מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תשלום ארנונה ביתר בטעות: תביעה להשבת תשלומי ארנונה ששולמו ביתר בשגגה. בזק בינלאומי (להלן: "התובעת") המשיכה, מתוך שגגה לשלם את חיובי הארנונה באמצעות הוראת קבע שנותרה בתוקף הגם שפינתה את הנכס שבו החזיקה בשכירות. הנכס פונה על-ידה במהלך שנת 2001, ואילו זו המשיכה לשאת בחיובי הארנונה עד 1.1.2004. באופן זה, נחסכו תשלומי הארנונה בחלקם מאת המשכיר ובחלקם מאת השוכרת חלופית ששכרה חלק מן הנכס לחלק מן התקופה שהיקפם הנומינאלי עומד על סך של כ- 92,000 ₪. עם זאת, השתהתה התובעת בפנייתה למשכיר בענין זה למשך כ 19 חודש עד לסוף יולי 2005. המשכיר והשוכרת החלופית טענו כאחת כי לא ידעו על הגביה השגויה של חיובי הארנונה, והגיבו לדרישתה לשיפוי בסירוב חלקי או מלא כל אחד מטעמיו הוא. ההליך השיפוטי שבו נקטה התובעת עבר תהפוכות במובן זה שבמהלכו חלו שינויים בזהות הנתבעים. בסופו של עניין גובשה התביעה שהוגשה על-ידי התובעת כנגד זאב זבדלודוביץ (להלן: "הנתבע"), וכנגד עורכת הדין חנה כהן (להלן: "הנתבעת") להשבה על בסיס חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "החוק"). העמדתו של הנתבע בחזית התביעה התבססה על הצהרתו לפיה שימש הוא כבעליו של הנכס וכבעל הסמכות להשכירו ולא התאגיד שנרשם פורמאלית כמשכיר הנכס לפי מוצג א'. צירופה של הנתבעת נעשה על רקע המידע המעודכן שהתקבל אצל התובעת, לפיו שימשה זו כשוכרת בחלק מהנכס בתקופה שבין 1.3.02 ועד 01.01.04. כאמור, חוב הארנונה ששולם בטעות על-ידי התובעת אינו שנוי במחלוקת. עם זאת, חולקים הנתבעים על חבותם, כל אחד מטעמיו הוא. בפתח הדברים יהא עלי להתייחס לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי שני הנתבעים. טענת ההתיישנות שני הנתבעים מעלים בסיכומיהם את טענת ההתיישנות. עם זאת, טענת ההתיישנות המועלית על-ידי הנתבע, לא נזכרה בכתב הגנתו ולכן, מנוע הוא מלהעלותה בשלב הסיכומים, לאור הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. הנתבעת העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה ולכן, יש להתייחס לטענתה זו כאן. העובדות העומדות בבסיס הדיון בטענה זו אינן שנויות במחלוקת ונציגן להלן, בדגש כרונולוגי לנוחות הדיון: הסכם השכירות המקורי, נכרת בשני חלקים. חלקו הראשון, ביום 20.06.99 וחלקו השני ביום 01.10.99. פינויו של הנכס נעשה אף הוא בשני מועדים. חלקו ביום 15.08.01 וחלקו הנוסף ביום 01.09.01. שיטחו הכולל של הנכס המושכר היה כ- 200 מ"ר. התובעת המשיכה ושילמה את הארנונה, לכל שטח המושכר עד ליום 01.01.04. הנתבעת שכרה חלק מן הנכס בשטח של כ- 70 מ"ר לתקופה שמיום 01.03.02 ועד ליום 01.01.04. הנתבעת שילמה דמי שכירות, רק ביחס לחלק של 36 מ"ר, מתוך 70 מ"ר (ראה הסכמה מיום 14.06.10). התובעת גילתה את המישגה בתשלום בינואר 2004. ביולי 2005, פונה לראשונה התובעת בעניין זה, לנתבע. התביעה הוגשה 31.07.08, כנגד מגרש פארק בע"מ וכנגד הנתבע. ביום 24.09.08, הוגשה הודעת צד ג' מצד הנתבע כנגד הנתבעת. ביום 09.12.09, תוקן כתב התביעה והתובעת הגישה את תביעתה, כנגד הנתבעת, עורכת הדין חנה כהן. לפי המתואר לעיל, שילמה התובעת את חלקה של הנתבעת בארנונה, לתקופה שמיום 01.03.02 ועד ליום 01.01.04. היינו, לכל תקופת שהותה של הנתבעת בנכס, בחלק של 34 מ"ר, מתוך 70 מ"ר. לשיטת הנתבעת, מנועה התובעת מלתבוע בגין אירועים שקדמו ליום 09.12.02, לאור מחסום ההתיישנות. לפי זה, מצומצמת טענת ההתיישנות של הנתבעת רק לחלק התקופה שהחלה ביום 01.03.02 והסתיימה ביום 09.12.02. התובעת מבקשת לדחות את טענת ההתיישנות שכן יש למנות את המועד לחישובה כבר מעת הגשתה של הודעת צד ג' כנגדה. טענתה זו עולה לדעתי בקנה אחד עם הוראות חוק ההתיישנות והרציונאל העומד מאחוריו. לשונו של סעיף 5 לחוק ההתיישנות חלה להבנתי על כל סוגי התביעות כולל תביעה בהודעת צד ג'. לפיכך יש לראות במקרה זה את מועד הגשתה של הודעת צד ג' כנגד הנתבעת כעוצר את מירוץ ההתיישנות שכן זה המועד בו נחשפה הנתבעת בפועל לקיומו של הליך משפטי בעניין. מכאן, כי טענת ההתיישנות של הנתבעת נדחית במלואה. לאחר שנדחו טענות ההתיישנות של שני הנתבעים נכון לעבור לדיון לגופם של דברים, תוך אבחנה בין הנתבעים השונים לפי העניין. טענה לאי התקיימות תנאי החוק לצורך חיוב בהשבה טענתו המרכזית של הנתבע הינה כי אין לזכות את התובעת בהשבה על פי החוק שכן, מנקודת מבטו, נשאה זו בחיובים כמתנדבת. להשקפתו, היה בכוחו להתנגד לחיובי הארנונה ("אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב..." סעיף 4 לחוק), אם מסיבות של פטור הקבועות בחוק ואם מחמת מישגים שנפלו בחיובי הארנונה. סיבות הפטור עולות מתוך ההנחה בדבר הותרתו של הנכס כפנוי, ואילו משגי הארנונה מבוססים על תחשיבי שטח מוטעים במושכר. הפסדי הפטור להם טוען הנתבע בשל היותו של הנכס פנוי אינם מתקבלים על דעתי כלל ועיקר שכן, המשך תשלום הארנונה על ידי התובעת לכשעצמו, לא היה בו כדי למנוע את ניצול הפטורים וההנחות הקיימות בחוק לו רק פעל הנתבע לשם כך. נוסיף ונציין בהקשר זה כי לו היה הנתבע עושה כן, היה הוא מתוודע מן הסתם בזמן אמת למציאות שבה שולמו חיובי הארנונה על ידי אחר וכך היתה נמנעת הטעות הממושכת. לא זו גם זו. טענה זו עומדת לנתבע לרועץ ומערערת את כל יסוד טיעונו שכן ביסודה חבויה הנחה סמויה בדבר ידיעתו את מצב הדברים. שאם לא כן מה מנע מבעדו מלפנות לעירייה בבקשות לפטורים והנחות ביודעו שהנכס פנוי? חלקה הנוסף של טענה זו עוסק במשגים שנפלו לשיטת הנתבעים בחישוב שטחי הנכס לצורך חיובי הארנונה. שיתופה של התובעת באחריות לטעויות שנפלו, כביכול, בחישוב שטחי הנכס, לצורך חישוב חיובי הארנונה נראית לי אף היא שלא במקומה. בהקשר זה טוען הנתבע כי יש לזקוף לחובת התובעת את מחדלו מלהשיג על חיובי הארנונה שלא הובאו לידיעתו שכן, לולא טעותה של התובעת היה הוא מתוודע למישגים אלה ומגיש השגות במועד, אלא שמהלך זה היה מחוץ להישג ידו בעטיה של התובעת. בדיעבד, חסום הוא, לטענתו, מלהעלות טענות אלה. לפיכך, אין לחייבו אלא בהיקף שבו היה מחוייב לו היו מוגשות השגות בעניין דרך חישוב הארנונה. אציין בהקשר זה, כי התחשיב שצורף על-ידי הנתבע לסיכומיו הינו נושא מחלוקת עצמאי בין הצדדים. לראשונה, הוצג תחשיב זה ביום 2.5.10 במסגרת נסיונות שערכתי לחלוקה מוסכמת של תשלום הארנונה בין השוכרים השונים. כיון שבאותה עת לא מצאתי את התחשיב כרלבנטי לסוגיא שעמדה בפני, הוסר עניין זה מעל סדר היום. בפועל, היה על הצדדים להציג את מלוא המסמכים הרלבנטיים בתיק מוצגים משותף שהוגש ביום 21.12.10. בשלב הגשת העדויות בתצהירים הציג הנתבע בתצהיר עדותו הראשית חישוב משלו ביחס לחיובי הארנונה, השונה מן החיובים שהופקו על ידי הרשות. במועד החקירות שהתקיים ביום 25.3.12 התנהלו, כפי הנראה מהפרטיכל, חילופי דברים שאינם מובהרים עד תום ולכן אין לגזור משם על המחלוקת כאן. מכל מקום, היום מצרף הנתבע לסיכומיו תחשיב נוסף שעל צירופו מלינה התובעת. בצדק טוענת זו כי אין להגיש כל מסמך במצורף לסיכומים אלא ברשות בית המשפט וודאי שלא בדרך שבה נהג הנתבע. הויכוח בעניין זה אינו משמעותי שכן, הנתבע הציג בתצהיר עדותו הראשית את אותם הנתונים העומדים ביסוד חישוביו. נתונים אלה מבקשים לבסס את הטענה לפיה חיובי הארנונה בהם נשאה התובעת בתקופה שבה כבר לא שהתה בנכס, היו מופרזים. ואולם, אלה אינם מסייעים בידי הנתבע לחיזוק עמדתו שכן, אין בהם כדי להפיג את טעמה ההיפוטתי של הטענה, בבחינת מה היה קורה אילו. סבירות הטענה ההיפותטית נמוכה, שעה שהנתבע עצמו טוען כי לא הוא טיפל בנכסים באותו זמן, ואם כן כיצד לו לדעת מה היו עושים הוריו ש היו, לגירסתו, בעלי השליטה בפועל? גווניה הספקולנטיים של טענה זו מתחזקים לאור העובדה שהוריו, שטיפלו בנכס, לא ידעו כלל את מצב העובדות האמיתי ולא שתו ליבם לכך שאין הם מחוייבים עוד בארנונה, הגם שהתובעת כבר אינה מחזיקה בנכס. מי אם כן לידינו יתקע כי זו היתה דרך פעולתם? בנוסף, אציין כי ככל שהתעמקתי בתחשיבו של הנתבע כך גדלה תמיהתי באשר לבסיסו האמפירי של חישוב זה. בראש וראשונה, לא הבינותי מהיכן שאוב הנתון של 34%, לו טוען הנתבע ועליו מבוסס התחשיב. שנית, מדובר בתחשיב מקצועי שצריך היה להיות מוגש, אם בכלל, באמצעות חוות דעת מומחה המתמחה באיתור משגים בחישובי הארנונה. מכל מקום, אין בנתונים שהוצגו כדי להצדיק את הכתרתם בתואר "תחשיב". מדובר בהנחות שמקורן אינו ברור ועימן לא היתה כלל יכולה התובעת להתמודד. ראוי להתעלם מחלק זה של העדות או לדחותו על הסף גם לולא טענות התובעת בעניין דרך הגנבתו לסיכומים. בשולי הדברים אציין, כי טענתו של הנתבע לפיה לא טיפל בנכס כל אותה עת ולא היה מודע כלל למצב הדברים, אף היא תמוהה בהקשרה. לפי עדותו של הנתבע עצמו היה הנכס בבעלותה של משפחתו. אחריותם של בני המשפחה הינה משותפת בהגדרה ואין איש מיחידיה רשאי לפרוק מעל עצמו את עולה. לכן, הרעיון לטפילת האחריות על המנוחים לא נראית לי רצינית בנקודה זו ואפילו לא בוגרת. הואיל וכך, הטענה ולפיה פטור הנתבע מהשבת תשלומי הארנונה, ככל שאלה נתבעים מכוח החוק, היא טענה שאין בידי לקבלה ולפיכך, יש לדחותה. טענת השיהוי הנתבעים מתגוננים בטענת שיהוי שביטוייה מתמקד בשלילת דרישת ההצמדה והריבית. כזכור, העמידה התובעת את דרישת השיפוי כקרן התשלום בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ביחס לכל תשלום ותשלום שבוצע על ידה מיום התשלום בפועל ועד למועד הגשת התביעה. הנתבעים חולקים על זכאותה של התובעת להפרשי הצמדה או ריבית ביחס לכל התקופה שעד להגשת התביעה. לצערי, לא ערכו הצדדים בסיכומים שהוגשו אבחנה בין חיובי הריבית לבין חיובי ההצמדה. לדעתי, היה עליהם לעשות כן שכן חיובי הריבית, יותר מאשר חיובי ההצמדה, נתונים לשיקול הדעת אם להכלילם במסגרת ההשבה אם לאו. הפרשי ההצמדה הפסיקה רואה את הפרשי ההצמדה כחלק אינטגראלי מחובת ההשבה. לפיה, חובת ההשבה משתרעת הן על סכומי הקרן והן על חיובי ההצמדה שכן אלה נועדו לשמור על ערך ההשבה ואינם מגלמים בתוכם כל חיוב. לפיכך, על-אף שהיתה התובעת רשלנית בהמנעותה מלדווח על שינוי המחזיק במושכר לרשות המקומית ומאוחר יותר לנתבע עצמו - דברים שלא נסתרו בחקירת עד התביעה, עדיין זכאית היא להשבה בצירוף ההצמדה לכל התקופה שמיום התשלום ועד להשבתם של הסכומים ששולמו על-ידה. ראה לעניין זה תא (ת"א) 1391/02 יצחק אלנר נ' אליהו חי; ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין בע"מ נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3) 533 וכן ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך ב', מהדורה שנייה, תשנ"ח) 822-823. חלקו הנוסף של הדיון בפני נסוב איפוא על שאלת זכאותה של התובעת לריבית על סכומי הקרן הצמודים, לתקופה שעד להגשת התביעה. חיובי הריבית בעניין זה של צבירת חיובי ריבית על חוב הקרן, קובעת הפסיקה כך: "מטרת ההשבה וטיבה הם למנוע התעשרות שלא כדין. אך מהו שיעורה של ההשבה? כמו בדיני הפיצויים כן גם בדיני ההשבה יש להבחין בין העקרונות הקובעים את מסגרת ההשבה, לבין העקרונות, הקובעים את שיעור ההשבה. בעניין אחרון זה- שיעור ההשבה- אין להצביע על נוסחה אחת, הטובה לכל המקרים, אלא יש מקום לקבוע מבחני עזר שונים,המשתנים על פי הנסיבות והנגזרים מהעיקרון היסודי בדבר התעשרות שלא כדין. יש ושיעור ההשבה ייקבע על פי הוצאות שהוצאו,ויש ושיעור ההשבה ייקבע לפי ערך שונה, ויש ושיעור ההשבה ייקבע על פי טובת הנאה שצמחה ויש ושיעור ההשבה ייקבע על פי מבחן סביר אחר." (ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין בע"מ נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3) 533). לפי דברים אלה, ראוי להוסיף לחיוב הקרן את הריבית, אלא אם קיים נימוק כבד משקל שיצדיק את שלילתה. כאמור, סבור הנתבע כי יש לשלול מן התובעת זכות זו. זאת, נוכח השיהוי שבה לוקה תביעתה ונוכח מה שהוא מכנה "רשלנותה התורמת" בשתיקתה ומחדלה מלהודיע לרשות על שינוי המחזיק לפי סעיף 325 לפקודת העיריות. כדי שהדיון בנושא זה יהיה מדוייק, ראוי להוסיף ולהבהיר את גווניה השונים של תקופת השיהוי. לצורך הבהירות, נציין כי תקופה זו אליה מתייחס הנתבע נחלקת למעשה לשלוש תקופות: התקופה הראשונה, שמיום פינוי הנכס ועד לגילוי הטעות. התקופה השניה, שמיום גילוי הטעות ועד למסירת ההודעה לנתבע והתקופה השלישית, שמיום מסירת ההודעה לנתבע ועד להגשת התביעה. פנייתה הראשונה של התובעת לנתבע נעשתה ביום 27.7.05 (מוצג ט"ו) ובה נאמר: "מרשתנו שכרה בעבר שני שטחים מאת מגרש פארק בע"מ, בבית סילבר ברמת-גן - האחד שגודלו 150 מ"ר והשני גודלו 70 מ"ר...... .... מסיבה שאינה ברורה לא בוטלה הוראת הקבע, ומרשתנו שילמה את מלוא הארנונה עבור שני הנכסים מתאריכי פינויים ועד ינואר 2004, כולל...... מגרש פארק בע"מ נדרשת בזאת להשיב למרשתנו את מלוא הסכום שנשתלם על ידה עבור הארנונה של נכסי מגרש פארק בע"מ לאחר פינויים, העומד, כמפורט בטבלה המצ"ב, על כ-92,42530 ₪...." טענתו של הנתבע לפיה לא הבין את תוכנה של הפנייה נסתרת מתוך תשובתו לפנייה (מוצג ט"ז), כך שההנחה היא כי החל מיולי 2005, ידע הנתבע על המשגה בחיוב. נקודת זמן זו תיחשב גם כנקודת הזמן בה הודיעה התובעת לראשונה על הטעות. נדייק כעת בתחומי התקופות השונות לאור ההחלטה בעניין מועד מסירת ההודעה ונאמר כך: התקופה הראשונה: מיום 1.9.01 ועד ליום 1.1.04 - מפינוי הנכס ועד לגילוי הטעות. התקופה השניה: מיום 1.1.04 ועד ליום 27.7.05, היינו מגילוי הטעות ועד למסירת ההודעה לנתבע. התקופה השלישית: מיום 27.7.05 ועד ליום 31.7.08, היינו ממסירת ההודעה לנתבע ועד להגשת התביעה. השאלה שבה יש להכריע הינה, אם זכאית התובעת לשיעור הריבית לכל שלוש התקופות או לחלקן בלבד. לדעתי, מנועה התובעת מלדרוש ריבית בגין התקופה הראשונה, במהלכה לא ידעה על הגביה המוטעית, וכן ביחס לתקופה השניה שבה ידעה על הגביה אבל החרישה. מדובר על פרק זמן המשתרע על-פני למעלה מ - 19 חודש וביחס אליו, אכן, צודק הנתבע. מרגע שגילתה התובעת את החיוב השגוי שחויבה בו, היה עליה לפנות מיידית ולהתריע בפני הנתבע ולכן, אין היא זכאית לתוספת ריבית לתקופות הראשונה והשניה. עם זאת, זכאית לדעתי התובעת לריבית הנדרשת לתקופה השלישית, שמיום מסירת ההודעה לנתבע ועד למועד הגשת התביעה. לסיכום חלק זה של הדיון אציין איפוא, כי דרישת התובעת לתוספת ריבית על הקרן מוצדקת רק ביחס לחלק מן הזמן המזוהה כ "תקופה השלישית". ביחס לאחרונה זכאית התובעת הן לקרן הן להצמדה והן לריבית. עם זאת, נתון שיעור הריבית לשיקול דעתו של בית המשפט וזה מכריע בעניין על פי הנסיבות. הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה אינן רלבנטיות למקרה שבפני, בו עלי להחליט על שיעור הריבית ומשכה באופן מטריאלי. התובעת ערכה חישוב ריבית לפי ריבית החשב הכללי לחיובים צמודים, לפי נספח א' לכתב התביעה. התובעת לא פירטה את השיקולים העומדים ביסוד דרישתה זו. עם זאת, לא חלקו הנתבעים על שיעור הריבית הראוי ולא הציגו חישוב נגדי. לפיכך, ראוי לקבל את בסיס החישוב המוצע על-ידי התובעת כקובע לצורך הסכסוך כאן. קרן החוב לתקופה השלישית תישא הפרשי הצמדה וריבית החשב הכללי, ואילו קרן החוב ליתר התקופות תישא אך ורק הפרשי הצמדה. דיון ביחס לנתבעת הנתבעת מודה, כי עליה להשיב את חיוב הארנונה ששולם בחלקו על-ידי התובעת, היינו בגין הפרש השטח שבין 36 מ"ר ל- 70 מ"ר. עם זאת, חולקת הנתבעת על חובתה להשיב ריבית פיגורים והצמדה לכל התקופה. לכל היותר, מסכימה היא לתשלום הפרשי ההצמדה למדד. הקביעה שנעשתה בחלקו הראשון של פסק-הדין בעניין חיובו של הנתבע בתשלום הפרשי הצמדה לכל התקופה חלה גם כאן, ללא שינוי. הקביעה הנוספת שנעשתה בחלקו הראשון של פסק-הדין, ביחס לחיובי הריבית, אינה מוצדקת ביחס לנתבעת הואיל ולא נמענה למוצג ט"ו. לפיכך, פטורה זו מחיוב הריבית עד למועד הגשת הודעת צד ג' כנגדה ומאותו מועד יחול על חיובה החוק לפסיקת ריבית והצמדה כפי שיפורט בחלקו האופרטיבי של פסק הדין. אציין, כי בדיון שנוהל לעיל בעניין חיובי הריבית, נמנעתי במכוון מלהתייחס לאלמנט הידיעה של מי מהנתבעים, מכוח עצמם. הנתבע, מעצם העובדה שלא חוייב בארנונה לתקופה כה ארוכה. הנתבעת, שלא בדקה את היקף השטח שבו חוייבה בארנונה. לטובתם, הנחתי כי גירסתם בעניין זה הינה תמת לב, נוכח הקושי להוכיח אחרת. יהיה כמובן מי שיטען כי גירסתם בנקודה זו אינה סבירה, או לכל הפחות מדגימה סוג של "עצימת עיניים" שנועדה לכסות או להסוות את מצבם הנפשי האמיתי. למרות היותי ערה לאפשרות זו, העדפתי שלא לבחור בה. מסקנתי הכוללת הינה כי טענת התובעת לזכאות להשבה לאור הוראות החוק, הוכחה והתקבלה בחלקה. טרם שאגש לחלקו האופרטיבי של פסק-הדין ראוי שאתייחס להודעתם המוסכמת של הנתבעים מיום 14.6.10 בה נמסרו נתונים לגבי שטחי השכירות ב"ערכי נטו". הנתבעים מפנים בסיכומיהם להודעה זו וממנה מבקשים הם לגזור את חיוביהם היחסיים לשטחו הכולל של הנכס. לדעתי, אין בהודעה כדי להוות בסיס לקביעה מעבר לחלוקה היחסית של החזקה בנכס בין הנתבעים. לשם כך, ביקשתי במהלך ניהול התיק מהנתבעים לגבש הודעה מסוג זה ולא מקובל עלי השימוש המורחב שהם מבקשים לעשות בה כעת. כפי שציינתי בגוף פסק-הדין, אינני מקבלת את השגות הנתבעים כמכלול, בכל הנוגע לשטחי הנכס לצרכי חישוב הארנונה. נימוקי בעניין זה הוצגו בפירוט. אשר על כן, אצא מהנחה ולפיה יחס ההחזקה בנכס לצורך חלוקת חיובי הארנונה שבין הנתבעים לתקופה שמיום 1.3.02 ועד ליום 1.1.04 הינו יחס של 52% לנתבע ו48% לנתבעת. אשר על כן, התביעה התקבלה בחלקה, כמפורט להלן: עבור התקופה שמיום 15.8.01 ועד ליום 1.3.02 יישא הנתבע במלוא חיוב קרן הארנונה בגין הנכס נשוא מוצג א. סכום זה יישא הפרשי הצמדה ממועד תשלומו של כל חיוב ארנונה ועד לתשלום בפועל. סכום החיוב לתקופה זו ועד למועד מתן פסק הדין לא יישא כל חיוב ריבית. עבור התקופה שמיום 1.9.01 ועד ליום 1.3.02 יישא הנתבע במלוא חיוב קרן הארנונה בגין הנכס נשוא מוצג ב. סכום זה יישא הפרשי הצמדה ממועד תשלומו של כל חיוב ארנונה ועד לתשלום בפועל. סכום החיוב לתקופה זו ועד למועד מתן פסק הדין לא יישא כל חיוב ריבית. עבור התקופה שמיום 1.3.02 ועד ליום 1.1.04 יישא הנתבע בחיוב של 52% מסכום קרן הארנונה לשני הנכסים יחדיו. סכום זה יישא הפרשי הצמדה ממועד תשלומו של כל חיוב ארנונה ועד לתשלום בפועל. סכום החיוב לתקופה זו ועד למועד מתן פסק הדין לא יישא כל חיוב ריבית. עבור התקופה שמיום 1.3.02 ועד ליום 1.1.04 תישא הנתבעת בחיוב של 48% מסכום קרן הארנונה לשני הנכסים יחדיו. סכום זה יישא הפרשי הצמדה ממועד תשלומו של כל חיוב ארנונה ועד לתשלום בפועל. סכום החיוב לתקופה זו ועד למועד מתן פסק הדין לא יישא כל חיוב ריבית. סכומי החיוב שהוטלו על הנתבע לפי חלקו יישאו ריבית בשיעור החשב הכללי לקרן צמודה לתקופה שמיום 27.7.05 ועד להגשת התביעה. ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל יישאו חיוביו של הנתבע הפרשי הצמדה וריבית כדין. סכומי החיוב שהוטלו על הנתבעת לפי חלקה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת הודעת צד ג' 24.9.08 ועד לתשלום בפועל. ארנונה