מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות מתדלקים: עניינה של תביעת התובע היא לתשלום זכויות שונות, עקב תקופת עבודתו בנתבעת וסיומה. הנתבעת, סונול אבו מנאע בע"מ, הינה חברה בע"מ המפעילה תחנת דלק בזיכיון, במג'ד אלכרום. התובע החל עבודתו בנתבעת ביום 1/10/2005 כמתדלק, עד להפסקת עבודתו ביום 5/8/2007. התובע היה עובד במשכורת. דיון והכרעה תביעת התובע היא לתשלום: פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, שעות נוספות, דמי הבראה ופדיון חופשה. תחילה נבחן את נסיבות סיום עבודתו של התובע וזכאותו לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת ובהמשך נבחן את זכאותו של התובע לשאר רכיבי התביעה הנתבעים על ידו. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע. מטעם הנתבעת, הוגש תצהיר עדות ראשית של מנהל הנתבעת, מר אחמד מנאע, ומר אוסמה מנאע, עובד בנתבעת. כולם נחקרו לפנינו על תצהיריהם. נסיבות סיום עבודתו של התובע התובע ציין בתצהירו כי בכל תקופת עבודתו בנתבעת עבד ימים רבים ושעות ארוכות, ברם, תלוש השכר שקיבל לא שיקף את מלוא שכרו ואת היקף עבודתו בפועל. התובע ציין כי פנה למר אחמד מנאע, מנהל הנתבעת, מספר פעמים, בבקשה כי תלוש השכר ישקף הן את שכרו בפועל והן את היקף עבודתו האמיתי, אך בקשותיו אלו הושבו ריקם. תחת זאת החל מר מנאע לבוא בתלונות אל התובע בקשר עם התנהגותו כלפי לקוחות התחנה. עוד ציין התובע בתצהירו כי במהלך חודש 8/2007 נדרש על ידי הנתבעת לצאת לחופשה כפויה למשך שבוע ימים, באופן מפתיע וללא כל הודעה מראש. נוכח דרישה זו שהה התובע יום אחד בביתו, ברם לאחר מכן הגיע לתחנת הדלק על מנת לשוחח עם מנהל הנתבעת ולברר את פשר החופשה הכפויה. לגרסת התובע, מר אחמד מנאע הציג בפניו דרישת תשלום בגין נזקים שנגרמו, לטענתו, ללקוחות התחנה על ידי התובע, תוך שמר מנאע אומר לתובע שאם לא ישלם נזקים אלו, אזי יפוטר מעבודתו. התובע הכחיש את הנזקים המיוחסים לו וסירב לשלם את הנזקים הנטענים ועקב כך פוטר מעבודתו לאלתר. התובע טוען, כי היה עובד חרוץ ומעולם לא הועלו בפניו תלונות כלשהן בקשר עם עבודתו וכי תלונות אלו באו לעולם אך ורק על מנת למנוע ממנו לקבל את זכויותיו כדין. הנתבעת טוענת מנגד, כי התובע התפטר מעבודתו לאחר שנתפס גונב כספים מהנתבעת. מר מנאע ציין בתצהירו כי התובע נהג לגנוב כספים מהנתבעת במשך תקופה ארוכה, אך הוא ריחם עליו ולכן לא אמר לו דבר. מר מנאע ציין כי במשך תקופה ארוכה שם ליבו לכך כי קיימים חוסרים בקופת הנתבעת (חוסרים בפידיון המזומנים) והוא חשד בתובע, מן הטעם שהתובע עבד במשרה חלקית ובשכר נמוך, אך למרות זאת ביצע שיפוץ גדול בביתו. מר מנאע ציין כי בתחילה לא עלה בידו לעלות על פשר החוסרים במזומן, אך יום אחד תפס את התובע "על חם" כאשר התובע השתמש בכרטיס אשראי גנוב על מנת לשלם בגין דלקים שרכשו לקוחות התחנה, ואילו הוא גבה מהם את הכסף המזומן ושלשלו לכיסו. לדברי מר מנאע הוא התקשר לבעל כרטיס האשראי והלה אמר לו כי מעולם לא ביקר בתחנת הדלק האמורה והוא בכלל מתגורר במרכז הארץ. משהבין מר מנאע את שיטת העבודה של התובע, פנה אליו והטיח בו את הדברים. לשיחה זו היה עד גם מר אוסמה מנאע, עובד נוסף בתחנה. מר מנאע טוען כי במעמד זה התובע התחנן על נפשו וביקש שלא תוגש נגדו תלונה במשטרה והוא יתפטר מעבודתו, תוך שהוא מבטיח להחזיר את כל הכספים. מר אוסמה מנאע, חזר, בתצהירו, על גרסתו של מר אחמד מנאע, מנהל הנתבעת בסוגיה זו. לאחר שעיינו בכל החומר שהונח לפנינו ובטענות הצדדים, התרשמותנו היא, שמנהל הנתבעת, מר אחמד מנאע, לא הציג לפנינו את תמונת המצב האמיתית בכל הקשור לנסיבות סיום עבודתו של התובע ומצאנו את עדותו, בהקשר זה, כבלתי אמינה ובלתי מהימנה. גרסתו של מר אחמד מנאע, איננה עקבית והסתירות הקיימות בה לא יושבו על ידי הנתבעת. ראשית נציין כי התלונה במשטרה, שהגיש מר מנאע נגד התובע, נסגרה. בתלונתו במשטרה טען מר מנאע כי התובע נהג לגנוב מלקוחותיו בערך 50 ₪ כל פעם והוא קיבל על כך תלונות מלקוחות והתלונה עצמה הוגשה על גניבה של 600 ₪ בלבד. כך גם בתלונתו במשטרה לא ציין מר אחמד מנאע כי התובע גונב באמצעות שימוש בכרטיס אשראי. לפנינו העיד מר מנאע כי במשמרת של התובע תמיד היה חוסר של 100-200 ₪ בדו"חות הכספיים, שהיו עושים בסגירת המשמרת. בהמשך ציין שזה לא היה בכל יום שעבד התובע, ברם זה היה לאורך תקופה ארוכה (ר' עמ' 20 לפרוטוקול ש' 20-28). בשונה מכך בהמשך עדותו העיד מר מנאע, כי התובע היה מכסה את החוסרים בכסף באמצעות תשלום בכרטיס אשראי גנוב (ר' עמ' 23 לפרוטוקול ש' 1-2). אם התובע היה משלם את החסר באמצעות תשלום בכרטיס אשראי, לא ברור כיצד היו חוסרים בקופה בסוף היום?! כמו כן לא ברור כיצד זה התובע גנב מהלקוחות 50 ₪ אם שיטת הפעולה הייתה לשלם בכרטיס אשראי ולשלשל את המזומנים לכיסו?! עוד יוטעם כי בתחילה טען מר אחמר מנאע, כי רק כשהבין את שיטת הפעולה של התובע פנה אליו ודרש ממנו להפסיק ובאותו מעמד התובע התפטר מעבודתו, ואחר כך בשונה מכך, טען כי פנה אל התובע כמה וכמה פעמים בדרישה להפסיק את הגניבות. עוד העיד מר מנאע לפנינו, כי בעל הכרטיס התלונן בפני חברת סונול, וחברת סונול השיבה לבעל הכרטיס את הכסף וחייבה את התחנה, ברם כל ראיה לא הובאה לפנינו בתמיכה לכך (ר' עמ' 23 לפרוטוקול ש' 3). כמו כן, העיד מר מנאע לפנינו, כי הוא ידע על הגניבות של התובע תקופה ארוכה, ברם לא פיטר את התובע ולא הפסיק זאת, לטענתו, הואיל והתובע קנה תרופות בכסף ועשה שיפוץ בביתו. לא שוכנענו באמיתות טענה זו של מר מנאע, משאין זה סביר שימחל לתובע על גניבותיו משך תקופה כה ארוכה, משום שהתובע עורך שיפוץ בביתו או משום שהתובע זקוק לתרופות, ולאחר תקופה ארוכה שהוא יודע על גבינות, ידרוש פתאום מהתובע את כל כספו בחזרה. באשר לעד אוסמה מנאע שהעיד מטעם הנתבעת, אומנם עד זה תמך בתצהירו ובעדותו בגרסת מנהל הנתבעת, ברם עד זה קרוב משפחתו של מנהל הנתבעת והוא עובד עדיין בנתבעת ולא מצאנו את עדותו כאמינה וכמהימנה. יוטעם כי כאשר מדובר בטענת גניבה ממעביד, יש צורך במידת הוכחה מוגברת, מעבר לזו הדרושה במשפט אזרחי רגיל, היינו, מעבר למאזן ההסתברות (ר' ע"ע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל, ניתן ביום 25/4/2006), וטענה זו של הנתבעת בענייננו לא הוכחה כלל. מאידך, מקובלת עלינו גרסתו של התובע שהינה סבירה, סדורה ועקבית. משפוטר התובע, לאלתר, זכאי הוא לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. לצורך קביעת שיעור הפיצויים וחלף ההודעה המוקדמת יש לבחון מהו שכרו הקובע של התובע, משהצדדים חלוקים באשר לשיעור שכרו האמיתי של התובע. שכרו הקובע של התובע התובע טוען כי שכרו החודשי עמד על סך של 4,600 ₪ נטו, כאשר סך של 2,700 ₪ נרשם בתלוש השכר ואילו 1,900 ₪ נוספים שולמו לו על ידי מר אחמד מנאע במזומן, מבלי שתועדו בתלוש השכר. מנגד טוענת הנתבעת, כי שכרו של התובע הוא כפי שמצוין בתלוש השכר 2700 ₪ נטו, וכי תלושי השכר משקפים נאמנה את שכרו האמיתי והנכון של התובע. כלל ידוע הוא, כי נטל ההוכחה בדבר אי נכונות הרישום בתלושי השכר - מוטל על הטוען: "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (ר' דב"ע מז/3-146 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 19); התובע לא הביא כל ראיה להוכחת טענתו זו מלבד עדותו, לפיכך לא ניתן לקבל טענה זו של התובע ואנו קובעים כי שכרו החודשי של התובע עמד על סך של 2,700 ₪ נטו שהוא 2,800 ₪ ברוטו. בטרם נחשב את פיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת שומה עלינו לבחון האם התובע עבד משרה חלקית, או שמא משרה מלאה בת 186 שעות. ככל שהתובע עבד משרה מלאה - סך 2,800 ₪ שבתלוש השכר הוא מתחת לשכר המינימום החודשי, שעמד בעת הרלוונטית על סך 3,710.18 ₪. בחינת היקף משרתו של התובע וחישוב פיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת, יעשו לאחר בחינת זכאות התובע לגמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית. גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית התובע טוען, כי עבד שעות ארוכות מדי יום, ולא קיבל עבורן כל תמורה. לשיטתו כל משמרת היא בת 9 שעות, ולעתים קרובות עבד משמרות כפולות או מספר שעות נוספות לאחר סיום משמרתו. עוד טוען התובע כי פעמים רבות נאלץ לעבוד בשבתות ובחגים וגם זאת מבלי שקיבל כל תמורה. על כך דורש התובע שכר בגין עבודה בשעות נוספות. התובע הציג לפנינו יומנים ובהם רישום שעות עבודתו במשך תקופת עבודתו בנתבעת. מנגד טוענת הנתבעת, כי התובע עבד במשרה חלקית, במשכורת חודשית ולא עבד שעות נוספות, ואף בפועל עבד פחות ממשרה מלאה. לגרסת הנתבעת, התובע עבד 6 שעות ביום בלבד. שאלת נטל ההוכחה בגין עבודה בשעות נוספות עברה שינוי משמעותי עם חקיקת חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24) התשס"ח-2008, אשר נכנס לתוקפו בחודש פברואר 2009. לאחר התיקון לחוק, נטל ההוכחה מוטל על המעסיק להוכיח שהעובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת. אמנם, הוראותיו של תיקון 24 לחוק אינן חלות על נסיבות המקרה שלפנינו, ברם עוד בטרם התיקון לחוק, קבע בית הדין הארצי כי יש מקום להגמיש את הכללים בדבר נטל הראיה בהוכחת השעות הנוספות: "מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראיה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות, בנסיבות שונות: מקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות; מקרים בהם קיימת תופעה של העבדה בשעות נוספות ללא תשלום גמול שעות נוספות כמתחייב מהדין; מקרים בהם הדרישה להוכחה מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה". (ר' ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, ניתן ביום 12.11.08; סעיף 31 לפסק הדין; להלן - פסק דין ימית) ובהמשך פסק דין ימית קבע בית הדין הארצי את אופן הוכחת השעות הנוספות: "בשלב הראשון - על העובד להוכיח מתכונת קבועה של עבודתו, ובכך מועבר אל המעסיק נטל ההוכחה; בשלב השני - על המעסיק להוכיח את מספר שעות העבודה של העובד ואת היעדרויותיו של העובד. בהעדר הוכחה מדויקת, המעסיק אינו מרים נטל זה; בשלב השלישי - ככל שהמעסיק לא הרים את נטל הראייה המוטל עליו, על יסוד מתכונת העבודה הקבועה שהוכחה על ידי העובד והנתונים המוכחים בנוגע לשכרו, בית הדין קובע את שיעור הסכום המגיע לו, כאשר ניתן לעשות זאת על דרך של אומדנא" (ר' סעיף 61 לפסק דין ימית). סעיף 25(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 קובע כי על מעסיק חלה חובה לנהל רישום שעות עבודה: "מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית, ובו יירשמו הפרטים שייקבעו בתקנות." כאמור, התובע טוען כי עבד שעות ארוכות בגינן לא קיבל כל תמורה. התובע העיד לפנינו כי הוא מחזיק יומנים בהם נהג לרשום את שעות עבודתו (ר' עמ' 8 לפרוטוקול ש' 23-26). בנוסף העיד התובע כי "הייתי מדפיס כרטיס כל יום בעבודה. היה שעון נוכחות ואני העברתי את הכרטיס... השעון נוכחות היה בחדר של המתדלקים" (ר' עמ' 10 לפרוטוקול ש' 20-25). מנגד העיד לפנינו מר אחמד מנאע, מנהל הנתבעת, כי לא היו כרטיסי נוכחות בתחנה וכי "הוא היה נכנס לפקידה או אליי, רושמים בדף את שעות העבודה, ובסוף החודש העברתי את הנתונים לרואה החשבון, ואת הדפים האלה קרענו" (ר' עמ' 25 ש' 20, ש' 22-23). יוטעם כי הנתבעת לא הציגה לפנינו נתונים אלה או ראיות לנתונים בדבר שעות העבודה של התובע. יתרה מכך, העד מטעם הנתבעת, מר אוסמה מנאע, שעבד אף הוא בתחנה כמתדלק העיד לפנינו כי: "יש כרטיס נוכחות, שרושם מתי הגעתי. לכל אחד יש כרטיס נוכחות. בתחילת משמרת אני מדפיס את הכרטיס בחדר של המתדלקים ופותח את השלט שלי. השלט שלי הוא מס' 3. כשהייתי מסיים הייתי מעביר את כרטיס הנוכחות שלי והיו נרשמות השעות שהתחלתי לעבוד ושסיימתי לעבוד" (ר' עמ' 27 לפרוטוקול ש' 24-27; ההגדשה שלנו, מ.א.ח.). מששעות העבודה של העובדים בנתבעת נרשמים בכרטיסי נוכחות, ברי כי הנתבעת יכולה היתה להמציא לבית הדין את דו"חות הנוכחות של התובע, באמצעותם ניתן היה להוכיח באופן ברור ומדויק את מספר שעות עבודתו התובע, דא עקא שהנתבעת לא המציאה דו"חות אלה! משהנתבעת לא המציאה לבית הדין את דו"חות שעות הנוכחות והעבודה, הרי שהנתבעת לא השכילה להרים את נטל הראיה המוטל עליה ולפי פסק דין ימית על בית הדין לקבוע, בשלב השלישי, את מתכונת העבודה הקבועה שהוכחה וניתן לעשות זאת כאמור בדרך של אומדנא. מרישומי התובע שוכנענו כי התובע אכן עבד שעות רבות, וכן עבד בימי שישי ושבת ואנו קובעים כי התובע עבד משרה מלאה והשכיל להוכיח עבודה בשעות נוספות, כנדרש בפסק דין ימית. ברם, אין בידינו לקבל את תחשיב התובע, באשר לסכומים להם הוא זכאי לטענתו בגין שעות נוספות ועבודה ביום המנוחה. ראשית, הסכום הכולל לו עותר התובע בעניין זה, מבוסס על טענתו של התובע לפיה שכרו עמד על סך של 4,600 ₪ נטו לחודש, דבר שלא קיבלנו. שנית, בימי שישי חישב התובע את שכרו לפי 150% לכל שעות העבודה באותו היום וגם בכך נפלה שגגה. עוד נציין כי מחד חישב התובע שעות נוספות בימי חול החל מהשעה התשיעית לעבודתו, ומאידך טען כי עבד 5 ימי עבודה בשבוע וחישב את יום שישי כשעות עבודה נוספות. במקרים כגון דא, בהם בית הדין קובע כי העובד עבד שעות נוספות, אולם הוא אינו מקבל את התחשיב שהוגש על ידי העובד, אין לדחות את תביעתו של העובד, אלא יש לקבוע מה הסכום הנכון המגיע לעובד, וקביעת הסכום יכולה להיעשות על ידי בית הדין במספר דרכים וביניהן על יסוד הראיות שבפניו, בין בדרך של תחשיב מדויק ובין בדרך של אומדנא. בהתחשב בעובדה שבית הדין אינו קשור בדיני הראיות, הדרך בה יפעל נתונה לשיקול דעתו על פי מכלול נסיבות המקרה (ר' ע"ע 188/06 סמי בוג'ו - קל בניין בע"מ, ניתן ביום 28/11/10). במקרה דנן, לאחר ששקלנו את מכלול נסיבות המקרה מחליטים אנו לפסוק לתובע סכום על דרך האומדנא. לפיכך אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 25,000 ₪ גמול שעות נוספות ותמורת עבודה ביום המנוחה. חישוב פיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת מהאמור לעיל עולה כי התובע עבד משרה מלאה וכן שעות נוספות. בנסיבות אלה השכר החודשי שקיבל בסך 2,800 ₪ למשרה מלאה בת 186 שעות, הוא מתחת לשכר המינימום ולפיכך יש לחשב את זכויות התובע לפי שכר המינימום ולא לפי השכר הרשום בתלושיו. שכר המינימום החודשי הרלוונטי לענייננו היה בסך 3,710.18 ₪ ושכר המינימום היומי היה בסך 171.24 ₪. משכך זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 6,802 ₪ ולחלף הודעה מוקדמת בסך של .3,710.18 ₪. פדיון חופשה התובע עותר לפדיון של 22 ימי חופשה שלא נוצלו, כפי שמפורט בתלוש השכר האחרון של התובע לחודש 7/2007. הנתבעת לא טענה דבר לעניין זה מעבר להכחשה כללית וטענת קיזוז. לפיכך אנו קובעים כי בהסתמך על תלוש השכר של התובע לחודש 7/2007 זכאי התובע לפדיון חופשה של 22 ימים. את החישוב יש לעשות לפי שכר המינימום היומי הרלוונטי שעמד בחודש 7/2007 על סך של 171.24 ₪. ולפיכך אנו קובעים כי התובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 3,767.28 ₪. דמי הבראה התובע טוען כי במשך כל תקופת עבודתו לא קיבל דמי הבראה. הנתבעת מנגד הכחישה את זכאותו של התובע לדמי הבראה. מתלושי השכר של התובע עולה כי במשך כל תקופת עבודתו לא קיבל התובע דמי הבראה ומשום כך זכאי התובע לתשלום בגין עשרה ימי הבראה עבור כל תקופת עבודתו - 10 ימי הבראה X 318 ₪ = בסך הכל 3,180 ₪. הפרשי שכר התובע טוען כי לא קיבל את שכרו בגין עבודתו בחודש 7/2007 וכן עבור עבודתו בימים הראשונים של חודש 8/2007. הנתבעת הכחישה זכאותו של התובע לתשלום שכרו, ברם לא פירטה דבר לעניין זה, מלבד טענה כללית כי התובע לא עבד. הנתבעת אמנם טענה שהתובע לא עבד בחודש אוגוסט 2007, ברם אין בידינו לקבל טענה זו. לגרסת הנתבעת, התובע הפסיק את עבודתו ביום שנתגלה כי הוא גונב כספים מהנתבעת. בתלונה למשטרה ציין מר אחמד מנאע כי "כל האירוע היה בתאריך 5/8/2007". מכאן למדים אנו כי בחודש 7/2007 עבד התובע חודש מלא. לפיכך אנו קובעים כי התובע זכאי לשכר עבודה בסך של 3,710.18 ₪ בגין חודש יולי 2007 וכן לשכר בגין 5 ימי עבודה בחודש אוגוסט 2007 בסך 856.2 ₪ ובסך הכל זכאי התובע לשכר עבודה בסך 4,566.38 ₪. פיצויי הלנה התובע מבקש שבית הדין יפסק לו פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. לאחר ששקלנו את כל השיקולים הרלוונטיים לענייננו אנו מחליטים להפחית את פיצויי ההלנה לכדי הפרשי הצמדה וריבית כחוק. טענת קיזוז של הנתבעת בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי יש לקזז כל סכום אשר יגיע לתובע, אם יגיע, עקב עבודתו בנתבעת. ברם, טענה זו של הנתבעת נטענה בעלמה, לא פורטה ואף לא הוכחה, ולו בראשית ראיה ומשכך היא נדחית. בשולי הדברים ב"כ התובע ביקש לחייב את הנתבעת בהוצאות הדיון מיום 2/10/2011 אשר היה קבוע לחקירת עד מטעם הנתבעת. הצדדים הופיעו לדיון, ברם דיון ההוכחות לא התקיים משהנתבעת טענה לפנינו שלא עלה בידה לאתר את עורך המסמך (העד). סוברים אנו כי משהנתבעת ידעה עוד בטרם הדיון כי לא עלה בידה לאתר את העד, היה עליה להודיע על כך מבעוד מועד לבית הדין ולתובע. משלא עשתה כך הנתבעת, יש לחייבה בתשלום הוצאות לתובע ואלה ילקחו בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות. סוף - דבר משאלה הם פני הדברים אנו מקבלים את תביעת התובע ומחייבים את הנתבעת, לשלם לתובע, את הסכומים כדלקמן: גמול שעות נוספות ועבודה במנוחה השבועית בסך 25,000 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/2007 ועד ליום התשלום המלא בפועל. פיצויי פיטורים בסך 6,802 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/2007 ועד ליום התשלום המלא בפועל. חלף הודעה מוקדמת בסך 3,710.18 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/2007 ועד ליום התשלום המלא בפועל. פדיון חופשה בסך 3,767.28 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/2007 ועד ליום התשלום המלא בפועל. דמי הבראה בסך 3,180 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/7/2007 ועד ליום התשלום המלא בפועל. שכר עבודה לחודשים יולי ואוגוסט 2007 בסך 4,566.38 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/8/2007 ועד ליום התשלום המלא בפועל. התשלומים הנ"ל ישולמו לתובע בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין עד ליום התשלום המלא בפועל. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. תחנת דלק