מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורי עובד מדינה לאחר תקופת ניסיון: 1. הוגשה תביעה שעניינה הפרשי שכר עבודה, גמול שעות נוספות וזכויות נוספות. 2. מטעם התובע העידו התובע בעצמו. מטעם הנתבעות העידו נתבעת 1 ומנהל נתבעת 2 מר ירון תעסה. 3. לאחר שמיעת העדים, הוגשו סיכומים בכתב. 4. אלה העובדות העולות מחומר הראיות: א. התובע הועסק כמנהל המערך הלוגיסטי של עסק להפצת עיתונים שבבעלות נתבעת 1, מיום 1/7/01 ועד 1/3/09. ב. ממועד זה ואילך העסק הועבר העסק לניהול הנתבעת 2. התובע המשיך לעבוד בעסק עד לפיטוריו ביולי 2009. ג. מחודש יוני 2008 הופחתו שעות העבודה של התובע, עקב מצבו הרפואי ל- 2.5 שעות ליום, כך על פי עדות התובע. 5. הפרשי שכר ושעות נוספות עיון בתצהיר התובע מעלה כי אין בו ולו אמירה אחת באשר לגובה השכר שקיבל התובע בפועל מידי חודש. בסעיף 22 נכתב כי השכר בממוצע עמד על 3,796 ₪ לחודש, אך מה היה השכר בפועל, מידי חודש בחודשו, זאת לא נאמר. כשנשאל על כך התובע בחקירה נגדית השיב: "השכר שלי נקבע כשהתחלתי לעבוד. התחלתי ב- 2,500 ₪ ואח"כ זה עלה ל- 3,500 ₪. זה לא היה עד הסוף. באוגוסט או יולי 2008 עברתי לעבוד חצי משרה עקב מחלה ועבדתי שעתיים וחצי ... לשאלתך אם השכר שלי היה קבוע אני משיב שהיו קצת שינויים אם היו חגים או דברים כאלה. היה פעם שהיה פרוייקט מסויים שקיבלתי עליו 1,000 ₪ ... זה פחות או יותר הטווח". ואולם כשהופנה לתלושי שכר ספציפיים נמצא כי בחודש מרץ 2006 השתכר 4,682 ₪ ברוטו ובחודש ינואר 2007 - 1,900 ₪, בחודש דצמבר 2006 - 1,800 ₪, ובחודש ספטמבר 2006 - 1,800 ₪. התובע לא ידע להסביר מדוע. לדבריו: "יכול להיות שהחסרתי ימים". כך גם לא היתה תשובה לגבי השכר בחודש 12/07 בו השתכר 5,500 ₪ (ולא 3,500 ₪ כפי שטען בראשית העדות). 6. השוני בין השכר הרשום בתלושי השכר מחודש לחודש הוסבר בצורה ברורה בדברי התובע, אותם ענה לשאלת בית הדין מדוע דיווח להנהלת החשבונות בכל פעם על סכום אחר: "בעבודה שלנו היו הרבה עובדים, בגלל שזו היתה עבודה שניה היו נותנים שמות לא שלהם. לפעמים היו שני שמות, לפעמים שלוש שמות. מישהו שחילק דואר ועבד בלילה בעיתונים וגם בגלובס היה מגיע למשכורות גבוהות והיה נותן את השם שלו ושל אישתו ושל הבת שלו והייתי עושה חלוקה, אם המשכורת היתה 8,000 ₪ אז היינו מחלקים 3,000 ₪ על הילדה שזה פחות מס וחצי עליו וחצי על אישתו. לפעמים היה מצב שהיה חסר שמות לתלוש אז היינו מעבירים מעובד לעובד, מעבירים בין אחד לשני. בשביל זה לרשימה שהייתי מעביר להנהלת חשבונות היו שמונה עובדים ו- 20 מקבלי משכורת. זה בדואר ובגלובס גם היה אותו דבר". (ההדגשות הוספו) ועוד אישר שפעל באותה צורה כלפי קבוצת בנות שעבדה במיון דואר: "... היו מקרים שהייתי צריך לקחת שקים של עובדים אחרים, להפקיד, להוציא כסף ולשלם את זה. בערב יחד עם העיתונים של הגלובס היה מגיע הדואר, או בצהריים היה מגיע הדואר. היינו צריכים למיין את הדואר לקבוצות מיון ראשוני כדי שהמחלקים שבאים בבוקר יהיה להם מוכן. בערב הייתי מעסיק בין 10 ל- 15 בנות תיכוניסטים שהיו עושים את המיון. כיוון שהיתה תחלופה של הבנות והיה קשה להשיג בנות, היתה מצבת עובדים של 30 בנות וכל פעם מישהי היתה יכולה לבוא. 10 הראשונות היו עושות את המיונים. את המשכורת שלהן היינו לוקחים בת אחת או שתיים, מוציאים עליה את התלוש. הייתי מפקיד את השיק ולוקח את הסכום במזומן ומשלם לכל הבנות. כך שלפעמים היו לי הפקדות מאוד גדולות". 7. תשובתו זו של התובע הצביעה באופן ברור על כך שאין קשר בין הסכום שהופיע בתלוש השכר של התובע מידי חודש, לבין הסכומים שהתובע קיבל בפועל. הובהר כי התובע, בהיותו אחראי על הדיווח על משכורות העובדים, נהג לדווח על שכרו, בשמם של אנשים אחרים שלא עבדו כלל, ולשלשל את הכספים לכיסו. כך פעל בנוגע לעובדים שעליהם היה אחראי. התובע הכחיש שפעל באותו אופן לגבי שכרו שלו. אין שום סיבה לקבל את טענתו זו. 8. ואכן, כאשר התובע נשאל על ידי בית הדין האם היו חודשים שהלך הביתה עם 1,800 ₪, השיב שלא היו כאלה. משמע- גם כאשר כתוב בתלוש השכר 1,800 ₪, הסכום שקיבל התובע בפועל היה שונה. הדרך שקיבל זאת - כפי שתיאר התובע עצמו - היא על ידי הנפקת תלושי שכר בשמם של אנשים אחרים. 9. התובע אישר בעדותו שהוא זה שהיה מדווח להנהלת החשבונות על שכרם של העובדים. כך אמר: "לשאלתך אם דיווחתי להנהלת חשבונות מהם הסכומים לשלם לעובדים אני משיב שאני דיווחתי אבל לא קבעתי את הסכומים. אני עשיתי את החשבון. בטבלה הייתי עושה את הברוטו והיה מקדם שהיינו עושים לנטו ואת זה הייתי מקבל מברנדה. וכן אמר: "אני לא נתתי להנהלת החשבונות הוראות לגבי התלוש שלי. אני העברתי רשימה להנהלת חשבונות ובה גם השם שלי אבל מכיוון שלא עשיתי קו בערב ולא חילקתי מעטפות אז השכר שלי נקבע ע"י ברנדה. את הסכום שלי היא החליטה. אני ידעתי פחות או יותר כמה אני הולך לקבל כל חודש. כל חודש היה משהו אחר כראות עיניה. אתה רוצה תעבוד, אתה לא רוצה שלום". 10. מנגד, העידה הנתבעת גב' ברנדה ליסקר כי התובע הוא זה שהיה אחראי על המשכורות וכי התחוור לה לאחר מכן, שהתובע לא רשם רישומים נכונים בתלושי השכר. לטענתה, קבעו ביניהם על שכר בסך 7,500 ₪ ברוטו "ובסופו של דבר נטו". ועוד אמרה: "לשאלתך למה הסכום לא מופיע בתלוש השכר של התובע אני משיבה שתשאל אותו. הוא קבע את השכר. זה משהו שתקין לי שהוא לא תקין. נתתי בו אמון ובדיעבד התברר לי שטעיתי. לא הייתי צריכה לסמוך על אדם אחד. זה רק חלק מהפעילות שניהלתי. הסתבר לי שהסכומים שהוא כתב היו שונים ממה שהוא היה צריך לקבל והוא הסתדר ככה. את הנתונים להנהלת חשבונות הוא העביר. אני לא עסקתי בזה. אני עבדתי מול הנהלת חשבונות פר מחלקה והוא קיבל יד חופשית. בדיעבד התברר שיש פגיעה באמון. הוא עבד בתור מנהל בערך 6 שנים. אני לא זוכרת. לשאלתך אם לא ראיתי כל התקופה שהוא לא מקבל 7,500 ₪ ומדוע לא עשיתי משהו עם זה אני שואלת האם ראית אדם שנותן לעצמו פחות ממה שסיכמו איתו? בדיוק להיפך ממה שהתברר בדיעבד". 11. לכל אלה יש להוסיף כי באותה תקופה, לפחות מחודש אוגוסט 2008, נקבעו לתובע 100% נכות מביטוח לאומי והחל לקבל גמלה. 12. מסקנת כל האמור היא כי הוכח, מדברי התובע עצמו, שאין קשר בין הרישום בתלושי השכר של התובע, לבין הסכומים שהשתכר בעבודתו אצל הנתבעים. מעדות התובע עצמו עולה שהוא זה שמסר להנהלת החשבונות את גובה השכר של כל עובד ועובד. מעדותו עולה שהוא זה שרשם שמות פקטיביים של עובדים וכך חילק את משכורות העובדים למספר שמות. עוד עולה מעדותו שלא קיבל אף פעם שכר בסך 1,800 ₪, כפי שנרשם בחלק מתלושי השכר. 13. הנתבעת גב' ליסקר טענה בעדותה שלא ידעה על פעולות אלה של התובע וכי הדברים נודעו לה בדיעבד. עדותה זו קשה לקבל, שכן לא סביר בעינינו שסיכמה עם עובד בכיר, עובד הנהלה - כגירסתה, כי יקבל 7,500 ₪ ובפועל מופיע בתלושי השכר הרבה פחות מכך, חודש אחר חודש, והנתבעת אינה יודעת על כך. 14. בין אם ידעה על כך הנתבעת ובין אם לאו, הוכח מעל לכל ספק שהשכר שהתובע קיבל מידי חודש, לא היה זה שנרשם בתלושי השכר שלו וכי החלוקה של השכר בין תלושי השכר של התובע לתלושים אחרים, נעשתה על ידי התובע, ביוזמתו, ובדיווח שלו להנהלת החשבונות. 15. משזו קביעתנו, נשמטת מניה וביה גרסתו של התובע לפיה "השתכר בממוצע 3,796 ₪ לחודש". מסקנה זו שוללת את כל טענות התובעת לענין הפרשי שכר ושעות נוספות. 16. לטענת התובע בסיכומים, על פי הוראות חוק הגנת השכר, נטל ההוכחה לעניין שעות העבודה מוטל על כתפי המעסיק. נוכח הראיות שהובאו בתיק זה, שעה שהתובע הודה בפה מלא ש"שיחק בתלושים" וכי עובדים בנתבעת וביניהם הוא עצמו, קיבלו שכר באמצעות שמות של עובדים אחרים, כפיקציה שנועדה לרמות את שלטונות המס, נוכח כל אלה, לא ניתן לקבל את הטענה לעניין העברת נטל ההוכחה. 17. שעות נוספות - בסעיף 35 לתצהיר, טען התובע כי בתקופה א' (עד יוני 2008) עבד 12.75 שעות בממוצע ביום. בעדותו שינה גירסתו ואמר שיכול להיות 8 שעות ויכול להיות 12 שעות. עוד אישר בעדותו כי לכמות הדואר היתה השפעה על שעות העבודה (אף כי השפעה קלה) וכן כי בשנת 2005, עת החל לעבוד גם עם גלובס, היקף העבודה מבחינת שעות עבודה, גדל. לאור עדות זו, לא ניתן לקבוע שהתובע עבד "בממוצע" 12 שעות ביום. בודאי שאין לקבל את הטענה שעבד כך לאורך כל תקופת העבודה. 18. כבר בדברים אלה, יש סתירה לחישובים שבכתב התביעה ובתצהיר, שבוצעו לפי ממוצע של 12.75 שעות עבודה לכל תקופת העבודה. 19. באשר לתקופה ב' (מאז שהחל לקבל קצבת נכות לבטוח לאומי), טען בעדותו שעבד שעתיים וחצי ליום. לעומת זאת, בכתב התביעה ובתצהיר טען שעבד 3.25 שעות. כך גם ערך את החישובים שבכתב התביעה. 20. מעדות זו של התובע ניתן להסיק כי אם חצי משרה היא 2.5 שעות הרי שמשרה מלאה היתה לא יותר מ- 5 שעות. תיזה זו הוצבה לתובע והוא שלל אותה, אך מנגד, לא נתן כל הסבר לכך ש"חצי משרה" הם 2.5 שעות. 21. זאת ועוד, לטענת התובע, בתקופה א' שבה עבד, לטענתו, 12.75 שעות ליום בממוצע, הרוויח, כך על פי טענתו בכתב התביעה, 12.75 ₪ לשעה בלבד ואילו בתקופה ב' בה עבד 2.5 שעות הרוויח 28.81 ₪ לשעה. טענה זו היא בלתי סבירה ומצביעה אף היא על כך שהתובע לא עבד 12.75 שעות ליום בתקופה א' אלא הרבה פחות מכך. 22. מנגד, יש לציין כי הנתבעת בתצהירה ובעדותה, לא מסרה כל גירסה באשר לשעות העבודה של התובע. הנתבעת תארה את העבודה, את הצורך בנוכחות בשעות הבוקר וכן בשעות הערב, אך לא מסרה גירסה באשר לשעות העבודה בפועל. 23. מששללתי לעיל את טענת התובע לענין גובה השכר שקיבל, ומשלא הובאה הוכחה באשר לשעות העבודה שעבד, הרי שלא ניתן לקבל את גירסת התובע שבכתב התביעה לעניין מספר שעות העבודה שעבד. 24. לפיכך, התביעה שעניינה שעות נוספות, נדחית. 25. הפרשות לגמל: בסיכומי התובע נטען כי על פי האישור שצרפה הנתבעת, ההפקדות לפנסיה החלו בחודש 7/09 והסתיימו בחודש 8/10. לטענתו, בשנת 2008 נוכה משכרו 0.83% אך סכומים אלה אינם מופיעים במסמך מחברת מגדל. לפיכך, לטענת התובע, יש לחשב את זכאותו מיום 1/1/09 לפי 1.67% מהשכר, סה"כ 671.5 ₪ ובניכוי סכומים שהופקדו בפועל, סה"כ לתשלום - 489.5 ₪. לטענתו, לסכום זה יש להוסיף סכומים שנוכו משכרו ואשר לא הועברו לביטוח מנהלים, בסך 399 ₪. 26. בסיכומי הנתבעים נטען כי על פי נספח 4 לתצהיר הנתבעת, הצטברו במגדל סך 600 ₪ ולכן זכאי התובע להפרש בסך 345 ₪. 27. עיון בנספח 4 לתצהיר מעלה כי רשומים בו הפקדות לחברת מגדל על שם התובע, מחודש 7/09. בגין השנים 2008 עד יוני 2009 כולל, הנתבעת לא מסרה תיעוד לאן הועברו הכספים. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע סך 399 ₪ שנוכה משכרו בתקופה הנ"ל ולא ברור לאן הועברו, אם בכלל. 28. כמו כן, עליה לשלם את חלק המעסיק בגין אותה תקופה. על פי האמור בסיכומי התובע, מדובר על 144 ₪ לתקופה 1/08 עד 5/08 ועוד 136 ₪ לתקופה 6/08 עד 12/08 ועוד 273 ₪ לתקופה 1/09 עד 7/09. סה"כ לתשלום חלק המעסיק - 553 ₪. 29. התביעה ברכיב פיצוי עקב אי הפרשה לגמל, מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע סך 885 ₪ (הסכום שנתבע בכתב התביעה ובסיכומים), בגין אי הפרשה לגמל, חלק העובד וחלק המעסיק. 30. פדיון חופשה על פי עדות הנתבעת, התובע היה אחראי על רישום ימי החופשה אך לא רשם את ימי החופשה של עצמו. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על כתפיי המעסיק. 31. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי בעקבות פיטורי התובע, שולמו לו פיצויי פיטורים בסך 24,338 ₪ וכן פדיון חופש בסך 4,396 ₪, אלא שבשוגג, סכום פדיון החופש הוכנס לתלוש השכר לחודש 11/09, כפיצויי פיטורים. 32. אחת הטענות שהעלה התובע כנגד תחשיב זה, היא כי על פי גירסת הנתבעת, שכרו של התובע עמד על 7,500 ₪ ולכן לא ברור כיצד חושבו פיצויי פיטורים על סך 24,000 ₪. על כך השיבה הנתבעת כי הסכום של 24,000 ₪ הוא תחשיב שערך התובע על פי תלושי השכר שהוצאו על שמו וכי "ההפרש של הפיצויים נמצא אי שם בשם אחר". לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו לעיל, בדבר האופן שבו שולם שכרו של התובע, טענה זו של הנתבעים מתקבלת. 33. הנתבעת צרפה לתצהירה, נספח 2, ריכוז זכויות של עובדים, הכוללת את שם העובד, שכר ממוצע, פיצויי פיטורים ופדיון חופש. ליד שמו של התובע מופיע פיצויי פיטורים 24,338 ₪ ופדיון חופש בסך 4,396 ₪. 34. מנהל הנתבעת 2 מר ירון תעסה העיד כי עקב טעות שלו, נרשם בתלוש השכר סכום אחד הכולל את שני המרכיבים הנ"ל. 35. בנסיבות אלה, הנתבעים הוכיחו את טענתם לפיה הסכום ששולם לתובע - 28,734 ₪, כולל בתוכו גם מרכיב של פדיון חופש בסך 4,396 ₪. 36. עוד עולה מתלוש 11/09 כי עבור תקופת העבודה אצל נתבעת 2, שולם לתובע פדיון חופש בסך 973 ₪. 37. עיון בטבלה שבסיכומי התובע, סעיף 47, מעלה כי עבור התקופה הראשונה תבע 6,233 ₪ לפי שכר יומי בסך 149 ₪. מכיוון ששכרו של התובע, זה המדווח על שמו בתלושי השכר, השתנה מחודש לחודש, החישוב הנכון של ימי חופש אמור להעשות לפי ממוצע שלושה חודשים ברבעון הטוב ביותר. ממילא, קבענו לעיל כי טענת התובע לפיה יש לחשב את זכויותיו לפי שכר ממוצע 3,725 ₪ (25X149) לא הוכחה. לפיכך, הסכום ששולם לתובע כפדיון חופש, סך 4,396 ₪, הוא הסכום שהגיע לו ולא מעבר לכך. 38. עבור התקופה השניה, זכאי ל- 22 ימים לשנה שמינית ו- 9.166 לתקופה הרלבנטית (3/09 עד 7/09). לפי שכר ממוצע יומי בסך 93.64 ₪, זכאי סה"כ לפדיון חופש בסך 858 ₪. 39. הסכום ששולם לו - 974 ₪, עולה על הסכום שתבע. 40. לאור האמור, התביעה שעניינה פדיון חופש, נדחית. 41. נסיעות עיון בתלושי השכר מעלה כי לאורך כל תקופת העבודה אצל נתבעת 1, שולם לתובע תשלום עבור נסיעות בסך 100 ₪ לחודש. התובע הצהיר כי הגיע לעבודה ברכבו הפרטי שכן אין תחבורה ציבורית מביתו למקום העבודה. בעדותו העיד שמהמרחק האווירי בין ביתו למקום העבודה הוא כ- 700 מטר. 42. הנתבעת טענה בעדותה שהתובע הגיע לעבודה ברגל, אך עדותה זו סותרת את עדות התובע. 43. התובע זכאי להפרש דמי נסיעות בין הסכום ששולם לו - 100 ₪ לחודש, לבין הסכום המגיע על פי צו ההרחבה. ראשית, כאמור, הנטל מוטל על כתפי המעסיק להוכיח אי זכאות לדמי נסיעות. במקרה זה, התובע טען שהגיע לעבודה ברכבו הפרטי וטענתו לא נסתרה. שנית, הנתבעת שילמה לתובע תשלום עבור נסיעות, באופן חלקי. בכך יש סתירה מינה וביה לטענתה לפיה התובע היה מגיע לעבודה ברגל. 44. התובע טען לזכאות לפי התעריף המקסימלי הקבוע בצו ההרחבה הרלבנטי, על פי תאריכים. יחד עם זאת, לא הוכיח מה עלות הנסיעות שהוציא בפועל, בין בתחבורה ציבורית ובין ברכב פרטי. שעה שאין בנמצא קו אוטובוס מביתו מקום העבודה, כפי שטען, אני סבורה שהוצאות נסיעה בסך 10 ₪ ליום, סה"כ 250 ₪ לחודש, משקפים נכונה את הוצאות הנסיעה של התובע. כאמור, התובע קיבל 100 ₪ לחודש בתקופת עבודתו אצל נתבעת 1 וכן סך כולל של 284 ₪ עבור תקופת עבודתו אצל נתבעת 2. לאור האמור, על הנתבעים לשלם לתובע הפרשים בסך 150 ₪ עבור התקופה 6/03 עד 2/09 (69 חודשים) סה"כ 10,350 ₪ ועוד 966 ש"ח עבור התקופה 3/09 עד 7/09, סה"כ 11,316 ₪. 45. פיצוי עקב העדר שימוע התובע טען שפוטר על ידי מנהל הנתבעת 2, מהרגע להרגע וללא שקדם הליך שימוע מסודר. בעדותו תיאר את הליך הפיטורים: "לבקשתך שאספר את התהליך שבו הופסקה עבודתי אני משיב שזה היה בתקופה של ירון שהוא החליף את ברנדה. הוא התקשר אליי באחד הימים בשעות הצהריים ואמר שאקפוץ בערב למשרד ושהוא רוצה לדבר איתי. הגעתי למשרד והם מיינו את הדואר. הוא הכניס אותי למשרד ומסר לי מכתב פיטורים. הוא הראה לי אותו. זה היה בשבוע הראשון של החודש ובמכתב היה כתוב שאני מסיים את העבודה בסוף החודש. אמרתי שהוא צריך לתת לי חודש והוא תיקן בכתב יד ורשם 7 לחודש. לגבי פרוטוקול השימוע שצירף ירון, לא נעשה לי שום שימוע. כאשר אתה קורא לי את המכתב ... הוא נתן לי מכתב ושאלתי מה הסיבה שמפטרים אותי והוא אמר שרשום צמצום כוח אדם. לשאלתך אם הוא ישב איתי בעבר ואמר לי מה הציפיות שלו ממני אני משיב שהוא נכנס חדש והוא אל הכיר את התחום ומה התפקיד דורש והיו לנו הרבה שיחות. לא היתה שיחה שבה הוא אמר שאני לא מתפקד. היו דברים שהוא אמר לי בהקשר לעבודה אבל לא משהו ספציפי עליי. השעה שהגעתי אליו למשרד היתה בין 5 ל- 7 אחה"צ. הוא אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי בערב. את המכתב קבלתי באותו רגע". 46. התובע הופנה לנספח לתצהירו של ירון תעסה, פרוטוקול ישיבת שימוע מיום 7/10/09. התובע טען שלא קרא את המסמך שכן לא הבין את כתב היד. 47. מר ירון תעסה טען בתצהירו שנערכו עם התובע מספר שיחות עד שזומן לשימוע שבו נערך פורוטוקול, שצורף לתצהירו. מדובר במסמך בכתב ידו של העד, קשה לקריאה. בעדותו טען שהזמין את התובע לשימוע, בטלפון ולא בכתב. הזימון היה, לטענתו, באותו יום של הפגישה. העד הופנה לכך שבמכתב הפיטורים נכתב שהתובע פוטר עקב צמצומים. לדבריו, כך עשה על מנת שלא לפגוע בתובע שכן: "אם הייתי כותב את הסיבה האמיתית, אף אחד אחר לא היה מקבל אותו לעבודה". העד אישר שמכתב הפיטורים היה מוכן במגירה, בעת שיחת "השימוע". 48. סיכום חומר הראיות מעלה שהנתבעים לא הוכיחו כי קודם לפיטורי התובע, נערך הליך שימוע כדין, הכולל ידיעה של העובד, לפני השיחה, כי הוא מועמד לפיטורים. טענת הנתבעת 2 לשיחות קודמות עם התובע, לא הוכחה. יתכן שבעקבות כניסתה של נתבעת 2 בנעלי נתבעת 1, בחודש מרץ 2009, נוכח מנהל נתבעת 2 שאין הוא מרוצה מתפקודו של התובע. הדבר בהחלט לגיטימי. כמו גם ההחלטה לפטרו ככל שנתבעת 2 אינה מרוצה משרותיו. הבעייתיות טמונה באופן שבו נעשו הדברים. לא הוכח שניתנה לתובע התראה כי עליו לשנות את דרכיו עת כניסתה של נתבעת 2 לניהול. כמו כן, לא הוכח שהתובע ידע שהוא מוזמן לשיחת שימוע שבעקבותיה יכול למצוא עצמו מפוטר. 49. בשים לב לתקופת העבודה הכוללת, למעלה משמונה שנים, ולתפקיד שמילא התובע בנתבעת לרבות אחריות על עובדים ועל מערך ההפצה, הפיצוי שתבע התובע, בסך 10,000 ₪, הוא פיצוי ראוי בנסיבות העניין. 50. טענת קיזוז טענת הקיזוז של הנתבעים לא הוכחה באופן המאפשר קיזוז סכומים כלשהם מהסכומים שלהם זכאי התובע. 51. סוף דבר תביעת התובע מתקבלת באופן חלקי בלבד. הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע: א. פיצוי ברכיב גמל בסך 885 ₪. ב. דמי נסיעות בסך 11,316 ₪. ג. פיצוי עקב העדר שימוע בסך 10,000 ₪. 52. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/8/09 ועד לתשלום בפועל. 53. הוצאות משפט התביעה הוגשה על סך 253,758 ₪, מרביתה בטענה כי לא שולם לתובע שכר מינימום ותשלום עבור שעות נוספות. טענות אלה נדחו מכל וכל. מעבר לכך שנדחו, נמצא שהתובע הוציא תלושי שכר על שם אנשים אחרים, שכלל לא עבדו, ולקח את הסכומים לעצמו, עובדה שהתעלם ממנה כליל בכתב התביעה. 54. בנסיבות אלה אני סבורה שעל התובע לפצות את הנתבעים בגין ההוצאות שנאלצו להוציא כדי להתגונן מפני תביעה בהיקף כה רחב. הגשת התביעה בסכומים שנתבעו, מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט וחוסר תום לב, ועל התובע לפצות את הנתבעים בגין התנהלותו זו. לפיכך, על אף שהתביעה התקבלה בחלקה הקטן, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים ביחד ולחוד הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, צמודים כחוק מהיום. לצדדים זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. תקופת ניסיוןפיטוריםעובדי מדינה