מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שירותי ריטיינר של עורך דין / הסכם ריטיינר עם עורך דין: 1. תביעה שעניינה שכ"ט שעו"ד תבע מאת לקוחתו. הלקוחה היא עמותת מכבי באר שבע. (להלן: "העמותה"). בנוסף לעמותה שנתבעה - נתבע גם מר הנתבע (להלן: "מוטי") שבזמנים הרלבנטיים שימש כיושב ראש של העמותה, וערב אישית לחיובים שנטלה על עצמה כלפי התובע. 2. ההליך נוהל בשתי "מערכות". (להבדיל ממספר הישיבות). המערכה האחת נוהלה בפני חברי, כב' הרשם הבכיר יניב בוקר, ובפניו נדונו עניינים של הטלת או ביטול עיקולים, וכמובן, גם בקשת רשות להתגונן (התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר). "המערכה השניה" - תביעתו הכספית של התובע המבוססת על עילה חוזית - נדונה בפניי. כפי שקורה לא אחת, כשמדובר בעניינים שיש בהם השקה, או חפיפה מסויימת, ההליך האחד נוהל לעיתים תוך "פזילה" והתכוונות לעבר ההליך האחר. 3. ואלה עיקרי העובדות הצריכות לענין: אחת - התובע שימש כיועץ משפטי של העמותה וסיפק לה את שירותיו המשפטיים. הנתבעים לא כפרו בטענה זו, והמחלוקת מוסבת על היקף החובות של הנתבעים לתובע ואופן חישובם. שתיים - בשלב מסוים, הפך מעמדו של התובע "מסתם" ספק של שירותים משפטיים, למי שמעורה בניהולה של העמותה. בענין זה, סופקו כותרות שונות כדי לתאר את מעמדו "החדש" של התובע מ"יועץ כספי" ועד "חבר הנהלה" של העמותה. שלוש - התובע מתבסס, בין השאר, על תצהירים שחמו בפניו מוטי ואחד בשם אפרים אביגדור (להלן: "אפריים") ובהם, כל אחד מהם הודה בקיומו של חוב, שהעמותה חבה כלפי התובע. ארבע - תצהירים אלה בפרט, ואופן התנהלותו הכללי של התובע, בכלל, תוך חריגה נטענת של חובותיו האתיות כעורך דין - היו חלק מטענות ההגנה, הכל כפי שיפורט בהמשך. 4. להלן טענות התובע: אחת - בין הצדדים נחתם הסכם לפיו, התובע יספק לנתבעים - שירותים משפטיים למשך 6 חודשים (אף שבהסכם דובר על 7 חודשים, אין חולק על כך, שהכוונה היתה ל- 6 חודשים בלבד). שכרו המוסכם של התובע, הועמד על סך של 5,500 ₪ לחודש. תחילתו של ההסכם ב- 01.12.08. נקבע גם מועד סיום - 30.05.09 (6 חודשים), אבל כמעט באותה נשימה, נקבע גם, כי "כל עוד לא מסר אחד מהצדדים הודעה מראש של חודש ימים ובכתב לצד האחר, על רצונו להביא את ההסכם לידי סיום" - ההסכם ימשיך לחול. אין חולק כי הנתבעים לא הודיעו לתובע על סיום תוקפו של ההסכם. התובע יצא מהנחה שתוקפו של ההסכם 30 חודשים. מכפלת החיוב החודשי בתקופת ההסכם, העמידה את החיוב על 165,000 ₪. בערך נומינלי. שתיים - בתאריך 01.06.11 נכרת הסכם נוסף. (להלן:"ההסכם השני"). הצדדים להסכם החדש היו מצד אחד, התובע, ומצד שני, העמותה, מוטי ושני בעליה החדשים, אפרים ואדם נוסף בשם דוד זיגדון. עיקרי ההסכם החדש היו שניים: האחד - צופה פני עבר והאחר - צופה פני עתיד. לגבי העבר - נקבע שחובם של הנתבעים כלפי התובע, יעמוד על סך של 100,000 ₪ בלבד (לפריסה ב- 10 תשלומים). לגבי העתיד - נקבעה התקשרות לתקופה נוספת של 24 חודשים בשכר חודשי של 2,500 ₪. ההסכם הזה לא נחתם, אבל הצדדים התייחסו אליו כאל הסכם תקף. שלוש - התובע שילם מכספו סך של 44,000 ₪ לאחד משחקני קבוצת "מכבי" שלא היה מוכן לקבל שיק של הקבוצה. הקבוצה היתה אמורה להשיב לתובע את התשלומים ששילם, אבל לא השיבה לו את התשלום האחרון ששילם בסך 11,000 ₪. ארבע - תשלום שהתובע שילם לשחקן אחר בסך 2,500 ₪, ולא הושב לו. חמש - הלוואה אישית בסך 1,400 ₪ שהתובע נתן למוטי. שש - העמדת בטוחה אישית שהתובע העמיד לעמותה ואשר הוצגה ל"בקרה התקציבית" שליד ההתאחדות לכדורגל. בטוחה זו הוחזרה לתובע תוך כדי ניהול ההליך, ולכן התובע זנח תביעתו בהקשר זה. שבע - פיצוי בסך 100,000 ₪ שעילתו הפרתו של ההסכם בידי הנתבעים. דומה, כי אין מחלוקת על כך, שהתובע זכאי לקבל החזרים ששילם מכספו לשחקני הכדורגל. עיקר המחלוקת מוסב איפוא, לגבי התמורה החוזית הנטענת בענין שכרו של התובע. כאמור לעיל, התובע הסתמך, בין השאר, על תצהירים שמוטי ואפרים חתמו בפניו ושבהם קיימת הודעת בעל דין בקיומו של חוב. "מוטי" - לגבי חוב בסך 165,000 ₪ (פחות מה ששולם על חשבון בסך 17,500 ₪) ו"אפרים" - לגבי חוב הנובע מהסכם החדש בסך 14,500 ₪. תצהירים אלה היוו נושא לפלוגתא משפטית בין הצדדים. גם חברי הרשם יניב בוקר נזקק לענין . על כך - בהמשך. 5. טענות הנתבעים היו: אחת - הנתבעים הדגישו את העובדה, שהתובע הפר חובות אתיות המוטלות על עורך דין. מעובדה זו, בקשו שבית המשפט יסיק מסקנות לגבי מהימנותו. שתיים - הנתבעים הדגישו גם את העובדה, שהחל משלב מסוים, היתה לתובע מעורבות שלא לומר שליטה על חשבונה וכספיה של העמותה. לעובדה הזו, הם צירפו גם עובדה אחרת - שהתובע לא נטל לעצמו כספים שלפי טענתו הגיעו לו. מצירופן של שתי העובדות האלו, הם מבקשים שבית המשפט יסיק את המסקנה הלוגית, שאם התובע, כמי שהיתה לו שליטה על כספי העמותה, לא נטל לעצמו מה שלטענתו מגיע לו בדין - את המסקנה, שהתובע מחל וויתר על חובה של העמותה כלפיו. מחילה זו קשורה לטענתה, לעובדה נוספת, שהיטשטשו לו, לתובע, הגבולות בין נותן שירותים משפטיים, לבין מי שמעורב בניהולה של העמותה. משגברה נטיית לבו של התובע להיות חלק מהנהלת העמותה - היה בכך כדי לוותר על שכרו. הנתבעים טענו גם טענה חלופית ולפיה, ההסכם הופר כבר בראשיתו, או לכל המאוחר עם סיומו הפורמלי של ההסכם - 6 חודשים מיום חתימתו. מכאן ביקשו ללמוד, שיש להעמיד את החיוב החודשי כמשתרע על 6 חודשים בלבד. 6. דיון והכרעה: ב- 16.07.12 חתם מוטי על תצהיר שנוסח על ידי התובע שבו נאמר כך: "הריני להצהיר כי שרותיו המקצועיים של עו"ד... נשכרו על ידי הקבוצה ביום 10.12.08. הקבוצה ואנוכי חתמנו על הסכם ריטיינר... אשר קבע כי על הקבוצה לשלם בגין שירותיו המשפטיים של עו"ד X סך של 5,500 ₪ בגין כל חודש..." למטה מזה הצהיר כי: "... למרות הסכם הריטיינר ותקופה של 30 חודשים רצופים (להלן:"תקופת שירותים משפטיים") בהם ניתנו שירותים משפטיים על ידי עו"ד X לטובת הקבוצה - לא הועבר כל תשלום לידיו של עו"ד X מלבד סך של 17,500 ₪ ביום 07.06.11" ולבסוף הצהיר כי: "...במשך כל תקופת השירותים המשפטיים ביקש עו"ד X לקבל שכר אך היות והקבוצה היתה במצב כלכלי קשה מנשוא, בקשתי אותו בכל פעם "לדחות את מועד תשלום שכר טרחתו" בתצהיר אחר שנחתם על ידי אפרים ביום 16.07.12 אף הוא בפני התובע, נאמר בין השאר: "הריני להצהיר כי עמותת מכבי באר שבע... חייבים לעו"ד נתן X שכר טירחה בסך 12,500 ₪ בתוספת מע"מ ובסך הכל 14,500 ₪, וזאת בגין שירותיו המשפטיים מיום 01.11.11. בנוסף, הריני להצהיר, כי עו"ד X העביר סך של 11,000 ₪ לטובת שחקן הקבוצה אייל אלמושלינו וזאת לאור בקשתי שלי וסיום חוב הקבוצה לשחקני הקבוצה נותרה חייבת לעו"ד נתן X סך של 11,000 ₪ שעד ליום זה, לא הוחזר לו..." התצהירים צורפו לבקשה שהגיש התובע (ושם היה המבקש), לצו עיקול זמני. עובדה היא, שהתובע לא נקט גילוי מלא לגבי נסיבות עריכתם של התצהירים. "העובדה שהוסתרה על ידי המבקש (עו"ד X), כי מר אבוקסיס ומר אביגדור (אפריים) פנו אליו במסגרת סכסוך חריף שהתחולל ביניהם, ובמסגרת זו, אף בקשו ממנו, למעשה, לפעול האחד כנגד משנהו, היא עובדה שעלולה היתה להשפיע על המהימנות הלכאורית, שבית המשפט היה מייחס לתצהירים". (ראו החלטתו של הרשם הבכיר... בוקר מיום 16.12.12 עמ' 5. דברים אלה של הרשם בוקר נאמרו על רקע העובדה שהתצהירים נכתבו באורינטציה של סכסוך אחר והתובע ניצל את עמדתם של מוטי ואפריים, כפי שהיתה באותו סכסוך אחר - ורתם אותה לצרכיו. כל זה לא גולה במסגרת הליכי הביניים. הנתבעים נתלו באילן הגבוה של החלטת כב' הרשם בוקר, ובקשו למעט ממשקלם של התצהירים האמורים. חוששני שהנתבעים נקלעו לכלל טעות. השיקולים שבית המשפט שוקל בהליכי ביניים, שונים מהשיקולים להם הוא נזקק בהליך העיקרי. כיון שהדיון בהליך ביניים נערך על בסיס דיני היושר - יש חשיבות עליונה לכך, שהמבקש סעד זמני, יפרוש בפני בית המשפט את כל העובדות כולן. ראו: רע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד עדי מ"ט (ד) ג, 868 וגם: רע"א 7115/11 עו"ד אליהוא יערי נ' עו"ד אבנר מנוסביץ (24.11.11)1 ההיגיון הוא פשוט: בתיתו סעד זמני, בית המשפט אינו נחשף לכל הראיות, והערכת מהימנותן של הראיות, היא רק על פני הדברים. כאשר בית המשפט בבואו לפסוק את הדין, שוקל את משקלן של הראיות ובכלל זה תצהירים שהוגשו - גם בהליכי ביניים - התמונה כולה כבר פרושה לעיניו. התצהירים כבר עמדו במבחן החקירה הנגדית, והערכת הראיות כבר אינה לכאורית, אלא היא מלאה. לפיכך, ככל שהרשם בוקר דחה את הבקשה לעיקול זמני על בסיס פגם או העדר תום לבו של מי שהיה מבקש שם - אין בכך בהכרח, כדי לפגום במהימנותם של התצהירים האמורים בהליך שבפני. בעלי דין נוטים לפעמים למעט במשקלו של תצהיר. לעיתים הם מביעים השקפה ולפיה, האמור בתצהיר הוא תלוי נסיבות. על פי השקפה זו, עובדות הנטענות בתצהיר, הן נכונות רק להקשר מסוים של דברים ואינן נכונות בהכרח באופן אוניברסלי. זו השקפה שלא ניתן לקבלה. אכן, לפעמים בעל דין נקלע לסיטואציה שבה עובדות עליהן הצהיר בהקשר מסוים, עומדות לו לרועץ בהקשר אחר. לפעמים בעלי דין נוטים למעט ממשקלן של עובדות שהצהירו עליהם בהקשר אחר על ידי "הסברים" שונים שעניינן נסיבות "מיוחדות" של עריכת התצהיר. כך הווה גם בענין דנא: ניתנו "הסברים" לפיהם המצהיר היה נתון ללחץ, שבכלל התצהיר נערך בהקשר שונה לחלוטין וכיוצא באלה הסברים. העובדות שבעל דין מצהיר עליהן, אינן בבחינת "אמת על תנאי", האמת אינה בבחינת שבשבת המשנה את כיוונה עם שינוי כיוון הרוח. לכן, ככל שהרשם בוקר החליט מה שהחליט בגלל שהתובע לא גילה את כל האמת - בדין החליט. אבל אין בהחלטתו זו כדי להשליך על מעמדם של התצהירים האמורים בהליך שבפני. שני המצהירים לא הסתייגו ולא חזרו בהם מהאמור בתצהיריהם. לגבי תצהירו של אפרים - הדברים ברורים. במסגרת עדותו בפני, הוא הודה שמה שכתוב בתצהירו האמור - הוא נכון, ושבמעמד החתימה, הוא לא חש שום איום (עמ' 10 שורות 3-8). וראו גם פרוטוקול מיום 05.12.12 עמ' 19 שורות 25-26. לגבי תצהירו של מוטי - לא ניתן להתעלם מעדותו ולפיה: "מה שמגיע לו ואמרתי לבית המשפט - 2,500 ₪ כל חודש, גם אם הוא (הכוונה לתובע - י.ט) אומר 30 חודש ואני חתמתי על 30 חודש. לשיטתי, מגיע לו לכל היותר 30 כפול 2,500 ₪ מינוס התשלום שקיבל..." (ראו:פרוטוקול מיום 6.12.12 (בפני הרשם בוקר) עמ' 10 שורות 9-12) כללו של דבר, כשמוטי נחקר לגבי תצהירו, הוא לא טען שמה שנאמר בו לא נכון. הוא רק "הסביר" ש"הייתי מוכן על כל דבר" .(שם עמ' 9). כללו של דבר, מוטי "הציע" לחשב את החוב כלפי התובע על פי המחיר שסוכם בהסכם השני" . לפיכך, אין קושי של ממש לקבוע, שגם אם מוטי ואפריים חתמו על תצהיריהם האמורים שלא בהקשר של הסכסוך עם התובע, אלא בהקשרים אחרים, ומתוך שהיו מונעים אז על ידי אינטרסים אחרים - התצהירים האמורים לא נסתרו ולא הובאה ראיה של ממש שהאמור בהם אינו משקף את האמת. 7. ההסכם הראשון: כאמור לעיל, קיומו, או ליתר דיוק, משך התקיימותו של ההסכם הראשון, מבוסס על מחדל, אי עשיה של מי מהצדדים. הבאתו של ההסכם לידי סיום, הותנתה בהודעה. בהעדר הודעה - ההסכם היה שריר ובריר וקיים. כיוון שאף לא אחד מהצדדים מסר הודעה על כוונה לסיים את ההסכם - ממילא, המסקנה הלכאורית היא, שבעצם ההסכם עודנו תקף. אבל, גם התובע עצמו לא טען טענה זו. והוא טען, שתקופת חלותו של ההסכם היתה 30 חודשים מיום כריתתו. כלומר: מיום 01.12.2008 ועד 31.05.2011. למה 30 חודשים? כנראה מכיוון שבמאי 2011 עברו זכויות הניהול של העמותה מ"מוטי" לאפרים ואדם נוסף בשם זיגדון. כנראה גם בשל העובדה, שההסכם השני נחתם ב-01.06.2011. ומכאן מסקנה לכאורה, שתקופת חלותו של ההסכם הראשון עד לכריתתו של ההסכם השני. למעשה, לא היתה מחלוקת על כך, שתקופת ההסכם הראשון נמשכה 30 חודשים ותניית ה"הואיל" הראשונה שבהסכם השני, גם מאשרת תקופה זו. מוטי טען אמנם, שבתקופה מסוימת שלטענתו, נמשכה 7-8 חודשים - התובע היה טרוד בענייניו האישיים. בתקופה זו לא סיפק שירותים משפטיים. אבל, טענה זו לא הוכחה. (ראו פרוטוקול מיום 07.04.13 עמ' 4 שורות 14-19). הנה כי כן, המכפלה בקשר לשכרו של התובע מתקופת ההסכם הראשון היא ברורה: 5,500 ₪ שכר חודשי כפול 30 חודשים. על התוצאה 165,000 ₪ יש לזקוף ריבית והפרשי הצמדה מחציון התקופה. יש כמובן להפחית סכום של 17,500 ₪, שהתובע אינו מכחיש שקיבל "על חשבון". גם סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולם. 8. ההסכם השני: עיקריו של ההסכם השני היו ארבעה: ראשית, העמותה והבעלים החדשים אשררו את השכר שהעמותה והבעלים הקודמים חבו לתובע. מכוחו של ההסכם הראשון. שנית, הצדדים הסכימו להתקשר לתקופה נוספת של 24 חודשים. שלישית, בתמורה התובע ויתר על כ- 42,000 ₪ והסכים להעמיד את חוב העבר על סך של 100,000 ₪ בלבד. ארבע, התובע גם הסכים ששכרו החודשי על פי ההסכם החדש, יעמוד על 2,500 ₪ בלבד (בתוספת מע"מ). על פי ההסכם השני, שכרו של התובע הועמד על פחות ממחצית השכר שהוסכם בחוזה הראשון, ונקבע על 2,500 ₪ לחודש. על פי טענת התובע שלא נסתרה, ההסכם השני היה בתוקף למשך 5 חודשים. המכפלה איפוא, היא לכאורה, 2,500 ₪ שכר חודשי כפול חמישה חודשים. דהיינו, 14,500 ₪. 9. הזיקה בין ההסכם הראשון להסכם השני: אף שההסכם השני לא נחתם, עובדה היא, שהתובע הסתמך עליו ואימץ אותו. השאלה המתבקשת היא, מהו תוקפו של החיוב הנובע מההסכם הראשון אחרי שהצדדים הסכימו על מה שהסכימו בהסכם השני. הצדדים אינם חלוקים ביניהם לגבי שתי עובדות יסודיות: האחת - שהעמותה או מי מבעליה, לא העבירה לתובע עשרה שיקים על סך של 10,000 ₪ כל אחד. שנית - (ראו: סעיף 7.3 להסכם החדש). שלישית - העמותה או מי מבעליה/מנהליה, גם לא העבירה לתובע 24 המחאות מעותדות כל אחת בסך 2,500 ₪. ברור בעיני, שיסודו של הויתור של התובע על מקצת החוב, שהעמותה חבה לו, והסכמתו לשכר מקוצץ, בציפיה שהעמותה תשלם לו את שכר העבר ותתמיד בהתקשרות עמו 24 חודשים נוספים. כלומר, התניות בדבר ויתור על חלק משכר העבר והסכמה לשכר מקוצץ בעתיד, שלובות ואחוזות בתניות בדבר פירעון חוב העבר והתקשרות ארוכת טווח לעתיד. מה צד זה של "המשוואה" - קיים- אף צדו השני קיים. הפרת תנאי בצד האחד, מובילה כמעט באופן אוטומטי, לבטלות התנאי ב"צד האחר". המסקנה איפוא, היא שכיוון שהעמותה לא שילמה לתובע את חוב העבר ולא הפקידה בידו המחאות על חשבון שכרו המיידי, ממילא ויתורו של התובע על מקצת שכרו - לאו ויתור הוא וחיובם של הנתבעים מבוסס על תנאי ההסכם הראשון. מאידך, ביטולו בהתנהגות של ההסכם השני, גורר בעקבותיו גם את ביטול חיוביהם של הנתבעים כלפי התובע ובכלל זה, גם את חיובם בשכר טרחתו. 10. חיובים אחרים: א. בין שאר טענותיו, התובע טען ששילם מכיסו 2,500 ₪ לשחקן בשם רמי חליס. (סעיף 29 לתביעה). התובע הפנה לחשבונית מס' 2093 שמועדה 30.07.09. הנתבעת לא התגוננה בענין זה. אני קובע איפוא, שהנתבעים יחד ולחוד, ישפו את התובע בסכום של 2,500 ₪ כאשר הם צמודים ונושאי ריבית כחוק מיום 30.07.09. ב. התובע טען כי הלווה ל"מוטי" סך של 1,400 ₪, וכסף זה לא הושב לו. (סעיף 28 לתביעה). מוטי לא התגונן בענין זה ולפיכך,אני קובע, שמוטי ישלם לתובע סך של 1,400 ₪. כיוון שהתובע לא נקב במועד ההלוואה - אני קובע שהסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (07.12.11) ועד התשלום בפועל. ג. עוד טען התובע, כי שילם מכיסו לשחקן בשם אלמושנינו, וטרם שופה על ידי הנתבעים לגבי סכום של 11,000 ₪ מתוך הסכום ששילם לאותו שחקן. גם טענה זו של התובע, לא הועמדה במחלוקת. לפיכך, אני קובע כי הנתבעים, יחד ולחוד, ישפו את התובע בסכום של 11,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על סכום זה מיום 05.12.11 (ראו סעיף 26 לתביעה). ד. לבסוף - התובע תבע, בנוסף לשכרו ולכספים שהוציא מכיסו עבור העמותה - גם סכום של 100,000 ₪ כפיצוי בשל הפרת ההסכם הראשון. נראה לי כי, עצם הצורך של התובע להזקק להליך של תביעה בבית המשפט, כמו גם העובדה שהנתבעים "מיקמו" את התובע בתחתית סולם העדיפויות שלהם - מזכה את התובע בפיצוי מעבר לתשלום המגיע לו. בנסיבות הענין - אני מחייב את הנתבעים לפצות את התובע בסכום נוסף בסך של 25,000 ₪. 11. טענות ההגנה: כאמור לעיל, הנתבעים טענו שתי טענות הגנה מרכזיות: אחת - התנהלותו של התובע היתה תוך כדי טשטוש הגבולות בין תפקידו כעורך דין, לבין מכלול פעילותיו עבור העמותה. התנהלות זו נעשתה בתוך כדי ביצוע עבירות אתיות. שתיים - בשלב מסוים, התובע עבר מעין "טרנספורמציה" מתפקיד של עורך דין המבצע פעילות מקצועית גרידא, ל"מנהל" או "מורשה" העוסק בתפעולה של העמותה. טענת הנתבעת בתמצית היא, שהטרנספורמציה הזו גררה עמה מכללא גם ויתור על השכר שהעמותה חבה לו. 12. התנהלותו של התובע: אכן, התנהלותו האתית של עורך דין, משיקה ולפעמים אפילו חופפת את התנהלותו המקצועית. כללי האתיקה המחייבים את ציבור עורכי הדין, נועדו לסייג ולהגדיר את המותר והאסור בפעילות המקצועית והכרוך בה. מה יהא הדין כשפעילותו המקצועית של עורך הדין אינה חפה "ממעידות" אתיות. כיצד אותן מעידות משפיעות או משליכות על תחום פעילותו "המהותי"? האם נאמר שאתיקה לחוד - וזכויות וחובות - לחוד, או שמא שזו משפיעה על אלו? איני משוכנע שקיימת תשובה אחת גורפת אוניברסלית. יתכן שהדבר הוא תלוי נסיבות: מהי ה"מהות" שבה מדובר, באילו עבירות אתיות מדובר, מה הן יחסי הגומלין בין זו לאלו, וכיצד אלו השפיעו על המהות, וכיוצא באלה שיקולים. נראה לי שבנסיבות הענין דנא, ההיבטים האתיים של התנהלותו של התובע, נוטים יותר לכיוון ה"אסתטיקה" ואפילו תמצי לומר שיש בהן פוטנציאל "משמעתי" - אין בינן לבין זכויותיו המהותיות, של התובע כלפי הנתבעים ולא כלום. בסופו של דבר, הנתבעים הודו, מי ב"מקצת" ומי באופן כמעט מלא, שהתובע עבד עבורם. אדרבא, ההזקקות של הנתבעים למעידות האתיות של התובע - יש בהן יותר מקורטוב של נסיון לחמוק מתשלום המגיע. 13. האם התובע ויתר או מחל על זכויותיו: הנתבעים נזקקו ללא מעט נפח כדי לשכנע בטענתם שמתוך שהתובע "הטה שכמו לסבול" וישב לאורך זמן ובלי מחאות, או "סקנדלים", או "שבירת כלים" - ברור שהוא בעצם ויתר בהתנהגות על מה שהגיע לו בדין. לטענה זו הוסיפו את העובדה שחשבון הבנק של הנתבעת בעצם נוהל על ידי התובע שיכול היה בצעד של "עזרה עצמית" לקחת לעצמו את מה שלדעתו הגיע לו בדין. זו טענה שנוח לה שלא הועלתה. התובע הסביר את הדברים בצורה מלאה ומשכנעת. (ראו דיון בבקשה מס' 9, בפני הרשם הבכיר י. בוקר עמ' 6 עמ' 7 (28.2.12) עיקרם של דברים הוא שאכן לתובע היתה הזדהות עם העמותה. הוא גם הבין, שנוכח מצוקתה הכספית הוא צריך לגלות סבלנות ובנוסף הוא גם הלך שולל אחרי הבטחותיו של מוטי. משל לילד המהלך בדרך ושואל את מלווהו הבגיר מתי כבר נגיע? והתשובה החוזרת היא "עוד מעט" עוד מעט". כללו של דבר: התאפקותו של התובע וגילוי הסבלנות מצידו - אינם צריכים להתפרש כויתור. העלאת טענה כזו על ידי מי שמשך והיתל בתובע ומשך אותו בהבטחות שוא- מעידה על העדר של תום לב. 14. סיכום: א. שכ"ט בקשר עם ההסכם הראשון: 1. שכ"ט 5,500 ₪ X30 165,000. 2. הפרשי הצמדה וריבית 20,409. 3. קיזוז 17,500 ₪ מיום 17.06.11 18,355 ב. תשלום שהתובע שילם לשחקנים: 2,500 ₪ - בתוספת הפרשי הצמדה וריבית 2,891 מיום 03.07.09 11,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 05.12.11 11,367 ג. פיצוי 25,000 החיוב הכולל שהעמותה ומוטי חייבים בו יחד ולחוד איפוא - 206,312 ₪. החיוב הפרטי שמוטי חויב בו הוא 1,447 ₪. הוצאות: מוזר בעיני, שגם תוך כדי ניהול ההליך בפניי הנתבעים לא שילמו לתובע מאומה על חשבון החוב. אפילו לא החזירו לו מה ששילם מכיסו בעבור העמותה. הם המשיכו לנקוט אותה טקטיקה של משיכת זמן וסחבת, הכל, כדי שבסופו של יום יתאפשר להם, אולי, להגיע "לפשרה" נוחה שהמציאות אחריה היא ויתור של ממש מצד התובע על מה שמגיע לו בדין. אף שברור לי שגם מוטי וגם אפרים מונעים מכוח אהבתם לכדורגל - ספק בעיני אם הם ראויים לנהל קבוצת כדורגל. אכן, ידעתי שניהול קבוצת כדורגל בישראל כרוך לעיתים בהתמודדות עם מצבי לחץ כלכליים, אבל על דרכם של הנתבעים כבר נאמר: "לא זה הדרך". כיוון שכבר חייבתי לעיל את הנתבעים יחד ולחוד בתשלום פיצוי לתובע, לא מצאתי לנכון לחייבם בנוסף גם בהוצאות משפט. עורך דיןריטיינר