבים, בין היתר לפי חוק שמירת הניקיון ותקנותיו. הגם שבחקירה זו לא הופנה המערער ספציפית לדו"חות הסיורים מתאריכים 26.5.05, 21.2.06 ו- 4.5.06, הרי שהוצגו בפניו מספר רב של תמונות והוא נשאל לגבי הלכלוך, האבק והפסולת המתועדים בהן. משכך, בדין דחה בית משפט קמא את טענת ההתיישנות. 28. איננו רואים לקבל יתר טענות המערערים בנוגע להרשעתם בעבירה על-פי החוק לשמירת ניקיון. בסעיפים 38 עד 43 להכרעת הדין סקר בית המשפט את עדותו של המפקח ואיל קבלאן, את התמונות שצילם ואת דו"חות הסיור ועל בסיסם קבע כי הוכחו בפניו העובדות המפורטות בסעיף 3 לכתב האישום. הכרעתו של בית משפט קמא לעניין זה, מנומקת ומפורטת ולא מצאנו כל מקום להתערב בה. 29. אף הטענה לפיה שגה בית המשפט קמא משהרשיע את המערער בגין המעשה של נהג משאבת הבטון על יסוד החזקה הקבועה בסעיף 4 לחוק שמירת הניקיון, דינה להדחות. סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון קובע, כהאי לישנא: "(א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 13 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף 13 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו". סעיף 15(ב) קובע חזקה לפיה כאשר נעברה עבירה לפי חוק שמירת הנקיון על-ידי עובד מעובדיו של תאגיד, חזקה שנושא המשרה בתאגיד הפר את חובתו לפי סעיף 15(א) לחוק. במקרה כזה, עובר הנטל אל נושא המשרה להוכיח כי עשה כל שניתן ע"מ למלא את חובתו. אין מחלוקת כי האירוע מיום 2.3.08 המתואר בסעיף 6 לכתב האישום אכן התרחש כמתואר. השאלה שבמחלוקת נוגעת כאמור לאחריותו של המערער. בהינתן כך, הרי שעל המערער הנטל להוכיח כי עשה כל שניתן על-מנת למלא את חובתו ולמנוע את העבירה. בית משפט קמא התייחס לחובת הפיקוח החלה על המערער וראה לדחות טענתו כי אין זה מתפקידו לפקח על עובדיו בשים לב למספר המשאיות שברשותו ומספר ההובלות שעובדיו מבצעים מדי יום. במקרה זה הוכחו כדבעי כל יסודות העבירה לפי סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון, ואין לנו אלא להצטרף לנימוקיו של בית משפט קמא ולאשרם. 30. על אף זיכויו של המערער מעבירת הפרת אחריות נושא משרה למניעת עבירות על החוק למניעת מפגעים, לא מצאנו מקום להתערב בגזר הדין. גזר הדין שניתן ע"י בית משפט קמא אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג העבירות בהן הורשעו המערערים. 31. סיכומו של דבר, אנו מקבלים את הערעור בנוגע להרשעתו של המערער בעבירה של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד למניעת עבירות על החוק למניעת מפגעים, ומזכים אותו מעבירה זו. במקביל דוחים אנו את יתר הטענות שהעלו המערערים בערעורם הן ביחס להכרעת הדין והן בהתייחס לגזר הדין. אחריות אישיתאיכות הסביבה