דוגמא להחלטה בנושא אגרה מופחתת בתביעה לדמי שימוש ראויים: האם תובענה לתשלום דמי שימוש ראויים, שהוגשה נגד רשות שדות התעופה בישראל בגין תפיסת נטענת של מקרקעי התובעים ובגין סלילת כביש על גביהם, היא בגדר תובענה שבגינה יש לשלם אגרה מופחתת לפי תקנה 3(8) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז- 2007? זו השאלה שלפניי. התובע 1 (להלן: "התובע") הגיש תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 4,568,230 ש"ח נגד רשות שדות התעופה בישראל (להלן: "הרשות"). לאחר הגשת התביעה ולבקשת התובע 1, צורפו כתובעות נוספות שתי חברות שהתובע נמנה על בעלי מניותיהן (להלן: "החברות"). על פי הנטען בכתב התביעה, החברות הן חלק מבעלי הזכויות בשתי חלקות מקרקעין, חלקה 222 וחלקה 223, בגוש 6634. עוד נטען כי הרשות תפסה בשלמותה את חלקה 222 וסיפחה אותה אל שטחו של שדה התעופה דב וכך גם עשתה לגבי חלק מחלקה 223. בנוסף, הרשות סללה כביש גישה אל שדה התעופה דב ואל החניון המשרת אותו, על גבי חלקה 223. יצויין כי מדינת ישראל נמנית אף היא על בעלי הזכויות בחלקות נשוא התביעה. התובע שילם עם הגשת תביעתו אגרה מופחתת לפי תקנה 3(8) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז- 2007 (להלן: "תקנות האגרות"). תקנה 3 קובעת מהם סוגי ההליכים שרואים את שוויים כבלתי ניתן לביטוי בכסף. תקנה 3(8) נמנית על הליכים מסוג זה והיא חלה על "תביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, על פי סמכות לפי דין, או תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, והכל למעט תביעה בנזיקין בגין אלה". הרשות טוענת כי התובע שילם אגרה בחסר, שכן שומה היה עליו לשלם אגרה לפי תקנה 2(א) לתקנות האגרות, לאמור, אגרה בשיעור של 2.5% מסכום התביעה, כנהוג לגבי תביעות כספיות. לדידה, תקנה 3(8) חלה אך ורק מקום שמדובר בתביעה לפיצויים בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכח הוראת דין. לא כך הם פני הדברים כאשר עסקינן בתביעת דמי שימוש שלא בגין הפקעה כדין, כמו בעניננו. הרשות מוסיפה וטוענת כי מדובר בתביעת נזיקין כספית לכל דבר וענין, ואין כל הצדקה שהתובע יהנה מתשלום אגרה מופחתת. הרשות תומכת את טיעונה בפסק דין בעניין ע"ר 29374-02-10 חברת הירקון 244 בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין ירקון"), שאושר בבית המשפט העליון וכן בפסק דין בענין ה"פ 12- 03- 31943 נגר נ' עירית יהוד מונוסון דינים מחוזי 2012 (91) 1264 (2012) (להלן: "ענין נגר"). מנגד, התובע טוען כי מה שקובע לצורך תשלום האגרה המופחתת הוא מבחן העילה, וסיפוח חלקה 222 במלואה וחלקה 223 באופן חלקי, אל תוך שדה דב, מהווה נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין. עוד טוען התובע כי לענין תקנה 3(8) אין כל חשיבות אם נטילת הזכויות נעשתה כדין אם לאו, ודי בעצם קיומה של נטילה שלטונית על מנת שהתקנה תחול. התובע מוסיף וטוען כי לא מדובר בתביעה נזיקית אלא בתביעה לתשלום דמי שימוש ראויים. התובע תומך את טיעונו בפסק הדין בעניין ת"א 2142/08 בש"א 22056/08 וינשל דוד נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין וינשל")), שם נקבע במקרה דומה כי האגרה תשולם לפי תקנה 3(8). לאחר שעיינתי בטיעונים המקיפים שהגישו הצדדים בסוגייה זו, באתי לכלל מסקנה כי התובענה שלפניי באה בגדרה של תקנה 3(8) וכי האגרה המופחתת ששילם התובע היא אכן האגרה החלה על ההליך שלפניי, והכל מן הנימוקים שיפורטו להלן. נקדים ונאמר כי כי כעולה מתוך לשונה הברורה והמפורשת של תקנה 3(8), המבחן החל לגביה הוא מבחן העילה ולא מבחן הסעד. משמע, גם אם מוגשת תביעה כספית הנוקבת בסכום תביעה מוגדר בגין נטילת מקרקעין (למשל, תביעה לתשלום פיצויים בגין הפקעה), אין בכך כדי לגרוע מתחולתה של תקנה 3(8) על תביעה כזו, והאגרה שתשולם בגינה היא אגרה מופחתת, ולא אגרה המחושבת לפי סכום התביעה. על כן, העובדה שבעניננו התובע נקב בסכום תביעתו, אינה מצדיקה היא כשלעצמה תשלום אגרה מלאה לפי תקנה 2(א) לתקנות האגרות. לא מצאתי ממש בטענת הרשות כאילו עסקינן בתביעת נזיקין. טיעון זה נועד להחיל את החריג לתקנה 3(8), הקובע כי כאשר מדובר בתביעת נזיקין, תשולם אגרה רגילה אף אם מדובר בתביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין. בעניינו, עסקינן בתביעה לתשלום דמי שימוש ראויים במקרקעין. תביעה כזו היא תביעה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ואין לראות אותה כתביעת נזיקין, מה גם שהתובע לא הגדיר אותה כתביעה נזיקית ולא כלל בתוכה עילות נזיקיות. אינני סבור כי כאשר באים לבחון כיצד יש לסווג את התביעה לצרכי אגרה, יש מקום לבחון לגופו של ענין האם יעלה בידי התובע להוכיח את תביעתו. בענין זה דעתי שונה מן הדעה שהובעה בפסק הדין בעניין נגר, שם נקבע כי "על מנת לעמוד בתנאי הראשון, בדבר נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, מוטל היה על המבקשות להניח בסיס ראייתי לכאורי לטענתן כי היו להן זכויות במקרקעין וכי המשיבה נטלה מהן זכויותיהן במקרקעין אלה". באותו מקרה דחה בית המשפט את הטענה כי התביעה חוסה תחת תקנה 3(8), מן הטעם שהתובעות לא הציגו ראיות לכאורה המבססות את הטענה כי הן בעלות זכויות במקרקעין. מכל מקום, לענינננו, מתוך עיון בנסחי רישום המקרקעין שצורפו לתביעה, עולה כי לחברות יש אכן זכויות בחלקות 222 ו- 223. השאלה האם זכויותיהן אכן ניטלו על ידי הרשות, ואם כן, האם מדובר בנטילה מוצדקת אם לאו, היא שאלה שיש מקום לבררה לגופו של ענין בהמשך ההליך, ולא כבר עתה, כאשר כל שיש לברר הוא מהו גובה האגרה שחלה על התביעה. נתתי דעתי לפסק הדין בענין ירקון, שם נקבע לגבי תביעה דומה כי מדובר בסכסוך בין בעלים משותפים בקרקע, כי תביעה בגין דמי שימוש היא תביעת נזיקין וכי אף אם נעשה שימוש בקרקע לצרכי שדה תעופה, אין הדבר מהווה נטילה שלטונית. דעתי בענין זה היא שונה. כפי שציינתי קודם, לדידי, תביעה בגין דמי שימוש היא תביעה מכח דיני עשיית עושר ולא מדובר בתביעה נזיקית, מה גם שהתובע לא הגדיר בשום צורה ואופן את תביעתו כתביעת נזיקין, בשונה ממה שהיה בענין ירקון. כמו כן, אינני סבור כי עצם העובדה שהמדינה היא בעלים במשותף עם החברות בחלקות 222 ו- 223, מצדיקה התייחסות שונה לעומת מקרה שבו המדינה נוטלת זכויות במקרקעין שאין לה בהן זכויות קנייניות. אין המדובר בסכסוך שכנים או בסכסוך בין בעלים משותפים ואין לראות אותו ככזה, חרף העובדה שהמדינה נמנית על הבעלים של חלקות 222 ו- 223. מכל מקום, גם אם היה הסכסוך נבחן באספקלריה של סכסוך בין שותפים במקרקעין, לא היה בכך כדי לייתר את בחינת השאלה האם נעשה כאן מעשה של נטילה שלטונית, קרי, מעשה שבו השותף שהוא רשות שלטונית נוטל לעצמו זכויות לצורך מילוי תפקידו השלטוני. אני ער לכך שפסק הדין בענין ירקון אושר על ידי בית המשפט העליון (רע"א 2806/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון 2010 (111) 523 (2010)), אלא שעיון בפסק דינו של בית המשפט העליון מגלה כי פסק הדין בענין ירקון אושר מן הטעם שהוא לא עורר כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערעור שני, וגם משום שפסק הדין היה מבוסס על מעשה בית דין שיסודו בהחלטה קודמת שניתנה בתיק. משמע, בית המשפט העליון לא בחן לגופו של ענין את השאלה האם שימוש שעושה הרשות במקרקעין משותפים לצרכי שדה התעופה דב הוא בבחינת נטילה שלטונית. הרישא לתקנה 3(8) עניינה "תביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, על פי סמכות לפי דין". משמע, הרישא חלה מקום שנטילת הזכויות נעשתה לפי סמכות כדין. הואיל ואין חולק כי הרשות מעולם לא התיימרה להפקיע את חלקות 222 ו- 223, פשיטא שהרישא לא חלה בעניננו. מאידך, אין להתעלם מהוראות הסיפא של תקנה 3(8), שעניינה "תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין". הסיפא אינה מתנה את תחולתה בכך שהנטילה היתה על פי סמכות כדין. נשאלת השאלה מדוע טרח מתקין התקנות בקביעת הסיפא של תקנה 3(8), אם כוונתו היתה שרק תביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין לפי סמכות כדין, תבוא בגדרה של תקנה 3(8). כלל נקוט בידינו הוא שאין מחוקק המשנה משחית מילותיו לריק, ולו תתקבל עמדת הרשות בשאלה שבמחלוקת, יתברר כי מלכתחילה לא היה צורך בסיפא של תקנה 3(8) ואין בה כדי להוסיף דבר ביחס לרישא. תוצאה כזו אינה סבירה בעיני. לדידי, הפרוש הסביר של הסיפא לתקנה 3(8) הוא שגם נטילה שלטונית שלא בוצעה מכח סמכות לפי דין, תבוא בגדרה, וגם נטילה כזו תזכה את התובע בתשלום אגרה מופחתת. תוצאה זו מתיישבת גם עם השכל הישר: הרציונל העומד בבסיס תקנה 3(8) הוא שיש להקל על מי שזכויותיו נפגעו לטובת הציבור הרחב. ההקלה באה לביטוי בתשלום אגרה מופחתת. אם כך הם פני הדברים כאשר מדובר בנטילת זכויות לפי דין, קרי, נטילה שחותם של כשרות משפטית מתנוסס מעליה, מה הגיון יש לשלול הקלה זו ממי שזכויותיו ניטלו שלא כדין (לפחות על פי הטענה)? הרי מכח קל וחומר יש להקל דווקא עם תובע כזה ולא להכביד עליו, שכן הפגיעה בזכויותיו חמורה יותר מהפגיעה בזכויותיו של מי שזכויותיו נלקחו כדת וכדין. מסקנתי זו מקבלת משנה חיזוק לנוכח ההלכה שנקבעה ברע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' שמואל אבן זוהר, פ"ד סא (1) 301 ( 01.05.2006) (להלן: "ענין אבן זוהר"). באותו ענין עמדה על הפרק שאלת פרשנותה של תקנה 3(א) לתקנות האגרות בנוסחן הקודם משנת 1987. מדובר בתקנה דומה למדיי לתקנה 3 של תקנות האגרות בנוסחן הנוכחי, ועל כן, ההלכה המשפטית שנפסקה באותו ענין יפה גם לענין פרשנותה הראויה של תקנה 3(8). בית המשפט העליון פסק בענין אבן זוהר כי הרעיון הוא להקל עם מי שרכושו נפגע לטובת הכלל וכי אין מקום לצמצם את ההקלה מקום בו עצם הזכות לפיצויים שנוייה במחלוקת: "תכליתה הספציפית של תקנה 3(א) לתקנות האגרות היא להקל על מי שהופקע או נפגע רכושו, לצורכי ציבור או לטובת הציבור, לפי דין, בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים. הרעיון הוא כי רכוש הפרט נפגע למען הכלל ורצוי להקל על הפרט בפנייתו לערכאות בתביעת פיצויים. ההקלה מתבטאת בתשלום אגרה מופחתת ולא לפי גובה הפיצויים הנתבעים. זו תכליתה של התקנה ... להגשמת תכלית זו, אין מקום לצמצם את תחולת התקנה על תביעות פיצויים מקום שהזכות לפיצויים נתונה ואיננה שנויה במחלוקת. תקנה 3(א) ביקשה להקל ולפתוח את שערי בית המשפט למי שהופקע או נפגע רכושו לטובת הכלל. היא ביקשה לפתוח את שערי בית המשפט, ואחרי שאלה נפתחים, בית המשפט ידון לגופו של עניין הן בזכות לפיצויים והן בגובה הפיצויים. לא מצאתי עיגון מספיק בתכלית התקנה לצמצום שמבקשת המדינה להכניס בפרשנות ובתחולת התקנה. אכן, תכלית התקנה לא מצדיקה את צמצום תחולתה למקרים של זכות פיצויים נתונה ולא שנויה במחלוקת. התקנה מתחשבת במי שנפגע קניינו למען הכלל ופותחת לו את שערי בית המשפט, ולעניין זה, אין נפקא מינה, לטעמי, בין מי שזכותו לפיצויים מעוגנת בדין עצמו ונתונה בבירור ובין מי שזכותו לפיצויים מעוגנת במקור משפטי אחר ויש צורך לבסס אותה." בית המשפט הוסיף וקבע כי יש ליתן פרוש מרחיב לתקנה 3(א) לתקנות דאז כדי להגשים את ההגנה על זכות הקנין של התובע: "זאת עוד, חזקה היא כי תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות להגשים את זכויות היסוד, וזכות הקניין בכלל זה ... אכן, "כל דבר חקיקה מתפרש על בסיס ההנחה כי הוא לא בא לפגוע בקנינו של אדם. נהפוך הוא: ההנחה הינה כי דבר החקיקה בא לקיים את זכות הקניין" ... זכות הקניין נשזרת כתכלית בכל דבר חקיקה, ובוודאי בתקנה 3(א) לתקנות האגרות שבמרכז חקיקתה עומדת זכות הקניין. הגנה על זכות הקניין היא תכליתה הספציפית והכללית של תקנה 3(א) לתקנות האגרות. הגנה על הקניין היא עיקר תכליתה של תקנה 3(א) לתקנות האגרות. לשם הגשמת תכלית זו, יש לפרש את תקנה 3(א) לתקנות האגרות כחלה על תביעת פיצויים בשל רכוש שהופקע או נפגע לטובת הכלל לפי דין, בין אם הזכות לפיצויים נתונה ובין אם לאו, בין אם מדובר במקרקעין ובין אם מדובר במיטלטלין. הצמצומים שמבקשת המדינה להכניס בפרשנותה לתקנה 3(א) לתקנות האגרות אינם עולים בקנה אחד עם תכלית התקנה להגשים את זכות הקניין. קניינו של הפרט נפגע למען הכלל ולכן, הגנה על קניינו מבקשת לדחות את הצמצומים שמבקשת המדינה להכניס ביחס לתחולת תקנה 3(א) לתקנות האגרות. זו ההגשמה המתבקשת להגנה על הקניין שעומדת בלב לבה של תקנה 3(א) לתקנות האגרות כתכלית ספציפית מרכזית וכתכלית כללית ככל נורמה במשפט הישראלי." עוד נקבע בענין אבן זוהר כי יש לפרש את תקנה 3(א) לתקנות דאז באופן מרחיב, בשל הצורך לשמור על זכות הגישה לערכאות: "חזקה היא כי תכלית תקנה 3(א) לתקנות האגרות להגשים את זכות היסוד בדבר פנייה לבית המשפט. הגשמת זכות הפנייה לערכאות היא תכליתה הספציפית והכללית של תקנה 3(א) לתקנות האגרות. להגשמת זכות הפנייה לערכאות יש לפרש את תקנה 3(א) לתקנות האגרות כחלה על כל תביעת פיצויים בשל רכוש שהופקע או נפגע כאמור בתקנה, בין אם זכות הפיצויים נתונה ובין אם לאו, בין אם מדובר במקרקעין ובין אם מדובר ברכוש אחר. זו הפרשנות שמקיימת את תכלית התקנה להגשים את זכות היסוד בדבר גישה לערכאות. פרשנות המדינה איננה עולה בקנה אחד עם תכלית זו. פרשנות המדינה מצמצמת את תחולת התקנה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תכלית התקנה להגשים את זכות היסוד בדבר גישה לערכאות." כללי פרשנות אלה יפים אף לענייננו, ולאורם יש לפרש את תקנה 3(8) לתקנות האגרות. סיכומו של דבר, הפרוש הסביר של הסיפא לתקנה 3(8) הוא שגם נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין שלא בוצעה מכח סמכות לפי דין, תבוא בגדרה, וגם נטילה כזו תזכה את התובע בתשלום אגרה מופחתת. האם בעניננו מדובר בתביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין? אין חולק כי הרשות היא גוף שלטוני. מדובר בתאגיד סטטוטורי המפעיל סמכויות שלטוניות. כך למשל, לפי ס' 5 לחוק רשות שדות התעופה, התשל"ז- 1977, תפקידה של הרשות הוא להחזיק, להפעיל, לפתח ולנהל את שדות התעופה המפורטים בתוספת לחוק, לבצע בהם פעולות תכנון ובניה, להקים שדות תעופה, לנקוט אמצעים לבטחונם של שדות התעופה, בני אדם, כלי טיס, מבנים וציוד, וכו'. הרשות גם מונחית לפי עקרונות קידום התובלה האוירית ופיתוחה, יעילות תפעול שדות התעופה והשגת הרמה הנאותה של בטיחות הטיסה ושמירתה. לפי ס' 27 לחוק, שר התחבורה מוסמך להאציל לרשות את סמכויתיו לפי חוקי הטיס ותקנות שהותקנו לפיהם בכל הנוגע לשדות התעופה של הרשות ולתפעולם, והוא אף חייב להתייעץ עימה בבואו להתקין תקנות בתחומים אלה. ס' 49 לחוק קובע כי דין הרשות כדין המדינה לענין חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב- 1952 ואילו ס' 50 לחוק קובע כי דין הרשות כדין המדינה לענין סעד בדרך צו מניעה. יש איפוא לראות את הרשות כגוף שלטוני לענין תקנה 3(8). האם המעשים המיוחסים לרשות על ידי התובע עולים כדי נטילה שלטונית? על פי הנטען בכתב התביעה, הרשות תפסה בשלמותה את חלקה 222 וסיפחה אותה דה- פקטו אל שטחו של שדה התעופה דב וכך גם עשתה לגבי חלק מחלקה 223. בנוסף, הרשות סללה כביש גישה אל שדה התעופה דב ואל החניון המשרת אותו, על גבי חלקה 223. אכן, הרשות כופרת בטענות עובדתיות אלה במסגרת כתב ההגנה שהגישה, אך לעת הזו אין מקום לבחון האם התביעה מוצדקת לגופו של ענין אם לאו. כל שיש לבחון הוא האם, בהנחה שיעלה בידי התובע להוכיח את כל טענותיו, המעשים המיוחסים לרשות הם אכן נטילה שלטונית. לדידי, התשובה לשאלה זו היא בחיוב. מקום שרשות שלטונית תופסת לצרכיה חזקה בלעדית במקרקעין המשותפים לה ולאחרים, תוך מניעת שימוש מיתר הבעלים, יש בכך משום נטילה שלטונית, ולו רק לצורך סיווגה של התביעה ככזו לפי תקנה 3(8) לתקנות האגרות. אשר על כן, המעשים המתוארים בכתב התביעה, ככל שאמיתותם תוכח בהמשך, מהווים נטילה שלטונית. סוף דבר, אני קובע כי לענין תקנות האגרות, עסקינן בתביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, ומכאן שהאגרה המופחתת ששילם התובע- שולמה כדין. הרשות תשלם לתובע הוצאות ההליך בסך 7,500 ש"ח. אגרהדמי שימוש