אגרת תביעת פלת"ד שנמחקה מחוסר מעש

דוגמא להחלטה בנושא אגרת תביעת פלת''ד שנמחקה מחוסר מעש: בפניי בקשה מטעם התובע לביטול מחיקת התביעה מחוסר מעש (ולביטול דרישת תשלום תוספת אגרה שהוצאה לו בשל מחיקה זו) וכן למחיקת התביעה בהסכמה נוכח סילוק התביעה בפשרה מחוץ לכותלי ביהמ"ש. בהחלטה זו אדון בשאלה עקרונית ובעלת השלכות אפשריות גם על תיקים דומים אחרים: השאלה מהו סכום האגרה הנכון אותו חייב לשלם תובע, שתביעה שהגיש לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 נמחקה בשל חוסר מעש, והאם שיעור האגרה נקבע בזיקה לשלב הדיוני בו נמחקת התביעה מחוסר מעש. עובדות והליכים רלוונטיים ביום 19.7.10 הגיש התובע נגד הנתבעת תביעה בתיק זה. מדובר בתביעה בעילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 לפיצוי התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונות דרכים מיום 27.11.08 ומיום 4.8.09 בהן היה מעורב. עם הגשת התביעה ופתיחת תיק בימ"ש זה שילם התובע אגרה ראשונית בסך 652 ₪. ביום 21.11.10 ניתנה החלטה בתיק, בה נתקבלה בקשת התובע מיום 15.11.10 להאריך המועד בטרם מחיקת התביעה מחוסר מעש בארבעה חודשים, בקשה שהוגשה בעקבות התראה שנשלחה בטרם מחיקת התביעה מחוסר מעש. ביום 14.3.11 ניתנה החלטה בתיק, בה נתקבלה בקשה נוספת של התובע מיום 13.3.11 להאריך שוב המועד בטרם מחיקת התביעה מחוסר מעש, הפעם בשלושה חודשים, בקשה שהוגשה בעקבות התראה נוספת שנשלחה לתובע בטרם מחיקת התביעה מחוסר מעש. ביום 27.2.12 נמחקה התביעה בשל חוסר מעש, ותיק בימ"ש זה נסגר בעקבות כך. יודגש כי איש מהצדדים לא הגיש דבר לתיק מאז הגשת הבקשה האחרונה הנ"ל מיום 14.3.11 ועד למחיקת התביעה מחוסר מעש. ביום 17.5.12 ובשל מחיקת התביעה מחוסר מעש הוציאה מזכירות בימ"ש זה לתובע דרישה לתשלום "אגרת פסק דין" בסך 1,495 ₪ (להלן - "דרישת תשלום האגרה"). ביום 24.5.12 הגיש התובע "בקשה לביטול החלטה על מחיקת התביעה מחוסר מעש ובקשה למתן פסק דין המורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות". ביום 28.5.12 נתתי החלטה בה הוריתי על מחיקת הבקשה הנ"ל מיום 24.5.12 "משום שאינה נתמכת בתצהיר ומשום שאינה מתמודדת באופן מספיק עם חוסר המעש בתיק". בהחלטתי הנ"ל הסבתי את תשומת לב התובע לכך שמזכירות ביהמ"ש נוהגת להוציא דרישות לתשלום תוספת אגרה עפ"י תקנה 5(ב)(3) לתקנות בית המשפט (אגרות), תשס"ז - 2007 (להלן - "התקנות") בתיקים דוגמת תיק זה ובעקבות מחיקת תביעה מחוסר מעש. באותה החלטה גם הסבתי תשומת לב התובע לכך, שאם הוא יגיש בקשה חוזרת, היא תועבר לתגובת המדינה "נוכח השלכות הדברים על נושא גביית האגרה הנוספת הנ"ל". ביום 24.6.12 הגיש התובע "בקשה חוזרת, בהסכמת המשיבה (הנתבעת - א.כ.), לביטול החלטה המורה על מחיקת התביעה מחוסר מעש ובקשה למתן פסק דין המורה על מחיקת התביעה" (להלן - "הבקשה שבנדון"). הבקשה שבנדון נתמכת בתצהירו של ב"כ התובע. בבקשה ובתצהיר נטען, בין היתר, כך: הבקשה שבנדון הוגשה בעקבות הודעה שקיבל התובע - הודעה מיום 17.5.12 מאת מזכירות בימ"ש זה אל התובע, בה נרשם: "התיק נפתח כתיק פלת"ד/נזקי גוף. התיק נמחק מחוסר מעש ולכן, יש לחייב את התובע לשלם שליש מסכום האגרה. (בניכוי אגרה ששילם התובע עם פתיחת התיק). מצ"ב שובר לתשלום." התביעה סולקה בפשרה בין הצדדים, מחוץ לכותלי ביהמ"ש, נחתמו ביום 30.5.11 ביום כתבי קבלה, ויתור ושחרור, והכספים לפיהם כבר שולמו לתובע. יצוין כי בסעיף 9 לכתבי הקבלה הנ"ל נרשם כי התובע מתחייב "לבטל" את התביעה שהגיש בביהמ"ש. התובע לא עדכן את ביהמ"ש בדבר סילוק התביעה בפשרה ולא ביקש למחוק אותה, "בעקבות תקלה טכנית-משרדית בתום לב", והובעה התנצלות בפני ביהמ"ש. יצוין כי תוכן התקלה לא פורט ולא הובהר. נטען עוד כי "אם התביעה היתה מתנהלת בפני בית המשפט הנכבד, והיתה מסולקת בטרם הסתיימה ישיבת קדם משפט שלישית - גם במצב זה לא היתה מוטלת יתרת אגרה על מי מהצדדים". הוצהר כי הנתבעת הביעה הסכמתה לבקשה. ביום 26.6.12 נתתי החלטה ראשונית בבקשה שבנדון, בה הוריתי על העברתה לתגובת המדינה, באמצעות הפרקליטות, ועל העברת התגובה לתשובת התובע. ביום 16.7.12 הוגשה תגובת המדינה לבקשה שבנדון. בתגובתה הביעה המדינה התנגדותה לבקשה שבנדון, בנימוק לפיו תקנה 5(ב)(3) לתקנות, שמכוחה הוצאה דרישת תשלום האגרה, נועד "לתמרץ את בעלי הדין להתייחס בכובד ראש ובתשומת לב להליכים המוסיפים להתנהל בבית המשפט למעלה מן הצורך ולמהר להביא הליכים אלו לסיומם המהיר והיעיל", ומאחר שבמקרה הנדון לא טרח התובע לעדכן את ביהמ"ש בזמן אמת בהתייתרות ההליכים, היעתרות לבקשה שבנדון לא יקדם את המטרה הנ"ל שביסוד תקנה 5(ב)(3) לתקנות. לטענת המדינה, אין בטענת הטעות תמת הלב שהעלה התובע כדי לשנות מן המסקנה שדין הבקשה שבנדון להידחות, מאחר שהרציונאל הנ"ל שבבסיס תקנה 5(ב)(3) לתקנות הוא למנוע טעויות מן הסוג הנטען. ביום 17.7.12 הגיש התובע תשובה לתגובת המדינה. התובע חוזר על עמדתו ובקשתו וכנגד עמדת המדינה טוען, בין היתר, כך: עמדת המדינה מפליאה, נוכח הסכמתה לטענה שחוסר עדכון ביהמ"ש נעשה בטעות בתום לב. אין לקבל את טענת המדינה לפיה יש בהתנהלות התובע כדי להכביד על העומס הרב המוטל על מערכת בתי המשפט, עומס ממנו סובל הציבור. אין לקבל את טענת המדינה לפיה יש בהתנהלות התובע כדי לגזול מזמנם וממרצם של גורמים רבים במערכת בתי המשפט. דיון ומסקנות אקדים מסקנה לניתוח: יש לבטל את דרישת תשלום האגרה, אך מבלי לבטל את מחיקת התביעה מחוסר מעש. למעשה, אינני מקבל את עמדות שני הצדדים גם יחד, וקביעתי זו נעשית על יסוד ניתוח תקנות האגרות, ניתוח ששני הצדדים גם יחד לא עשוהו, ודאי לא באופן מפורש ומלא, אך ניתוח שלא ניתן להימנע מעשייתו בנסיבות. המסגרת המשפטית של דיוננו מצויה בתקנות האגרות. בשל חשיבות הדבר, אביא את נוסח התקנות הרלוונטיות כלשונן: "חובת תשלום אגרה" 2. (א) המביא הליך לבית משפט ישלם עם הבאתו לראשונה, את האגרה הקבועה בתוספת, והוא כשאין הוראה אחרת בכל דין. "אגרה בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף" 5. (א) בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף תשולם אגרה לפי פרטים 2 או 9 בתוספת, לפי הענין, ואולם בתביעת נזקי גוף הנגררת להרשעה בפלילים כמשמעותה בסעיף 77 לחוק, תשולם האגרה לפי פרט 2 בתוספת. (ב) אגרה כאמור בתקנת משנה (א) תשולם כמפורט להלן: (1) עם הבאת הליך לבית משפט, לרבות הליך שהסעד המבוקש בו הוא פסיקת תשלום תכוף לפי חוק הפיצויים, ישלם התובע סכום כנקוב בפרטים 34 או 35 בתוספת, לפי הענין; הוגשה בקשה לתשלום תכוף לבית משפט השלום והוגשה לאחר מכן תביעה בשל אותה תאונה לבית המשפט המחוזי, יודיע על כך התובע לבית המשפט וישלים את האגרה לסכום הנקוב בפרט 35 שבתוספת הראשונה; (2) בעל דין יהיה פטור מתשלום יתרת סכום האגרה האמורה בתקנת משנה (א), בהתקיים אחד מאלה ולפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית בהליך: (א) ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו; (ב) ההליך הסתיים בפשרה; (ג) הסכסוך הנדון הועבר להכרעה בבוררות; (ד) הסכסוך הנדון הועבר להליך של גישור ונסתיים בהסדר גישור; (3) בוטל, נמחק או נדחה ההליך לפני שהחל הדיון בו, כאשר לא חלה בענין פסקה (2), ישלם התובע שליש מסכום האגרה החלה כאמור בתקנת משנה (א), בניכוי הסכום ששילם לפי פסקה (1) בתוספת הפרשי הצמדה למדד; (4) הסתיים ההליך באחת מהדרכים המפורטות בפסקה (2)(ב) עד (ד) לפני שהחל הדיון בו ולא חלה בענין פסקה (2), ישלם הנתבע שליש מסכום האגרה החלה, בניכוי הסכום ששילם התובע לפי פסקה (1) בתוספת הפרשי הצמדה, וישפה את התובע על סכום האגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה למדד; (5) הסתיים ההליך בפסק דין לחובת הנתבע או באחת מהדרכים המפורטות בפסקה (2)(ב) עד (ד), שלא כאמור בפסקה (4) ישלם הנתבע את האגרה החלה, בניכוי הסכום ששילם התובע לפי פסקה (1) ובתוספת הפרשי הצמדה על היתרה וישפה את התובע על סכום האגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה למדד; (6) על אף האמור בפסקאות (4) ו-(5), הסתיים הליך בגישור או הועבר להכרעה בבוררות, ולא חלה בענין פסקה (2), רשאי בית המשפט להורות כי לא תשולם יתרת סכום האגרה האמורה בתקנת משנה (א), ובלבד שלא יוחזר סכום האגרה ששולם כאמור בפסקה (1); (7) נדחה ההליך או נמחק בפסק דין, ישלם התובע את האגרה החלה בניכוי הסכום ששילם לפי פסקה (1) ובתוספת הפרשי הצמדה למדד. (ג) התנהל ההליך בבית משפט מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק או שבעלי הדין התפשרו עליו נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית משפט השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע, על אף האמור בתקנת משנה (ב)(4) או (5), את האגרה כשיעורה בבית משפט שלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי. בפרט 2 לתוספת לתקנות האגרות, אליו מפנה תקנה 5(א) לתקנות, רשום כי סכום האגרה הוא 6,592 ₪. בפרט 34 לתוספת לתקנות האגרות, אליו מפנה תקנה 5(ב)(1) לתקנות, רשום כי "סכום לניכוי בבית משפט שלום" הוא 686 ש"ח. מניתוח מילולי פשוט והגיוני של ההוראות הנ"ל בתקנות נלמד כי מתקין התקנות ביקש ליצור מתאם בין השלב הדיוני בו מסתיים ההליך לבין גובה האגרה, תוך התחשבות גם בסיבת סיום ההליך ותוך חלוקה מותאמת של נטל תשלום האגרה בין התובע לבין הנתבע, כמפורט להלן: האגרה המלאה והמירבית אותה יש לשלם בתביעת פלת"ד כגון זו שלנו המוגשת בבית משפט השלום היא בשיעור של 6,592 ₪, נכון להיום (להלן - "האגרה המלאה").בפתיחת תיק בימ"ש שלום (עם הגשת תביעת פלת"ד) על תובע לשלם אגרה ראשונית בשיעור של 686 ₪ בלבד, נכון להיום (להלן - "האגרה הראשונית"). תקנה 5 לתקנות האגרות יוצרת 3 מדרגות אגרות, בזיקה לשלב הדיוני בו מסתיים ההליך ולסיבת הסיום: מדרגה ראשונה בה משולמת האגרה הראשונית בלבד, מדרגה שנייה בה משולם בסה"כ שליש מהאגרה המלאה ומדרגה שלישית בה משולמת האגרה המלאה. הדברים ייפורטו להלן: מדרגה ראשונה: כאשר תיק בימ"ש נסגר בשלב דיוני מקדמי ("לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית בהליך") ובאחד מהמקרים המנויים בתקנה 5(ב)(2) לתקנות, התובע פטור מתשלום יתרת האגרה (ההפרש בין האגרה המלאה לבין האגרה הראשונית). מדרגה שנייה: כאשר תיק בימ"ש נסגר בשלב דיוני מתקדם יותר (לאחר שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית בהליך אך לפני שהחל דיון ההוכחות בו), כי אז יש לשלם תוספת אגרה (הפרש בין שליש האגרה המלאה לבין האגרה הראשונית), כאשר חלוקת נטל התשלום בין התובע לבין הנתבע נעשית עפ"י סיבת סיום ההליך (תקנה 5(ב)(3) + תקנה 5(ב)(4)). מדרגה שלישית: כאשר תיק בימ"ש נסגר בשלב הסופי (בפסק דין לאחר דיון), כי אז יש לשלם תוספת אגרה (הפרש בין האגרה המלאה לבין האגרה הראשונית), כאשר חלוקת נטל התשלום בין התובע לבין הנתבע נעשית עפ"י תוצאת סיום ההליך (תקנה 5(ב)(5) + תקנה 5(ב)(7)). עמדת המדינה היא כי כאשר תביעת פלת"ד נמחקת מחוסר מעש, על התובע לשלם תוספת אגרה (הפרש בין שליש האגרה המלאה לבין האגרה הראשונית) עפ"י הוראות תקנה 5(ב)(3) לתקנות, כלומר אגרה לפי המדרגה השנייה הנ"ל. ואילו התובע, מנגד, לא מתייחס כלל בדבריו להוראות תקנות האגרות ולא מפרשן, אך עולה מדבריו שעמדתו היא שהוא מחויב במדרגה הראשונה הנ"ל. לכל היותר ניתן להבין מדברי התובע, בהם התייחס באופן אגבי לאפשרות של סילוק תביעה בפשרה בטרם הסתיימה ישיבת קדם משפט שלישית, כי לגישתו יש ליתן נפקות לשלב הדיוני בו מסתיים ההליך. עיינתי היטב בהוראות הנ"ל של תקנות האגרות, ומצאתי לפרשן באופן שונה מן האופן שבו המדינה מפרשת אותן. מצאתי שפירושה של המדינה את תקנה 5(ב)(3) לתקנות האגרות, לפיו, בכל מקרה וללא זיקה לשלב הדיוני בו נמחקת התביעה מחוסר מעש, יש לחייב תובע בתביעת פלת"ד שנמחקה מחוסר מעש בתשלום תוספת אגרה (מעבר לאגרה הראשונית), הינו פירוש בלתי ראוי ובלתי הוגן, שאינו עולה בקנה אחד, לא עם לשון תקנות האגרות ולא עם כוונתו הברורה של מתקין התקנות ליצור מדרג של חיובי אגרה שביסודו, בראש ובראשונה, מתאם והלימה בין השלב הדיוני בו מסתיים ההליך לבין גובה האגרה: ככל שהשלב הדיוני מתקדם יותר כך גדל סכום האגרה אותו יש לשלם. למעשה, וזה אולי שורש הבעיה, אין בתקנה 5 לתקנות האגרות התייחסות מפורשת למצב הכה שכיח שבו תביעת פלת"ד נמחקת בשל חוסר מעש. תקנה 5(ב)(2) לתקנות, שיוצרת את המדרגה הראשונה הנ"ל, מתייחסת למקרה בו תביעה נמחקת בשלב דיוני מקדמי, אך היא מדברת על מחיקה ביוזמת התובע ("בידי מגישו"); ואילו תקנה 5(ב)(3) לתקנות, שיוצרת את המדרגה השנייה הנ"ל, מדברת על מחיקת תביעה באשר היא (ללא התייחסות ליוזם המחיקה) בשלב דיוני מתקדם יותר. המקרה שלנו, שבו יוזמת המחיקה היא לא של התובע (אלא של ביהמ"ש) ושבו השלב הדיוני שבו נמחקה התביעה הוא שלב דיוני מקדמי (שכן לא התקיימה בתיק ולו ישיבת קדם משפט אחת) לא נופל, לכאורה, לאף אחת משתי התקנות הנ"ל. ויודגש: כאשר תביעה נמחקת מחוסר מעש בשלב דיוני מתקדם יותר (לאחר שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית בהליך אך לפני שהחל דיון ההוכחות בו) איני רואה כל קושי בהחלה ישירה של תקנה 5(ב)(3) לתקנות. הקושי הוא לגבי מקרה כשלנו בו תביעת פלת"ד נמחקת מחוסר מעש בשלב דיוני מקדמי. במצב זה, שבו מתקין התקנות שתק לגבי המצב הכה נפוץ של מחיקת תביעת פלת"ד מחוסר מעש בשלב דיוני מקדמי, נראה לי כי יש לפרש את התקנות בהתאם לרציונאל הנ"ל שלהן, רציונאל המבקש, בראש ובראשונה, ליצור מתאם והלימה בין השלב הדיוני בו מסתיים ההליך לבין שיעור האגרה המחויבת. לפיכך, מסקנתי היא כי כאשר תביעת פלת"ד נמחקת מחוסר מעש בשלב דיוני מקדמי חלה המדרגה הראשונה הנ"ל של חיוב האגרה (לפי תקנה 5(ב)(2) לתקנות) ואילו כאשר תביעת פלת"ד נמחקת מחוסר מעש בשלב דיוני מתקדם יותר חלה המדרגה השנייה הנ"ל של חיוב האגרה (לפי תקנה 5(ב)(3) לתקנות). פירוש זה מתגבר על הקושי הפרשני המילולי (העובדה שתקנה 5(ב)(2)(א) לתקנות מדברת על מחיקת תביעה ביוזמת התובע) בעזרת החלת הרציונאל הנ"ל, כאשר איני רואה הבדל מהותי, מבחינת היקף השירות הניתן ע"י ביהמ"ש, בין מחיקת תביעה ביוזמת תובע לבין מחיקת תביעה ביוזמת ביהמ"ש. יצוין, גם בהתייחס לטענות המדינה באשר לתמרוץ תובעים לפעול בתיקי ביהמ"ש ובאשר לטרחת השווא שתובעים מייצרים למערכת בתי המשפט, כי איני מקל ראש כלל וכלל בצורך המערכתי בתמרוץ כזה ובמניעת טרחת שווא כזו. אכן ראוי לתובעים, גם בתביעות פלת"ד בהן ידוע שבעלי הדין מנהלים מגעים ומשאים ומתנים ממושכים מחוץ לכותלי ביהמ"ש, לא לשכוח "להיות בקשר" עם ביהמ"ש ולדווח לו על הנעשה באופן שוטף וודאי להגיב על התראות שנשלחות ע"י ביהמ"ש בטרם מחיקת תביעה מחוסר מעש. אך, מהותית ונוכח הרציונאל הנ"ל של תקנה 5 לתקנות, לא ניתן לפרש את התקנה בהתעלם מאותו רציונאל ולמעשה בניגוד לו. בהקשר זה לא מיותר להזכיר את הגדרת הדיבור "אגרה" שנקבעה ב-ע"א 474/89 ד"ר קריב נ' רשות השידור, פ"ד מו (3) 374: "הדיבור "אגרה" מקובל הוא בתורת המסים. הוא משתרע על מיגוון של תשלומים שאינם מס טהור מחד גיסא ואינם מחיר טהור מאידך גיסא. אגרה נבדלת ממס טהור בכך שהיא משתלמת כתשלום חובה בזיקה עם שירות מסוים שהשלטון נותן לפרט. לעומתו מס טהור נגבה ללא זיקה לשירות מסוים. אגרה נבדלת ממחיר טהור בכך ששיעורה אינו מותנה בערך השירות שבגינו היא ניתנת (ראה ע"א 154/83 [1]; ע"א 202/68 [2]; ראה גם א' נמדר, דיני מיסים - [מסי הכנסה] (חושן למשפט, מהדורה 2, תשנ"ג) 30). בין שני הקצוות - שבאחד מהם עומד "המס" הטהור ובאחר "המחיר" הטהור - מצויות אגרות מסוגים שונים ומגוונים, מהן קרובות יותר למס טהור (כלומר, הזיקה לשירות נמוכה) ומהן קרובות יותר למחיר טהור (כלומר, הזיקה לערך השירות גבוהה יותר)." נראה כי האגרה בענייננו קרובה יותר ל"מחיר טהור" במובן זה ששיעור האגרה נקבע בתקנות בזיקה ישירה והדוקה להיקף "השירות" שניתן ע"י ביהמ"ש למשלם האגרה. ומאחר שבמקרה כבשלנו, בו השירות שניתן מוגבל ומצומצם מאוד (כאמור לא התקיימה ולו ישיבת קדם משפט אחת), אין הצדקה להטיל אגרה בשיעור גבוה יותר (לפי המדרגה השנייה) השמור למקרים שבהם ניתן שירות רב יחסית (נערכו כבר שלוש ישיבות קדם משפט לפחות). לפני סיום אציין כי ראוי למחוקק המשנה לשקול לתקן את התקנות ולהוסיף התייחסות מפורשת לשיעור האגרה שחל במקרה שבו נמחקת תביעה מחוסר מעש בשלב דיוני מקדמי. כאמור, בשלב דיוני מתקדם יותר סבורני שיש תחולה ישירה וברורה לתקנה 5(ב)(3) לתקנות לפיה מוחלת המדרגה השנייה הנ"ל. איני מוצא בנסיבות לבטל את מחיקת התביעה מחוסר מעש, מאחר ששוכנעתי כי ביטול זה נעשה כדין ולא מצאתי בדברי התובע נימוק משכנע/סביר למחדלו שהביא למחיקה הנ"ל. מכל מקום, נראה כי עיקר עניינו של התובע בנושא האגרה (שכן ההליך ממילא הסתיים ואין כוונה להחיות ההליכים בתיק ביהמ"ש), וכאן קיבלתי בקשתו. סיכום בקשת התובע לביטול מחיקת התביעה מחוסר מעש - נדחית. בקשת התובע לביטול דרישת תשלום האגרה - מתקבלת. הפרקליטות מתבקשת להעביר החלטתי זו גם למשרד המשפטים וגם להנהלת בית המשפט, נוכח העובדה שנושא זה של שאלת חוקיות חיוב תובע באגרה נוספת בעקבות מחיקת תביעה מחוסר מעש בשלב דיוני מקדמי הוא נושא שמתעורר בתיקים רבים ונוכח העובדה שהנושא לא מוסדר באופן מפורש ומספק בתקנות. תאונת דרכיםחוסר מעשאגרה