בבוא בית הדין לעבודה לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי העברת כספים לקופת גמל עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל. רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה יובאו בפני בית הדין ההוכחות הנדרשות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי העברת התשלומים. לא הובאו ההוכחות כאמור, לא יהיה זכאי העובד לפיצוי. הלכה פסוקה היא, כי עובד אינו חסר אונים כנגד מעבידו המזניח חובותיו כלפי קופת גמל, ואינו מעביר אליה תשלומים כפי שהוא מחויב לעשות. בנסיבות כאלה רשאי העובד לתבוע כי יועברו התשלומים ישירות לקופת הגמל. אם אין אפשרות להעברת התשלומים רטרואקטיבית ישירות לקופת הגמל, עומדת לפני העובד האפשרות להוכיח את הנזק שנגרם לו עקב אי העברת התשלומים. אם הביא את ההוכחה הנדרשת, יפסוק לו בית הדין את המגיע לו על פי מה שהוכח בפניו. להלן פסק דין בנושא אי העברת כספים לקופת גמל: פסק דין השופטת רונית רוזנפלד 1. בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת סיגל דוידוב מוטולה; עב 2364/06) קיבל בחלקה את תביעתו של המערער לתשלום תוספת השוואה בשיעור של 14.5% בגמלתו, ופסק לו, בגין אי תשלום התוספת בגמלתו בתקופת פרישתו המוקדמת, סך כולל של 136,394 ש"ח (נומינלי). בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער לפיצוי, מעבר לאמור לעיל, בגין אי הכללת תוספת ההשוואה בשכרו הקובע, כפי המחושב על ידי מבטחים, החל מגיל הפרישה לפנסיית זקנה. על דחיית התביעה בחלק זה שלה, הגיש המערער את ערעורו שלפנינו. 2. עיקרי העובדות הרלוונטיות לפי העולה מן התיק הם כדלקמן: המערער היה עובד מחקר, והועסק כאזרח עובד צה"ל במסגרת משרד הבטחון משנת 1975 ועד לפרישתו המוקדמת לגמלאות ביום 1.5.2000. לאחר תקופה ארוכה של משא ומתן שהתנהל בין ארגון האזרחים עובדי צה"ל לבין מערכת הבטחון, בעניין תשלום תוספת השוואה בשכרם של עובדי המחקר האזרחים עובדי צה"ל, כפי שהיא משולמת בשכרם של עובדי המחקר במשרד הבטחון, אושר תשלום התוספת בשיעור של 14.5% , החל מיום 1.3.01. לפי החלטת המשיבה אין הגמלאים זכאים לתוספת. בהתאמה לכך, בהיות המערער גמלאי באותה עת לא שולמה לו התוספת בגמלתו. המערער, שהיה שותף פעיל במשא ומתן על תשלום התוספת, הגיש תביעתו לבית הדין האזורי בה טען כנגד אי הכללת התוספת בגמלתו, בתקופת הפרישה המוקדמת ובתקופת הזכאות לפנסיית זקנה, ותבע פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לו עקב כך. 3. פסק הדין בבית הדין האזורי בהליך שקוים בפני בית הדין האזורי נזקק בית הדין לשאלת תחולת ההסדר בענין תשלום תוספת ההשוואה, כפי שאושר על ידי הממונה על השכר, על גמלאים. בפסק דינו המנומק ורחב היריעה קבע בית הדין האזורי, כי הסדר תשלום התוספת חל על גמלאים, ובהם המערער. בהתאמה לכך, ומשלא שולמה התוספת בגמלתו של המערער מאז 1.3.01 (אז כבר היה בפרישה מוקדמת), ועד לתום תקופת הפרישה המוקדמת , פסק בית הדין למערער סך של 106,051 ₪. כמו כן פסק בית הדין למערער בגין אי ביצוע הפרשות למבטחים בתקופת הפרישה המוקדמת, מאז 1.3.01, סך של 30,343 ₪ בית הדין דחה את תביעת המערער לפיצוי בסך 308,544 ש"ח בגין אי הכללת תוספת ההשוואה בגמלתו, מגיל פרישה לפנסיית זקנה. 4. נימוקיו של בית הדין בדחותו את התביעה לפיצוי בסכום האמור הם כדלקמן: א. נראה כי המערער ביצע חישוב טכני של סכום הנזק על בסיס ההנחה ששכרו הקובע היה מחושב לפי שכרו האחרון טרם יציאתו לפנסיית זקנה, והתעלם לחלוטין מהוראות תקנון מבטחים בקשר לכך, שלא קבעו כי השכר האחרון דווקא הוא השכר הקובע. ב. המערער פרש לפסיית זקנה בחודש אוגוסט 2005, דהיינו, על סמך התקנון האחיד, כשבמסגרתו של תקנון זה השתנו לחלוטין ההוראות לחישוב "השכר הקובע" והן מבוססות כיום, בין היתר, על השכר המבוטח בכל תקופת העבודה. ג. לו רצה המערער להוכיח את התוספת לפנסיית הזקנה שלו בהנחה שהיה מקבל את תוספת ההשוואה החל מיום 1.3.01 , חייב היה להציג חוות דעת מקצועית המתייחסת לשכר הקובע, ומפרטת את דרך חישוב פנסיית הזקנה לפי התקנון האחיד, עם ובלי תוספת ההשואה, אך הוא לא עשה כן. לפיכך, אין כל דרך לקבוע מהו הנזק שנגרם למערער בפנסיית הזקנה, בשל אי קבלת תוספת ההשוואה בזמן אמת, החל מ-1.3.01. הערעור 5. המערער מצביע על כך, שבעוד שבית הדין קמא הכיר בפגיעה שנגרמה לו, הן בתקופת הפנסיה המוקדמת והן בתקופת פנסיית הזקנה, הפיצוי שנפסק לו הינו אך בגין הפגיעה בפנסיה המוקדמת. משמעות העובדה שבית הדין לא הורה על פיצוי גם בתקופת פנסיית הזקנה, הינה ריקון החלטתו של בית הדין מתוכן מעשי והותרתו ללא סעד. משכך, החלטתו של בית הדין קמא אינה סבירה באופן קיצוני. הוסיף עוד המערער וטען כי תקנות בית הדין אינן מחייבות הצגת חישוב כלשהו, או צירוף חוות דעת מקצועית באשר לסכום הנתבע. הוא אף הציג את דרך החישוב, לפיה תוספת ההשוואה הינה בשיעור של 14.5% מן השכר. המערער לא נחקר על תצהירו בעניין זה, והסכום שנתבע אף לא נסתר על ידי המשיבה. המערער אף לא התעלם מן השינויים בגיל הפרישה ומכל מקום רשאי היה בית הדין קמא להפחית את הפיצוי הנתבע, בהתאם למספר החודשים בהם נדחתה יציאתו לפנסיית זקנה. המערער מבקש ללמוד הלכה מפסק דינו של בית דין זה, עע 502/05 אסף גרטי - מדינת ישראל (ניתן ביום 25.7.06), לפיו נפסק למערער פיצוי כספי, אפילו לא דייק בחישוב הסכום שתבע. 6. בתשובתה לערעור טוענת המשיבה כי, משיקוליה, ובהיותה של התביעה נעדרת השלכות רוחב, בחרה שלא לערער על פסק דינו של בית הדין קמא. בהתאם לפסק הדין פיצתה את המערער בגין אי הכללת תוספת ההשוואה בקיצבתו במהלך התקופה בה שהה בפנסיה מוקדמת, כמו גם בגין אי ביצוע הפרשות בגין רכיב זה לקרן הפנסיה. בדין דחה בית הדין את טענת המערער לפיה אין הוא זכאי לפיצוי נוסף. שעה שלא ניתן לבצע את ההפרשות לקרן הפנסיה, יש לשלם את סכום ההפרשות במישרין לעובד, ולעניין זה התקבלה תביעת המערער במלואה. בנוסף נטען כי צדק בית הדין האזורי כשקבע כי המערער אינו זכאי לסכום שנתבע על ידו, באשר הסכום הזה נתבע באופן סתמי, ללא ביסוס ובלא שצורף חישוב אקטוארי. על פניו החישוב עליו נסמכת התביעה אינו נכון, בהתעלמו מהוראות תקנון קרן הפנסיה לחישוב השכר הקובע. נזק הנתבע לעולם הוא מוכחש, ובאי חקירת המערער בבית הדין האזורי על תצהירו בעניין שיעורו של הנזק, אין כדי לבסס את התביעה. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינו בכלל החומר שהובא לפנינו ושמענו את טענות הצדדים, אנו מוצאים כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בקביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות, והוא ראוי להתאשר מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. על האמור נוסיף הערות אחדות כמפורט להלן. 8. הלכה פסוקה היא, כי עובד אינו חסר אונים כנגד מעבידו המזניח חובותיו כלפי קופת גמל, ואינו מעביר אליה תשלומים כפי שהוא מחויב לעשות. בנסיבות כאלה רשאי העובד לתבוע כי יועברו התשלומים ישירות לקופת הגמל. אם אין אפשרות להעברת התשלומים רטרואקטיבית ישירות לקופת הגמל, עומדת לפני העובד האפשרות להוכיח את הנזק שנגרם לו עקב אי העברת התשלומים. אם הביא את ההוכחה הנדרשת, יפסוק לו בית הדין את המגיע לו על פי מה שהוכח בפניו (דב"ע ש"ן/66-3 שקריאת נאצר-צבי רחמים,פד"ע כב', 13, להלן- ענין שקריאת נאצר). 9. בעניננו כאן, אין מחלוקת כי "דרך המלך" שבה מועברים התשלומים ישירות לידי קופת הגמל, אינה סלולה בפני הצדדים. אין חולק, כי לא ניתן להעביר למבטחים את התשלומים שיבטיחו תשלום תוספת ההשוואה בגמלתו של המערער בתקופת קצבת הזקנה. רשאי היה איפוא המערער בנסיבות אלו, להביא בפני בית הדין האזורי את תביעתו לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו עקב אי ביצוע ההפרשות כדין, למבטחים בגין תוספת ההשוואה. את גישתה של המדינה כאילו סכום הנזק יכול שיהיה אך כסכום ההפרשות שלא הועברו על ידי המדינה בתקופה הרלוונטית אין לקבל, באשר אין היא מתיישבת עם התכלית העומדת בבסיס הפיצוי, כמו גם עם ההלכה הפסוקה. כך למשל, בפסק הדין בענין שקריאת נאצר נקבע לענייננו כדלקמן: "... בבוא בית הדין לפסוק בתביעה לתשלום פיצוי ממעביד עקב אי העברת תשלומים שוטפים לקופת גמל, עליו לברר תחילה אם ניתן ללכת בדרך המלך ולשלם את חוב התשלומים לקופת הגמל... רק אם מתברר כי הדרך האמורה אינה ישימה יובאו בפני בית הדין ההוכחות הנדרשות על הנזק שנגרם לעובד עקב אי העברת התשלומים. לא הובאו ההוכחות כאמור, לא יהיה זכאי העובד לפיצוי. המערער לא תבע בבית הדין קמא כי יועברו התשלומים לקופת הגמל מבטחים, ואף לא הביא את ההוכחה הנדרשת לגבי הנזק שנגרם לו עקב אי העברת התשלומים או הסכום המוכח אשר היה על המשיב לשלם לקופת הגמל" (ההדגשה שלי ר.ר. ראו שם בפסקאות 14, 15 לפסק הדין, ראו גם סקירת הפסיקה והתפתחותה כפי שהיא מובאת בפסק הדין). הנה כי כן לפי הנקבע בפסק הדין בענין שקריאת נאצר, ה"נזק" שנגרם עקב אי העברת התשלומים אינו בהכרח אותו הסכום שהיה על המעסיק לשלם לקופת הגמל. משהמערער שם לא הוכיח את נזקו, לפי איזו מן החלופות האפשריות, שאך אחת מהן היא הוכחת גובה התשלומים שהיה על המעסיק לשלם לקופת הגמל, התביעה נדחתה. בפסק דין מאוחר יותר, דב"ע נג/8-6 רני טלמור - מדינת ישראל (פד"ע כ"ו 535), נדונה סוגיה דומה, ושם נמצא כדברים הבאים מפי בית הדין הארצי: "37. שלא כבמקרה שקיראת - רחמים הנ"ל, הוכח במקרה דנן גובה הנזק שנגרם למערערים בגין המחדל לבטח את המנוח בקופת הגמל, השווה להיוון גמלאותיהם וכפי שפורט בדו"ח האקטואר שהוגש מטעמם ועליו לא חלקה המדינה..." (ההדגשה שלי ר.ר.). משעלה בידי המערערים באותו ענין להוכיח, בעזרת חוות דעת אקטוארית את גובה הנזק בגמלתם, פסק להם בית הדין את הסכום המשקף את הנזק בגמלתם. 10. בפסקי הדין אליהם מפנה המשיבה אין כדי לבסס את העמדה כאילו פיצוי העובד לעולם יחושב אך על פי הסכומים שלא הופרשו על ידי מעסיקו. נכון הוא, כי בעיקר נזקק בית הדין לפסיקת הפיצוי במקרים כגון דא, בזיקה לסכומים שלא הופרשו על ידי המעסיק, על פי ההלכה כפי שהותוותה בפסק הדין בעניין שקריאת נאצר. זאת, כך יש להניח, נוכח הקושי המעשי הניצב בדרך כלל בפני העובד להציג בפני בית הדין ראיות בעלות משקל לנזק הממשי בגמלתו, שנגרם עקב אי העברת התשלומים על ידי המעסיק לקופת הגמל כדין (חוות דעת אקטואר כרוכה מטבע הדברים בעלויות כספיות נכבדות). קושי זה בא לידי ביטוי אף בנסיבות המקרה שלפנינו, בו תבע המערער בבית הדין האזורי סכום בשיעור ניכר, כנזק שנגרם לו בגמלתו בתקופת קצבת הזקנה, בלא שתביעתו נתמכה בראיה שיש בה ממש. נכון קבע בית הדין האזורי בנסיבות הענין, כי הסכום שנתבעחושב שלא על בסיס השכר הקובע לפי התקנון האחיד, ובלא שנתמך בכל ראיה, לרבות חוות דעת אקטואר. בהתאמה לכך, משלא הוכח סכום הנזק כפי שנתבע, נכון פסק בית הדין האזורי לידי המערער, בהתאם להלכת שקריאת נאצר את התשלומים, כפי שהיו צריכים להיות מועברים על ידי המדינה למבטחים, בגין תוספת ההשוואה. אין איפוא ממש בטענת המערער כאילו כלל לא פוצה בגין הנזק בגמלתו בתקופת הזקנה. 11. אין כל טעות בפסיקת בית הדין האזורי, המצדיקה התערבותנו בה, לרבות דרך החזרת הדיון אליו. לענין זה, אף צודקת ב"כ המשיבה בטענתה, כי משנדחתה התביעה בהעדר הוכחה, דין שווה צריך שיהיה לשני הצדדים, לענין האפשרות לעריכת "מקצה שיפורים". מעבר לדרוש, ובקשר לטענת המערער המבקש לפסוק לו פיצוי כספי בדומה למה שנפסק בעניין אסף גרטי, נציין כי נסיבותיו של אותו עניין אינן דומות כלל ועיקר לאלו שלפנינו, ואין בו כדי ללמדנו הלכה לכאן. 12. לאחר שהסתיים הדיון בערעור התקבלה בבית דין זה הודעת המערער ובה הפנייתנו לפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 10144/05 דוד ברקן נ. משה ג'ינו (ניתן ביום 16.9.07 , להלן- ענין ברקן ). המערער מבקש כי ניתן דעתנו לאשר נקבע בפסק הדין בענין ברקן, ונפסוק, כי טעה בית הדין קמא בדחותו את התביעה בנימוק שלא הוכח הסכום, ולפחות היה עליו להעריך את נזקו של המערער ולהורות למשיב לפצותו בהתאם. דא עקא שאין דומה ענין ברקן לעניננו, באשר בנסיבות הענין כאן, פסק בית הדין האזורי למערער, בהתאם להלכה הפסוקה, פיצוי בגין אי ההפרשות לקצבת זקנה, ששיעורו כשיעור הסכום שהיתה המדינה צריכה להפריש למבטחים. אי לכך, לאחר עיון בפסק דין ברקן ולאחר ששקלנו את הבקשה, עומדת בעינה מסקנתנו, לפיה לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי, ומשכך דין הערעור להדחות. סוף דבר 13. הערעור נדחה. בנסיבות הענין אין אנו עושים צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. קופות גמל