הפעלת לחץ על עובד לפרוש

התובע טוען כי הנתבעים הפעילו עליו לחצים לפרוש. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפעלת לחץ על עובד לפרוש: עסקינן במסכת אירועים אשר מקורם במערכת יחסי עבודה שבין התובע לבין עיריית רחובות וסופה בהתדיינות משפטית ארוכה אשר מגיעה אל פתחו של בית הדין זו הפעם השנייה. רקע דיוני 1. התובע בתיק עב' 1665/08, מר ויטוריו דבש עבד בעיריית רחובות, היא הנתבעת הפורמאלית בתיק והתובעת בתיק עב' 6086/08 (להלן: העירייה), החל ביום 14.8.87 ועד לפרישתו המוקדמת ביום 1.9.01. 2. נסיבות הפרישה שנויות במחלוקת בין הצדדים ונגיע אליהם בהמשך. לאחר פרישתו הגיש התובע תביעה כנגד העירייה בבי"ד זה בתיק עב' 1749/02 (להלן: התביעה הראשונה) ובה תבע חודשי הסתגלות נוספים, פיצוי בגין הלנת מענק הפרישה לו ביקש לשוות תוקף של פיצויי פיטורים, החזר הקיזוז ממענק הפרישה, הפרשי גמול ניהול, פדיון 6 ימי חופשה והפרשי תשלום מענק ופדיון חופשה. כן ביקש החזר הוצאות שהוציא סביב מכולה שהציב בשטחי השוק העירוני בו מילא תפקיד של מנהל השוק ב-10 השנים האחרונות לעבודתו. בית הדין דחה את תביעתו לתשלום עבור תקופת הסתגלות, הפרשי גמול ניהול, הוצאות הסבת המכולה למשרד ודמי שימוש במכולה, ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. התביעות להפרשי תשלום לעניין המענק ופדיון החופשה נדחו אולם העירייה הופנתה לחוות דעת הממונה על השכר לתיקון התשלום בגין רכיבים אלו. לעומת זאת, התביעה להחזר הסכום שקוזז ממענק הפרישה ולפדיון 6 ימי חופשה התקבלה. פסק הדין ניתן ביום 6.2.08. 3. פסק הדין בתביעה הראשונה מציין, כי התובע העלה טענות כנגד העירייה וועד העובדים הנוגעות ללחצים שהופעלו עליו על מנת שיסכים להסדר הפרישה שהוצע לו. טענות אלה לא נטענו במסגרת כתב התביעה ולכן לא התייחס אליהם בית הדין במסגרת פסק דינו. בדיון שנערך ביום 19.11.03 הצהירה ב"כ התובע כי בכוונתו להגיש תביעה נפרדת נגד העירייה בטענה של תרמית בהקשר של חתימת הסכם הפרישה. 4. ואכן ביום 16.1.08, ועוד בטרם ניתן פסק הדין בתביעה הראשונה, הגיש התובע תביעה חדשה (1665/08) כנגד הנתבעים המצוינים לעיל וכנגד נתבעים נוספים אשר נמחקו בשלבי ההליך השונים. 5. במסגרת התביעה החדשה אשר בפנינו התובע מבקש סעד כספי אותו העמיד על 500,000₪ כפיצוי על הפגיעה שספג בהסכם הפרישה שלו לנוכח התערבותו של הממונה על השכר באוצר (להלן: הממונה על השכר). התובע טוען כי הנתבעים הפרו את חובות תום הלב, הנאמנות וההגינות שלהם, תוך הסתרת מידע מן התובע בניגוד לחובתם החוזית ותוך הפרה של כללי המשפט הציבורי, כללי הסבירות והמידתיות בהם מחויב המעסיק ביחסיו עם עובדיו. זאת, משלא הביאו את הסכם הפרישה שנחתם מול התובע לאישור מוקדם של הממונה על השכר, מה שהוביל להתערבות הממונה בהסכם לאחר פרישת התובע מעבודתו ולפגיעה רטרואקטיבית בזכויותיו שהייתה נמנעת לו ההסכם היה מובא לאישור מבעוד במועד. עוד טוען התובע כי הנתבעים לא קיימו חובות חקוקות, גרמו במעשיהם ובמחדלם להפרת חוזה העבודה בין התובע לעירייה, תוך יצירת מצג לפיו הם מורשים לפעול כשליחיה ואורגניה המוסמכים של העירייה בהתאם לסעיף 6 לחוק השליחות, התשכ"ז-1965, וכי חבותם לפצותו נובעת בין היתר גם מההוראות הקבועות בפקודת העיריות לרבות סעיפים 200, 203, 221-222 לפקודה. 6. ביום 4.11.08 נדונה והתקבלה בקשת הנתבע 5, מר עודד עמרם אשר שימש כיו"ר ועד העובדים לדחיית התובענה נגדו מהטעם שהתובע לא פעל למיצוי ההליכים הקבועים בחוקת ההסתדרות בטרם פנה לבית הדין להגיש תביעתו. 7. ביום 13.5.08 הוגשה תביעה מטעם העירייה בתיק עב' 6086/08 ובו היא תובעת מהתובע את השבת הסכומים החורגים אשר קיבל בהסכם הפרישה. זאת, לאור מכתבו של הממונה על השכר אשר נשלח ביום 15.9.03, לאחר שהוגשה תביעתו הראשונה של התובע בשנת 2002 במסגרתה אף הוגשה עמדה מטעם הממונה. במסגרת תביעתה תובעת העירייה כי התובע ישיב לידיה סכום של 33,232.30 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.02 לפי הוראת הממונה על השכר או לחלופין מיום 15.9.03, יום מתן החלטתו של הממונה. 8. ביום 23.6.09 ניתנה החלטה לפיה התיקים יאוחדו וישמעו יחדיו. 9. במהלך דיון ביום 24.12.09 ניתנה החלטה, ולפיה לאור הסכמת התובע לפיה תימחק המדינה כנתבעת בהליך (נתבעת 6) בעוד שהממונה על השכר יירשם כצד מתייצב בתיק. 10. ביום 9.3.10 ניתנה החלטה בבקשה למחיקה על הסף לפיה העירייה תיוותר כנתבעת פורמאלית בלבד ואילו התביעה כנגד הנתבעים 1-3 תיוותר על כנה. 11. במהלך דיון ביום 20.11.12 הסכים התובע לדחיית התביעה כנגד הנתבעת 4, עו"ד שולמית שמעון, אשר שימשה בזמנים הרלוונטיים לתביעה כיועצת המשפטית של עיריית רחובות. עו"ד שמעון הגישה סיכומים בהתייחס להוצאות ניהול ההליך אותם לבקשתה, יש להשית על התובע. 12. לאור האמור ובסופו של יום, התביעה היא כנגד שלושת הנתבעים המצוינים לעיל, כאשר העירייה הינה נתבעת פורמאלית בלבד. השתלשלות האירועים - גרסת התובע 13. להלן גרסת התובע ביחס לנסיבות אשר הובילו לחתימתו על הסכם הפרישה: א. עד שנת 1998 התובע קיבל שבחים על פועלו כאשר ממועד זה נעשו ניסיונות לפגוע בתפקודו המקצועי ולייצר עילות פיטורים כנגדו. כך, נאלץ התובע לקחת על עצמו תפקיד של פקח המצוי בניגוד עניינים לתפיסתו עם תפקידו כמנהל השוק, וזאת לאחר שהממונה עליו הודיע לו כי סירוב לקבלת התפקיד יוביל לפיטוריו המיידיים. התובע הסכים לקבל את התפקיד והחל בביצועו במקביל לביצוע מטלותיו השוטפות כמנהל השוק. לאורך הזמן, חלה הידרדרות ביחס אליו כאשר החלו להימנע מלהזמינו לישיבות או לאסור עליו לדבר במהלכן. ב. התובע קיבל מכתב מיום 2.5.00 לפיו מופסקת עבודתו כמנהל השוק לאלתר וכי הוא ישובץ בתפקיד אחר. (נספח 3 לתצהיר העדות הראשית) זאת לאור אירועים ותלונות על תפקודו, אשר לא הובאו לידיעתו באותו המועד ואף לא במועד מאוחר יותר. עוד הוא טוען כי בהמשך קיבל מכתב ולפיו שינוי השיבוץ שלו בוצע במסגרת הליך ניוד עובדים בעירייה, ולכן מדובר בזניחת הטענה כי שינוי התפקיד נעשה כתוצאה מתלונות על תפקודו. במסגרת הליך גילוי המסמכים בתיק התבקש פרוטוקול הדיון בעירייה המתייחס לניוד העובדים, בכדי למצוא את סיבת הניוד של התובע, אך לגרסת התובע העירייה טענה כי הפרוטוקול אינו רלוונטי לתביעתו ולפיכך זה לא נמסר לידיו. ג. התובע פנה ליו"ר ועד העובדים בעירייה אשר התערב למענו לאחר קבלת המכתב מיום 2.5.00 ושלח מכתב למנכ"ל העירייה בו הוא מלין על ההחלטה וקובע כי על התובע להמשיך בשגרת עבודתו. לאחר מכן, חדל יו"ר הועד והועד כולו ממתן סיוע לתובע במאבקו, וזאת לדבריו משום שהחליט להתמודד בבחירות לוועד. גם ניסיונות לקבל סיוע מההסתדרות לא צלחו. ד. בין החודשים מאי לספטמבר 2000, לאחר קבלת המכתב המורה לו כי תופסק עבודתו כמנהל השוק, המשיך התובע להגיע אל השוק ולנסות לבצע את עבודתו, אולם נתקל בקשיים ביניהם המחליף שמונה לו בתפקיד. במקביל התעניין מפעם לפעם בתפקיד החדש אליו ישובץ, אולם רק ביום 5.9.00 קיבל הודעה כי הוא מועבר לתפקיד של מנהל נושא. התובע פנה למר יגאל נדב, מנכ"ל אגף משאבי אנוש אליו הוציא את המכתב בשאלה מה המשימות הנדרשות ממנו וקיבל תשובה כי הוא נדרש להגיע אל הממונה הישיר שלו, מר שוקרי כל יום ולשאול מה עליו לעשות. התובע פנה אל מר שוקרי וזה שילח אותו בגיחוך וללא כל עבודה לביצוע. משכך, המשיך התובע להגיע לשוק ולשאול את הגורמים בעירייה איזה תפקיד עליו לבצע. כך, ישב בחוסר מעש במשך כמה חודשים בשוק מאחר ומונה מנהל אחר תחתיו תוך שהוא ממשיך בקבלת שכרו הרגיל. ה. ביום 23.10.00 קיבל התובע מכתב על שיבוצו מחדש בתפקיד אחראי על קריית המדע, וכאשר פנה לברר על תחומי אחריותו נאמר לו כי אין מה לעשות שם וכי הוא יכול לספור מכוניות. התובע פנה אל הוועד על מנת להיעזר בו אך ללא הועיל. התובע המשיך להתייצב מידי יום ביומו בעבודתו אך לא קיבל כל משימה, לא זומן לישיבות, לא לקח חלק פעיל בניהול פארק המדע ולא בניהול השוק. ו. בד בבד עם שינויי השיבוץ התכופים, הופעלו על התובע לחצים שיפרוש. זאת באמצעות סדרה של פגישות עם מנכ"ל העירייה תוך השמעת איומים על פיטורים והעברה לתפקיד של נהג פינוי פסולת במידה ויסרב לפרוש, וכן לחצים מצד יו"ר ועד העובדים. התובע הסכים לשקול את סוגית הפרישה והתנה אותה בכך שתהיה חוקית וכל עוד זה יאפשר את המשך פרנסתו בכבוד. ז. 12.2.01 נקבעה פגישה אצל המנכ"ל בהשתתפות מנהל אגף משאבי אנוש, מר נדב, יו"ר הועד וסגנו שהינו חשב העירייה. במהלך הפגישה הועלו מספר הצעות להם סירב התובע והודיע כי ברצונו להמשיך בעבודתו. או אז, נקראה מנהלת החשבונות, הגב' אירן צימרמן להשתתף בישיבה והיא ביצעה חישובים שונים מול מר נדב וחשב העירייה. התובע הסכים להצעה המשופרת לאחר חישובי הגב' צימרמן מתוך הנחה כי ההסכם חוקי ואין נדרש כל אישור לגביו ומאחר והתאימה לצרכיו. ח. לטענתו, ראש העיר אמנם לא נכח במעמד החתימה על ההסכם אך הוא היה מעורב ואף הפנה את התובע אל המנכ"ל והדבר אף בא לידי ביטוי במכתב שהוציא המנכ"ל מיום 25.10.00 (נספח 10 לתצהיר העדות הראשית). כך, הסכם הפרישה אשר נוסח בכתב יד הועבר לעיונו ולעיון היועצת המשפטית על מנת לקבל את אישורם הפורמאלי. ט. התובע התחרט על חתימתו על הסכם הפרישה ופנה בע"פ כבר למחרת היום למנכ"ל העירייה וכן ליו"ר ועד העובדים על מנת לבטל את ההסכם ולשוב לעבודה ואלה הודיעו לו כי הדבר לא ניתן מאחר וההסכם חתום. ניסיונותיו להיפגש עם ראש העיר גם הם לא צלחו, והתובע נאלץ לכתוב למנכ"ל ביום 12.3.01 (נספח 15 לתצהיר העדות הראשית). בתשובה התקבל מהמנכ"ל מכתב דחייה (נספח 16 לתצהיר העדות הראשית). טענות הצדדים 14. התובע טוען כי הנתבעים הפעילו עליו לחצים לפרוש, הבאים לידי ביטוי במסכת האירועים המתוארת לעיל. כך, הנתבעים הציגו בפניו מצג שווא לפיו התנאים המוצעים לו בהסכם הפרישה נבדקו על ידם והינם בהתאם לחוק או שהיו אדישים לאפשרות כי ההסכם אינו תואם את החוק ולא פעלו כמצופה מבעלי תפקידים בעירייה לקבלת האישורים הנדרשים לפי החוק. זאת, לאור עמדתו העקבית שהובעה בפני הגורמים השונים לפיה על ההסכם המתגבש להיות חוקי ולאפשר לו המשך קיום בכבוד. במידה והתובע היה יודע כי יש צורך באישור הממונה או כי קיים סיכוי כי הסכם הפרישה עליו הוא חתום אינו חוקי ולפיכך זכויותיו הפנסיוניות יקוצצו, אזי הוא לא היה מסכים לחתום על ההסכם ומבקש להמשיך בעבודתו בעירייה וכי יימצא תפקיד הולם עבורו. הנתבעים באדישותם הביאו להפרת חוזה העבודה בין התובע לעירייה. 15. בהתייחס לתביעה שהגישה נגדו העירייה (עב' 6086/08) טוען התובע, כי העובדה שהעירייה מציינת שלא יכלה לדעת שמדובר בתנאים חורגים וכי תוספות מסוימות ניתנו גם לפורשים אחרים, אין בה בכדי להצדיק את התנהלותה כלפיו ואין בה כדי להסיר ממנה אחריות. העירייה היא זו שהייתה אמורה להביא את ההסכם לאישור הממונה על השכר, ומשלא עשתה כן אין לחייב את התובע בהשבה. לחלופין, אם יקבע כי על התובע להשיב את הכספים שקיבל ביתר, יש לקזזם מול הסכומים שיפסקו לטובתו במסגרת התביעה הראשונה בתיק המאוחד. 16. לעומת זאת, בפי הנתבעים שורה של טענות זהות במהותן: ראשית, טוענים כי דין התביעה להידחות מהטעם כי מדובר בתביעת סרק, כי התובע הסכים בתביעה הראשונה שלא לתקוף את החלטת הממונה, כי מדובר בעילות נזיקיות אשר אינן בסמכותו של בית הדין לעבודה, וכי הם פעלו על מנת לסייע לתובע לקבל תנאי פרישה מיטיבים ככל האפשר. מעבר לכך, בפי הנתבעים טענות כלפי תפקודו של התובע כמנהל השוק, עשיית הדין העצמי בהצבת המכולה והמשך התייצבותו בשוק גם לאחר הצבתו בתפקידים אחרים וכן חוסר שביעות רצון מתפקודו אשר היה בהם בכדי לפתוח בהליכי משמעת או פיטורים. כמו כן, הנתבעים מתנערים מטענת התובע בדבר ידיעתם את המצב המשפטי לפיו ההסכם שנחתם מולו הינו חריג וטוענים כי ההסכם נחתם בתום לב, לאחר שנוהל משא ומתן ארוך מול התובע ולאחר שניתנה לתובע שהות להתייעץ עם גורמים שונים. הנתבעים חשבו כי ההטבות אשר ניתנות לתובע מבוססות על הסכמים קיבוציים ישנים אשר אינם מצריכים את אישורו של הממונה על השכר וכי באופן כללי אין צורך לאשר את הסכם הפרישה של התובע מול הממונה. 17. בהתייחס לתביעת העירייה (עב' 6068/08) נטען, כי משהתובע הסכים שלא לתקוף את החלטת הממונה ומשלא ערער על פסק הדין הראשון, הרי שהתובע היה מחויב להשיב את הסכומים שקיבל ביתר לידי העירייה. משלא עשה כן, העירייה נאלצה להגיש את תביעת ההשבה כנגד התובע לאור עמדת הממונה על השכר. העירייה בחתימתה על הסכם הפרישה של התובע, הסכימה להעניק לו תנאי פרישה נדיבים אשר באותה העת סברה כי אין עימם בעיה, לאור הסכמים שונים עליהם היא חתומה ואשר אותם אישר הממונה על השכר. משקבע הממונה כי תנאים אלה אינם חלים על התובע נאלצה העירייה לתבוע כי התובע ישיב את הסכומים החורגים. המסגרת הנורמטיבית - שאלת הסמכות העניינית 18. משהועלתה בפנינו שאלת סמכותו העניינית של בית הדין, עלינו להידרש אליה בטרם נדון בתביעה לגופה. מכוח סעיף 24 (א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 סמכותו של בית הדין לעבודה מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון, מגביל את סמכותו של בית הדין לעבודה למצבים בהם קיימים יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, או שיחסים כאלה היו קיימים בעבר או שעתידים היו להתקיים. התנאי השני, הינו בחינת מהותה של התביעה והסעדים המבוקשים במסגרתה, כאשר סעדים השאובים מעילות שמתחום הנזיקין, הוצאו על ידי המחוקק במפורש מסמכותו של בית הדין לעבודה, למעט סעיפי פקודת הנזיקין המפורטים בסעיף 24 א (1א). למקרא כתב התביעה נראה כי התשתית העובדתית יכולה להוות תשתית לעילה חוזית ותשתית לעילה נזיקית: מחד גיסא, עילת התביעה מושתתת על מערכת היחסים החוזיים שבין העובד למעביד והסעדים שהתבקשו בכתב התביעה סבים על עילות של הפרת הסכם הפרישה והפרת תום הלב של העירייה כלפי התובע כעובד. מאידך גיסא, סממניה של התביעה לקוחים מעולם הנזיקין, ביניהם עוולת הרשלנות. הכלל הוא כי בידי בעל הדין נתונה הבחירה האם לנסח את תביעתו כתביעה חוזית או כתביעה נזיקית וכך תיקבע הערכאה בה עניינו ידון. בענייננו, משכתב התביעה מציין כי עילות נזיקיות יתבעו בנפרד, אזי ברי כי התובע לא עומד על עילות מתחום זה, ולכן הדיון בשאלת הסמכות העניינית בהקשר זה מתייתר ובית הדין לא יידרש לעילות מתחום הנזיקין ככל והן חורגות מהמפורט בסעיף 24א(1א) לחוק. למותר לציין, כי גם אם התובע היה עומד על עילותיו הנזקיות, לא היה מקום לדון בהן בהעדר סמכות עניינית של בית דין זה. מעבר לאמור, משמהותו של העניין הנדון בפנינו הוא תנאי עבודתו של התובע, שכן תנאי הפרישה מהווים חלק מהסכם העבודה, לבית הדין לעבודה הסמכות העניינית לדון בו כל עוד הוא מתמקד ביחסי העבודה שבין התובע לעירייה ובהסכמים שנכרתו אגב יחסים אלו. לפיכך, העובדה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין ראש העיר ובעלי תפקידים נוספים בעירייה אינה שוללת את סמכותו העניינית של בית הדין לדון בהליך. גם השאלה אם ראש העיר נושא באחריות אישית במקרה הנדון מקומה להידון בבית הדין לעבודה. כך נפסק, כי בית הדין לעבודה אף מוסמך לדון באחריותו האישית של ראש עיר בגין הסכם פרישה של גזבר העירייה הכולל חריגות שכר, על אף העדר יחסי עובד מעביד ביניהם - "עניינו של הליך זה הוא הסכם הפרישה בין העירייה לבין הגזבר, כאשר לטענת הגזבר ראש העיר פעל בחוסר תום לב ותוך הפרת חובת ההגינות כלפיו, וכפועל יוצא מכך נפגעו זכויותיו על פי הסכם הפרישה בינו לבין העירייה. מהות העניין הנדון הוא תנאי עבודתו של הגזבר, שכן תנאי הפרישה מהווים חלק מתנאי העבודה, ולכן על הסכסוך להידון בבית הדין לעבודה. העובדה שלא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הגזבר לבין ראש העיר אינה שוללת את סמכותו העניינית של בית הדין לדון בהליך. זאת, כשם שבית הדין לעבודה מוסמך לדון בהליכים בין עובדי גופים מתוקצבים לבין הממונה על השכר, על אף שלא מתקיימים ביניהם יחסי עובד מעביד. גם השאלה אם ראש העיר נושא באחריות אישית במקרה הנדון מקומה להידון בבית הדין לעבודה. בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעות כנגד ראש העיר שעילתן דיני חוזים, הפרת חובת תום הלב וההגינות, הפרת חובות מתחום המשפט המנהלי (כגון - חריגה מסמכות) וכל עילת תביעה שבמסגרת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אילו היה מדובר בתביעה בין צדדים שהתקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד, ככל שהן קשורות לעבודתו ולסיום עבודתו של הגזבר בעירייה. יובהר כי אין באמור לעיל כדי להקנות לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעות שעילתן עוולות נזיקיות (רשלנות, תרמית), אשר אינן מנויות בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969". (ע"ע 655/06 טרנר נ' אטיאס, מיום 3.6.2007). 19. מאחר שקבענו כי לבית הדין סמכות עניינית לדון בטענות התובע שאינן בגדר עוולות נזיקיות ככל והן מתייחסות להסכם הפרישה כלפי ראש העיר, הרי שסמכות זו משתרעת גם בהתייחס לטענות הללו ככל והן מופנות למנכ"ל העירייה ולמנהל אגף משאבי אנוש אשר היו מעורבים אף הם במשא ומתן מול התובע לקביעת תנאי פרישתו. דיון והכרעה 20. נקדים אחרית לראשית ונאמר ששוכנענו כי לא הוכחו עילות התביעה נגד הנתבעים. הנתבעים ניהלו את המשא ומתן לפרישת התובע בתום לב ומשכך דין התביעה להידחות, ולהלן נפרט את נימוקנו לכך. 21. מסכת האירועים אותה מפרט התובע ואשר לדבריו מהווה ראיה לטענותיו בדבר ההתנכלות שספג מן הנתבעים אוזכרה כבר בתצהיר העדות הראשית שהגיש התובע במסגרת תביעתו הראשונה כנגד העירייה ואשר בה תבע כזכור, תנאי פרישה נוספים על התנאים שקיבל במסגרת הסכם הפרישה המקורי. במסגרת פסק דינו בתביעה הראשונה, קבע בית הדין כי הוא לא מצא מקום לדון בטענות אלו מכיוון שלא היו בעלי רלוונטיות לעילות התביעה המקוריות אותן תבע התובע והוא אף לא ביקש לתקן את כתב תביעתו ולהוסיף את עילות התביעה אשר התעוררו לנוכח המסכת העובדתית המפורטת. משהמסכת העובדתית הייתה בפני התובע עוד במהלך ניהול תביעתו הראשונה, הרי שפתוחה הייתה בפניו הדרך לבקש לתקן כתב תביעתו בתביעה הראשונה שהגיש. משלא עשה כן, ומשלא היו במסגרת מסכת זו עובדות אשר לא היו ידועות לתובע, לא שוכנענו כי על בית הדין להתייחס עליהם במפורט במסגרת הליך זה שכן בעיקרן, אין הן רלוונטיות לסעדים המתבקשים. אף אם נקבל את גירסתו של התובע דבר התנכלות של גורמים בעירייה,הרי שלמירב ניתן לקבוע, כי לעירייה היה אינטרס שהתובע יפורש מעבודתו. בין קביעה זו לבין עילות התביעה רחוקה הדרך. גם אם כך היו פני הדברים המסקנה המתקבלת מהעדויות הינה, כי כוונתם של הנתבעים היתה אכן להעניק לתובע את זכויות הפרישה המירביות וזאת על פי הנתונים שהיו ידועים להם באותה עת. 22. שוכנענו כי בעלי התפקידים הנתבעים פעלו בתום לב כלפי התובע בהתאם להסכמים הקיבוציים ולהסכמי הפרישה אשר היו נהוגים באותה השעה אצל העירייה. עמד על כך הנתבע 3, מר נדב אשר ציין בעדותו כי: "גיבשתי את ההסכם הזה לאור ההסכמות שהיו עם משרד הפנים ונחתמו על (צ"ל: עם-ש.ט) משרד הפנים לגבי כלל העובדים. נתבקשתי לאפשר לתובע לפרוש במקסימום המותר. השתמשתי בטבלה קיימת שאושרה על ידי מר שפיצר שקבע את כללי הפרישה באותה התקופה כחלק מתוכנית התייעלות" (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 20.12.11, ש' 23-27). בתצהירו ציין מר נדב כי לצורך גיבוש הסכם הפרישה, העירייה פעלה בהתאם להבנה ולפרשנות אשר הוענקו באותו זמן לתנאים הקיימים בהסכמים המקומיים. מעבר לכך, ועל מנת להיטיב עם התובע כמה שניתן ובמסגרת החוק, הוחלט גם על הענקת חודשי הסתגלות בפועל וזאת חלף ניתוקם המיידי של יחסי העבודה בין הצדדים בכדי למקסם את תנאי הפרישה הניתנים לתובע במסגרת החוק. בתצהירו מציין מר נדב כך: "6. אדגיש כי התובעת לא יכולה היתה לדעת אותה עת כי המדובר בתנאים חורגים, שכן מקורם של התנאים היה בהסכמים מקומיים ובאישורים שונים. אציין כי אני בעצמי ספגתי הפחתה בשכרי בעקבות התערבות הממונה על השכר, וכן גם עובדים פורשים אחרים. 7. כך למשל במסגרת תנאי הפרישה הנתבע קיבל גמול ריכוז בשיעור 20% וזאת מכח הסכם מקומי לעובדי תברואה אשר קבע כי גמול הריכוז לא יפחת מ-20% ולא יעלה על 30% בקיזוז תוספות מקומיות. 8. כמו כן, באשר לשעות הפרמיה והתברואה ניתנו לנתבע 72 שעות וזאת בהסתמך על אישור שניתן בעבר על ידי הממונה על השכר כך ששיעור הפרמיה לפרישה תיגזרנה כ-75% ממכסת שעות הפרמיה (96 שעות) וזאת בקיזוז שעות נוספות גלובליות. 9. עוד בטבלה אשר אושרה על ידי משרד הפנים, הוסכם בין ההנהלה לוועד העובדים, כי הפורשים לפנסיה מוקדמת יוותרו על הזכות לדרגה עתידית נוספת ככל שרמת הרשות תעלה בהתאם למספר התושבים, לפיכך היתה סברה כי ניתן יהיה ליתן פיצוי בצורת דרגה נוספת לפרישה למנהלים במעמד ניהולי ברשות מקומית ברמה ג'. 10. התנאים המצויינים לעיל הוגדרו כתנאים חורגים רק פרק זמן ממושך ולאחר מכן, בהתערבות הממונה על השכר וכן על ידי בית הדין לעבודה, ועל בסיס החלטות אלו בוצעו הפחתות רוחביות הן בהתייחס לעובדים והן בהתייחס לגימלאים". הנתבע 1 מר פורר, ראש העיר לשעבר העיד, כי היה מודע לצורך לפנות לממונה על השכר על מנת לקבל אישור לחתימת הסכם פרישה חריג, אך סמך על שיקול דעתו של הגורם המקצועי, קרי מנהל אגף משאבי אנוש הנתבע 3, אשר היה אמור לבדוק אילו תנאים ניתן להציע לתובע במסגרת הסכם הפרישה. (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 1-3), עוד העיד, כי הנחה את הגורמים הרלוונטיים בעירייה להתחשב במצבו של התובע ולבוא לקראתו במידת האפשר בתנאי הפרישה (ס' 4, 7 לתצהיר העדות הראשית של מר פורר). מעדותו מר לוריא הנתבע 2, מנכ"ל העירייה לשעבר עולה, כי לא היה מודע לצורך לפנות לממונה על השכר על מנת לקבל אישור לחתימת הסכם הפרישה, אך גם הוא סמך על כך שהגורם המקצועי, קרי מנהל אגף משאבי אנוש הנתבע 3, יבדוק אילו תנאים ניתן להציע לתובע במסגרת הסכם הפרישה (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 4-7). לדבריו: "ההוראה שלי היתה לתת לו את התנאים המירביים האפשריים במסגרת מה שמותר ולא ביקשתי לחרוג. אני לא יודע מה הדין המותר ובשביל זה יש יועצים" (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 7-8). זאת, כאשר ביועצים כוונתו לראש אגף כוח אדם ונציג ועד העובדים (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 9). מר נדב אף ציין כי הגשת תביעתו הראשונה של התובע, היא שהביאה להתערבות הממונה על השכר בהסכם הפרישה של התובע, והובילה לקביעת הממונה כי תנאי הפרישה אשר ניתנו לתובע הינם חריגים ויש להפחיתם. מעבר לכך, מעורבות הממונה בתביעת התובע אף הובילה לבחינה מעמיקה יותר מצידו בהתנהלות העירייה בכל הנוגע להסכמי עבודה ופרישה של העובדים, באופן שהוביל להפחתות רוחביות בשכרם של העובדים ובגמלאותיהם של הגמלאים, כאשר הוא אף נפגע מכך באופן אישי. נציין, כי מעדותו של מר פורר אף עולה, כי בתקופתו של ראש העיר הקודם פוטרו רבים אשר קיבלו תנאי פרישה מועדפים ולאחר בדיקת הממונה הם נדרשו להשיב את הכספים שקיבלו ביתר. (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 1-3). גירסה זו מגובה במסמכים, היא לא נסתרה והיא מקובלת עלינו. 23. ממכלול העדויות הללו, אנו מסיקים, כי הנתבעים פעלו בתום לב על מנת לקדם את פרישתו של התובע בהתאם להבנתם את ההסכמים והסדרי פרישה שונים שהיו נהוגים בעירייה באותה העת. על התובע המבקש להוכיח כי הנתבעים, אשר הינם אורגנים של העירייה, פעלו בחוסר תום לב או לחילופין מתוך כוונה להרע ביודעין את מצבו, מוטל נטל הוכחה כבד, אשר בנסיבות דנן לא הורם. 24. מששוכנענו, כי פעילות הנתבעים לאורך המשא ומתן להשגת הסכם פרישה מול התובע לא לוותה בחוסר תום לב מצד מי מהנתבעים, הרי שמתייתר הצורך לדון בשאלת גרם הפרת חוזה. התובע לא הוכיח כי ניהול המשא ומתן מולו על ידי הנתבעים נעשתה תוך חריגה מסמכותו של מי מבין הנתבעים או תוך הפעלת שיקולים זרים. כל שהוכח הם ניסיונות הנתבעים להביא את התובע לידי חתימה על הסכם פרישה, בין היתר תוך עדכון תנאי הפרישה והפיכתם "לאטרקטיביים" יותר בעבור התובע, במסגרת מה שהנתבעים סברו באותה העת כי הינו חוקי. מעבר לכך נאמר כי הנסיבות שבהם תוטל אחריות אישית על בעלי התפקידים המהווים אורגנים בגוף המשפטי הקרוי עירייה, הינם חריגות ואינן מתקיימות בענייננו (ע"א 4612/95 מתיתיהו נ' שטיל (מיום 27.10.97) וכן דב"ע נא/3-156 סימס נ' יוחננוף, פד"ע כד 199). 25. עוד נציין כי ברגע שנקבע על ידי הממונה על השכר, שהסכם הפרישה הינו חורג, קרי אינו חוקי ולפיכך בטל וקביעתו זו שרירה וקיימת, אין העירייה יכולה להמשיך ולקיימו. על כן, אין מדובר במצב בו מי מהנתבעים גרם להפרת "חוזה מחייב כדין" כלשון סעיף 62 לפקודת הנזיקין. 26. מעבר לכך, הטענה לפיה הנתבעים גרמו להפרת חוזה העבודה בין התובע לבין העירייה, אינה עולה בקנה אחד עם הסכמתו של התובע לחתום על הסכם הפרישה. התובע אשר טען כי ביקש לשוב לעבודתו סמוך למועד החתימה על הסכם הפרישה עקב חזרתו בו מהחתימה, לא כלל סעדים מתאימים מבית הדין בתביעתו הראשונה אלא להיפך, תבע הרחבה של תנאי פרישתו. התובע אף לא תבע סעדים אלה כאשר נתגלה לו טיבו האמיתי של הסכם הפרישה ותנאיו לאחר התערבות הממונה על השכר ופסילת התנאים החריגים וכן לא כלל כל סעד מתאים בתביעה הנוכחית. לפיכך, כל טענה בדבר סיכול חוזה העבודה בין התובע לבין העירייה דינה להידחות. 27. התובע הפנה לסעיפים 200, 203, ו-221 לפקודת העיריות כמקור החוקי אותו הפרו לכאורה הנתבעים. לעניין זה טען התובע, כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה, עוולה מכח סעיף 63 לפקודת הנזיקין. אין אנו מקבלים טענות אלו. סעיפים אלה מקימים חבות של בעלי התפקידים בעירייה אשר יצרו חבות כספית לעירייה בחתימתם של חוזה או שטר חוב בשם העירייה בניגוד לסמכותם, כלפי העירייה. הם אינם מטילים חבות של בעלי התפקידים לפצות צד שלישי שנפגע מביטול או סיכון החוזה. לפיכך, אין הם מהווים מקור נורמטיבי עליו יכול התובע לבסס תביעתו בגין הפרת חובה חקוקה ואין מקום להידרש אליהם. 28. התובע הפנה לחוק יסודות התקציב, שמטרתו שמירה על הקופה הציבורית ולא על האינטרסים של התובע ומשכך, אין התובע יכול להיבנות אף מחוק זה. משלא הצביע התובע על מקור נומרטיבי אחר עליו מבוססת עליה זו, אזי שאין מקום להידרש לשאלה האם הפר מי מהנתבעים חובה חקוקה אשר הוטלה עליו כמו גם לשאלת התכלית העומדת מאחרי אותה חובה חקוקה ולפיכך, יש לדחות את תביעתו של התובע גם בעילה זו. תביעת העירייה להשבה 29. עיריית רחובות דורשת מהתובע להשיב לה את הסכומים ששולמו לו מכח ההסכם שבוטל על פי הוראות הממונה על השכר. גם הדרישה להחזר באה מכח הוראות אלו. בתצהירה של גב' אירן צימרמן פורטו הסכומים שלטענת העירייה על התובע להשיב לה. לתצהיר צורפו החישובים השונים ומתוכם עולה, כי מדובר בסכום של 33,232.30 ₪ נכון ליום 1.1.02. הנתונים שפורטו בתצהירה של גב' צימרמן כמו גם בתצהירו של מר נדב, לא נסתרו. לא מצאנו כל עילה שלא לחייב את התובע בהחזר הסכומים האמורים. משהחלטת הממונה על השכר נותרה על כנה, ולא נטען כי בטלה, הרי יש לראות את החלטתו כמקשה אחת לרבות בכל הכרוך בהחזר הסכומים ששולמו מכח ההסכם שבוטל. אין אנו מקבלים את טענת התובע לקיזוז הסכומים כנגד הסכומים שנתבעו בתיק זה ולו רק מפאת העובדה שלא מצאנו, כי מי מהנתבעים חב בסכום כלשהו לתובע. נציין בנוסף, כי גם אם היינו מגיעים למסקנה שמי מהנתבעים חב בסכום כלשהו לתובע, הרי שאין מדובר בקיזוז בין אותם צדדים שהרי חובו הנטען של התובע, הינו לעירייה ולא למי מהנתבעים. 30. נוכח האמור, אנו מחייבים את התובע להחזיר לעיריית רחובות את הסך של 33,232.30 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד החלטת הממונה על השכר, היינו מיום 15.9.03 ועד ליום התשלום בפועל. סיכום 31. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי יש לדחות את תביעתו של התובע כלפי הנתבעים 1-3 בגין הנזקים שגרמו לו באי הבאת הסכם הפרישה שנחתם מולו לאישור הממונה על השכר באוצר. אנו מחייבים את התובע להחזיר לעיריית רחובות את הסך של 33,232.30 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד החלטת הממונה על השכר, היינו מיום 15.9.03 ועד ליום התשלום בפועל. 32. באשר להוצאות המשפט. אנו לוקחים בחשבון, כי מדובר בהליך שני בבית הדין באותו עניין וכי תביעתו של התובע נדחתה ובנוסף, הוא חוייב בהחזר סכומים לעירייה. עם זאת, אנו נותנים משקל למכלול האירועים כפי שפורטו לעיל שהביאו למצב בו התובע הפסיד את מקום עבודתו מסיבות שרובן אינן קשורות בו. בהתחשב במכלול הנתונים, אנו מחייבים את התובע בהחזר חלקי של הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של הצדדים. התובע ישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. לאחר עיון בטיעוניה של עורכת דין שולמית שמעון שהיתה נתבעת בתיק, אנו מחייבים את התובע בהוצאותיה ובשכ"ט עורך דינה בסך של 2,500 ₪. הסכומים דלעיל ישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. פרישה מוקדמת