התאונה הוכרה כתאונת עבודה ולתובע נקבעו נכויות זמניות בשיעור של 100% מיום 20.2.07 ועד ליום 31.3.08 ובשיעור של 40% מיום 1.4.08 ועד ליום 31.12.08. החל מיום 1.1.09 נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 19%. דוגמא לפסק דין בנושא 19 אחוז נכות מתאונת עבודה: רקע ותמצית טענות הצדדים התובע יליד 1.4.63, עותר לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות תאונת דרכים (שהוכרה כתאונת עבודה) בה היה מעורב ביום 20.2.07. הנתבע היה הבעלים ו/או המחזיק ו/או המשתמש של הרכב הפוגע (להלן: "הרכב"). הנתבעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את המשתמשים ברכב במועדים הרלוונטיים. במסגרת התביעה טוען התובע, כי ביום 20.2.07 בסמוך לשעה 6:30 הוא נפגע בתאונת דרכים עת שחצה את הכביש כהולך רגל. לטענתו, כתוצאה מהפגיעה הוא עף קדימה למרחק של מספר מטרים ונחבט בכביש בעוצמה, בשל כך סבל מנזקי גוף קשים והועבר לבית חולים רמב"ם על ידי אמבולנס. התובע נותח במחלקה הכירורגית הפלסטית ובמחלקה הכירורגית אורטופדית ואושפז עד ליום 4.3.07. התובע שוחרר עם המלצות להמשך טיפול ומעקב וחופשת מחלה. לטענתו, הוא המשיך לפקוד תדיר מרפאות טיפול בבית חולים רמב"ם. כן טוען, כי הומלץ לו על פיזיותראפיה וחופשות מחלה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ולתובע נקבעו נכויות זמניות בשיעור של 100% מיום 20.2.07 ועד ליום 31.3.08 ובשיעור של 40% מיום 1.4.08 ועד ליום 31.12.08. החל מיום 1.1.09 נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 19%. התובע טוען, כי עסקינן בתאונת דרכים כהגדרת המונח בחוק ועל הנתבעים לפצותו בגין נזקיו. לטענתו, בשל מצבו הוא היה זקוק לעזרה בביצוע פעולות היום יום במשך 24 שעות ביממה למשך תקופה ארוכה. לטענתו, טרם התאונה הוא היה נהג מונית עצמאי ובשל פגיעתו נפגע כושר השתכרותו במשך תקופה ארוכה. התובע טוען, כי בשל מצבו, הוא נאלץ להעסיק נהגים שכירים דבר הכרוך בהוצאות. התובע הוסיף, כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית. בנוסף טוען, כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות בגין קבלת טיפולים רפואיים, תרופות ונסיעות. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד, הפסד הכנסות לעבר ולעתיד, הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד וכאב וסבל. הנתבעים מכחישים את נסיבות התאונה וקשר סיבתי בינה לבין נזקי התובע. כן מכחישים קיומו של קשר סיבתי בין הרכב נשוא התובענה לבין נזקי התובע. לטענתם, הנזקים הנטענים מוגזמים ומופרכים. הנתבעים טוענים, כי התובע החלים מהתאונה הנטענת ולא נותרה לו מגבלה כלשהי בעקבותיה. הנתבעים ציינו, כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה ולתובע שולמו דמי פגיעה ותגמולים בהתאם. לפיכך, מכל סכום שייפסק לתובע, ככל שייפסק, יש לנכות סכומים המגיעים לו על פי דין. הראיות התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר על האמור בתצהירו. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. דיון ומסקנות בדיון הוכחות אשר נערך ביום 14.2.12 הודיע בא כוח התובע, כי מוסכם בין הצדדים, כי התיק מתנהל לעניין הנזק. בא כוח הנתבעים הודיע, כי אינו כופר בטענה לפיה הרכב נשוא התובענה פגע בתובע אולם הוא כופר ביתר השאלות. לפיכך, המחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים הינה באשר לנזקים אשר נגרמו לתובע בשל מעורבותו בתאונה נשוא התובענה ואחריות הנתבעים לפצותו בגין נזקים אלו. לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפניי מצאתי, כי דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט. שאלת האחריות הנתבעים טוענים, כי מי שאחראית לפצות את התובע היא חברת הביטוח אשר ביטחה את רכבו הפרטי, בו עשה שימוש בטרם נפגע על ידי הרכב נשוא התובענה. התובע טוען, כי הטענה האמורה הועלתה בשלב ההוכחות ולא בא זכרה בכתב הטענות של הנתבעים או בישיבות שקדמו לכתב התביעה ועל כן דינה להדחות. בעדותו העיד התובע באשר לשימוש אשר עשה ברכבו טרם התאונה ועל כוונתו לחזור לרכב ולעשות בו שימוש בעת שאירעה התאונה. גרסה זו לא הופיעה בכתב התביעה ולפיכך אין לדחות טענת הנתבעים בעניין זה אך בשל המועד בו עלתה טענתם בנדון. יתרה מזאת, טענת הנתבעים בעניין זה הינה טענה משפטית אשר לא חלה חובה לפרטה במסגרת כתב הטענות. התובע העיד, כי התאונה הייתה בצומת אלונים וכי ביום האמור הוא נסע ברכבו הפרטי (עמ' 16 ש' 30-32, עמ' 17 ש' 1). לטענתו, הוא נסע במטרה לפגוש נהג בצומת אלונים בכדי לתת לו שמן למנוע. התובע העיד, כי הוא עצר בצד, כיבה את האוטו, ירד ממנו ונתן לנהג את השמן. התובע הוסיף, כי רצה לחזור לרכבו כדי להמשיך בנסיעה ואז הגיע הרכב שפגע בו (עמ' 17 ש' 1-3). התובע נשאל, כמה זמן עבר מאז שעצר את רכבו ועד לתאונה והשיב, כי חלפו 4-5 דקות (עמ' 17 ש' 12-13). בהמשך עדותו, שב התובע ואישר שהתאונה אירעה בעת שרצה לחזור לרכבו. לטענתו, מדובר היה במרחק של כ- 20 מטר. התובע אישר שכיבה את המנוע והרכב היה בעצירה מוחלטת עם מנוע דומם (עמ' 18 ש' 27-32). עדותו התובע אמינה בעיניי והיא לא נסתרה והנתבעים אף לא טענו, כי אין בה ממש. טענתם הינה, כי בנסיבות אלו חברת הביטוח של רכבו הפרטי של התובע היא זו אשר אמורה לפצותו. לטענתם, התאונה ארעה בעת שהתובע עשה שימוש ברכבו הפרטי. איני מקבלת טענה זו. אין מחלוקת שהתובע עשה שימוש ברכבו טרם התאונה וכי נפגע בעת שהיה בדרכו לעשות שוב שימוש ברכבו. התובע סיים את השימוש ברכבו עת עצר את רכבו, ירד ממנו והלך לנהג אשר היה אמור לפגוש. אין בעובדה שהתובע התכוון לשוב ולנהוג ברכב דקות ספורות לאחר מכן בכדי ללמד שהתאונה ארעה שעה שעשה שימוש ברכבו. התובע סיים, באופן זמני, את השימוש אשר עשה ברכבו ובעת התאונה לא עשה שימוש ברכבו. בעת התאונה, לא הייתה זיקה כלשהי בין התובע לבין רכבו. יציאת התובע מרכבו והליכתו למקום בו המתין לו הנהג אשר אותו אמור היה לפגוש ניתקו את הקשר הסיבתי בין השימוש אשר התובע עשה ברכב לבין התאונה בה נפגע. התובע לא היה בחזקת משתמש ברכבו בעת שנפגע בתאונה נשוא התובענה. לא מקובלת עליי הטענה כאילו התובע נפגע בעת שהיה בהליך של כניסה לרכבו ועל כן עסקינן בתאונה אשר אירעה בעת שימוש ברכב. כאמור, אין בעובדה שהתובע היה בדרכו לרכבו בכדי ללמד, כי עסקינן בתאונת דרכים בה היה מעורב רכבו. בעדותו אישר התובע שהרכב שלו היה מבוטח (עמ' 19 ש' 1-2). עובדה זו מלמדת, כי לא היו נסיבות בגינן היה על התובע למסור גרסה שקרית אשר תנתק קשר בין רכבו לבין התאונה, ככל שהיה קשר כאמור. לפיכך, איני מקבלת טענת הנתבעים לפיה עסקינן בתאונת דרכים אשר אירעה בעת שהתובע עשה שימוש ברכבו למטרות תחבורה. בנסיבות האמורות, ובהעדר מחלוקת באשר לכך שהרכב נשוא התובענה הוא הרכב אשר פגע בתובע, הרי שעל הנתבעים מוטלת החובה לפצות את התובע בגין נזקיו בעקבות התאונה נשוא התובענה, כפי שיפורטו בהמשך. שאלת הנזק כאב וסבל לתובע נקבעה, על ידי המוסד לביטוח לאומי, נכות צמיתה בשיעור 19%. בנוסף, התובע היה מאושפז מיום 20.2.07 ועד ליום 4.3.07. בנסיבות אלו, נגרם לו נזק בגין כאב וסבל לאחר ניכוי גיל בסך של 37,198 ₪ משוערך להיום. הפסד השתכרות לעבר התובע העיד, כי הוא עצמאי משנת 87 וכי הוא בעל מוניות (עמ' 10 ש' 9-12). התובע העיד, כי יש לו 4 מוניות למעלה מעשור. התובע אישר, כי לפני התאונה ואחריה היו לו 4 מוניות. כן העיד, כי טרם התאונה העסיק 4 נהגים. התובע נשאל, האם כל אחד מהנהגים נהג במונית אחרת והשיב, כי לא חובה. לטענתו, לפעמים הנהגים התחלקו במונית. התובע הוסיף, כי הוא עבד באחת מהן (עמ' 10 ש' 13-21). עוד העיד, כי כיום עובדים אצלו 5 נהגים. לטענתו, אחרי התאונה עבדו אצלו שישה נהגים וכעת זה בין חמישה לשישה, לפי העומס (עמ' 10 ש' 24-27). לטענתו, אם יביא תלושי שכר של העובדים לפני ואחרי התאונה ניתן יהיה לראות שהוא העסיק שישה עובדים לתקופה של שנתיים (עמ' 16 ש' 19-21). התובע נשאל, מדוע לא צירף תלושי שכר של העובדים והשיב, כי לא ביקשו ממנו (עמ' 16 ש' 28-29). העובדה שהתובע לא זימן לעדות עובדים מהתקופה הרלוונטית פועלת לרעתו. עם זאת, מטופס 106 עולה, כי אחרי התאונה ועד סוף אותה שנה העסיק התובע עובד נוסף ובחלק קטן מהזמן שני עובדים נוספים. מצאתי, כי יש בכך כדי לתמוך בטענתו באשר להפסדי הכנסתו בעקבות התאונה. התובע נשאל, האם תחנת המוניות שלו אינה עובדת בלילה והשיב, כי כיום לא עובדים בלילה. לטענתו, נהג שעבד ביום לא יכול לעבוד בלילה. התובע טען, כי הוא היה היחיד שעבד בלילה לפני התאונה. התובע נשאל, האם השוני היחיד בין התקופה שלפני התאונה ואחריה זה שהוא הפסיק לעבוד בלילות והשיב בחיוב. התובע הוסיף, כי הפסיק לעבוד גם ביום (עמ' 11 ש' 31, עמ' 12 ש' 1-6). התובע שלל טענה לפיה מבחינת היקף העבודה אין הבדל בין התקופה שלפני התאונה והתקופה שאחריה. לטענתו, נהג שכיר אינו מביא לו את אותה משכורת כמו שהוא היה עושה. לטענת התובע, הנהג השכיר עובד 6-7 שעות ביום בעוד שהוא היה עושה נסיעות גם בלילות ועבד 14-15 שעות ביום (עמ' 11 ש' 16-18). התובע לא הוכיח טענתו באשר לשעות העבודה של הנהגים ובאשר לשעות העבודה שלו טרם התאונה. היה בידו לתמוך טענותיו בעניין זה על ידי העדת עובדיו. העובדה שהתובע לא זימנם לעדות, מבלי שנתן לכך הסבר כלשהו, פועל לרעתו. התובע נשאל באשר לתפקידו והשיב, כי הוא מנהל את העסק. לטענתו, הוא עושה סידורים לנהגים (עמ' 10 ש' 28-31). התובע נשאל, מי היה עושה את הסידורים לפני התאונה והשיב, כי הוא היה עושה את העבודה האמורה (עמ' 12 ש' 7-8). טענת התובע, לפיה לפני התאונה עבד בנהיגה במשך 14-15 שעות ביום וכן ביצע את העבודה אשר הוא מבצע כיום אינה אמינה בעיניי. במסגרת תחשיב הנזק נטען, כי כיום התובע אינו מסוגל לתפקד כנהג מונית במשרה מלאה וכי עיקר תפקידו כיום הינו בפן הניהולי. כאמור לעיל, התובע העיד, כי אף טרם התאונה הוא ביצע את העבודה הניהולית. לא שוכנעתי, כי בנסיבות אלו היה בידו לשמש כנהג במשרה מלאה טרם התאונה, ובוודאי שלא במשך 14-15 שעות ביום כפי שהעיד. התובע נשאל, האם בשנת 2007 כאשר לא עבד על מונית וישב בבית, האם היה מחלק סידורים לנהגים והשיב בחיוב. לטענתו, הוא ניהל את העסק מהבית, כפי שעושה אף כיום (עמ' 18 ש' 14-15). התובע אישר, כי בשנת 2007 העסק המשיך לפעול רגיל והוסיף, כי שנה שלמה הוא לא עבד ולא הייתה מונית בכלל. התובע אישר, כי הנהגים שלו המשיכו לעבוד (עמ' 15 ש' 5-8). לאור טענתו, לפיה ככל שהיה עובד כיום 14 שעות ביום כפי שעבד עובר התאונה, הרי שהיה משתכר יותר, נטען בפניו, כי טענתו אינה מסתדרת עם המסמכים. התובע השיב, כי העסק היה בעלייה ובשנת 2007 הייתה ירידה (עמ' 14 ש' 3-5). לא עלה בידי התובע להסביר מדוע המסמכים אינם תומכים בטענתו באשר לרווחיו בתקופה בה עבד טרם התאונה. התובע לא הוכיח טענתו לפיה טרם התאונה עבד כנהג מונית וכן לא הוכיח טענתו לפיה כיום איננו עובד עוד כנהג. העובדה שלא העיד נהגים אשר עבדו אצלו טרם התאונה ואשר עובדים אצלו כיום, על אף שהיה בידם לשפוך אור על הסוגיות האמורות, פועלת לרעתו. אף אם תתקבל טענתו לפיה טרם התאונה עבד כנהג מונית וכיום אינו עושה כן, בעקבות התאונה, הרי שלא הוכחה טענתו באשר לשעות עבודתו טרם התאונה ולרווחיו העולים, לטענתו, בשיעור ניכר על הרווחים של הנהגים השכירים. התובע העיד, כי המחזור העסקי בשנת 2007 היה 519,000 ₪ וההכנסה החייבת הייתה 71,000 ₪. התובע נשאל באשר לפער הגדול והשיב שהיו הרבה הוצאות, התווספו נהגים ולא נשאר רווח (עמ' 15 ש' 11-16). התובע אישר, כי המחזור של שנת 2005-2006 היה פחות או יותר אותו מחזור (עמ' 15 ש' 19,24). התובע העיד, כי אז היו 4 נהגים וכיום שניים נוספים. התובע נשאל, האם בשל הוספת שני נהגים נותר לו רווח של 71,000 ₪ בלבד והשיב, כי לא רק. לטענתו, באותן שנים הוא עבד והרוויח. התובע הוסיף, כי מהנהגים אי אפשר להרוויח הרבה כסף (עמ' 15 ש' 25-29). כאמור, טענתו בעניין זה לא הוכחה. התובע נשאל מדוע צירף רק שתי שומות, של 2005, 2006 ושל שנת 2007 והשיב, כי לא התבקש להמציא שומות נוספות (עמ' 13 ש' 9-10). התובע העיד, כי מהשומה של שנת 2008 עולה שהמחזור העסקי היה 542,000 ₪ וההכנסה החייבת במס הייתה 191,000 ₪ ומהשומה של שנת 2005, טרם התאונה, עולה כי המחזור העסקי היה 511,000 ₪ וההכנסה החייבת הייתה 183,000 ₪. לאור הנתונים האמורים נשאל התובע איפה ההפסד לפי השומות והשיב, כי לפי השומות לא רואים הפסד (עמ' 13 ש' 11-16). התובע נשאל האם בשל כך לא הגיש את השומה משנת 2008 והשיב בשלילה. התובע נשאל האם יכול להיות שההכנסה בשנת 2009 הייתה 225,000 ₪ והשיב בחיוב (עמ' 13 ש' 20-23). לאחר שנשאל איפה ההפסד לפי השומות האמורות השיב התובע, כי אינו מרוויח לפי המסמכים האלו. לטענתו, אם היה עובד הוא היה מרוויח עוד 150,000 ₪. לאחר שנטען בפניו, כי מהשומות לא רואים שהיה הפסד הוא השיב, כי הייתה עלייה במחירים וכי המחירים של שנת 2005 אינם דומים למחירים של שנת 2008 (עמ' 13 ש' 28-31). טענה זו לא הוכחה. התובע לא הוכיח קיומו של פער או את שיעורו. התובע נשאל מה הייתה ההכנסה בשנת 2010 והשיב, כי אינו זוכר. התובע נשאל האם לא בדק נתונים לפני שהכין את תצהירו והשיב, כי אינו זוכר נתונים משנת 2010. התובע נשאל מדוע לא ציין את הכנסתו משנת 2008 ואילך והשיב, כי חשב שבית המשפט ידע וכי לא צירף משום שלא ביקשו ממנו (עמ' 16 ש' 22-27). לא ברורה טענתו של התובע לפיה חשב שהמידע מצוי בידיעת בית המשפט. כמו כן, אין לקבל טענתו לפיה לא המציא את הנתונים הרלוונטיים משום שלא התבקש לעשות כן. על כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח תביעתו. עליו להוכיח את הנזקים אשר נגרמו לו ואת שיעור הפסדיו. ברי, כי בין היתר עליו להוכיח את הכנסותיו לאחר התאונה. התובע נשאל כמה זמן העסיק שישה נהגים והשיב, כי שנתיים או שלוש אחרי התאונה. התובע נשאל כמה שכר שילם והשיב, כי שילם 4,000 ₪ ובנוסף 100 ₪ בגין ארוחת צהריים וסיגריות לנהג. לטענתו, כל הכסף הלך על הנהגים והקופה. נטען בפניו, כי אם מה- 1.3 הוא העסיק 2 נהגים אזי הוא שילם 8,000 ₪ לחודש משכורת ועוד 100 ₪ ביום כלכלה. התובע אישר טענה זו. כן אישר, כי במשך 10 חודשים מדובר בלא יותר מ- 100,000 ₪. התובע נשאל כיצד בנסיבות אלו נותר סך של 71,000 ₪ ממחזור של 520,000 ₪. התובע נשאל האם לקח כסף לכיס שלו והשיב בשלילה. לטענתו, הוא קיבל כסף רק מהביטוח הלאומי (עמ' 15 ש' 30-32, עמ' 16 ש' 1-16). טענתו של התובע באשר להוצאות כלכלה אשר שילם לנהגים אשר עבדו אצלו לא הוכחו. טענתו לפיה העסקת הנהגים הנוספים גרמה לירידה הנטענת בהכנסותיו אינה אמינה. התובע טוען, כי בעקבות התאונה הוא איננו יכול לפקח על הנהגים אשר עובדים אצלו והדבר גורם לו להפסדים. התובע טען, כי הוא היה מפקח על הנהגים והיה על ידם משום שעבד איתם. לטענתו, כיום אין לו פיקוח והם עושים מה שהם רוצים. התובע נשאל כיצד פיקח לפני התאונה והשיב, כי ראה לאן הם נוסעים והיה לידם. התובע אישר, כי כיום בידו להתקשר לנהגים. התובע הוסיף, כי זה לא אותו דבר כמו שהוא עובד איתם. לטענתו, לפני התאונה הוא והנהגים היו נוסעים לתל אביב והוא היה נפגש עמם שם והיה לו פיקוח עליהם. התובע נשאל כיצד ידע מה הנהגים עשו כאשר היה נפגש עמם בתל אביב והשיב, כי הם עמדו ביחד בתחנה והוא ראה האם נהג יצא עם מונית מלאה או לא (עמ' 12 ש' 7-24). התובע אישר, כי כל נוסע משלם ומקבל קבלה. כן אישר, כי בסוף היום הוא יכול לדעת כמה נוסעים היו לפי הקבלות. נטען בפניו, כי כך ניתן לפקח על הנהג מבלי להיות לידו. בתגובה טען, יתכן שהנהג לא הדפיס קבלות על הכל. לטענתו, אם היה ליד הנהג הוא היה יכול לראות כמה נוסעים עלו על המונית (עמ' 12 ש' 25-31). איני מקבלת טענת התובע לפיה בשל התאונה אין בידו לפקח על הנהגים ובשל כך נגרם לו הפסד נוסף. ראשית, התובע לא הוכיח טענתו לפיה טרם התאונה היה נוהג באחת המונית ואת טענתו לפיה פיקח על הנהגים שעה שעמד לצידם בתחנה. כמו כן, אף אם יתקבלו טענותיו בעניין זה הרי שאף בתקופה שקדמה לתאונה לא היה בידו לדעת האם נהג אסף נוסעים נוספים בדרך עליהם לא דיווח. אף אם התובע עמד לצד הנהגים ויצא אחרון, אחרי שראה כמה נוסעים עלו על כל מונית, לא היה בכך בכדי ללמד אותו כמה נוסעים נסעו במונית שכן לא היה בידו לדעת כמה עלו למונית במהלך הנסיעה. בנסיבות אלו, לא מקובלת עליי טענתו לפיה כעת יש בידי הנהגים לרמות אותו בעוד שקודם לכן לא היה בידם לעשות כן לאור פיקוחו עליהם. כמו כן, קיימות דרכים נוספות בהן ניתן לבצע מעקב ובין היתר בדיקת הקבלות. כאמור, תחילה טען התובע, כי כל נוסע משלם ומקבל קבלה ובהמשך שינה עדותו וטען, כי יתכן שהנהג לא הדפיס קבלות על הכל. התובע נשאל כיצד הגיע לסכום המפורט בסעיף 28 לתצהירו והשיב, כי עבדו במקום שני נהגים וכך הפסיד 8,000 ₪ כל חודש והוא מעריך שהפסיד עוד 6,000 ₪ לחודש בשל העדר פיקוח על הנהגים (עמ' 13 ש' 4-8). טענתו באשר נזקיו בשל העדר הפיקוח על הנהגים לא הוכחה לפניי. התובע נשאל באשר לתפקידו והשיב, כי הוא מנהל את העסק. לטענתו, הוא עושה סידורים לנהגים. התובע נשאל האם אינו נוהג במונית והשיב, כי מאז התאונה כלל לא נסע על מונית. בהמשך טען, כי פעם התחלף עם נהג (עמ' 10 ש' 28-32, עמ' 11 ש' 1). התובע העיד, כי מאז התאונה יצא לו לחדש את רישיון הנהיגה שלו וטען שלא עשו לו שום בעיה. לטענתו, הוא לא דיווח למשרד הרישוי על התאונה משום שלא רצה שייקחו לו את הרישיון. התובע נשאל מה אכפת לו שייקחו לו את הרישיון, לאור העובדה שאינו עובד כנהג והשיב, כי ללא רישיון אינו יכול לקחת את המונית למוסך או להסיע את הנהג (עמ' 17 ש' 21-29). התובע העיד, כי הוא מחליף נהגים לעיתים קרובות. התובע נשאל האם ייקח מישהו שיעצור אותו בדרך והשיב בשלילה. התובע טען, כי איננו נהג שלוקח נוסעים. התובע נשאל מדוע לא והשיב, כי זה בערב ואין במקום נוסעים בזמן הזה. התובע נשאל האם הוא לוקח נוסעים במקרה שיש והשיב בשלילה. לטענתו, הרכב שלו אוטומטי והמוניות זה גיר רגיל המצריך מאמץ. התובע נשאל מדוע משנה סוג הגיר לאור העובדה שנפגע ברגל ימין והשיב, כי צריך את זה לגז (עמ' 17 ש' 30-32, עמ' 18 ש' 1-12). טענת התובע, לפיה מאז התאונה כלל לא נסע על מונית וכי הוא איננו מסיע נוסעים, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה המופיעה בתחשיב הנזק אשר הוגש על ידו, ואשר במסגרתו נטען, כי בשל נכותו אשר נגרמה בעקבות התאונה הוא אינו מסוגל עוד לתפקד כנהג מונית במשרה מלאה כפי שעשה לפני התאונה וכיום עיקר תפקידו הוא בפן הניהולי ורק במקרים דחופים הוא נאלץ להחליף נהג מונית וגם זאת לשעות בודדות בלבד. הנה כי כן, במסגרת תחשיב הנזק נטען, כי במקרים מיוחדים התובע מתפקד כנהג מונית לשעות בודדות ומנגד בעדותו טען, כי איננו נהג שלוקח נוסעים וכי הוא חידש את רישיונו כנהג מונית בכדי שיהיה בידו לקחת את המוניות למוסך. יתרה מזאת, לאור העובדה שלתובע נכות בשיעור 10% בגין השפעה קלה על כושר הפעולה בנוסף לנכות שהוקנתה לו בגין צלקת כפי שיפורט, מצאתי עדותו של התובע לפיה אינו מסוגל עוד לנהוג כלא אמינה. התרשמתי שהתובע מפריז במצבו הבריאותי ועדותו אינה עולה בקנה אחד עם מצבו הרפואי כפי שנקבע על ידי המל"ל. ממסמכי המל"ל עולה, כי הגמלה של התובע חושבה לפי בסיס של 43,870 ₪. מהאמור עולה, כי הגמלה חושבה לפי שכר חודשי של 14,623 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה עומד על סך של 17,524 ₪. לאור כל האמור לעיל, ובין היתר באשר להכנסות התובע טרם התאונה ואחריה ומשלא עלה בידי התובע להוכיח טענתיו באשר לתפקידו טרם התאונה ואחריה, לא שוכנעתי, כי יש לבצע חישוב אריתמטי על בסיס השכר האמור. סבורני, כי אין בחישוב כאמור כדי לבטא את הפסדיו האמיתיים של התובע ולהשיב את המצב לקדמותו. מסמכי השומה מהתקופה שקדמה לתאונה ומתקופות מאוחרות לתאונה תומכים בהשקפתי האמורה. כאמור לעיל, התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. לתובע נקבעו נכויות זמניות בשיעור של 100% מיום 20.2.07 ועד ליום 31.3.08 ובשיעור של 40% מיום 1.4.08 ועד ליום 31.12.08. החל מיום 1.1.09 נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 19%. נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע מורכבת מנכות צמיתה בשיעור של 10% בגין השפעה קלה על כושר הפעולה לפי סעיף 35(1)ב ו-10% בגין צלקת מכערת לפי סעיף 75(1)ב. מצאתי, כי אין בנכותו הצמיתה של התובע בגין הצלקת המכערת בכדי להוות נכות תפקודית. כאמור לא שוכנעתי, כי יש בנכות זו כדי להשליך על תפקוד התובע. כמו כן, לא עלה בידי התובע להוכיח טענתו לפיה נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית. לפיכך חישוב הנזק שנגרם לתובע ייערך על בסיס נכות רפואית בשיעור 10%. בנסיבות אלו לאור גובה הנכות ולאור אי אמינות טענות התובע באשר לעבודתו לאחר התאונה ולאחר שהתרשמתי שהתובע מעצים את נזקיו, לא מצאתי, כי יש בנסיבות לערוך חישוב אריתמטי. מעדות התובע והמסמכים אשר הוצגו בפניי עולה, כי במהלך התקופה בה נקבעו לתובע נכויות זמניות, ואף בתקופה בה נקבעה לו נכות בשיעור 100% הוא המשיך לעבוד בהפעלת עסקו אשר המשיך לפעול באמצעות עובדיו. התובע לא הוכיח את תפקודו בעסק טרם התאונה ואחריה. עם זאת, מדוחות 106 עולה, כי מחודש פברואר 2007 ועד סוף שנת 2007 העסיק התובע עובד נוסף וכי במשך תקופה מסוימת העסיק עוד עובד מלבד העובד האמור. סבורני, כי יש בכך בכדי לתמוך בטענה לפיה בתקופה האמורה לא היה בידי התובע למלא תפקידו כנהג מונית וכי נגרמו לו הוצאות בשל העובדה שנעזר בשירותים של נהגים אחרים, דבר שהביא לירידה בהכנסותיו. לא עלה בידי התובע להוכיח את ההיקף המדויק של הירידה בהכנסה. אי לכך, לגבי תקופת אי הכושר המלאה מיום 20.2.2007 ועד יום 31.3.2008 מצאתי להעמיד נזקו של התובע על שיעור של 80% מחישוב אריתמטי כדלקמן: 17,524 ₪ X 13.3 (חודשים) X 80% = 186,455 בתוספת ריבית מאמצע תקופה, הסכום הינו 209,137 ₪. לגבי התקופה בה נקבעה לתובע נכות בשיעור 40% מיום 1.4.2008 ועד יום 31.12.2008 לאור המפורט לעיל, מצאתי לערוך את החישוב על פי שיעור של 70% מחישוב אריתמטי קרי: 17,524 ₪ X 40%X 9 (חודשים) X 70% = 44,160₪. בצירוף ריבית מאמצע תקופה הסכום הינו 47,677₪. באשר ליתרת התקופה, כאמור מצאתי, כי לצלקת שנותרה אצל התובע ואשר הקנתה לו 10% נכות לא הייתה השפעה תפקודית. אי לכך, מצאתי לקבוע לתובע פיצוי גלובאלי על בסיס נכות רפואית בשיעור 10% בגין ההשפעה הקלה על כושר פעולה בסך של 20,000 ₪. אי לכך, הפיצוי בגין הפסד שכר לעבר לאור המפורט לעיל הינו 276,814 ₪. הפסד השתכרות לעתיד אף בראש נזק זה ראיתי לקבוע את נזקי התובע על דרך האומדנא. לאור גילו של התובע, נכותו ונתוני השתכרותו מצאתי, כי בעקבות התאונה עתיד להיגרם לתובע הפסד השתכרות בשיעור של 165,000 ₪. סכום זה כולל הפסדי פנסיה אשר עתידים להיגרם לתובע כפועל יוצא מהפסד הכנסתו. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי נגרם לו הפסד בסך של 50,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר. כן עתר לפיצוי בגין עזרת צד ג' לה יזדקק בעתיד בעקבות התאונה. במסגרת תחשיב הנזק אשר הוגש על ידו עתר לסכום גלובאלי של 50,000 ₪ לעבר ולעתיד. באשר לעזרת צד ג' לה נזקק התובע בעבר עסקינן בנזק אשר על כתפי התובע להוכיח את התגבשותו ואת שיעורו. במסגרת כתב התביעה טען התובע, כי בשל מצבו הוא היה זקוק לעזרה בביצוע פעולות היום יום במשך 24 שעות ביממה למשך תקופה ארוכה. התובע לא זימן לעדות עד כלשהו אשר העיד באשר לעזרה לה נזקק התובע לאחר התאונה. יש בכך כדי להשליך אף על הערכת נזקיו של התובע לעתיד בראש נזק זה. עם זאת אין מחלוקת, כי התובע היה בתקופת אי כושר ממושכת לאחר התאונה. לתובע נקבעה נכות זמנית בשיעור של 100% לתקופה של כ- 13 חודשים. סביר בעיניי, כי במהלך תקופה זו נזקק התובע לעזרת צד שלישי בעקבות התאונה. מנגד, יש להביא בחשבון את העובדה שאף במהלך תקופה זו המשיך התובע בעבודתו, מביתו, כפי שעולה מעדותו. עובדה זו מלמדת על מצבו של התובע בתקופה האמורה ובין היתר על העזרה לה נזקק. לאור כל האמור לעיל, קובעת לתובע פיצוי בסך 12,000 ₪ בראש הנזק שבכותרת. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד התובע טוען, כי בעקבות התאונה נגרמו ויגרמו לו הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים רפואיים וכן הוצאות רפואיות. במסגרת תחשיב הנזק אשר הגיש טען התובע, כי הוא זכאי לפיצוי כולל בסך של 62,800 ₪ בגין הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד - 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). כמו כן, בענייננו עסקינן בתאונת עבודה והתובע זכאי להחזרי הוצאות מהמוסד לביטוח לאומי. התובע לא הוכיח, כי יזקק לטיפולים רפואיים בעתיד בעקבות התאונה. כן לא הוכיח, כי הטיפולים הרפואיים להם נזקק או יזקק בעתיד אינם נכללים בסל שירותי הבריאות, או הוא אינו זכאי בגינם להחזר מהמל"ל. התובע לא צירף ראייה כלשהי לשם הוכחת טענתו באשר להוצאות אשר נגרמו לו בעבר בעקבות התאונה, זאת על אף העובדה שעל כתפי התובע מוטל הנטל להוכיח את הנזק האמור אשר כבר התגבש. באשר להוצאות הנסיעה, ועל דרך האומדן, אני מעריכה את הפיצוי לתובע בראש נזק זה בסך 2,000 ₪. הנה כי כן, בעקבות התאונה נגרמו ועתידים להיגרם לתובע הפסדים בסך של 493,012 ₪. מהסכום האמור יש לנכות תגמולי מל"ל אשר שולמו לתובע משוערכים להיום בשיעור של 341,003 ₪. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובע בסך של 152,009 ₪ בגין נזקיו אשר נגרמו בעקבות התאונה נשוא התובענה. בנוסף, מחייבת את הנתבעים בשכר טירחת עו"ד בשיעור 13% וכן בהחזר אגרה ששולמה משוערכת להיום. הנתבעים יישאו ביתרת האגרה החלה בתיק. נכותאחוזי נכותתאונת עבודה