תושבות - ביטוח לאומי

מעמדו של אדם כ"תושב ישראל", מהווה תנאי בסיסי לתחולה של מרבית ענפי חוק הביטוח הלאומי ואף של חוקים אחרים בתחום הביטחון הסוציאלי בישראל (ראו לדוגמא: סעיף 2 (א) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א - 1980; סעיף 3 (א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994; סעיף 2 להסכם בדבר גמלת ניידות; סעיף 1 לחוק משפחות חד-הוריות, תשנ"ב - 1992; סעיף 17 לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד - 1994). על הטעם להיזקקות לתנאי ה"תושבות" נאמר כי תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח לפי החוק מושתת, בין השאר, על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, והיוצרת מחויבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי. שיטת הביטחון הסוציאלי על-פי חוק הביטוח הלאומי מבוססת על שיטת ביטוח, המחייבת תשלום דמי ביטוח על-ידי המבוטחים או בעדם, וכן הקצבות של אוצר המדינה למוסד.... מימון הביטוח בא ברובו מדמי ביטוח. לאור זאת, תנאי התושבות בישראל מבטיח גם תשלום נמשך של דמי ביטוח הלאומי ונשיאה בנטל הביטוח, לא רק בתקופות האכשרה המינימליות הנדרשות בענפי ביטוח שונים, אלא בדרך כלל אף מעבר לתקופות האכשרה. יש להדגיש גם כי יסודות הביטוח בענף זקנה הן כי כל המבוטחים מקבלים קצבה בשיעור אחיד וללא קשר לשיעור הכנסתם של המבוטחים לפני היותם זכאים לקצבה וכן לשיעור דמי הביטוח הלאומי אשר שילמו או שולם בעדם על בסיס שיעור הכנסתם. 'הבטחת גמלה מדור לדור', על-פי תשלום דמי ביטוח, חייבת להישען על בסיס רחב של אוכלוסייה בעלת זיקה יציבה למדינה, והיא - אוכלוסיית תושבי המדינה. לעומת זאת, הזיקה לישראל של מי שאינו תושב ישראל-על-פי אופייה-אינה יציבה וממושכת. כפועל יוצא מכך, אף משך תשלום דמי הביטוח הלאומי על-ידי מי שאינו תושב ישראל, אינו כמשך תשלום דמי הביטוח של תושבי ישראל. בית הדין לעבודה נדרש למבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"תושב ישראל" מספר רב של פעמים. באשר לבחינת קביעת ה"תושבות", לעניין חוקים בתחום הביטחון הסוציאלי נפסק כי לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי', ש'זה ביתו. ולעניין ה"זיקה" נאמר כי המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות את המקום שבו הוא נמצא כמקום ש'בו הוא חי' וכמקום ש'זה ביתו'. קביעת ה'זיקה', המקום ש'בו הוא חי' וש'זה ביתו' נעשית על-פי התשתית העובדתית והערכת העובדות בשים לב למכלול הנסיבות. רכישת מקום מגורים בחוץ-לארץ על-ידי תושב ישראל, קבלת רישיון עבודה קבוע, עבודה במקום עבודה קבוע במשך פרק זמן משמעותי, ניתוק של קשר כלכלי כל שהוא עם ישראל, כל אלה, בין היתר, יכולים להעיד בנסיבות מסוימות, על חוסר זיקה לישראל והעתקת מרכז החיים והבית למקום אחר בחוץ-לארץ. נטל ההוכחה בדבר "תושבות" מוטל על הטוען לקיומה. ברור, כי שעה שפלוני שהה שנים ארוכות מחוץ לגבולות מדינת ישראל, הנטל כבד יותר. יחד עם זאת, יש להבחין בין מצב בו אדם לא היה מלכתחילה תושב ישראל, לבין מי שנמצא תקופה ארוכה מחוץ לישראל. בית המשפט פסק כי המושג תושב - תושב ישראל מושג רב-פנים הוא שבהקשר אחד יהא פלוני תושב ובהקשר אחר אותו פלוני עצמו לא יהא תושב. בית המשפט פסק לגבי השאלה כיצד נלמד על זיקת-תושב של אדם למדינה? כי מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי - יחברו יחדיו וייצרו מעמד של תושב. תנאי התושב ייווצר - על דרך של היקש למוסד ההחזקה ברוח ובגוף, בכוונה להשתקעות ובמעשה ההשתקעות הנלווה לכוונה. יש לבחון את הקשרים הקיימים בין אדם לבין מקום ורק בחינתם הכוללת של הקשרים תנחה לתשובה אם 'תושב' המקום הוא אם לאו. יש לתת בו בטוען להיותו תושב סימני-תושב עוד ועוד, עד להיווצרותה של מסה קריטית העושה אדם לתושב: מקום מגורים, מקום מגורי המשפחה, חיי הקהילה של הטוען-לתושבות, המקום שבו מופקת הכנסתו, מנהגיו ואורחותיו, מקום עיקר נכסיו, שפתו, בית הספר של ילדיו וכו'. מגורים גרידא במקום פלוני אין בהם כדי לעשות אדם לתושב אלא אם נלווים אליהם כוונה להוסיף ולגור במקום דרך קבע או ללא הגבלת זמן...הכוונה צריכה להיות כוונתו של אדם לקשור גורלו עם המקום. בה-בעת, מגורים, ולו מגורים המלווים בכוונה כנה להשתקעות, אפשר לא יעשו אדם לתושב מקום שתקופת המגורים היא כה-קצרה עד שאין היא אוצרת כוח ליצור זיקה של ממש למקום. ומנגד, כוונה כנה לחזור למקום מושב קודם אינה הופכת אדם לתושב במקום אם בפועל נעדר אותו אדם ממקומו שנים רבות. משרד הפניםתושבותביטוח לאומי