מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת מעביד נגד עובד לשעבר בגין הפרת הסכם עבודה: 1. בפנינו תביעה שהגישה התובעת, כנגד עובדה לשעבר, לאחר שהפר את הסכם ההעסקה שלו, הסכם לתקופה קצובה, בסיימו לאלתר עבודתו באוגנדה, לאחר פחות מחודשיים ומשעבר לעבוד אצל לקוח של התובעת, תוך שבמהלך עבודתו, תחת לקדם את ענייניה - עסק בקידום אינטרסים זרים ומנוגדים לשלה. הנתבע נשלח מטעם התובעת לאוגנדה, לאחר שסוכם כי יועסק עד תום 2010; התובעת השקיעה משאבים בשליחתו. בין התובעת [באמצעות נציגיה ירון קוך ויריב פרסול ("קוך"; "פרסול")] לנתבע נוצר קשר בסמוך ליוני 2010, כשהוברר כי יש לו נסיון קודם בעבודה וקשרים אישיים באוגנדה (עם אנשי מפתח בשלטון ובעסקים). קוך ופרסול הציגו בפניו את רצון התובעת למצוא מפיצים למכירת מחשבים מחודשים (Refurbished Computers; "המחשבים") והנתבע טען כי בנסיונו וקשריו יוכל לקדם פעילות עסקית זו. לאחר מו"מ הגיעו להסכמה. התחייבות הצדדים לתקופה קצובה עד 31.12.10 הנה מהותית ב- Relocation, משהתובעת משקיעה משאבים בשליחת הנתבע לחו"ל. לאחר שהועלה ההסכם על הכתב, יצא הנתבע לאוגנדה ב- 20.6.10, שם שהה במלון ע"ח התובעת ("ההסכם"). ב- 22.6 הגיעו קוך ופרסול לאוגנדה לבצוע כל הסדורים (כולל שכירת דירה, רכב, נהג, טלפוניה ומיחשוב) ואף מסרו לו ההסכם. בשל הכרות קודמת ואמון מלא בו לא התעקשו כי יחתום עליו בעת ביקורם. לאחר מספר פגישות בין הנתבע ליזמי פרויקט הייטק ("Lavit Park" "הפארק"/"Lavit") נבחרה התובעת כמתכננת, יועצת וספקית ציוד המחשבים לחוות השרתים, שהיא חלק מהפארק. החלו מגעים בין הצדדים לכריתת הסכם לחוות השרתים. לצורך כך הגיע פרסול לאוגנדה (11-15.7.10) והושגו הבנות, לפיהן יזמי הפארק ישלמו כנגד שירותי התובעת 500,000$. הוחלפו טיוטות, התובעת המתינה לחתימה והנתבע הופקד על כך. התובעת הסמיכה הנתבע לחתום בשמה ואף מסרה לו חותמת שלה. בסמוך לסוף יולי מסר הנתבע כי ההסכם נחתם על ידו בשמה. כן קיבלה תשלום ראשון של 100,000$, ע"ח תמורת ההסכם. במקביל ניסתה התובעת, באמצעות הנתבע, לקדם פרויקטים נוספים. הנתבע גם יצר קשר עם איש עסקים וחבר פרלמנט מקומי (נייתן איג'ם; "נייתן"), בעלי החברה ("Digiclear") שעסקה בהקמת הפארק. התובעת הִבחינה כי הנתבע משקיע חלק ניכר מזמנו ומרצו בסיוע לנייתן בעניינים שאינם קשורים לעסקיה והפנתה אותו לכך והנתבע "הרגיע" אותה. התובעת דרשה כי ידאג לחתימת הסכם לשירותים בינה לחברת Lavit וכך תמומן שהותו ותמיכתו בנייתן. הנתבע חזר והבטיח כי ידאג לכך. גם בהגיעו לישראל (15-20.7), במימונה, דרשה ממנו כאמור והנתבע הבטיח כי יעשה כן עם שובו לאוגנדה. מתחילת אוגוסט הרגישה התובעת כי הנתבע שקוע יותר ויותר בייצוג Lavit מולה ולא להפך, ההסכם עמה לא נחתם והנתבע אף אמר כי לא יחתם. כך גם לא העביר אליה ההסכם עם הפארק, למרות הבטחותיו כי הוא מצוי בידה. כך גם לא שלח דו"חות על הוצאותיו. ב- 11.8.10 בשיחת טלפון עם קוך, הודיע הנתבע כי החליט להענות להצעת נייתן להתמנות כמנכ"ל הפארק, ולפיכך, מסיים הוא ההסכם עם התובעת ובהתאם אף אין התובעת צריכה לשלם לו עבור אוגוסט, משלא היה עובד התובעת. מנגד, 3 ימים קודם (8.8.10), פרט את סטאטוס הנושאים שבטיפולו ואף ביקש כי התובעת תזמין עבורו כרטיס טיסה לישראל ל- 20.8.10. בשיחתם עמו (11.8.10) הבהירו קוך ופרסול כי עזיבתו הפתאומית אינה מקובלת על התובעת ופוגעת קשות באינטרסים שלה בפארק בפרט ובפעילות באפריקה בכלל וכי היא זכאית, בין היתר, לפיצוי בגין הפרת ההסכם. הצדדים דנו בחלופות לתשלום והוסכם כי מעסיקו החדש, Lavit, ישלם לתובעת 70,000$ שיוחזרו ל- Lavit לשעורין, כנגד פרויקטים חדשים שייחתמו עם התובעת. התובעת עתרה לחיוב הנתבע ברכיבים (ובסכומים) הבאים: הפרת הסכה לתקופה קצובה (16,380$), החזר עלויות והוצאות העסקה (57,090$) הפרת התחייבות שלא להתחרות (50,000$), פיצוי בגין הפרת תו"ל ואמון (7,000$) (וסה"כ 130,470$). כן עתרה לחיוב הנתבע להשיב ציודה המצוי בידו (חותמת התובעת, 2 מחשבים ניידים, טלפון נייד בלקברי). 2. הנתבע בהגנתו (4.10.10) טען כי הוא איש אקדמיה, יש לו קשרים אישיים ומקצועיים עם בכירים (פוליטית ואקדמית) באוגנדה. במחצית 2010 נוצר קשר בין התובעת לבינו והושגה הבנה לפיה יסע לאוגנדה וישהה שם לסרוגין חודשים מספר (בהגנה המתוקנת נטען: "לתקופה בלתי קצובה של חודשים מספר"), במהלכם יפעל לקידום עסקי התובעת בתחום המחשבים וסוכמו בע"פ עיקרי התנאים להעסקתו. נציגי התובעת דרשו כי יצא לאוגנדה לאלתר והבטיחו כי יומצא לו חוזה בתוך זמן קצר ומשהאמין להם - יצא לאוגנדה ללא חוזה. רק באוגנדה הציגו לו קוך ופרסול נוסח חוזה והוא הזכיר להם כי מעולם לא הסכים לשמש בתובעת שכיר במשרה מלאה ולקבל ההגבלות שבהסכם אלא ההפך, "היה ברור" כי יהא חופשי לעיסוקיו, לרבות ביקורים בישראל, להעסקה בת פחות מ- 6 חודשים (בעוד שההסכם מתאים להעסקה בקביעות). כך הופתע לגלות כי אף שסוכם על עמלה (2%) בהסכם ננקב אחרת (1%); לדבר משמעות משהשכר היה נמוך בהרבה מהמקובל. ההסכם לא נחתם מעולם ואינו משקף ההסכמות; ההסכם מפלה אותו וברור שלא היה מסכים לכך, כמו גם לחיובו בלבד בפיצוי הפרה. מיד לאחר שהגיע לאוגנדה פעל נמרצות לקידום עסקיה של התובעת. כך, בעיסקה הראשונה שהביא בתחילת יולי בה קיבלה התובעת ע"ח 100,000$ שטרם נתנה תמורה בגינה; כך קידם עסקאות נוספות, שהתובעת כשלה בבצוע מחויבויותיה בהן. התובעת ניסתה לקבל עשרות אלפי $ מהשכרת שרותיו (כנגד תשלום לו של 3,500$ בלבד). לאור הפרותיה החוזרות ונשנות, שלא תוקנו (אי תשלום כרטיס הטיסה לאוגנדה; שכר בחסר; אי תשלום שכ"ד באוגנדה/רכב/בטוח רפואי; אי השקעה בקידום המכירות; לא סיפקה מענה ללקוחות; חוסר מקצועיות בקשר בפרויקטים; לא הגיבה לפניות הנתבע; לא נתנו תוכניות עבודה והצעת מחיר מסודרת; מאחורי גבו ניסיון לקשור קשר עם המקומיים תוך השמצתו), עתר לנזקיו. 3. עם הגנתו הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד בו טען כי כתוצאה מהפרות התובעת את ההבנות שבין הצדדים נגרמו לו נזקים והפסדים כדלקמן: שווי כרטיס מישראל לאוגנדה (כ- 6,000 ₪), הפרש שכ"ד ובטוח רפואי (כ- 8,000 ₪), הפסד ופגיעה בעיסוקיו האחרים (כ- 80,000 ₪), נזקיו בגין הכפשת שמו (כ- 38,250 ₪), עכובו ע"י משטרת הגבולות בגין תלונה על רכוש גנוב (מחשב וסלולרי), החמיץ הטיסה, עגמת הנפש, הליך החקירה (50,000 ₪) וסה"כ 182,250 ₪. 4. בכתב תשובתה (21.11.10) טענה התובעת כי עסקינן בדוגמא קלאסית לתביעה חסרת בסיס, של מי שנעצר ע"י משט"י ובכליו ציוד שגזל מהתובעת (שהכחיש קודם לכן כי הוא ברשותו) - העותר לפיצוי ממנה. הוכחשו טענות הנתבע ונטען כי הנתבע מודה בהסכמה לתקופת העסקה של כ- 6 חודשים ובכך מודה כי הפר ההסכם, בסיימו העסקתו קודם לכן. הנתבע הודה כי התחייב להשיב לה את הסכומים ששילמה לו ביֶתר באוגוסט וכי לא העביר עד היום ההסכם עם הפארק (כשבתפקידו כיום, כמנכ"ל הפארק/"Lavit", דאג כי ההסכם יבוטל ואף סיכל העיסקה כנקמה, והביא לביטולה). הוכחש חוסר יכולתה/רצונה לבצע עסקאות ונטען כי לא בכדי לא ציין הנתבע באלו עסקאות מדובר. הנתבע לא פרט מהן האמרות המהוות לשון הרע לטענתו וכך גם הסכום שתבע. 5. ביום 25.1.11 דחה מותב בראשות כבוד השופטת א. גילצר-כץ בקשת הנתבע לצו כנוס נכסים במחשב הנייד שבידי התובעת. ביום 22.6.11 הגיש הנתבע כתב הגנה מתוקן. (כשהשינוי הוא הטענה דלעיל כי עסקינן היה "בתקופה בלתי קצובה"; כך גם חזר על הגנתו, כולל הטעות בסעיף 13 שורה 3, בהתייחסו ל"תובעים"). ביום 26.6.11 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד הרשמת ע. ריכטמן. [להתייחס לטענה בפרוטוקול בכתב יד עמ2] ביום 6.9.11 נתקבלה בקשת הנתבע לחיוב התובעת, "חברת קש הרשומה בקפריסין" בהפקדת ערובה בסך 10,000 ₪ (בבקשה נתבקשה הפקדה בסך 150,000 ₪). ביום 20.2.12 (21.2.12) הגישה התובעת תצהירי עדות ראשית מטעמה (קוך ופרסול). ביום 6.9.11 נתקבלה בקשת הנתבע לחיוב התובעת, "חברת קש הרשומה בקפריסין" בהפקדת ערובה בסך 10,000 ₪ (הבקשה נתבקשה בהפקדה בסך 150,000 ₪). ביום 24.5.12 הוגשו עדויות הנתבע: תצהירו ותצהיר מר יגאל ברוכי (ידיד הנתבע, עמו נועץ; "ברוכי"); ותצהיר אביו של הנתבע (יאיר הרץ : "האב"). ביום 21.6.12 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים, כשלבקשת הצדדים הוקלט הפרוטוקול. סיכומי תובעת הוגשו ביום 2.9.12. סיכומי נתבע הוגשו ביום 17.10.12. סיכומי תשובה הוגשו ביום 18.11.12. 6. ולהכרעתנו - א. כללי - יאמר מיד כי 2 הצדדים לא דקו פורתא, לא בגרסאותיהם הכתובות ואף לא בעדויותיהם. בהתאם, ניתן להבחין גם בסיכומי הצדדים, כי טוען כ"א מהם, זה בכהׁ וזה בכהׁ - אך הכרעתנו תתבסס על התרשמותנו ממכלול הנתונים שבפנינו, כולל נטלי ההוכחה הרלוונטיים ובכל רכיב ורכיב. עוד נוסיף כי הגם שקשה היה לקבל ולהבין גרסת התובעת באשר לחוזה/טיוטא/הערות וכו' - גרסת הנתבע , התהפכה כמעט בכל נושא, ומאד לא הרשימה באמינותה. ב. הסכם לתקופה קצובה ראש לכל - על התובעת להוכיח כי עסקינן בהסכם לתקופה קצובה - שהרי, אין מחלוקת כי הסכם נקשר בין הצדדים. טוענת התובעת, כי בין הצדדים נכרת הסכם לתקופה קצובה בת 6 חודשים ("ההסכם") , הסכם שהפר הנתבע, עת עזב עבודתו אצלה (וחָבָר ללאביט). הנתבע מכחיש קיומו של הסכם כאמור. אין חולק כי לא נחתם הסכם בכתב (אין חולק גם כי הנתבע עזב עבודתו בתובעת במהלך 6 החודשים), כשהתובעת טוענת כי הטיוטא משקפת את ההסכמות בע"פ בין הצדדים. כאמור, בעניין זה גרסאות הצדדים "השתכללו" עם שלבי הקשר ביניהם, כמו גם במהלך ההליך. עיון בנטען בכתב התביעה מעלה כי התובעת (בניגוד לטענות הנתבע) לא "הטעתה" את ביה"ד, אלא ציינה כי הושגו הסכמות על התנאים, שאת עיקרם פרטה וכי התנאים "כפי שסוכמו", "הועלו על הכתב בהסכם" - הא ותו לא. לא נאמר כי הצדדים חתמו על ההסכם, ובהמשך אף טענה התובעת כי מנהליה מסרו לנתבע את ההסכם (בביקורם הראשון באוגנדה) "המשקף את תנאי העסקה שסוכמו עמו בעל פה בישראל" - מה ששולל לחלוטין טענה, כביכול, עסקינן בהסכם שנחתם, הסכם כתוב! (וכך גם בהמשך, תוך הסבר כי בשל האמון בנתבע, גם לא התעקשו על הסכם חתום). בפועל, אף הנתבע לא חולק כי נכרת הסכם בין הצדדים, אלא שלטעמו - תנאיו לא היו כאלה שב"ההסכם". תהיות לא מעט עלו לאופן גיבושו של "ההסכם" (הכתוב), כמו גם מי ביקש כי יכתב החוזה, לנוסח שהוצג, להערות שהועלו, לרישומים, ליעוץ המשפטי בהקשר אליו וכיוצ"ב - בכל אלה, אין חולק כי לא הובא בפנינו כל המתחייב, אלא שלנושא הדיון - איננו נדרשים לכל הנטען. לענייננו, בהגנתו (ס' 5) טען הנתבע כי בביקורם הראשון של המנהלים באוגנדה הוצג בפניו על מסך מחשב - "נוסח חוזה". הנתבע "שהופתע מאד" ממנו - מגיב בהגנתו בהקשר אליו, בנושא אחד בלבד, שאינו מהמהותיים בעסקה או בהליך, קרי: התחייבות להיותו עובד במשרה מלאה, שלא יהא חופשי לעסוק בעיסוקיו האחרים (לרבות ביקורים תכופים בישראל). אלא, שהעיקר לענייננו (שהנתבע) שטען כי הושגה "הבנה" לפיה ישהה באוגנדה "לסירוגין לתקופה של חודשים מספר" (עמ' 2) מבהיר בהקשר להסכם - "יש לזכור כי סך כל תקופת ההעסקה היה פחות מ-6 חודשים" - משמע, מאשש הוא טענת התובעת ובמדוייק (הנתבע כאמור החל עבודתו ב-20.6.10 ואמור היה לסיימה 5 חודשים ו-10 ימים אח"כ; קרי: "חודשים מספר" כטענתו ; "6 חודשים" - בנוסח השגור בדיון לתקופה הנ"ל). (וכאן המקום להזכיר כי מצא לתקן הגנתו משציינה התובעת בכתב התשובה דבר הודאתו בקיום הסכם לתקופה קצובה ובלא תצהיר). תמוכין לכך כי אכן הוסכם על תקופה קצובה כאמור ("התקופה") נמצאו בשני האלה: האחד - בצורך לתקן הגנתו בטענה כי ההבנה היתה כי ישהה באוגנדה "תקופה בלתי קצובה של חודשים מספר" (ההדגשה במקור; ס' 2 להגנה המתוקנת) והדגשה נוספת בהמשך (בסעיף 5 המתוקן): "סך כל תקופת העסקה בלתי קצובה היתה אמורה להיות פחות מ-6 חודשים". השני והעיקר - הנתבע אישר בעדותו כי "יצאתי למספר חודשים, כאשר במהלך החודשים האלו ...". הגם שהנתבע הכחיש הסכמה לתקופה קצובה (והגם שטען כי בתצהירו התייחס לתצהירי התובעת) - שוכנענו ממכלול הטענות דלעיל, כי אכן נקשר ההסכם, לתקופה שעד 31.12.10. יצויין כי בתצהירו חוזר הנתבע על ההבנה (שטען לה בהגנתו) והוסיף כי הוסכם על פעילותו שתארך "מספר בודד של חודשים, שלא נקצב" וכי לא הסכים "לתקופה קצובה של חצי שנה" ועוד יותר מכך - באומרו כי "סך כל תקופת ההעסקה הבלתי קצובה בוודאי שלא היתה אמורה לחרוג מ-6 חודשים". בל נשכח: התובעת לא טענה כי דובר על תקופה החורגת מ-6 חודשים (בענייננו, כזכור, לטענת התובעת, 5 חודשים ו-10 ימים - "התקופה"). (נוסיף ונאמר כי בפועל, גרסת הנתבע בהקשר זה היא יותר במובן של "מה יכול שיהיה" ולא בהתמודדות עם השאלה "מה היה" בפועל). עוד אין לשכוח - אם טען הנתבע בעדותו כי ראה את ההסכם רק אחרי שהגיש התביעה - טען בכתביו כי ראה החוזה במסך המחשב עוד באוגנדה. גם בעניין הזה עסקינן בגרסה "מתגלגלת" לנתבע - שהרי לא טען בהגנתו (4.10.10) כי ראה רק הסעיפים הראשונים ... אלא טען כי "מעולם לא הסכים ... לקבל עצמו הגבלות כמפורט בחוזה". כך, הנתבע עצמו מאשר בעדותו כי מדובר היה במספר חודשים, כשאחת האופציות שיחזור לארץ באוקטובר כי הסמסטר מתחיל, כי "היה על הפרק חזרה לסמסטר". גם מכך ברור כי סוכם על תקופה ארוכה (וודאי מ-4 חודשים!"). מסקנתנו מכל האמור היא כי אכן נקשר ההסכם, לתקופה קצובה, שהחל ב-20.6.10 ואמור היה להסתיים ב-31.12.10 (ואין בכך כדי לאיין הכוונה/המחשבה, עם תום התקופה לשקול הארכתו...; ראה גם ס' 9 לחוק פיצויי פיטורים), כטענתו הראשונית של הנתבע ולפיה "סך כל תקופה ההעסקה היה פחות מ-6 חודשים". כך, לא שוכנענו כי הנתבע "עמד" על קבלת הסכם כתוב - בין בדרישת האב ובין כי היה חשוב לו שהענין יוסדר בהתייחס לדודו, שהרי חרף חשיבות הדבר בעיניו (שאף היא לא ממש הובהרה, ודאי לא לקשר בין התקשרות הצדדים לדודו) - אין הנתבע מציג, ולוּ פנייה אחת שלו מזמן אמת לתובעת הדורשת הסכם, המתייחסת לתנאים המוסכמים/המהותיים מבחינתו! - כל גרסתו בהקשר זה לא הוכחה ולא שכנעה (עמ. 60-66). ג. אין חולק כי הנתבע הודיע לתובעת על הפסקת עבודתו אצלה. אכן, הנתבע "מתרץ" זאת ב"העדר ברירה" (בנסיבות בהן נדון להלן), אך מאשר את העובדה כי הוא זה שסיים ההתקשרות בינו לתובעת. יצויין כי גם בכתב ההגנה המתוקן אין כל טענה (כבתצהירו) כביכול באוגנדה ראה רק "שורות ראשונות" של ההסכם, כשאח"כ טען כי קרא רק "פסקאות ראשונות". עוד נטען בהגנה המתוקנת כי תיאור "עיקרי ההסכם" שבתביעה (ס' 17) זו הצגה מעוותת של הסכמת הצדדים, והנתבע טוען ל-2% עמלה ואי הסכמה לפיצוי של 50,000$ - אך לא מזכיר כלל נושא "התקופה". כך, בתצהירו, בהתייחסו לעיקרי ההסכם (שבתצהירי קוך ופרסול) טוען הנתבע כי לא "נקבעו קווים כלליים" וכי "סוכם במפורש" על 2% עמלה, פרט הזכור לו בברור. לעניין זה בלבד "מצא" להתייחס, אך לא הכחיש (לענייננו) הסכם לתקופה קצובה (ואף לא פיצוי מוסכם). בתצהיריה טוענת התובעת כי הנתבע הודיע לקוך על הפסקה מיידית של עבודתו בנתבעת וכי פרסול הודיעו מיידית שהפסקה מיידית זו לא מקובלת על התובעת ופוגעת בה. ראוי לציין כי בתצהירו, לאחר שמנה את כשלי התובעת, טוען הנתבע "הייתי זכאי לסיים את ההסכם לאור ההפרות..." של התובעת - הנתבע מתייחס לסעיפים בתצהירי התובעת, אך הגם שעושה הוא כן ארוכות (כמחצית מתצהירו) - אין התייחסות (ודאי לא הכחשה) לנטען בסעיפים 31-36 לתצהיר פרסול (!). והעיקר - אינו מכחיש כי ב-11.8 הודיע לקוך כי הוא מסיים מיידית עבודתו! כאן המקום להעיר שלכל אורך תצהירו - מועד ועובדה זו - אין להם, משום מה, כל זכר! מששוכנענו ממכלול הראיות שבפנינו כי הנתבע הוא שהפסיק עבודתו בנתבעת, אין חולק כי קם בסיס לתביעה. בחקירתו הנגדית מציין הנתבע במילותיו "אחרי ה-11.8, ואחרי שהודעתי להם על עזיבתי, קיבלתי חוזה העסקה מנייתן". הנתבע מאשר כי ב-11.8 החל לעבוד אצל נייתן כ-Acting CEO" בשכר של 10,000 $ (ללא עמלות, כולל מגורים כשטיסות לישראל עליו). מעבר לכך שנתוני העובדה הנטענים על ידו בהקשר זה לא הוכחו - אין לשכוח גם כי הנתבע הכניס את ברוכי בסוד העניינים, עוד קודם לכן - כשהוא מאשר שכך עשה, בהסתירו העניין מהתובעת. ובהקשר זה - מתצהיר ברוכי עולה כי במועד "כלשהו" ב-2010, יצר עמו הנתבע קשר וביקש כי יסע לאוגנדה "ואייעץ לגוף המקומי כיצד להתארגן לקראת כינון עסקיו (LAVIT) (סעיף 5, 7; אין סעיף 6 בתצהירו). משמעות הדבר ברורה לחלוטין: ברוכי גוייס ע"י הנתבע עוד טרם יציאתו לאוגנדה למטרה אחת בלבד - שאינה התובעת! משהגיע ברוכי לאוגנדה ופגישתו הראשונה היתה שם ב-5.8.10 - ברי כי הנתבע פעל שלא עבור התובעת, עוד טרם ה-5.8.10 - כך הוכח ע"י עדויות הנתבע עצמו. גם "מסקנותיו-הערכותיו"/"תרוציו" של הנתבע ל"הנמקה" להסתרת העניין מהתובעת (כתשובותיו בעמ' 68 ועוד) - אין בהן כדי לטשטש העובדה שהוכחה, קרי: בפועל, פעל הנתבע לקידום ענייניו של נייתן/לאביט -לפחות מראשית אוגוסט! כך, לא בכדי מכל נספחי (וטענות) התובעת בהקשר זה, מצא הנתבע להתייחס אך לת/14 - מכתבו שלו בשם לאביט, כמנהלה, מכתב מ-10.8.10, כשאישר כי למחרת, ב-11.8.10 הודיע לתובעת על סיום העסקתו! יתר על כן, פרסול בתצהירו (ס' 50-47) מפנה לתכתובות מהדוא"ל הפרטי של הנתבע (ב-GMAIL) מהן עולה במפורש כי הנתבע פעל כאמור עוד ביולי, ומכל מקום, עוד לפני 23.7.10 (הדוא"ל הראשון שהוגש). משמע, סך כל התקופה (במירב), בה פעל הנתבע עבור התובעת, עומדת (לעדויותיו) על חודש ימים!! ובהקשר זה - הנתבע קיבל מקדמה ע"ח שכרו עוד ב-9.6.10 (ת/16). גם לא נעלם מעינינו כי הנתבע עצמו יודע כבר במחצית אוגוסט כי עד לאותו מועד, במהלך כמעט חודשיים עבד לא רק עבור התובעת וכלשונו (בזמן אמת!) "ובשני החודשים עבדתי לא מעט עבורכם" (ת/5)! - ומה לנו יותר מכך. הנה כי כן - מששוכנענו כי נכרת בין הצדדים הסכם לתקופה קצובה ומששוכנענו כי הנתבע הפר אותו כבר לאחר חודש עבודה, נבחן להלן אם הייתה "הצדקה" להפרתו. עוד יש להזכיר, הנתבע עצמו בדוא"ל לתובעת מדבר על מזכר הבנות שיחתם ל-6 חודשים, כשהתובעת (באמצעות הנתבע) תהיה ריטיינר חודשי לנייתן, מה שגם כן מחזק הסכמה ל"תקופה" (התקופה הקצובה). ד. בהקשר זה הנטל על הנתבע, לשכנע כי הפסיק עבודתו, כי הפר ההסכם שנכרת עם התובעת, תוך ש"נאלץ" לכך, לאור מחדליה. ראשית - הנתבע מצא להודיע על הפסקת עבודתו, טלפונית. משמע, אין בפנינו ולוּ ראייה לכאורה כי טען להצדקה כלשהי, בזמן אמת. שנית - הנתבע אכן הציג בפני התובעת מצג בדבר "עסקים כרגיל", כעולה מהתכתובות שבפנינו. שלישית - הנתבע ידע, עוד מראשית ההתקשרות, כי התובעת היתה חברה שהוקמה "אד-הוק" (עמ' 71). טענתו (שבס' 13) שכך הובהר לו "סופית" בסוף אוגוסט -אין לה כל משמעות, שהרי בסוף אוגוסט זה כבר לאחר שהודיע על הפסקת עבודתו ולאחר שכבר כיהן כמנהל בלאביט. ורביעית - אין בפנינו ולו אסמכתא אחת, מזמן אמת, בה טוען הנתבע כי התובעת אינה נותנת/מגישה הצעות/מסמכים - כמצופה מחברה בעסקה האמורה (ראה גם עמ' 75-82). הנתבע "חישב קִצו לאחור", שהרי אין "אחריתו מעידה על ראשיתו" - עלינו לבחון את הדברים בזמן אמת ולא מה למד להבין, לאחר שהודיע על התפטרותו. כשם שאין יכול עובד להתפטר מעבודתו ובדיעבד לטעון להנמקה (שהיא בבחינת התפטרות בדין פיטורין), וכשם שאין יכול מעביד לפטר עובד בהנמקה (או בהיעדרה) ואח"כ לטעון להנמקה אחרת (השוללת פ"פ) - כך גם בענייננו. בהתאם, איננו מקבלים טיעוני הנתבע להנמקה להפסקת עבודתו בטרם הגיעה התקופה לסיומה, ולא שוכנענו כי כזו עמדה בבסיס הפסקת עבודתו, באוגוסט (או קודם לכן). תמוהה אף עדותו-גרסתו בעניין החוזה בין התובעת (עליו חתם הנתבע, בשמה) לבין האוגנדים. לא נבין מדוע רק במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 73) עולה לראשונה גרסה חדשה בדבר כך ש"הוּלך שולל ע"י האוגנדים". הנתבע הרי טען שחתם על ההסכם, בעדותו טען כי ההסכם מצוי אצל עוה"ד האוגנדי, אלא שעוה"ד הזה לא מסר לו העתק - והרי בכובעו, ולו לאחר הפרת ההסכם עם התובעת, ודאי לא היה לו "קושי" לקבל עותק מההסכם כאמור. ועוד בהקשר זה - אין להבין "טרוניית" הנתבע על "מזכר ההבנות" לפיו יהיה הנתבע (מטעם התובעת) ריטיינר לנייתן/לאביט בסכום שנקבע - שהרי יכול שיבקש מעסיק להחזיר לעצמו עלויות או להרוויח בעסקה בה השכיר שירותיו של עובדו. ובמקביל, מצא הנתבע להבהירנו כי הסך של 10,000 $ שקיבל (לטענתו) מנייתן כמנהל בפועל - לא כלל מזה ומזה.. ה. כללית ראוי לומר כי הגם שהתובעת החסירה ראיות כאלה או אחרות (ודאי בהתייחס לטיוטת ההסכם, במחשב), והגם שעדי התובעת לא נתנו בפנינו גרסא ברורה (וראיות) בכל עניין ודבר נטען - עדות הנתבע הייתה מאד לא משכנעת, נשמעה מאולצת ומתחכמת וחסרה הייתה כל ביסוס. ו. ולסעדים הכספיים - משקבענו כי אכן נכרת בין הצדדים ההסכם (הסכם לתקופה קצובה) ומשקבענו כי הנתבע הפסיק עבודתו עבור הנתבעת בהודעה מ-11.8.10, כשעוד קודם לכן כבר עבד עבור האוגנדים, ומשלא שוכנענו כי הנתבע הפסיק עבודתו (בפועל, משהפר ההסכם), בשל כך שהתובעת לא עמדה בהתחייבויותיה כלפיו (מה שאינו טוען, גם כשטען כי כשלה בביצוע התחייבויותיה כלפי האוגנדים), זכאית התובעת לפיצוי בגין הפרתו של הנתבע את ההסכם. ויובהר - שוכנענו כי הנתבע לא רק שהודיע על הפסקת עבודתו, אלא הפר ההסכם עמה וזאת בפעולותיו כבר במהלך חודש יולי 2010 , עד כי בפועל, עבד עבור התובעת חודש אחד בלבד. בהקשר זה עותרת התובעת לפיצוי מוסכם בסך 50,000$ (ת/1), ולהסכמה שהושגה אח"כ על פיצוי בסך 70,000$. נכון טוענת התובעת כי הנתבע נמנע מלהתייחס בתצהירו לעדויות התובעת בהקשר זה (חרף התייחסויותיו המפורטות בתצהיריו). כך גם יש טעם בטענותיה בהקשר זה, בסיכומיה, הן בהתייחס לעדותו (ממנו ניתן להבין כי אכן היתה הסכמה בהסכם כי יפצה את התובעת) והן בהתייחס להסכמה שלאחר הפרתו את ההסכם. אין ספק כי התנהלות הנתבע כמפורט לעיל וכעולה מהראיות מנוגדת להתנהלות בנאמנות ובתום לב של עובד, ודאי, בנסיבות העסקתו באוגנדה! (בין אם עפ"י ההתחייבות לנאמנות וסודיות שבהסכם ובין בהעדרה). ובאשר להפרת ההסכם - אין לשכוח גם כי בהתנהלותו כפי שהוכחה בפנינו - גרם הנתבע אף נזק בכך שמזכר ההבנות אף הוא לא נכרת בין התובעת לנייתן ותחת זאת, קיבל הנתבע מנייתן את הסך שסוכם כריטיינר (10,000 $). בהתאם, התובעת עותרת לשכר הנתבע ל-4.5 חודשי עבודה (16,380$) לסך הוצאותיה (57,090 $), לפיצוי המוסכם (50,000 $) ולפיצוי בגין הפרת חובת תו"ל ואמון (2 משכורות : 7,000 $). לאחר ששקלנו טענות הצדדים בהקשר זה אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובעת סך של 16,380 $ (שכרו עד תום "התקופה"), סך כולל של 10,000$ להוצאות התובעת בו שוכנענו, סך 7,000$ כפיצוי בגין הפרת חובת תו"ל ונאמנות וכן סך כולל של 20,000 $ כפיצוי מוסכם, סכום שנראה בעינינו ראוי בנסיבות כפיצוי מוסכם מראש (פחות מהסכום שנקבע בהסכם). ונבהיר - חוסר תום לבו של הנתבע בו שוכנענו וחוסר נאמנותו כעובד, ודאי בנסיבות - היה ראוי כי יובילו לחיובו במלוא הסכום הנטען כפיצוי מוסכם, אלא, משלתובעת אחריות באי דאגה לכך כי נחתם ההסכם עם התובע, מצאנו לקבוע כאמור (ובאי הצגת ראיות שניתן היה להציגן, להצגת טיוטא להסכם כאמור). בסכומים דלעיל שנקבעו יש כדי שפוי התובעת לנזקיה, בהם שוכנענו, שבאחריות הנתבע. ז. התביעה שכנגד אין בפנינו הפרה שהֵפרה התובעת את "ההבנות" בין הצדדים. הנתבע הוא שהודיע על הפסקת עבודתו עבור התובעת וכפי שקבענו, אף יותר מכך - הפר עמה ההסכם. עוד הזכרנו כי גם "הסברו" הקלוש להפרה זו שלו - אינו ממין העניין, שהרי אף אם כשלה התובעת בקיום התחייבויותיה כלפי האוגנדים - אין בפנינו כי הפרה מחויבותה שביחס לנתבע (ואף לא כ"הצדקה" להפרת הנתבע ההסכם עם התובעת). באשר לכרטיס הטיסה (הנתבע עתר ל"כ-6,000 ₪", סעיף 2.1 לתביעה). לא הוכח כי משפחת הנתבע מימנה הכרטיס, ודאי לא מחירו. כל שנטען בתצהירו (בסעיף 23.1) הוא כללי ולא צורפה איזשהי אסמכתא. הוא הדין באשר לעתירה להפרש שכ"ד, בטוח רפואי (ס' 2.2 לתביעתו) - כשבתצהירו טען הנתבע לכך כי משכורתו שולמה בחסר, לא שולם בטוח רפואי ולא קיבל רכב ונהג (ס' 15.2) - שוב, ללא "כימות" ובטענה כללית "כ-8,000 ₪" וללא אסמכתא (ס' 23.2). ובאשר לנזקיו בגין העתקה הזמנית של מגוריו (ס' 2.3 לתביעה "והעתקתו" בתצהיר) - ראשית, לשיטתו (ולגרסתו) ספק אם כלל הסכים להעתיק מגוריו לאוגנדה ... אלא שהעיקר - אין לדעת מהו הנזק שנגרם לו בפועל, במדויק, לא בהערכה ומהן הראיות לנזק כאמור. אין בפנינו ולו בדל ראייה לעיסוקיו האחרים, לְמה יכלו להניב, לפגיעה בהם. אין לשכוח כי תצהירו נחתם כשנתיים לאחר סיום העסקתו - ולעת זו, ודאי וודאי לא נדרש עוד "להעריך" את נזקיו. אלה, כבר היו בודאי ברורים לו ומכומתים. בהעדר איזשהי אסמכתא או ביסוס לנזק או להערכה - נדחה אף רכיב זה בתביעה שכנגד. הוא הדין באשר לרכיב הנזק בגין הכפשת שמו - גם כאן, לא מצא הנתבע בתצהירו אלא להעתיק את הנאמר בתביעתו - וללא בדל ראיה/טענת עובדה מפורטת או מאוסמכת. אין בפנינו כי הוכפש שמו (שלא לומר ההיפך על התנהלותו ביחס לתובעת). ודאי אין בפנינו ביסוס להערכת "הנזק" הנטען. ובאשר לנזקיו עת עוכב בשד"ת (ובהקשר זה - נכון נהג הנתבע עת מצא לתקן טעות הסופר שבתביעתו וציין בתצהירו כי "מצא עצמו מעוכב" - ולא כמופיע בסיפא ס' 2.5 לתביעתו) אין חולק כי הנתבע החזיק בידיו את רכוש הנתבעת. אין חולק כי ידע שעליו להשיבו לה (ראה דוא"ל שלו). אין חולק כי חרף בקורו בישראל - לא נמצא לו להשיבו לתובעת. כך אירע, כי בשד"ת, בדרכו לצאת מהארץ, עוכב, נתפס בכליו רכוש התובעת, שנלקח ממנו. ואם נגרמה לו עגמת נפש - ויש להניח כי כך לכל אדם סביר - הרי נגרם כולו בשל התנהלותו הוא ומחדליו-פעולותיו. כך, לא הוכח נזק שנגרם לו, ולו ע"י הצורך לרכוש כרטיס טיסה מאוחר יותר... בהתאם - אין חבה התובעת בהקשר זה - דבר. הנה כי כן - גם רכיב זה בתביעה שכנגד - נדחה. כללית, מוצאים אנו להזכיר כי לא הוגשה תביעה שכנגד בגין זכאותו לעמלה (סעיף 2 על סעיפי המשנה לתביעה שכנגד) - אך בסיכומיו, מצא "לקשור" עתירתו לנזק של 80,000 ₪ , הן לעמלה שהגיעה לו לדעתו בגין החוזה עם האוגנדים (10,000 $ , 2% כטענתו ; הסכם שמעולם לא הציג לתובעת), עם הכפשתו והפסד יכולתו להשתכר בעתיד, והכל בסכום המקביל ל-10,000$ . לנתבע הפתרונים בהקשר זה, שהרי אין בפנינו מה השתכר ומה הרוויח לאחר שהפר ההסכם עם התובעת, מחד ואף לא כי היה "גוזר" בעתיד עמלה נוספת של 10,000$, מאידך. הנה כי כן - נדחית התביעה שכנגד על כל תתי סעיפיה, משלא הוכחה כלל בפנינו. ח. כל הסכומים שנקבעו לעיל ישולמו בערכם בש"ח ליום הגשת התביעה, בתוך 30 יום ובצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן ישא הנתבע בהוצאות התובעת בהליך בסך 15,000 ₪, סכום שישולם אף הוא בתוך 30 יום, אחרת ישא ה"ה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. עובד לשעברמעביד נגד עובד