מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד מנהל סניף בנק בגין אי מתן אשראי לעסק: 1. לפני תביעה בה דורשים התובעים פיצוי בגין נזקים לכאורה שנגרמו להם כתוצאה מכך שמנהל סניף הבנק שבו ניהלו חשבון לא אישר להם הקצאות אשראי כפי שביקשו. במסגרת תובענה זו דורשים התובעים כי מנהל הבנק ו/או הבנק ישלמו להם פיצוי בסך של 1,250,000 ₪ אף כי הם טוענים שסך הנזקים שנגרם להם עומד על 11,500,000 ₪. רקע עובדתי: התובעת 1 חברת היפר גבעת שרת בע"מ (להלן: "החברה") היא חברה פרטית שניהלה סופרמרקט. לחברה היו שתי בעלות מניות התובעת 5 שהחזיקה ב 99 מניות של החברה, והתובעת 2, אימה של התובעת 5 שהחזיקה במניה אחת. התובע 3 (עזרא רחמני, להלן: "עזרא") אחיה של התובעת 5 ובנה של התובעת 2 היה המנהל הרשום של החברה. התובע 4 (יעקב רחמני, להלן: "יעקב"), שהוא אח נוסף במשפחה, היה הרוח החיה מאחורי החברה. יעקב הוא גם מי שניהל את עניינה של החברה מול הבנק, כפי שעוד יפורט, והעד היחיד מטעמם של התובעים. הנתבע 2 ניהל במועדים הרלבנטיים לתביעה את סניף ארמון הנציב של הנתבע 1 (בנק הפועלים בע"מ, להלן: "הבנק"). בראשית שנת 1996 ניהלה החברה משא ומתן לצורכי הקמת סופרמרקט בעיר בית שמש, ופתחה לשם כך חשבון בנק. החברה פתחה את החשבון דווקא בסניף בארמון הנציב, שכן הוא נוהל על ידי מר טוביה מצר, אשר היה מוכר לתובעים ואף סייע לעזרא ויעקב בתקופה שבה היה סגן מנהל סניף הבנק בשכונת בית הכרם. ביום 12.3.96 פתחה החברה חשבון חח"ד בסניף הבנק ומספרו 113727 (להלן: "החשבון"). ביום 20.5.96 הוסכם כי הבנק יקצה לחברה מסגרת אשראי בסך 50,000 ₪ והחברה מצידה שיעבדה לטובת הבנק שני רכבים ששוויים הכולל עמד על סך של 130,000 ₪. ביום 20.7.96 פתחה התובעת את הסופרמרקט "היפר גבעת שרת" במרכז המסחרי בשכונת "גבעת שרת" בבית שמש (להלן: "העסק" או "הסופרמרקט"). סמוך לאחר מכן סיים מר טוביה מצר את תפקידו כמנהל סניף הבנק, ותחתיו מונה הנתבע 2. לטענת התובעים, עם מינויו של הנתבע 2 לתפקיד סירב הבנק להעניק להם ערבויות לספקים והחל להחזיר המחאות שמסרה החברה לספקים, כל זאת לטענת התובעים בניגוד להסכם מסגרת האשראי. במסגרת פסק הדין אתייחס במפורט להשתלשלות האירועים דנן. בחודש אוגוסט 1998 מכרה החברה את העסק ובכך הפסיקה למעשה את פעילותה. טענות הצדדים בקליפת אגוז: התובעים טוענים כי עם מינוי של הנתבע 2 למנהל הסניף החלה מסכת התעמרויות בחברה, אשר בסופו של יום הביאה לקריסתה הכלכלית ולסגירת הסופרמרקט. על כן הם דורשים פיצוי בגין כל הנזקים הכלכליים שנגרמו להם כתוצאה מכך שהנתבע 2 והבנק מנעו מהם קבלת אשראי, לא כיבדו המחאות שהוצגו על ידם לפירעון, ולא הסירו את השעבודים על הרכבים. הנתבעים לעומת זאת טוענים כי החברה חרגה בדרכים שונות מהאשראי שהוקצה לה ופעולות הנתבעים היו כדין ונועדו הן כדי להגן על כספו של הבנק והן כדי להגן על כלל הציבור. הנתבעים טוענים כי החברה מתעלמת מחובות רבים שצברה במהלך תקופת פעילותה, ומכך שבפועל חשבון הבנק לא הוגבל ולו ליום אחד. לטענת הנתבעים אין קשר בין הנזקים שהתובעים טוענים להם לבין פעולותיו של הבנק או מי מטעמו, ויש לדחות על כן את התביעה. מהלך הדיון: ראשית, אפתח ואדון בטענה המקדמית של הנתבעים כי התביעה בעיקרה התיישנה. לאחר מכן, ובניגוד לסדר הדברים המקובל בפסקי דין, ראשית אבחן את הנזקים להם טוענים התובעים, ולאחר הדיון בשאלת הנזקים אפנה לדון בטענות שהתובעים מעלים כנגד הנתבעים לגבי הפרת חבותם ובשאלה אם אלו הפרו את חובותיהם על פי הדין ומכוח ההתקשרות בין החברה לבנק. האם התביעה התיישנה? טענה מקדמית שהועלתה על ידי הנתבעים הינה כי התביעה התיישנה, ברובה. הנתבעים טוענים שהיות ועילות התביעה הן פעולות שבוצעו על ידי הבנק עד לחודש אוקטובר 1997 הרי שבמועד הגשת כתב התביעה, 13.1.04 מרבית התביעה כבר התיישנה. אין בידי לקבל טענה זו שכן מועד ההתיישנות יכול ויקבע על פי מועד התגבשות הנזק ולא על פי מועד היווצרות העילה ראה עא 573/12 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גולדסיל בע"מ [פורסם במאגרים המשפטיים]: "במצב דברים שבו האירוע העוולתי הכולל מרכיב נזק, הוא אירוע מתמשך המוליד עילות תביעה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים ( ניתן ביום 22.6.2008). בניסוח אחר, ובהסתמך על הטרמינולוגיה ששמשה את בית המשפט, מפי השופט עמית ב-ע"א 9292/07 חברות שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים" ( ניתן ביום 6.1.2010) (להלן: עניין שדמות הדרום) הנסמך גם כן על עניין אלנקווה. מדובר בענייננו במעשה עוולתי נמשך המקים עילות תביעה חוזרות ונשנות ונזק מתחדש. כפי שבואר בעניין שדמות הדרום, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת תחול ההתיישנות בתוך 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת." מועד התגבשות הנזק יכול להיות על פי טענות התובעים במספר מועדים שונים: מועד אחד יכול להתחדש מדי חודש בחודשו שכן לשיטתם המחזור החודשי שלהם נפגע, המועד השני הוא המועד שבו נאלצו התובעים לטענתם למכור את פעילותם בסופרמרקט ב"מחירי הפסד". מכירה זו היתה רק באוגוסט 1998 ומכאן שהתביעה שהוגשה בינואר 2004 טרם התיישנה. נזקי התובעים: התובעים טוענים כי נזקיהם עומדים על סך של 11.5 מיליון ₪ אך מטעמי אגרה הם נאלצו לצמצם את תביעתם לסך של 1,250,000 ₪. בכתב התביעה המתוקן מפרטים התובעים הכיצד כימתו את נזקיהם: סך של 10,080,000 ₪ בשל אובדן רווח צפוי. המחזור החודשי של העסק עמד על סך 550,000 ₪ אך אילו הנתבעים לא היו מסכלים את הפיתוח הטבעי והסביר של העסק היה המחזור החודשי גדל לסך של 1,200,000 ₪. בהינתן שהרווח הגולמי של העסק הוא בשיעור 20% ונותר לכל הפחות רווח נקי בשיעור 10% הרי שהתובעים היו יכולים להרוויח 120,000 ₪ לחודש ועל פני תקופה בת 7 שנים הסכום מצטבר לסך של 10,080,000 ₪. סך של 500,000 ₪ בגין נזקי מימון שכן התובעים נאלצו בשל התנהלות הנתבעים לשלם לכל הספקים במזומן. סך של 500,000 ₪ בגין הפגיעה במוניטין, שכן התובעים נאלצו למכור את העסק מבלי לקבל תמורה בגין המוניטין. סך של 250,000 ₪ בגין הפגיעה בשמם הטוב של התובעים בפני ספקים ולקוחות. סך של 10,000 ₪ בגין נזקים כללים כגון אובדן זמן, הפסד ימי עבודה. 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש. אפתח ואומר כי התובעים לא הוכיחו ולו ראש נזק אחד מכלל הנזקים לו הם טוענים, אך למרות זאת אדון בנזקיהם אחד לאחד. פגיעה במחזור החודשי של העסק ופגיעה ברווחיות: הנזק העיקרי לו טוענים התובעים הוא פגיעה ברווחיות אך התובעים לא צירפו ולו ראשית ראיה בדבר היקף פעילותם העסקית. בקדם המשפט הראשון שהתקיים בפני, לאחר שהתיק עבר אלי ממותב קודם ותצהירי הצדדים כבר הוגשו, הפניתי את תשומת לב התובעים לכך שאין כל אינדיקציה כלכלית להכנסות של העסק או לרווחיותו וכי יש להגיש דו"ח רווח והפסד, דו"חות למע"מ או לכל הפחות מאזן בוחן. מסמכים אלו לא הוגשו לבית המשפט אך במסגרת הליך גילוי מסמכים המציאו התובעים לנתבעים את הדוחות הכספיים של החברה לשנים 1996 עד 1998. התובעים טענו בכתב התביעה המתוקן כי עד לכניסתו של הנתבע 2 לתפקידו החל העסק להתפתח ולצמוח אך לאחר כניסתו של הנתבע 2 לתפקיד נעצר הגידול בהכנסות ואלו קפאו בסכום של 550,000 ₪ לחודש. בתצהיר העדות הראשית שהוגש רק על ידי תובע אחד, יעקב, טענו התובעים כי בעת פתיחת העסק עמד המחזור החודשי על סך של 600,000 ₪ ומאז היקף ההכנסות רק ירד, בשל התעמרות הנתבע 2. כאמור לבית המשפט לא הוצגו דו"חות כספיים אך היות ואלו כן גולו לנתבעים, יעקב נחקר לגביהם. מחקירתו הנגדית עולה כי המצב הכספי של העסק היה שונה לחלוטין מן הנטען על ידו. מהחקירה הנגדית ניתן היה ללמוד כי בחודש יולי 1996, כאשר הסופרמרקט נפתח, עמד המחזור החודשי על 240,000 ₪ מאז ובהדרגה גדל המחזור החודשי מדי חודש בחודשו עד שבדצמבר 1996 הגיע ל-512,000 ₪. יעקב גם אישר בחקירתו הנגדית כי המחזור הממוצע בשנת 1997 עמד על 488,000 ₪ ובשנת 98 על סך של 489,000 ₪. כלומר לאחר כחצי שנה ממועד הפתיחה התייצב המחזור החודשי הממוצע על כ-490,000 ₪. מכאן שהטענה כי המחזור נפגע בשל פעילות הנתבע 2, שהחלה על פי הנטען בשלהי שנת 1996, אין בה ממש. יעקב טען בחקירתו הנגדית, לאחר שעומת עם נתונים אלו, כי אלמלא ההתנכלות של הנתבעים יכול היה העסק לגדול ולהגיע למחזור של 1,200,000 ₪. גם טענה זו לא נתמכה בכל ראיה. לא בתוכנית עסקית, לא במידע על המחזור של עסקים קודמים ואף לא במידע בנוגע לסופרמרקטים קודמים שיעקב ועזרא ניהלו או במצב התחרות המקומית. כפי שהסתבר בחקירה הנגדית של יעקב, התברר כי גם עסקים קודמים שהוא ואחיו ניהל, הפסידו ולא היו רווחיים. מכאן שלא ברור מדוע סבר יעקב כי העסק הנוכחי הוא שיצמיח לו את המחזור המצופה. עוד טוענים התובעים כי הרווח הנקי היה צפוי להיות 10% מהמחזור אך גם טענה זו נטענה בעלמא ולא צורפה לה כל ראיה. ראשית התובעים היו יכולים לצרף מאזנים של עסקים דומים בהיותם חלק מרשתות הסופרמרקט ציבוריות והנתונים שלהם גלויים וידועים. אך התובעים לא עשו כן, וזאת חרף הטענה הכללית שלהם כי זהו הרווח בענף. התובעים גם לא צירפו חוות דעת מומחה שתתמוך בטענה זו. שנית, התובעים עצמם ניהלו בעבר עסקים דומים, אך גם נתונים של עסקים אלו לא הוצגו. מהחקירה הנגדית של יעקב התברר כי גם העסקים הקודמים שנוהלו על ידו ועל ידי אחיו עזרא כשלו, וזאת חרף שיתוף פעולה לו זכו מסניף הבנק הקודם. בחקירתו הנגדית טען יעקב לראשונה כי האדם שרכש ממנו את העסק מר תורג'מן מיכאל, הצליח להגיע למחזורים של מיליוני שקלים מדי חודש, וזאת כבר בשנה הראשונה. חרף טענה זו לא הוזמן מר תורג'מן לעדות ההלכה היא כי "הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ראו, לדוגמה, ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 625 (1987); ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993) בסמוך לאותיות ה-ו; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין 28.12.94); י' קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה כרך שלישי, (תשס"ד) בעמודים 1650-1649), ע"א 143/08 בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2010(2), 2688 , 2693 (2010). מכאן שאי העדתו של מר תורג'מן נזקפת לחובת התובעים. לפיכך ספק בעיני אם בניהול סביר היו התובעים יכולים לצפות לרווח נקי של 10% בחברה, ונתון זה אין לו על מה לסמוך. נזקי מימון: התובעים טוענים כי לאחר שהמחאות שנמסרו על ידם לספקים סורבו, הם נאלצו לשלם במזומן לספקים ונגרמו להם כתוצאה מכך קושי בתזרים מזומנים ונזקי מימון. לכאורה, היו התובעים צריכים להציג אסמכתאות להלוואות, לרבות הלוואות בעלים, ולהזמין לעדות ספקים שיעידו כי חששו לקבל המחאות. בפועל התובעים לא הציגו דבר. מחקירתו הנגדית של יעקב עולה כי הוצאות המימון בשנת 1996 עמדו על סך של 4,773 ₪, בשנת 1997 עמדו הוצאות אלו על סך 3,653 ₪ ובשנת 1998 על סך 113 ₪. כלומר סך כל הוצאות המימון במהלך כל התקופה שבה העסק התקיים אינו עולה על 10,000 ₪ וזאת בניגוד לטענת התובעים כי הוצאות המימון עמדו על סך 500,000 ₪. היות והתובעים לא חשפו בפני בית המשפט הכיצד נוצרו הוצאות אלו, הרי שגם טענתם כי ההוצאות נגרמו בעטיים של הנתבעים לא הוכחה. על פניו, נראה כי מדובר בהוצאות מימון נמוכות, אשר ממילא נדרשות כאשר לעסק בהיקף דנן יש מסגרת אשראי בבנק, ואין זה משנה באיזה בנק. התובעים הגישו תצהירים של שני ספקים. התצהיר הראשון הוא תצהיר של מר יורם גמיש, סוכן מכירות של חברת רמי לוי, אשר הצהיר כי "לאחר שמספר שיקים חזרו וחשבון התובעת הוגבל על ידי הבנק צומצם האובליגו שאושר לתובעת". מכאן שמהתצהיר לא עולה כי החברה נאלצה לשלם במזומן, אלא רק צוין שהאובליגו צומצם. מר יורם גמיש לא התייצב להיחקר על תצהירו וזה הוצא מהתיק. גם העד השני, מר עמוס דרורי, מחברת עלית, לא התייצב להיחקר על תצהירו, אך גם בתצהיר זה לא היתה התייחסות ספציפית לאשראי של התובעים. מר דרורי אך העיד כי "לעסק אשר חשבונות הוגבל ובוודאי לאחר שהוגבל מספר פעמים קו האשראי יהיה סגור בפני בית העסק, וקניית הסחורה על ידו יהיו כמעט אך ורק במזומן". גם תצהיר זה כתצהירו של מר גמיש, לא כלל נתונים מספריים בכל הנוגע לחברה, אך כך או כך גם הוא הוצא מתיק בית המשפט. בנקודה זו אעצור ואציין כי בניגוד לנטען על ידי התובעים חשבונם מעולם לא הוגבל. בשני המקרים שבהם חזרו למעלה מתשע המחאות, ביקש הבנק אומנם להגביל את החשבון, אך התובעים קיבלו צו מניעה, ובסופו של יום המחאה אחת הוחרגה בכל פעם ממניין ההמחאות. מכאן שהחשבון של התובעים לא הוגבל, אך המחאות שניתנו על ידם חזרו ולנקודה זו עוד אשוב ואדרש בהמשך. מסקנתי בכל הנוגע לראש נזק זה היא שהתובעים לא הוכיחו את טענתם כי נגרמו להם הוצאות מימון חריגות, ובוודאי שלא הוכיחו כי ההוצאות שכן נגרמו להם נגרמו בשל התנהלות הנתבעים. פגיעה במוניטין: ראש הנזק הבא לו טוענים התובעים הוא פגיעה במוניטין, שכן לדבריהם, אלמלא היו הנתבעים מזיקים לעסק היו יכולים למכור אותו עם מוניטין אך בפועל נאלצו למכור אותו ללא מוניטין כלל. לטענת התובעים אלמלא התנהגות הנתבעים היה לעסק מוניטין של 500,000 ₪. התובעים לא צירפו את הסכם המכירה של העסק לתצהירו של יעקב אך כן נאלצו לגלות אותו במסגרת גילוי מסמכים. בהסכם מצוין כי בגין הציוד החברה קיבלה 239,000 ₪. לעומת זאת בתוך המע"מ של שנת 1998 נרשם כי לאחר סגירת העסק היה תקבול של 729,000 ₪. ההסברים שנתן יעקב בעניין זה בחקירתו הנגדית היו בלשון עדינה, לא משביעי רצון. תחילה טען כי שווי הציוד היה 623,000 ₪ ולא כפי שנרשם בהסכם. לדבריו "כל מי שתיתן לו את רשימת הציוד (נספח א' להסכם המכירה, ד.פ.) הוא יגיד בין 500 ל-800". בהמשך דבריו ציין יעקב כי קיבל 280,000 ₪ עבור מכירת בית העסק, אך בתשובה לשאלה ישירה חזר בו וענה שלא קיבל דבר בגין המוניטין. בהמשך הדברים טען כי קיבל בגין המלאי שנמכר 255,000 ₪ ועוד 473,000 מחברת הביטוח. וכך למדתי כי סמוך לפני מכירת העסק, היתה בעסק שריפה. השריפה לא הוזכרה על ידי התובעים באף כתב טענות, וזכרה גם לא בא בתצהירו של יעקב. בהמשך החקירה הנגדית אף למדתי כי כאשר התנהל כנגד החברה ועזרא הליך פלילי בתיק ת.פ. 1697/99 בעניין עבירות מס, טען עזרא כי סגר את העסק בשל השריפה, ובאותו הליך לא ציין דבר בעניין התעמרות הבנק בו. יעקב לא ידע לתת הסבר לדברים אלו, אך כן התברר כי בשל השריפה לא נמכר העסק כעסק חי. אוסיף ואזכיר כי התובעים לא הוכיחו שהקונה היה מעוניין במוניטין של העסק, ולא הוכיחו כי הקונה עשה שימוש בשמו של העסק כדי לקדם את הסופרמרקט שהוא הפעיל במקום. גם לעניין זה חסרה עדותו של מר תורג'מן הקונה, אשר יכול היה להבהיר כיצד חושב שוויו של העסק, וגם את שיקולי המס שלו בעת רכישת פעילות בעסק או מוניטין. נוכח האמור לעיל הרי שגם הטענה בדבר פגיעה במוניטין נדחית. פגיעה בשם הטוב: התובעים טענו כי הספקים נמנעו מלעבוד עימם באשראי, וחששו בכלל לעבוד עמם וזאת לאחר שהמחאות שניתנו להם סורבו שלא כדין וחשבונם הוגבל. גם טענה זו לא הוכחה. ראשית, התובעים לא הזמינו לעדות אף לא ספק אחד, וזאת מתוך עשרות ספקים שאיתם בוודאי עבדו. שנית, כפי שעלה מהדוחות הכספיים של התובעים, העסק התנהל עם הכנסות יציבות תקופה של כשנתיים, וללא הוצאות מימון משמעותיות ומכאן שגם טענה זו דינה להדחות. סיכום נזקי התובעים והתייחסות קצרה לקשר הסיבתי: השאלה אם יש לפסוק פיצויי כללי בגין התעמרות הבנק והנתבע 2, תישקל כאשר אתייחס בהמשך הדברים לשאלה האם הבנק הפר את חובותיו כלפי התובעים. יחד עם זאת אבקש להדגיש כבר עתה, שתי מסקנות העולות מחקירתו הנגדית של יעקב: ראשית, ההתרשמות שלי ממהימנותו הינה קשה, ונראה שהוא לא בוחל בשינוי גרסאות מעת לעת, ובוחר בכל פעם בגרסה חדשה שעשויה להתאים לצרכיו ולכוונותיו. שנית, ספק בעיני אם היה קשר סיבתי בין הקשיים שהתובעים נתקלו בו בניהול העסק, והקשיים מול הבנק בפרט, לבין סגירת העסק. כפי שהתברר בחקירה הנגדית העסק נסגר לאחר שריפה, ועזרא העיד בהליך משפטי אחר, שסגירת העסק היתה כתוצאה מהשריפה. מכאן שלטעמי אף אם הייתי סבורה כי בהתנהלות הנתבעים נפל פגם, הרי שלא הם שגרמו לסגירת העסק ואין הם אחראיים לעוגמת הנפש הרבה לה טוענים התובעים. התובעים טענו כי העובדה שהיו מוגבלים בבנק, מנעה מהם לפתוח חשבון בבנק אחר, ובכך לצמצם את נזקיהם. דא עקא שבחקירתו הנגדית, ולאחר שהוצגו בפניו דוחות של החברה, נאלץ יעקב להודות כי כבר בשנת 1997 ניהלה החברה עוד חשבון בבנק, בבנק לאומי. מכאן שגם הטענה שכתוצאה מפעולות הבנק לא יכלו התובעים לפתוח חשבון אחר, נדחית. חבותו של הבנק: מן הפן המשפטי ייאמר כי הבנק אינו כופר בחובותיו לפעול על פי דין ובין היתר בחובת הנאמנות המיוחדת שיש לבנקים ללקוחותיהם. הצדדים חלוקים בשאלות עובדתיות האם הבנק פעל כשורה והאם ראוי היה בנקודות זמן אלו ואחריות, שהבנק יפעל אחרת. במסגרת הסעיפים הבאים אבחן את הטענות העיקריות שיש לתובעים בכל הנוגע להתנהלות הבנק. מתן ערבות בנקאית לטובת חברת תנובה: התובעים טוענים כי סמוך למועד הקצאת האשראי, ביקשו ערבות בנקאית על סך 10,000 ₪ כדי להבטיח את הרכישות של העסק מתנובה. התובעים טענו בכתבי הטענות כי סגרו בפק"מ 10,000 ₪ אך הבנק בכל זאת סירב לתת להם ערבות. כפי שהתברר מחקירתו הנגדית של יעקב, סכום זה מעולם לא נסגר בפק"מ ונראה כי התובעים ביקשו את הערבות הבנקאית כנגד הקצאת האשראי ובמסגרת פעילותם השוטפת. בסיכומים כבר חזרו בהם התובעים מהטענה כי סגרו פק"מ אך טענו שהתכוונו לסגור פק"מ ולא עשו כן כי לא אישרו להם את הערבות. התובעים טענו כי בתמלול השיחות שערכו ניתן לראות כי הנתבע 2 מסרב בכל תנאי לתת להם את הערבות האמורה. אך מעיון בתמלול עולה כי יעקב משוחח עם פקיד בנק ושואל אותו אם ראה שהפקידו כסף, ולא מציין דבר בנוגע לנכונות לסגור כסף בפק"מ. כפי שניתן ללמוד מהתמלול כמו גם מתדפיסי החשבון בחודש ינואר 1997, שאז ביקשו התובעים את הערבות, מספר המחאות כבר חזרו, הם ניצלו את מסגרת האשראי, וכאמור לא סגרו כלל כסף בפק"מ. מכאן שהבנק לא היה מחויב לתת להם ערבות בנקאית כבקשתם, שכן אז בפועל היה מגדיל את מסגרת האשראי של החברה ומסכן את כספי הבנק. מובן גם כי התובעים היו יכולים להגיע להסדר אחר עם חברת תנובה, כגון הפקדה בחברת תנובה עצמה של המזומן כערבות, או מימון על ידי חברות האשראי. משלא עשו כן, ולא העידו איש מטעם תנובה בעניין זה, הרי שדין כל טענותיהם להדחות. המחאות שלא כובדו על ידי הבנק: במסגרת כתבי הטענות טענו התובעים כי הבנק החזיר פעם אחר פעם המחאות שהם מסרו לספקים, חרף העובדה שהיה די מזומן בחשבון כדי לפרוע את ההמחאות. בחקירתו הנגדית של יעקב התברר כי בפועל כאשר הוחזרו המחאות לא היה די מזומן אלא לעיתים יעקב או עזרא התחייבו להכניס כספים, לעיתים הפקידו שיקים שטרם נפרעו, ועל פי רוב ביקשו מפקידי הבנק לבדוק עם חברות האשראי מהם התשלומים הצפויים להגיע דרכם. יעקב טען בנחרצות כי ניתן היה לבדוק נתונים אלו מול חברות האשראי באופן מידי, אך הנתבע 2 סירב לעשות כן. הנתבע 2 לעומת זאת טען כי בשעתו הבדיקה היתה בעייתית, אך ממילא התשלומים העתידיים לא היו מסייעים בידו, שכן ניתן להטיל עליהם עיקולים. גם מר מצר אישר בעדותו כי ניתן לעקל את התשלומים הצפויים להתקבל מחברות האשראי, ועל כן לא רצוי להסתמך עליהם לצורך פירעון הפקדות. גם מר מצר והנתבע 2 העידו כי אף אם יש תשלומים אצל חברות האשראי, וניתן לברר אותם בטווח של מספר ימים, הרי שמנגד קיימות הוצאות של החברה שאותן קשה יותר לברר, ועל כן אין לכבד המחאות שחורגות ממסגרת האשראי. פעמיים שלח הבנק לתובעים התראה בטרם הגבלת חשבון ופעמיים בית משפט השלום החריג מרשימת ההמחאות החוזרות המחאה אחת בודדה, ובסך הכל שתי המחאות. התובעים טוענים כי החרגה זו מעידה על כך שכל פעולות הבנק והנתבע 2 היו פסולות, ולא היא. העובדה היא שמרבית ההמחאות לא הוחרגו וחשבונה של החברה קרוב היה להגבלה בשל המחאות שסורבו כדין. הסרת השעבודים מהרכבים: התובעים טוענים כי סמוך לסיום מועד פעילות העסק ביקשו להסיר את השעבודים קודם מרכב אחד ולאחר מכן משניהם. לטענת התובעים שווי הרכבים יחדיו עלה על גודלה של מסגרת האשראי ועל כן הסירוב היה שלא כדין. ראשית, אציין כי התובעים לא הציגו כל אסמכתא בכתב לכך שביקשו להסיר את השעבודים. התובעים גם הקליטו פעמים רבות שיחות עם הנתבע 2 ועם פקידי בנק נוספים אך באף אחד מהתמלולים שהוצגו לא מתבקש הבנק להסיר את השעבודים. שנית, השעבודים ניתנו במסגרת הסכם המסגרת, והסכם זה מחייב הן את הבנק ואת התובעים. הבנק דרש שעבוד רכבים בשווי שעולה על שווי המסגרת כדי להבטיח את המסגרת היה ויידרש למימוש מהיר של הרכבים. התובעים הסכימו לכך כדי לקבל אשראי, ואין חולק כי אכן קיבלו אשראי ורוב הזמן אף ניצלו אותו. מכאן שהבקשה של התובעים לשנות את תנאי ההתקשרות כאשר הם עדיין מנצלים את מסגרת האשראי, היא ניסיון לשנות את ההסכם בין הצדדים, והבנק לא היה מחוייב לו. לבסוף אציין כי על הרכבים הוטלו עיקולים, והבנק הציג בפני אישור כי השעבודים הוסרו רק לאחר שהתובעים הסירו את העיקולים ורק אז ביקשו את ביטול השעבודים. מכאן שביטול השעבודים נעשה במועד שהיה נוח לתובעים וזאת מטעמים שונים, ולא מצאתי גם בעניין זה כי הבנק פעל שלא כדין. יש לציין כי בסיכומיהם לא עמדו עוד התובעים על הטענה כי השעבודים התמשכו שלא כדין ומעבר למוסכם. התעמרות הנתבע 2: ככלל טוענים התובעים כי הנתבע 2 התעמר בהם והכביד על פעולותיהם בכל צורה ודרך וזאת מרגע שנכנס לתפקידו. הנתבע 2 העיד כי "שם עין" על חשבון החברה בשל המחאות שחזרו ועברם הכלכלי של התובעים. יש לציין כי גם מר מצר, שסייע לתובעים בסניף הבנק הקודם, ודיבר על יעקב ועזרא בחיבה, חזר ואמר כי התנהלותם הכלכלית היתה מאוד בעייתית. מר מצר העיד, ועדותו נתמכה במסמכים של הבנק, כי עסק קודם של האחים, כשל, וכי כל אחד מהאחים בחשבונו הפרטי היה בחריגות גדולות ולעיתים מוגבל. יעקב לא ציין זאת בעדותו אך בחקירתו הנגדית אישר כי חשבון של עסק קודם עוקל והוגבל, וגם כי הוא באופן אישי היה מוגבל, ועל כן לא מונה לדירקטור בחברה ולא היה בעל זכות חתימה בחשבון בו עוסקת תובענה זו. מכאן שכאשר הנתבע 2 נכנס לתפקידו החשבון נוהל בפועל על ידי אדם שהוכרז כלקוח מוגבל, ושאינו רשום בחברה, ואינו ערב לחשבון, וגם מחשבון זה החלו חריגות שאילצו את הבנק להחזיר המחאות. אין ספק בעיני כי במקרה זה נדרשה תשומת לב מיוחדת של מנהל הסניף וכך עשה הנתבע 2. גם מר אסולין, מנהל האשראי בבנק העיד, כי ההיסטוריה של יעקב ועזרא חייבה פיקוח הדוק במיוחד על החשבון. יוזכר כי הבנקים נדרשים לפקח על חשבונות ועל החזר המחאות, לא רק בכדי להבטיח את כספם, אלא גם כדי שהציבור ידע שהוא לא שם את כספו על קרן הצבי. פיקוח זה נדרש הן על פי הוראות החוק והוא חלק מהדרישות של בנק ישראל, והוא כרוך בפיקוח של בנק ישראל על פעולותיו של הבנק. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 1458, 2/6/80, עמוד 245) וכן בדברי ההסבר לתיקון מס' 2 (ה"ח 2060, 24/6/91, עמוד 237): "השיק הוא אמצעי תשלום נפוץ ביותר וברוב המכריע של המקרים - אמצעי אמין. מספר השיקים הנמשכים במשך שנה הוא כ-180 מיליון, מהם כאחוז אחד לא נפרע, בסופו של דבר, מחמת חוסר כיסוי. נראה אפוא ששיעור השיקים החוזרים מכלל השיקים אמנם אינו גבוה, אך בגלל ההיקף הכללי של השיקים הנמשכים המספר האבסולוטי של השיקים החוזרים הוא גדול, וכך גם הנזק שנגרם לאוחזים בשיקים אלה. מטרת החוק לצמצם את תופעת השיקים ללא כיסוי, ליישם ניסיון שנצבר בהפעלת החוק במשך כעשר שנים ולשפר את אמינותו של אמצעי תשלום חשוב זה". התכלית הציבורית שניצבת ביסוד חוק שיקים ללא כיסוי היא "[...] לצמצם תופעת השיקים ללא כיסוי תוך יצירת הסדר מפורט, שבא לאזן בין הצורך להגן על הציבור מפני נגע השימוש לרעה בשיקים לבין האינטרס הציבורי החשוב של השימוש באמצעי תשלום זה" [ראו יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981" הפרקליט מד 449, 450 (1998)], והבנקים הם שמופקדים על קיומו של החוק דנן ועל ההגנה הנובעת ממנו על הציבור. התובעים טוענים כי במקרים שונים הנתבע 2 התערב באופן אישי כדי להרע להם. כך הם טוענים כי לאחר שכב' השופט צור נתן צו מניעה ואסר על הגבלת החשבון הגיע הנתבע 2 באופן אישי לבית המשפט וביקש לשנות מהחלטתו. מהמסמכים שהוצגו בפני, לרבות התכתבות בין המתמחה של השופט והשופט עצמו, עולה כי אכן הנתבע 2 פעל באופן אישי, אך גם עולה כי החלטת כב' השופט צור ניתנה תחילה מבלי שראה כלל את תגובת הבנק, ורק לאחר הפניה של הנתבע 2 הובאה לידיעתו תגובת הבנק, ואז החליט להותיר את החלטתו על כנה. עוד טוענים התובעים כי הנתבע 2 לא נתן להם פנקסי שקים חרף צו מפורש של בית המשפט. גם בעניין זה נראה כי הבנק הגיש בקשה נוספת לבית המשפט, אך משנדחתה, ניתנו פנקסי השקים. התנהלות זו של הנתבע 2 יכולה להראות חריגה, אך מתמלול השיחות שצרפו התובעים עולה כי הם פנו פעמים רבות לסניף הבנק, והתעקשו ליצור קשר אישי עם הנתבע 2 ובעצמם עמדו על כך שההתנהלות תהא מולו. גם בשיחות מול פקידים שונים, נראה כי ערערו על מרותם, ודרשו התערבות חוזרת ונשנית של הנתבע 2. מכאן שכאשר היה צורך להחזיר המחאות או להופיע בבית המשפט, הנתבע 2 כבר הכיר את חשבון החברה ואת התובעים. משכך אני דוחה את טענות התובעים בדבר התעמרות אישית. עוגמת נפש ונזקים כללים: נוכח כל האמור בדבר התנהלות הנתבעים הרי שאני קובעת כי לא נגרמה לתובעים עוגמת נפש וההוצאות שהיו להם, ככל שהיו, הם פועל יוצא של התנהלות עסקית לקויה. סיכומו של דבר: התובעים לא הוכיחו דבר מתביעתם, וגרסתו של התובע היחיד שהעיד הופרכה במלואה. התובעים אף הסתירו מבית המשפט מידע מהותי, ולא צירפו ראיות חיוניות להוכחת טענותיהם. מותב זה הפנה את תשומת לב התובעים לקושי בהוכחת תביעתם, כבר בקדם המשפט שהתקיים בפניו, ואף ציין במועד זה כי לכאורה אין כל הצדקה לתביעה האישית כנגד הנתבע 2. חרף זאת, עמדו התובעים על ניהול תביעתם וזו דרשה מהנתבעים משאבים רבים, ולהתרשמותי דרשה מהנתבע 2 משאבים נפשיים מיוחדים. על כן אני קובעת כי התובעים ישאו בשכר טרחת בא כוח הנתבעים בסך של 30,000 ₪ ובהוצאות כל אחד מהנתבעים בסך של 10,000 ₪. אשראיבנק