מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה על שתי תאונות דרכים: התובעת, ילידת 14.6.85 נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.7.06 (להלן: התאונה הראשונה) ובתאונת דרכים נוספת ביום 27.3.07 (להלן: התאונה השנייה). אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת חבות הנתבעות לפצות את התובעת בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב התאונות. נתבעת 2 חבה בגין נזקיה של התובעת בתאונה הראשונה ונתבעת 3 חבה בגין נזקיה של התובעת בתאונה השנייה (להלן יחד: נתבעות). המחלוקות בין הצדדים הן בשאלות הנוגעות לגובה הנזק בכל אחת משתי התאונות, הן למידת הגרימה או התרומה של כל אחת מהתאונות לנכויות שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתאונות הן להערכת גובה הפיצוי המגיע לה בגין פרטי הנזק השונים. רקע התובעת נפגעה בשתי תאונות דרכים בפער של כשמונה חודשים בין האחת לשנייה. בשתי התאונות נפגעה התובעת ממנגנון חבלה מסוג "צליפת שוט". בתאונה הראשונה, נפגעה התובעת כאשר אוטובוס פגע מאחור ברכב בו נסעה עת עמד ברמזור. לאחר התאונה, היא שבה לביתה אולם כאשר חשה כאבים בצוואר ובגב תחתון פנתה לאחר מספר שעות באופן עצמאי להיבדק בחדר מיון של בית חולים הדסה עין כרם. בתאונה השנייה, נפגעה התובעת בתאונה חזיתית. היא נחבלה בראשה, גבה, צווארה, מרפק שמאלי ובחזה. כמו כן נגרמו לה שברים בצלעות ובמרפק שמאל וידה הונחה בגבס למשך חודשיים. התובעת פונתה ממקום התאונה באמבולנס לחדר מיון של בית החולים הדסה עין כרם. הנכויות הרפואיות לצורך בדיקתה של התובעת מונו על ידי בית המשפט שני מומחים. פרופ' פינסטרבוש מונה כמומחה בתחום האורטופדיה וד"ר דויטש מונה כמומחה בתחום אף אוזן גרון. פרופ' פינסטרבוש קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר לפי סעיף 37(5)א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי). עוד נקבע על ידו כי יש לזקוף נכות זו במלואה לתאונה השנייה. כמו כן, קבע פרופ' פינסטרבוש כי עקב התאונה הראשונה סבלה התובעת מנכות זמנית של 100% לתקופה של 15 ימים ולאחר מכן סבלה מנכות זמנית בשיעור 20% לחודש נוסף. בעקבות התאונה השנייה, סבלה התובעת מנכות זמנית בשיעור 100% למשך כארבעה חודשים ונכות זמנית בשיעור 30% למשך כארבעה חודשים נוספים. ד"ר דויטש קבע כי לתובעת נכות בשיעור 20% על פי סעיף 72(4)(ב)II לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי בגין פגיעה בחלק הוסטיבולרי. עוד קבע ד"ר דויטש שיש לייחס נכות זו במלואה לפגיעתה של התובעת בתאונה השנייה. זאת "כשהתסמינים, התלונות ותוצאות הבדיקות משקפות מצב רפואי משמעותית חמור יותר" מאשר לאחר התאונה השנייה. פרופ' פינסטרבוש וד"ר דויטש נחקרו ע"י ב"כ הצדדים על חוות דעתם לגבי שתי התאונות. החקירות מטעם ב"כ הנתבעות התמקדו בעיקר באופן בו חולק הנזק בין הנתבעות. כל אחת מהן ביקשה להטות את מסקנות המומחים בכיוון המסייע למרשתה. בעקבות חקירתו, פרופ' פינסטרבוש אכן חזר בו מאופן החלוקה שנקבע בחוות דעתו. לאחר שבחן שוב את התיעוד הרפואי שהוצג לו הוא השתכנע שיש לייחס לתאונה הראשונה 40% מהנכות ולתאונה השנייה 60% מהנכות. ד"ר דויטש דבק במסקנתו לפיה יש לייחס את מלוא הנכות שנגרמה לתובעת לתאונה השנייה. בקשת ב"כ הנתבעת 3 לפסול את חוות דעתו של ד"ר דויטש ולחלופין למנות מומחה נוסף נדחתה (החלטתי מיום 17.7.12). בסיכומיהן, שבו הנתבעות והשיגו על קביעותיהם של המומחים, כל אחד מטעמיה שלה. לעניין חלוקת הנזק בתחום האורטופדי בין הנתבעות 2 ו-3 יצוין בתמצית כי פרופ' פינסטרבוש שינה את מסקנתו לאחר שב"כ הנתבעת 3 הפנתה את תשומת ליבו לכך שמהתיעוד הרפואי עולה כי לאחר התאונה השנייה תלונות התובעת התמקדו יותר באזורי המרפק ועמוד שדרה מתני ופחות בעמוד שדרה צווארי. אשר לאופן חלוקת תרומת התאונות לנכות, פרופ' פינסטרבוש הבהיר כי קיים קושי לחלק את הנכויות בין התאונות אולם הוא סבר שיש לייחס לתאונה השנייה חלק גדול יותר משיעור הנכות. זאת שכן התאונה השנייה הייתה תאונה חזיתית, עוצמת ההתנגשות היתה גדולה יותר ומשך זמן התחלואה היה ארוך יותר. מסקנותיו אלה מקובלות עלי. למותר לומר כי על מומחה בית המשפט להיות פתוח לאפשרות לשקול מחדש את מסקנותיו לאור שאלות המופנות אליו במסגרת חקירתו הנגדית. ככול שהוא משתכנע שאכן טעה בחוות דעתו, עליו לתקן את מסקנותיו בהתאם. פרופ' פינסטרבוש פעל בדרך זו ואיני סבורה שיש מקום להתערב בכך. אשר לשאלת חלוקת הנכות בתחום אף אוזן גרון. התובעת עברה בדיקת E.N.G בשנת 2010, כשלוש שנים לאחר התאונה השנייה. התובעת לא עברה בדיקת E.N.G לאחר התאונה הראשונה. כאמור, ד"ר דויטש סבר כי יש לייחס נכות זו במלואה לפגיעה בתאונה השנייה. ד"ר דויטש נימק עמדתו במספר טעמים. ראשית, הערכתו הרפואית היא, שהפגיעה שספגה התובעת בתאונה השנייה הייתה משמעותית יותר שכן היא עברה במהלכה חבלת ראש קלה וזעזוע מוח. שנית, חרף תלונותיה לאחר התאונה הראשונה, הרופאים שבדקו את התובעת לא ראו לנכון לשלוח אותה לבדיקה בתחום אף אוזן גרון ולפיכך מן הסתם הם לא התרשמו כי מצבה הצדיק זאת. שלישית, בין 7-8 חודשים לאחר תאונה המערכת הרלבנטית בגוף עוברת תהליך של החלמה. לאחר התאונה הראשונה, התלונות נפסקו ולפיכך ההנחה הרפואית היא שהתובעת החלימה ותוצאות בדיקת ה-E.N.G שנערכה בשנת 2010 משקפות את התאונה השנייה ולא את התאונה הראשונה. ד"ר דויטש הבהיר כי את בדיקת ה-E.N.G יש לבצע כשנתיים לאחר התאונה, לאחר שעוברת תקופת ההחלמה הספונטנית וניתן לאמוד האם נגרמה נכות צמיתה. בחנתי בכובד ראש את השגותיה של הנתבעת 3 בהקשר למסקנתו של ד"ר דויטש לפיה יש לייחס את מלוא הנכות לתאונה השנייה. למרות שאין מדובר בטענות של מה בכך, בסופו של יום לא השתכנעתי כי קיימת הצדקה להתערב במסקנתו. איני מתעלמת מכך שאכן קיים קושי לחלק בענייננו את הנכות שנגרמה לתובעת בתחום אף אז גרון בין שתי התאונות. זאת, בשים לב לסמיכות הזמנים ביניהן, למנגנון הפגיעה הזהה ("צליפת שוט"), לכך שגם לאחר התאונה הראשונה התלוננה התובעת מספר פעמים על כאבי ראש וסחרחרות ולכך שבדיקת ה-E.N.G בוצעה לאחר שתי התאונות. אף לא נעלם מעיני כי קיים קושי בכך שלאחר ביקור התובעת אצל נוירולוג לאחר התאונה השנייה, ביום 17.5.07, לא קיים כל תיעוד רפואי נוסף (שהוצג לפני) לגבי תלונות של התובעת או טיפולים הקשורים לפגיעה בתחום אף אוזן גרון עד לבדיקת ה-E.N.G בשנת 2010, כשלוש שנים לאחר מכן. חרף האמור, לאחר שבחנתי את כל הקשים לעיל, איני סבורה כי במקרה דנן קיימת הצדקה לסטות ממסקנתו של ד"ר דויטש. הטעם העיקרי לכך הוא שממכלול החומר שלפני עולה, כי התאונה השנייה היתה תאונה קשה יותר מבחינת עוצמתה. כפועל יוצא, סביר להניח כי פגיעותיה של התובעת בתאונה השנייה היו משמעותיות יותר. זאת הייתה גם התרשמותם של שני המומחים. כמתואר לעיל, בתאונה הראשונה הפגיעה היתה במנגנון אחורי, המכונית בה נסעה התובעת עמדה ברמזור והתובעת פנתה למיון רק מספר שעות לאחר התאונה. בגיליון השחרור אף מצוין כי לא נפתחו כריות אוויר. לתובעת נקבעו נכויות זמניות לתקופה קצרה יחסית. לעומת זאת, בתאונה השנייה, נפגעה התובעת ממנגנון פגיעה חזיתי במהלך נסיעה והיא פונתה ממקום התאונה באמבולנס מזירת האירוע לבית חולים. בגיליון השחרור ממיון נרשם כי התובעת עברה Minimal Head Injury; Concussion Syndrome אשר בעקבותיו עברה צילום CT ראש (שתוצאתו היתה תקינה). התובעת סבלה מנכויות זמניות לתקופה ארוכה יותר. מכאן עולה כי מבחינת עוצמת התאונה, התאונה השנייה היתה קשה יותר, ומבחינת הפגיעה בתחום אף אוזן גרון, חבלתה של התובעת בתאונה השנייה הייתה משמעותית יותר. בנסיבות אלה, אני סבורה כי מסקנתו של ד"ר דויטש, לפיה מלוא נכותה של התובעת נגרמה בתאונה השנייה, היא מסקנה סבירה ואין מקום להתערב בה. העולה מן האמור לעיל הוא, שלתובעת נכות רפואית בתחום האורטופדי בשיעור 10% בגין התאונה הראשונה והשנייה ונכות רפואית בתחום אף אוזן גרון בשיעור של 20% בגין התאונה השנייה. נכותה הרפואית המשוקללת הכוללת של התובעת כתוצאה משתי התאונות עומדת על 28%. הנזק התובעת הייתה בת 21 עת נפגעה בשתי התאונות. כיום היא בת 27 שנים ותשעה חודשים. בעת התאונות עבדה התובעת כעוזרת רוקחת בסופר-פארם. בשנת 2006 החלה התובעת את לימודיה לתואר ראשון בכימיה ובשנת 2009 החלה לימודיה לתואר שני. במסגרת לימודי תואר שני החלה לעבוד כעוזרת מחקר במחלקה לכימיה. בחודש מרץ 1012 סיימה התובעת את לימודיה לתואר שני. החל מחודש יוני 2012 החלה התובעת לעבוד כחוקרת מו"פ בתחום הכימיה בחברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ. כאב וסבל לפי אמות מידה שנקבעו בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל על בסיס נכות בגובה 4% בצירוף ריבית מיום התאונה עבור התאונה הראשונה ופיצוי בגובה 24.8%, בצירוף ריבית מיום התאונה עבור התאונה השנייה. הפסדי שכר לעבר בסיכומי התובעת נטען כי בעקבות התאונה הראשונה היא נעדרה מעבודתה משך 15 יום ובעקבות התאונה השנייה נעדרה התובעת מעבודתה 85 יום. עוד נטען כי בתקופות אלה לא קיבלה התובעת שכר כלשהו ממעבידה. בתצהירה, ציינה התובעת כי עקב התאונה השנייה היא נעדרה מעבודתה למשך כארבעה חודשים אולם לא נאמר דבר לגבי היעדרות לאחר התאונה הראשונה. לגבי היעדרות התובעת לאחר התאונה השנייה, הוצגו תעודות מחלה ופרופ' פינסטרבוש קבע כי בתקופה זו שהתה התובעת באי כושר מלא. כמו כן, מתעודה על פי תקנות מס הכנסה (תשלומים וניכויים משכר עבודה במקום טופס 106) לשנת 2007 עולה כי התובעת נעדרה בפועל מעבודתה בחודשים אפריל-יוני. במצב דברים זה, יש לפסוק לתובעת שכר בגין שלושה חודשים (1,150 ₪ לחודש) ממודד להיום בצירוף ריבית מאמצע התקופה (15.5.2006) בגין התאונה השנייה. אף לגבי היעדרות התובעת לאחר התאונה הראשונה צורפו תעודות מחלה ופרופ' פינסטרבוש קבע כי התובעת שהתה באי כושר מלא משך 15 יום. ברם בשים לב לכך שלא צורפה כל אסמכתא המעידה כי התובעת לא קיבלה שכר בתקופה זו, לכך שבתצהירה נמנעה התובעת מלציין כי נעדרה מעבודתה לאחר התאונה ולכך שהתובעת לא ידעה ליתן לכך הסבר בחקירתה, לא השתכנעתי שיש מקום לפסוק פיצוי לתובעת בגין הפסד שכר לעבר בנוגע לתאונה הראשונה. כושר ההשתכרות של התובעת כאמור לעיל, מאז נפגעה התובעת בתאונות היא התקדמה כברת דרך משמעותית בדרכה המקצועית. היא סיימה שני תארים בכימיה ומחודש יוני 2012 היא עובדת במקצועה. לטענת התובעת, בהתאם לחוזה העבודה, משכורתה החודשית הבסיסית היא בסך של 7,300 ₪ ברוטו לחודש ומעבר לכך, היא זכאית לתוספות שונות, הכוללות משכורת 13, החזר הוצאות רכב, דמי הבראה, שעות נוספות ומענקים שונים. התובעת מוסיפה וטוענת כי משכורתה החודשית מוערכת בסך של 8,800 ₪ נטו בחודש, וזאת מבלי לכלול שעות נוספות, מענקים, תמריצים ותשלומי פרמיה להם היא זכאית במסגרת עבודתה. לטענת התובעת, בשים לב לכך שהיא סיימה שני תארים והחלה לעבוד במקצועה, ונוכח השכר אותו היא מרוויחה כבר כעת, יש לסטות בעניינה מהחזקה החלה על צעירים בראשית דרכם לפיה בסיס השכר לחישוב הפיצוי הוא השכר הממוצע במשק. לטענתה, יש מקום להעמיד את בסיס שכרה לצורך חישוב הגריעה מכושר ההשתכרות על שילוש השכר הממוצע במשק. התובעת מפנה לעניין זה לטבלת השכר שפורסמה באתר AllJobs אשר צורף לתצהירה ולפיה משכורתו של כימאי בעל שלוש שנות ניסיון עומדת על סך של 15,000 ₪, משכורתו של כימאי בעל שש שנות ניסיון עומדת על 22,000 ₪ ומשכרותו של כימאי בכיר אף מגיעה ל-30,000 ₪ ברוטו, וזאת ללא התנאים הנלווים. לעומת זאת, הנתבעות טוענות כי אין כל הצדקה לסטות בעניינה של התובעת מהשכר הממוצע במשק ובודאי שאין כל מקום לחשוב שכר הבסיס לפי שילוש שכר זה. אכן, בדרך כלל, כאשר עסקינן בנפגע אשר נמצא בתחילת דרכו המקצועית, הכנסתו הפוטנציאלית אלמלא פגיעתו בתאונה נאמדת לפי השכר הממוצע במשק. זאת, בשים לב לקושי הכרוך בהערכת כושר השתכרות בהעדר עבר תעסוקתי בכלל, או בהעדר עבר תעסוקתי משמעותי, ממנו ניתן להעריך את כושר ההשתכרות על סמך נתונים מבוררים. ברם בענייננו, ניתן לראות בבירור כי במהלך השנים מאז התאונות החל סיפור חייה המקצועיים של התובעת להיכתב, ועד כה מדובר בסיפור מבטיח. חרף התאונות, המשיכה התובעת בתוכניותיה המקצועיות וקצרה הצלחה. כאמור, היא סיימה שני תארים בכימיה באוניברסיטה העברית. את לימודיה לתואר שני היא סיימה בציונים נאים. היא התחילה לעבוד בחברה ותיקה ומבוססת. כמו כן, מהצעת העבודה אשר הוגשה מטעם התובעת, ניתן להתרשם באופן כללי, כי משכורתה ההתחלתית, בצירוף ההטבות השונות, אינה רחוקה מהשכר הממוצע במשק (אם כי לא ניתן לערוך אומדן מדויק לגבי שכרה, כפי שיובהר להלן). עוד אוסיף, כי מעדותה של התובעת ניתן היה להתרשם כי מדובר בצעירה אינטליגנטית ונחושה המכירה בערך עצמה, ויש לצפות כי היא תעשה את הנדרש להמשיך ולטפח את התקדמותה המקצועית. במצב דברים זה, מקובלת עלי עמדת התובעת כי יש מקום לסטות בענייננו מהחזקה בדבר השכר הממוצע במשק. יחד עם זאת, איני סבורה כי הובאו לפני נתונים המצדיקים לקבוע כי שכר הבסיס בענייננו הוא שילוש השכר הממוצע במשק. למותר לציין כי משקלה הראיתי של טבלת השכר אליה מפנה התובעת הוא נמוך ביותר ואין לבסס עליה, כשלעצמה, מסקנות כלשהן. אין מדובר במסמך של מוסד רשמי כלשהו, כלל לא ברור כיצד נאספו הנתונים עליהם מבוססת הטבלא ומהו מידת דיוקם. לכך יש להוסיף כי בקביעת שכר הבסיס, הצופה גם כלפי העתיד, יש להביא בחשבון גם את הסיכונים הפוטנציאליים אותם עלול לצפון בחיקו העתיד ולא רק את הסיכויים. התובעת החלה את מסלול חייה המקצועיים לפני זמן קצר, ויש לקוות כי היא תשגשג ותתקדם, אולם אין כל ערובה לכך שתמיד תצלח דרכה ושתנאי השוק לא ישתנו. בשים לב לכך שהתובעת היא בתחילת דרכה המקצועית, את כושר השתכרותה למשך 5 השנים הבאות יש לאמוד לפי השכר הממוצע במשק. יוער בהקשר זה כי לא הובאו לפני ראיות מספיקות על מנת לקבוע ששכרה כיום הוא 8,800 ₪ נטו, כטענתה. התובעת הגישה כראיה את הצעת העבודה מטעם מעסיקתה, אשר קשה להסיק ממנה מהו השכר אותו היא מקבלת בפועל. לא הוגשו מטעמה תלושי שכר למרות שהיא עובדת מזה כמה חודשים. לפיכך אני סבורה שהשכר הממוצע במשק משקף את כושר השתכרותה בשנים הקרובות. את כושר השתכרותה של התובעת בשנים שלאחר מכן, עד הגיעה לגיל 67, יש לאמוד לפי פעם וחצי השכר הממוצע במשק. גריעה מכושר ההשתכרות של התובעת בעקבות התאונות כמובהר לעיל, מאז התאונות, החל להיכתב סיפור חייה התעסוקתיים של התובעת. חרף הפגיעה שנפגעה, היא דבקה בתוכניותיה האקדמיות ועמדה בהן בהצלחה מרובה ומאז יוני שנה שעברה אף החלה לעבוד במקצועה. במצב דברים זה, יש לבחון את הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת בהתאם לכיוון התעסוקתי אליו פנתה. זאת, בזהירות הראויה בשים לב שדרך זו נמצאת עדיין בראשיתה. בתצהירה טענה התובעת כי היא סובלת בעיקר מכאבי ראש תכופים ומכאבים והגבלה בתנועות הצוואר והגב. עוד נטען בתצהירה כי הכאבים והסחרחרות מהם היא סובלת גורמים לה לאובדן ריכוז לעיתים תכופות ומקשים עליה הן בעבודה הן בלימודים. בסיכומים מטעם התובעת נטען כי היא מוגבלת באופן ניכר בביצוע פעולות הדורשות הרכנת ראש, הגורמות להתקפי סחרחרות וכי מגבלות אלה פוגמות קשות בתפקודה המקצועי ובביצוע עבודות הבית. הצדדים, כל אחד מסיבותיו שלו, נמנעו מלמצות את חקירת התובעת והמומחים לגבי המשמעויות התפקודיות של נכויותיה במסגרת עבודתה, בעיקר בתחום אף אוזן גרון. ב"כ הנתבעת 3 הסתפקה בכך ששאלה את ד"ר דויטש לגבי טיולים שערכה התובעת לחו"ל, הכוללים רכיבה על פילים ונסיעה בג'יפים. ד"ר דויטש הבהיר כי "זה לא אומר לי שום דבר. אם היית אומרת לי שהיא קופצת מטרמפולינה למים, הייתי אומר שיש קונוטציה" (עמוד 27 לפרוטוקול שורות 3-4). הנתבעת 3 מבקשת להסיק מאמירה זו כי בפועל התובעת מסוגלת לבצע כל פעילות והפעילות היחידה שהיא מוגבלת מלבצעה היא אולי קפיצה על טרמפולינה. איני סבורה כי ניתן להסיק מסקנה זו מדברי המומחה. המומחה לא נשאל על התופעות עליהן הלינה התובעת בתצהירה. ככול שביקשו הנתבעות לסתור את האמור בתצהירה של התובעת, היה עליהן לחקור הן אותה הן את המומחה לגבי הקשר ביניהן לנכות ממנה היא סובלת והשפעתה על עבודתה ועל ניהול משק ביתה. מעדותה של התובעת לא התרשמתי כי יש מקום להטיל ספק במהימנותה, ובודאי שאין מקום לעשות כן בהעדר חקירתה בעניין זה. במצב דברים זה, את תפקודיות הפגיעה והשפעתה על כושר ההשתכרות של התובעת אבחן בעיקר על רקע טענותיה בתצהירה, אשר לא נסתרו, לפיהן היא סובלת מכאבי צוואר, כאבי ראש וסחרחרות. כפי שניתן לראות כיום במבט רטרוספקטיבי של כשש שנים לאחר התאונות, נכויותיה של התובעת לא הפריעו לה לעשות חייל בלימודיה ולהשיג משרה אטרקטיבית. בבחינת השפעת התאונות על כושר ההשתכרות של התובעת לעתיד יש ליתן משקל מתאים לעובדה כי התובעת השכילה להתגבר על הפציעה באורח מרשים. כמו כן, יש ליתן משקל גם לכך שעבודתה אינה כוללת היבט פיזי משמעותי ואף לא עיסוק הדורש תנועתיות רבה. יחד עם זאת, התובעת מצויה עדיין בתחילת דרכה התעסוקתית. היא עובדת בתחום הדורש ריכוז והתעמקות. כאבי צוואר, ובעיקר כאבי ראש וסחרחורות, עלולים להפריע לה בשגרת עבודתה. אין לשלול את האפשרות כי מגבלותיה יקשו עליה לעבוד שעות ארוכות וישפיעו על יכולתה לבצע שעות נוספות והן עלולות אף לגרום לה להיעדר מעבודתה. אף לא ניתן להניח כי מקום עבודתה מובטח, כי היא לא תיתקל בעתיד בקשיים על רקע נכויותיה וכי נכויותיה לא יקשו עליה להשתלב במקומות עבודה אחרים. השכר הממוצע במשק עומד כיום על סך של 8,953 ₪ ברוטו (לפי הפרסום האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הכולל את כל השכירים בישראל) בניכוי מס הכנסה החל על אשה נשואה ללא ילדים (8510 ₪). תחשיב המבוסס על הכנסה בגובה 8510 ₪ נכות בגובה 28% לתקופה של 5 שנים (עד גיל 32 ו-9 חודשים, מקדם היוון 55.6562) - 132,618 ₪. פעם וחצי של שכר זה בניכוי מס הכנסה מגיע לסכום של כ- 12,000 ₪. תחשיב המבוסס על הכנסה בגובה 12,00 ₪ נכות בגובה 28% מגיל 32 ו-10 חודשים עד הגיע התובעת לגיל 67 (מקדם היוון 256.6561 היוון כפול 0.8626) מגיע לסכום של 743,876₪. סה"כ תחשיב כנ"ל מגיע לסכום של 876,500 ₪ (במעוגל). בהתחשב בגילה של התובעת, טיב נכויותיה ועיסוקה אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין גריעה מכושר השתכרותה, על דרך האומדן, בסך של 400,000 ₪. הנתבעת 2 תישא ב-10% מסכום זה והנתבעת 3 תישא ביתרה. חלוקת הנזק בין הנתבעות אינה קלה ונקבעה לאחר שקילת מכלול הנסיבות ובעיקר תרומתה הקטנה יחסית של התאונה הראשונה לנזק. אובדן זכויות סוציאליות בסיכומי התובעת נטען כי במסגרת העסקתה מופרשים עבורה הפרשות פנסיוניות וסוציאליות: קרן השתלמות וקרן פנסיה. לטענתה, יש לפצותה בגין אובדן החלק היחסי מהפרשות המעסיק החודשי עד הגיעה לגיל 67 ולפיכך יש לחשב ראש נזק זה לפי 13.5% מהסכום לו היא זכאית בגין הגריעה מכושר השתכרותה. עיון בהצעת העבודה של התובעת מעלה כי הוצעו בפניה מספר אפשרויות בנוגע לביטוח פנסיוני, כאשר בכל אחת מהן שיעורי ההפרשות של העובד והמעביד שונים. התובעת לא הבהירה מהי הדרך בה היא בחרה. במצב דברים זה, לפי צו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, שיעור הפיצוי בגין אובדן תנאים סוציאליים יחושב לפי 12% מהפיצוי המגיע לתובעת בגין הגריעה מכושר השתכרותה, ובסך הכל - 48,000 ₪. הנתבעת 2 תישא ב-10% מסכום זה וביתרה תישא הנתבעת 3. למען הסר ספק יצוין כי לא מצאתי לפסוק לתובעת בגין אובדן זכויות סוציאליות לעבר שכן התובעת עובדת עד עתה פרק זמן קצר יחסית ולא הוכח הפסד כלשהו בתקופה זו. עזרה לעבר ולעתיד התובעת הצהירה כי לאחר התאונה השנייה ובתקופה בה ידה הונחה בגבס, היא נאלצה להיעזר בבני משפחתה לביצוע פעולות פשוטות, וכי גם כיום היא עדיין מוגבלת בהפעלת ידה השמאלית סובלת מסחרחורות, כאבי ראש, כאבי גב וצוואר הפוגעים בשגרת חייה. בהעדר תשתית ראייתית המעידה על הוצאות בפועל בשל קבלת עזרה בשכר, אין מקום לפצות את התובעת בגין עזרה לעבר. יצוין כי לא הוגשו תצהירים מטעם בני משפחתה של התובעת לגבי מתן עזרה לתובעת מעבר לחובתם המוסרית הרגילה בגין התקופה בה שהתה באי כושר. אשר לעזרת צד ג' לעתיד, נכותה הצמיתה של התובעת, מצדיקה פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד ולו בשל החשש כי יתכן שבעתיד היא תאלץ התובעת לשכור עזרה בשכר לשם תחזוקת ביתה. בשים לב, בין היתר, לשיעור נכותה של התובעת ולטיבה, אולם בהעדר ראיות על קבלת עזרה בפועל עד היום אני פוסקת לתובעת פיצוי על דרך האומדן בסכום של 50,000 ₪ בגין עזרת הזולת לעתיד. סכום זה ישולם על ידי הנתבעת 3. הוצאות לעבר ולעתיד התובע הצהירה כי בעקבות התאונות נגרמו לה הוצאות בגין השתתפות עצמית בטיפולים רפואיים, נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים, בדיקות וביקורים אצל רופאים והוצאות עבור משככי כאבים. כמו כן, לטענתה היא נשאה בעלות טיפולי פיזיותרפיה שנערכו במסגרת קופת חולים. בסיכומיה הוסיפה התובעת וטענה כי יש לפצותה גם בגין הוצאותיה בשל השתתפותה בחוג פילאטיס אשר מקל על כאביה ומשפר את איכות חייה בסכום של 200 ₪ לחודש. התובעת צירפה קבלות בסכומים צנועים ביותר לתצהירה בגין השתתפות עצמית בעלות הטיפולים במסגרת קופת חולים לאחר התאונה השנייה. לא צורפו קבלות נוספות. בשים לב לכך שאין להניח כי התובעת תיזקק לטיפולים מעבר לאלה הניתנים במסגרת סל הבריאות, אני פוסקת לתובעת על דרך האומדן הוצאות בסך של 2,000 ₪ בגין העבר. הנתבעת 3 תישא בעלות זו. איני מוצאת הצדקה לפסוק לתובעת פיצוי בגין הוצאות לעתיד. אשר לשיעורי פילאטיס, אף שאין ספק כי שיעורים אלה טובים ומועילים לתובעת, בהעדר התייחסות מטעם המומחים בעניין זה, אין מקום לקבוע כי הם בגדר טיפול רפואי אשר על הנתבעות לשאת בעלותו. תוצאה הנתבעת 2 תישא בסכום הפיצוי כאמור בפסקות 13, 28, 29 ו-31. לסכום שנפסק יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.2%. הנתבעת 3 תישא בפיצוי בסכומים כאמור בפסקות 13, 15, 28, 29, 31, 34 ו-36. לסכום שנפסק יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.2%. אשר להוצאות משפט. חלוקת התשלום בגין חוות הדעת האורטופדית תיוותר בעינה. הנתבעת 3 תשיב לתובעת ולנתבעת 2 את הסכומים ששילמו בגין חוות הדעת בתחום א.א.ג בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום. יתר הוצאות המשפט ישולמו על ידי הנתבעות באופן יחסי בהתאם לחלוקת הנזק ביניהן (10% הנתבעת 2 והיתרה על ידי הנתבעת 3) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום. את הסכומים שנפסקו על הנתבעות לשלם לתובע תוך 30 יום מהיום. תאונת דרכים