מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורי עובדת מטבח: התובעת (להלן גם: "העובדת"), הועסקה אצל הנתבעים או מי מהם, תקופה של 23 חודשים וזאת עד לפיטוריה ביום 1.10.09 (עמ' 3 שורות 6-7). "משכורתה החודשית הקובעת" של התובעת עמדה על סך 3,500 ₪ (עמ' 3 שורה 12). התובעת החלה לעבוד ביום 1.11.07 בחברת א.ב שיקום- נתניה 1997 בע"מ (להלן: "הנתבעת 1" או "שיקום"). אין חולק כי לאחר 5 חודשי עבודה הועברה התובעת לעבוד בחברת גני אסתר בע"מ (להלן: "הנתבעת 5" או "גני אסתר"), ועבדה שם 21 חודשים עד לפיטוריה כאמור. בכל תקופת עבודתה נותרה התובעת לעבוד באותו מקום עבודה- בית אבות, כעובדת מטבח (עמ' 3 שורות 13-17). שינויי המעבידים באותו מקום העבודה לא פגעו ב"רצף הזכויות". מר שאול בוארון (להלן: "הנתבע 2" או "שאול") הינו דירקטור ובעל מניות בנתבעת 5 (מחזיק ב-76 ממניות גני אסתר; ר' תדפיס רשם החברות- נספח ג' לכתב התביעה). גב' יהודית בוארון (להלן: "הנתבעת 3" או "יהודית") הינה בעלת המניות הבלעדית בשיקום (ר' תדפיס רשם החברות- נספח ב' לכתב התביעה). מר אורן בוארון (להלן: "הנתבע 4" או "אורן") הינו דירקטור בשיקום (ר' תדפיס רשם החברות- נספח ב' לכתב התביעה). מי מהנתבעים הללו, אם בכלל, החזיק אי פעם במניות גם אצל שיקום (נתבעת 1). הנתבעים טוענים כי התובעת לא הוכיחה את העילות המצדיקות "הרמת מסך ההתאגדות" ועל כן כי דין התביעה שהוגשה כנגד הנתבעים 2-4 להידחות. כמו כן נטען, כי ככל שהתובעת זכאית לאי אילו מהזכויות שנתבעו על ידה, הרי שהיא זכאית להן אך ורק מהנתבעת 5, היא המעביד האחרון. העומד לדיון, כפי שנקבע במיקוד הדיון מיום 25.10.12 (עמ' 4 שורות 1-10), הם הרכיבים כדלקמן: "פיצויי פיטורים". "תמורת הודעה מוקדמת". "יתרת פדיון חופשה" (7 ימים). "יתרת דמי הבראה". "הוצאות נסיעה לעבודה וממנה". "גמול עבודה בשעות נוספות". חיוב אישי של הנתבעים 2-4 - "הרמת מסך":   התובעת טוענת כי העברתה מעבודה בנתבעת 1 לנתבעת 5, תוך התחייבות הנתבעים להבטחת זכויותיה, מקימה אחריות הן של הנתבעת 1 והן של הנתבעים 2-4. שכן לטענתה, בפועל, הנתבע 2 הוא שהעסיק את התובעת משך כל תקופת עבודתה אצל הנתבעות 1 ו-5 וניהל את הנתבעות 1 ו-5 כעסקו הפרטי. כמו כן, הוא שחתם באופן אישי על מכתב הפיטורים (נספח ד' לכתב התביעה), ולפיכך יש לראותו כשותף מלא לפעילות הנתבעות 1 ו-5. עוד נטען, כי הנתבע 2 עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות באמצעות הנתבעות 1 ו-5, וזאת על מנת להתחמק מנושיו ולהתחמק מתשלום חובותיו. בנוסף, העובדה כי הנתבעים ידעו שהנתבעת 5 פועלת ללא רישיון עסק מהווה עילה להרמת מסך. כמו כן, הנתבעים לא נקטו בהליכי פירוק של הנתבעת 5, אף כי ידעו שהיא חדלת פירעון ובכך מנעו מהתובעת לקבל זכויותיה מהמל"ל. גם בכך לשיטת התובעת, עשו הנתבעים שימוש לרעה ב"מסך ההתאגדות". הנתבעים טוענים כי התובעת לא הוכיחה נסיבות המצדיקות חיובם של הנתבעים 2-4 באופן אישי, ומשכך דין תביעתה של התובעת כלפיהם להידחות. ראשית טוענים הנתבעים, כי לא ברור מדוע בחרה התובעת להימנע מלתבוע את הבעלים הנוסף של הנתבעת 5- מר אורי בש, המחזיק מ-24 ממניותיה. עוד נטען, כי עצם קריסתה הכלכלית של הנתבעת 5 אינו מצדיק הרמת מסך ההתאגדות. כמו כן, לטענת התובעת לעניין היעדר רישיון עסק, הינה מטעה ואינה נכונה, ומכל מקום אינה קשורה לתובעת ואינה מהווה עילה ל"הרמת מסך ההתאגדות". עיקרון יסוד המעוגן היטב בשיטתנו המשפטית הינו, כי לתאגיד אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. מידת הזהירות והצמצום בחיובו של בעל מניות או מנהל בחובות החברה, נעוצה ברצון לשמר את היתרונות החברתיים והכלכליים הגלומים בעקרון הקובע את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. עם זאת, עדיפותם של יתרונות אלה נמוגה, שעה שמושכי החוטים בחברה מנצלים את ההפרדה בינם לבין החברה, לשם השגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת או בציבור. מפסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה בעקבותיו, עולה כי הרמת מסך ההתאגדות תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים. זאת, כאשר החברה מנצלת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת למטרות תרמית, מצב בו אישיות החברה משמשת כסות לא חוקית לבעליה, או כאשר בפועל לא הייתה אישיות משפטית נפרדת, שכן בעלי המניות ערבבו את נכסיהם הפרטיים עם נכסי החברה. המקרים החריגים בהם רשאי בית המשפט להיעתר לבקשת בעל דין להרים את מסך ההתאגדות, וליתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעל מניות בחברה, קבועים בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, כפי שתוקן בתיקון מספר 3, התשס"ה - 2005. לאורו של התיקון הנ"ל, אשר החמיר את הקריטריונים להרמת מסך, נפסק כי יש להשתמש בדוקטרינה של הרמת מסך בזהירות רבה תוך כיבוד אלמנט ההסתמכות של בעלי המניות והנושים האחרים, כאשר לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק להרמת המסך (ר' ע"ע 34/03 אסנת שפרן נ' יוסף אלוש ואח', ניתן ביום 14/5/2006). בתביעה המבוססת על עילות להרמת מסך, מוטל נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות על התובע (ע"ע 300023/98 אלדד קונשטוק נ' נאווה דגן, עבודה ארצי, כרך לג (5), 25). לדידנו, התובעת לא הוכיחה כי התקיימה בנסיבות דנן הצדקה להרמת מסך ההתאגדות מעל הנתבעות 1 ו/או 5, וממילא אין מקום לחייב את הנתבעים 2-4 בחובותיהן, אם וככל שייקבעו. ראשית יאמר, כי התובעת לא העלתה כל טענה אישית או לא הצביעה על כל קשר זה או אחר שהיה לה עם מי מהנתבעים 3 ו/או 4. אשר ליהודית העידה התובעת, כי: "אני לא מכירה את יהודית בוארון, ... אני יודעת שיהודית בוארון היא המנהלת של כל בתי האבות" (עמ' 6 שורות 23-24). באשר לאורן העידה התובעת כי: "הבן של שאול בוארון נמצא כאן באולם ואני מנסה להיזכר בשמו הפרטי, אני לא זוכרת. הוא היה בא לבית האבות לפעמים ..." (עמ' 6 שורות 26-27). זאת ועוד, לא הוכח ע"י התובעת כי מי מהנתבעות 1 ו/או 5 הוקמו על ידי הנתבעים 2-4 במטרה להתחמק מחובות נושים, או על בסיס מטרה פסולה אחרת. לא הוכח כי מי מהנתבעים 2-4 פעל לערבוב נכסיו האישיים עם נכסי הנתבעות ו/או כי השתמשו בנתבעות 1 ו/או 5 ככסות לפעילות לא חוקית שביצעו. כמו כן, העובדה כי הנתבעת 5 הפסיקה את פעילותה בשל קשיים כלכליים, אינה מהווה עילה המצדיקה הרמת מסך ההתאגדות (ר' ע"ע(ארצי) 1452/04 שלמה אביר נ' מנסור חוסיין, מיום 25.5.06). אשר לטענה בדבר היעדר רישיון עסק - ראשית, טענה זו מופנית רק כלפי הנתבעת 5 ועל כן אין בה כדי להשליך על יהודית ו/או אורן. שנית, לא הוכח האם ובאיזו תקופה פעלה הנתבעת ללא רישיון עסק. אורן העיד בעניין זה כי: "היה רישיון זמני וא.ב.שיקום קיבלה את הרישיון ואחר כך לא חידשו את הרישיון היחידי שהתקבל בעסק הזה היה של נתבעת 1... אני לא זוכר מה היה התוקף של הרישיון ואני לא זוכר אם א.ב.שיקום העבירה את הזכויות עם רישיון או בלי רישיון. ... אין לי מושג אם גני אסתר הפסיקה את הפעילות בגלל העדר רישיון ..." (עמ' 9 שורות 8-12). גם שאול העיד לעניין זה כי: "...היה רישיון תקופה מסוימת, הייתה ביקורת של משרד הרווחה. היה רישיון אבל לא יודע עד מתי. לא רצו לחדש את הרישיון. הרישיון שהיה הוא היה על שמו של מי שקדם לא.ב.שיקום, עד כמה שידוע לי קיבלנו לגני אסתר רישיון זמני, כי היא פעלה תקופה מסוימת...הם ביקשו לשפץ ושיפצנו היינו מועמדים לרישיון אבל לא יכולנו להרחיב את הפרוזדור ולכן לא קיבלנו רישיון בסוף.. לא זוכר מתי הוצא צו סגירה... ... ..., כשקיבלתי את צו הסגירה הייתי בהלם מוחלט וזה פגע בי מאוד..." (עמ' 9 שורות 30-32, עמ' 10 שורות 1-11, 18-19). כפי העולה מעדותו של שאול, הנתבעת 5 הפסיקה את פעילותה לאחר שלא עמדה בדרישות משרד הרווחה ו/או משרד הבריאות להמשך תפעול בית האבות ולכן הוצא צו סגירה למקום. לא הוכח כי עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי להרים מסך ההתאגדות וחיובם האישי של הנתבעים 2-4. שכן, לא הוכח כי מלכתחילה פעלו החברות והאנשים כפי שפעלו, על מנת לפעול באופן בלתי חוקי. אי עמידה בדרישות חוקיות, וקריסה כלכלית בעקבות זאת, אינה עילה לכשלעצמה ל"הרמת מסך ההתאגדות". כמו כן לא מצאנו כי התנהלותם של מי מהנתבעים כלפיה נעשתה בתרמית או בחוסר תום לב קיצוני, במהלך העסקתה, וממילא גם טענה זו, אין בה בכדי להתעלם מ"עקרון האישיות המשפטית" הנפרדת של חברה ולייחס את חובותיה לבעלים באופן אישי.   לאור כל האמור לעיל, דין התביעה כנגד הנתבעים 2-4, להידחות. "רצף זכויות" בעת חילופי מעבידים: אין חולק כי גני אסתר הייתה המעסיקה האחרונה של התובעת וכפי העולה מתלושי השכר של התובעת (נספח א' לכתב התביעה) דומה כי המעבר משיקום לגני אסתר נעשה תוך שמירת רציפות זכויותיה וותקה של התובעת. אורן נחקר בעדותו בנוגע לשאלה מדוע הועברה התובעת לעבוד מהנתבעת 1 לנתבעת 5, והשיב: "נתבעת 1 רכשה את הזכויות של בית האבות, ואז הגיע מר אורי אשר ז"ל ורצה להיכנס לשותפות, נתבעת 1 ואני יצאנו מהתמונה ואבא שלי ומר אורי בש פתחו חברה חדשה גני אסתר נתבעת 5, והעובדים שעבדו במקום במשך חודשיים הועברו לעבוד בנתבעת 5 תחת כל התנאים שהיו להם כולל הוותק של חודשיים ועברו לגני אסתר" (עמ' 8 שורות 15-18). בע"א 415/90 חיים (ויטאלי) מזרחי ו-2 אח' - יהודה פלפלי (פ"ד מו(4), 601, בעמ' 606-607; להלן- פס"ד ויטאלי) נקבע כי: "הזכויות בהן מדובר בענייננו הינן הזכות לפיצויי פיטורין והזכות לפדיון חופשה. בשני החוקים העוסקים בכך קבע המחוקק עקרון של שמירת זכויות העובד בעת חילופי מעבידים, כך שהנטל לקיום הזכויות לפיצויי פיטורין ודמי חופשה עובר אל כתפי המעביד החדש עבור תקופת העבודה אצל המעביד הקודם והחדש כאחד.... " (הדגשה הוספה). חבותו של מעביד חדש לחובות קודמו מעוגנת גם בסעיף 30 (א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, שכותרתו "ערבות מעביד חדש לחוב קודמו": "עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעביד החדש לתשלום שכר עבודה ולתשלומים לקופות גמל המגיעים מן המעביד הקודם, אלא שהמעביד החדש רשאי, על ידי הודעה שיפרסם במפעל ובעיתונות בדרך הקבועה בתקנות, לדרוש שתביעות לתשלומים כאמור יוגשו לו תוך שלושה חודשים מיום ההעברה, החלוקה או המיזוג, ואם פרסם את ההודעה אחרי יום זה - מיום הפרסום המעביד החדש לא יהיה אחראי לתשלום תביעות שיוגשו לו כעבור התקופה של שלושה חודשים כאמור".   על תכליתו של סעיף 30 (א) נפסק: "הוראות סעיף 30(א) לחוק באות להגן על העובדים, כך שלא תקופח המשכיות זכויות הביטוח שלהם, על ידי חילופי המעבידים במפעל בו הם מועסקים" (ר' דב"ע נו/14-3 שלמה מקלוף - דרווקו בע"מ, עבודה ארצי, כרך כט(1), 315; דב"ע לד/6-1 מוסך צומת אכדיה בע"מ - מבטחים בע"מ (לא פורסם), צוטט בדב"ע מט/2-4 אלברט סבח - הד יצוא חקלאי בע"מ ואח'). לעניין ההודעה המוקדמת - נפסק, כי יש לראות בעת חילופי מעסיקים את כל תקופת העבודה באותו מקום עבודה כתקופת עבודה רצופה לעניין מתן ההודעה המוקדמת, ומכאן שבדומה לפיצויי פיטורים, גם כאן החבות מוטלת על המעביד האחרון (ר' דב"ע נו/14-3 לעיל). אשר לדמי הבראה, צו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, קובע כי "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה, רק לאחר שהשלים את שנת עבודתו הראשונה במקום עבודתו". לאמור: אין ההסכם קובע השלמת שנת עבודה אצל מעביד מסוים, כי אם במקום העבודה. בשים לב לעקרון שמירת זכויות העובד בעת חילופי מעבידים, ולאור ניסוחן של הוראות החוק כפי שהוזכרו בפסק הדין ויטאלי, דומה כי גם בעניין "דמי הבראה" קיימת רציפות זכויות והטלת חבות על המעביד האחרון. בשים לב לאמור, יש לקבוע כי לעניין פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה ושכר עבודה, החבות מוטלת על המעביד האחרון- קרי- הנתבעת 5 (גני אסתר). לעניין הוצאות הנסיעה- אם וככל שיקבע כי התובעת זכאית להחזר בגין דמי נסיעות בגין תקופת עבודתה אצל שיקום, הרי ששיקום היא זו שתחויב בתשלומם. פיצויי פיטורים: אין חולק כי התובעת פוטרה מעבודתה, מבלי ששולמו לה פיצויי פיטורים (עמ' 3 שורות 7,11). אשר על כן זכאית התובעת לסך של 6,708 ש"ח (3,500 ₪ * 23/12) בגין פיצויי פיטורים. לסכום זה יתווספו פיצויי הלנת שכר מופחתים בגובה של הפרשי הצמדה ו- 10% לכל חודש מלא, מיום 1.10.09 מועד הפיטורים, ועד ליום התשלום בפועל. תמורת הודעה מוקדמת: לטענת התובעת, מכתב הפיטורים (נספח ד' לכתב התביעה), הנושא תאריך 10.9.09, נמסר לה בפועל רק ביום 1.10.09 -קרי- במועד סיום עבודתה ובכך למעשה פוטרה לאלתר וללא כל הודעה מוקדמת. לטענת הנתבעים, התובעת קיבלה את מכתב הפיטורים במועד שצוין ע"ג המסמך - קרי- ביום 10.9.09 ובכך קיבלה למעשה 19 ימי הודעה מוקדמת (עד ליום 30.9.09, כפי המופיע במכתב). מטעם הנתבעים העיד מר ארז אסרף, הוא אשר מסר לתובעת את מכתב הפיטורים. מר אסרף אישר בעדותו כי קיבל את המעטפה מהמנהל המקצועי של הנתבעת ומסר אותה מידית לתובעת, מבלי שעיין במכתב ומבלי שידע מהו התאריך המצוין על גביו (עמ' 11 שורות 20-26). לשאלה כיצד הוא יודע שאכן מסר את המכתב במועד שמצוין על גביו, השיב: "אני לא זוכר את התאריכים" (עמ' 11 שורות 24-25). עוד הוסיף מר אסרף כי: "אני מסרתי את המכתב כשהייתה כבר פעילות חלקית, כמעט כל העובדים עזבו את המקום מעל 80%...המקום היה עדיין פתוח..." (עמ' 11 שורות 30-32). אשר לדעתנו- אנו סבורים כי עדותה של התובעת בעניין זה הייתה עקבית ומהימנה, בעוד שמר אסרף מצדו הודה, כי אינו זוכר במדויק מתי מסר את מכתב הפיטורים לתובעת. לאור האמור, אנו סבורים כי יש לקבל את גרסת התובעת לפיה פוטרה על-אתר וללא כל הודעה מוקדמת, ולפיכך כי היא זכאית גם לתמורת הודעה מוקדמת בסך 3,500 ₪. יתרת "פדיון חופשה": התובעת עותרת לתשלום יתרת פדיון חופשה של 7 ימים. לטענת הנתבעים, התובעת קיבלה את מלוא דמי החופשה להם הייתה זכאית במהלך תקופת עבודתה. כידוע, נטל ההוכחה לעניין רכיב "פדיון חופשה" מוטל על כתפי המעביד. הגם שהוצגו תלושי שכר חלקיים, מהם עולה כי לתובעת שולמו אי אילו ימי חופשה, לא הוצגו תלושי שכר מלאים בגין כל תקופת ההעסקה. כמו כן, לא הוצג פנקס חופשה, ולא נערך תחשיב מדויק שיש בו כדי להצביע כי לתובעת אמנם שולמו מלוא ימי החופשה להם הייתה זכאית במהלך תקופת עבודתה. לאור האמור, הרי שהתובעת זכאית ליתרת פדיון חופשה בסך של 1,114 ₪ (22 : 3,500 ש"ח ₪ X 7 ימים) . "פדיון דמי הבראה": התובעת טוענת כי עם סיום תקופת עבודתה, עומדת לזכותה יתרת דמי הבראה בסך 765 ₪. הנתבעים טוענים כי לתובעת שולמו 5 ימי הבראה בתלוש 2/09, ועוד 4 ימי הבראה בתלוש 10/09. אכן, עיון בתלושי השכר לחודשים 2/09 ו-10/09 מעלה, כי לתובעת שולמו דמי הבראה כפי הנטען ע"י הנתבעים. ואולם, לאור תקופת עבודתה של התובעת, המדובר בתשלום "דמי הבראה" באופן חלקי, ומכאן שהתובעת זכאית ליתרת דמי הבראה של 765 ש"ח כפי הנתבע על ידה. "הוצאות נסיעה" לעבודה וממנה: לטענת התובעת היא זכאית להחזר הוצאות נסיעה בסך של 3,200 ₪ (לפי החזר נסיעות חודשי בסך 200 ₪ X 16 חודשים). לטענתה, הנתבעים החלו לשלם לה דמי נסיעות רק מחודש 3/09 ואילך, מה שמצביע על כך שהם מודים כי התובעת היתה זכאית להחזר זה. העובדה כי התובעת לא השתמשה בתחבורה ציבורית בפועל, אינה עילה המצדיקה שלילת החזר הוצאות הנסיעה לעבודה וממנה, שעה שהנתבעים לא הוכיחו כי היא לא הייתה זקוקה לתחבורה ציבורית על מנת להגיע למקום העבודה. הנתבעים טוענים, כי לתובעת אין כל זכאות להחזר הוצאות נסיעה שעה שהמרחק בין מקום מגוריה לעבודה היה מאות מטרים בודדים בלבד, ולא הצריך שימוש בתחבורה ציבורית. הנטל לעניין זכאות לדמי נסיעות מוטל על הטוען להם -קרי- על התובעת. בבית הדין העידה התובעת כי: "באותה תקופה גרתי בדוד המלך במשך שלושה חודשים ולאחר מכן עברתי לרח' ששת הימים... הגעתי לעבודה ברגל, גם במקום החדש. לא הייתי משתמשת בתחבורה ציבורית, מהעבודה שלי הביתה אין אוטובוס" (עמ' 4 שורות 15-20). אורן העיד כי למיטב ידיעתו המרחק בין מקום העבודה לרח' ששת ימים הוא מרחק הליכה של כ-10 דק' (עמ' 9 שורות 23-24). גם שאול נשאל לעניין זה והשיב כי:"... מדוד המלך אין תחבורה לרח' ראשון לציון. יש מוניות ספיישל, אין מוניות שרות" (עמ' 11 שורות 1-3). נדמה כי יש לדחות רכיב תביעה זה, משהתובעת לא הציגה כל ראיה ממשית ביחס למרחק מביתה למקום העבודה ונפרט: התובעת למעשה לא חלקה על כך שהמרחק בין מקום מגוריה למקום עבודתה היה קצר באופן שאפשר לה ללכת לעבודתה ברגל ולא הצריך נסיעה בקו באוטובוס, שככל הנראה גם לא קיים. גם לגבי עפ"י עדויות הנתבעים, ביתה של התובעת נמצא בקרבת מקום העבודה ובמרחק הליכה קצרה. כך עולה לכאורה גם מ-נ/10. בנסיבות אלה, שעה שגם לגרסתה של התובעת המרחק בין מקום העבודה לביתה היה מרחק קצר ביותר, מקבלת הדרישה להוכיח את המרחק ממקום עבודתה למקום מגוריה בראיות אובייקטיביות - משנה תוקף. התובעת מצידה לא הציגה בפני בית-הדין כל ראיה אובייקטיבית, ממנה ניתן ללמוד על המרחק מביתה לעבודה. ועל הזקקות לתחבורה ציבורית. מנגד עולה לכאורה מראיות הנתבעים כי המרחק מביתה למקום העבודה הוא כזה שאינו מקנה לה זכאות להחזר הוצאות נסיעה (השווה לע"ע 100/06 עיריית טירה נ' עבד אלרחמן קשוע, ניתן ביום 22.5.06). אשר על כן, דין התביעה להחזר הוצאות נסיעה להידחות. "גמול עבודה בשעות נוספות": התובעת טענה למתכונת עבודה קבועה, כדלקמן: בימים א-ה מהשעה 07:00 עד 15:00 (8 שעות ליום). בימי ו' ושבת בין השעות 07:00 עד 15:00 ו-17:00 עד 21:00 (12 שעות) (ר' ס' 9 לתצהירה). לטענתה, לא קיבלה "גמול בעד שעות עבודתה הנוספות" ועל כן היא זכאית לסך של 13,156 ₪ בגין כל תקופת העסקתה. לטענת הנתבעים, התובעת קיבלה גמול שעות נוספות בהתאם לביצוע שעות נוספות בפועל ,והדבר מוצא את ביטויו בתלושי השכר. למעלה מזאת נטען, כי התובעת העלימה מבית הדין את העובדה שלא עבדה משך כל השבוע, וכי מדי שבוע קיבלה יום חופש אחד בקביעות. כמו כן, התובעת הודתה, כי במהלך יום העבודה היתה נוהגת כעניין שבשגרה לצאת ולאסוף את בתה מבית הספר. ברי כי מדובר בהפסקות שאינן באות בגדר שעות העבודה. עיון בתלושי השכר של התובעת מצביע על כך שהתובעת זכתה לקבל גמול בעד עבודתה הנוספת (רכיב "שעות שבת"). המדובר בראיה בכתב לפיה התובעת קיבלה את אשר הייתה זכאית לו עפ"י דין. התובעת מצידה לא השכילה לסתור את העולה מתלושי השכר והתקופה המדוברת, קדמה לתיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר. לפיכך, דין תביעתה לתשלום גמול שעות נוספות להידחות. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת 5 (גני אסתר בע"מ) תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: פיצויי פיטורים בסך 6,708 ש"ח (3,500 ₪ * 23/12). לסכום זה יתווספו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מופחתים בגובה של 10% לכל חודש מלא, מיום 1.10.09 ועד ליום התשלום בפועל. תמורת הודעה מוקדמת בסך 3,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.10.09 ועד התשלום בפועל. יתרת "פדיון חופשה" בסך של 1,114 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.10.09, ועד התשלום בפועל. יתרת "דמי הבראה" בסך של 765 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.10.09, ועד התשלום בפועל. יתר רכיבי התביעה נדחים. כמו כן, התביעה כנגד הנתבעים 1-4 נדחית. לא מצאנו לחייב את התובעת בהוצאות נתבעים אלו, שכן התובעת ביקשה בתום לב, לנסות למצות זכויות אמתיות שמגיעות לה ממי שיכול היה שיהיו מעבידיה, במצב אליו נקלעה שלא בטובתה. הנתבעת מס' 5 גם תישא בהוצאות שכ"ט עו"ד של התובעת ותשלם לה סך של 4,000 ₪ נוספים כהוצאות שכ"ט עו"ד, בצרוף מע"מ. זכות ערעור: תוך 30 יום. תביעות מטבחיםפיטורים