מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שיעבוד דירה כבטוחה להלוואה: בתאריך 8.6.2000 נחתם בין התובע לבין הלווים הסכם הלוואה, לפיו הלווה התובע ללווים סך של 371,000 ₪ לצורך מימון רכישתה של דירה (להלן: "הדירה") כנגד שיעבוד הדירה לטובת התובע. סכום ההלוואה הורכב ממספר הלוואות, חלקן מענקים מותנים, כמפורט בהסכם ההלוואה, נספח א' לכתב התביעה. הנתבעות שימשו ערבות להלוואה. כתב הערבות נחתם על ידי הנתבעת 2 ביום 12.6.00 (ת/2) ובהתאם להוראות המעבר שנקבעו בחוק הערבות (תיקון מס' 2), התשנ"ח-1997, חל עליו התיקון. בכתב התביעה, נטען כי הנתבעים חבים ביחד ולחוד על פי הדין החל במועד בו נחתמה הערבות, אך בתצהיר עדותו הראשית של עד התביעה, חיים זילבר (להלן: "תצהיר זילבר") תוקנה הטעות ונכתב כי סכום התביעה נגד הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינו 150,000 ₪, חלקה היחסי בסכום התביעה (ראו גם עדותו בעמוד 26 לפרוטוקול שורות 25-30). בשנת 2002 חדלו הלווים לפרוע את תשלומי ההלוואה. בדיקת התובע העלתה כי בתאריך 22.3.02 עזבו את הארץ ולא שבו אליה מאז. ביום 4.6.03 נפתח תיק הוצאה לפועל לשם מימוש השעבוד שהוטל על הדירה, בגין חוב הפיגורים בלבד, בסך 18,831 ₪ (מספר התיק 13-03499-03-8). ביום 17.6.03 מונתה באת כח התובע, עו"ד ברלינר ככונסת נכסים לשם מכירת הזכויות בדירה. ביום 21.1.09 נמכר הנכס לה"ה עווד תמורת סך של 153,000 ₪ באישורו של ראש ההוצאה לפועל. הרוכשים שילמו סכום נוסף של 15,000 ₪ בשל איחור בתשלום התמורה. לטענת התובע, לאחר מכירת הדירה, נותרה יתרת חובם של הלווים לבנק 470,000 ₪ נכון ליום 1.10.10. ביום 28.11.10 הוגשה תביעה זו נגד הערבות. מטעמי אגרה, הועמדה התביעה על סך 300,000 ₪. בתאריך 27.4.11 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן. דיון התיישנות ומיצוי הליכים לטענת הנתבעת התביעה נגדה התיישנה, לאור לשונו של סעיף 7(ב) לחוק הערבות התשכ"ז - 1967 (להלן: "החוק") הקובע כי אם התיישנה תביעה נגד החייב הרי שהתיישנה אף נגד הערב. המחלוקת בין הצדדים נסבה על מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, היינו מועד היווצרות העילה. לטענת הנתבעת, נולדה עילת התביעה נגדה לכל המאוחר במועד עזיבת הלווים את הארץ, היינו ביום 22.3.02. לחלופין, טוענת הנתבעת כי אף אם יקבע כי המועד הקובע לעניין היווצרות העילה הינו מועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הרי שאף מאותו מועד ועד למועד הגשת התביעה חלפו למעלה משבע שנים. הנתבעת סומכת ידיה על פסק הדין בעניין וויליאמס (ד"נ 32/84 וויליאמס נ' בריטיש בנק פ"ד מד(2) 265) בו נפסק כי מועד התגבשות עילת התביעה הינו היום בו התגבשו סך העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החוב של החייבים העיקריים, וממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות. עוד מפנה הנתבעת לפסיקה הקובעת כי אף אם בטרם הגשת התביעה נגד הערב נדרש הבנק לפעול לקבלת החלטה בדבר מיצוי הליכים נגד החייב, מוגבל הוא בתקופת ההתיישנות. התובע, מפנה לפסק הדין המנחה בסוגיה, ממנו עולה כי המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות של תביעה נגד ערב מוגן הינו מועד מתן "אישור מיצוי הליכים" על ידי ראש ההוצאה לפועל. ראו: רע"א 8688/07 יהושע רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (20.12.10). במקרה דנן, מאחר שהלווים עזבו את הארץ לצמיתות, לא ניתן היה לקבל אישור מיצוי הליכים בעניינם, וממילא בהתאם לסעיף 27(ב)(1) לחוק, במקרה שהחייב עזב את הארץ לצמיתות לא חל ס"ק (א) בדבר אישור מיצוי הליכים. הסייג, הפוטר את הבנק מהמצאת אישור מיצוי הליכים, לא יחול במקרה שהחיוב מובטח במשכנתא, אלא אם קבע בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל כי נעשו מאמצים סבירים לאיתור החייב או למימוש המשכנתא. העולה מן האמור, לטענת התובע, כי לא היתה לו אפשרות חוקית לתבוע את הנתבעת לפני מועד הגשת התביעה, ולפיכך לא התיישנה התביעה. עוד טוען התובע, כי מועד תחילת תקופת ההתיישנות חל רק כאשר הועמדה ההלוואה לפרעון מיידי, ובמקרה הנדון, לא הועמדה לפרעון מיידי אלא במועד הגשת התביעה, זאת בהתאם לזכותו שהוכרה בפסיקה. בסעיף 81ב1(ג)(1)(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 נקבע לעניין מימוש משכנתא נגד חייב שעזב את הארץ, כי: "חזקה שהחייב עזב את הארץ לתקופה ממושכת אם יצא מהארץ לתקופה העולה על שלושה חודשים ולא פרע את התשלומים המגיעים ממנו." בהתאם לסעיף 1 לחוק יסודות המשפט תש"ם - 1980 ניתן להסיק, על דרך ההיקש, כי כך יש לפרש את הביטוי גם בחוק הערבות, שכן מדובר בשני חוקים העוסקים באותה מטריה. ראו: 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נה (3) 769; ת"א (ת"א) 151138/02 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' ויליאמס דומיניק ואח' (26.1.05) בנסיבות המקרה הנדון, כאשר הלווים עזבו את הארץ לפני למעלה מ- 10 שנים, כשהם מותירים מאחוריהם חוב לבנק, ברי כי יש לראותם כמי שעזבו את הארץ לצמיתות. סעיף 27(ב) לחוק הערבות נועד לסייג את כלל מיצוי ההליכים הקבוע בסעיף קטן (א) וזו לשונו: "על אך הוראות סעיף קטן (א), ניתן להגיש תובענה נגד ערב מוגן למילוי ערבותו אם התקיים אחד משני הסייגים הבאים: (1) החייב נפטר, הוכרז פזול דין, ניתן נגדו צו כינוס נכסים או יצא מן הארץ לצמיתות; היה החיוב מובטח במשכנתה או במשכון, לא יחול סייג זה אלא אם כן קבע בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל, לפי העניין, שנעשו מאמצים סבירים לאיתור החייב או למימוש המשכנתה או המשכון." (2)..." התובע לא נדרש לפעול לקבלת אישור בדבר מיצוי הליכים, שכן במקרה זה, מאחר שהלווים עזבו את הארץ לצמיתות חל סעיף 27(ב)(1) לחוק, הפוטר את הנושה מהתנאים הקבועים בסעיף 27(א) לחוק. יחד עם זאת, מאחר שהחוב מובטח במשכנתא, היה על התובע לפעול למימוש המשכנתא טרם הגשת התביעה נגד הערבה - כך בהתאם לסעיף 27(ב)(1) סיפא. מקובלת עלי טענת התובע, לפיה כל עוד לא הסתיימו הליכי מימוש הדירה, לא ניתן היה להגיש תביעה נגד הערבים. עובר להכרעת בית המשפט העליון בפרשת רובין הנ"ל, שרר חוסר אחידות בפסיקת בתי המשפט ביחס למועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות בתביעת בנק נגד ערב מוגן (ראו לעניין זה הסקירה בסעיף 2 לפסק דינו של המשנה לנשיאה בעניין רובין הנ"ל). משכך, הפנייה אל פסקי דין אשר קדמו למועד מתן פסק הדין בעניין רובין, לא תועיל לנתבעת. פסק הדין שניתן בפרשת וויליאמס הנזכר בסיכומי הנתבעת, עוסק במועד התגבשות עילת התביעה של בנק כלפי לקוחו, בגין יתרת חובה בחשבון עו"ש, בהקשר של התיישנות התביעה. פסק הדין אינו נוגע במישרין לשאלה הניצבת בפני כעת - שאלת מועד היווצרות עילת התביעה נגד ערב מוגן. בפסק הדין בעניין רובין הנ"ל נדחה הערעור פה אחד, וביחס למועד תחילת מרוץ ההתיישנות נקבע ברוב דעות בהתאם לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין, כי כל עוד קיימת מניעה מן הדין החוסמת את הנושה מלפנות לערכאות, המעוגנת בסעיפי החוק, לא מתחיל מרוץ ההתיישנות. באותו מקרה, המניעה שנדונה היתה הדרישה לקבלת אישור מיצוי הליכים בהתאם לסעיף 17ג לחוק הערבות (שהוסף בתיקון תשנ"ב), הוראה דומה לזו נכללת כיום בסעיף 27(א) לחוק. במקרה הנדון, המניעה קבועה בסעיף 27(ב)(1) לחוק. אשר על כן, דינה של טענת ההתיישנות להידחות. הפרת החובה למסור לערבה הודעה בדבר אי קיום החוב לטענת הנתבעת, הפר התובע את חובתו על פי סעיף 26(א) לחוק, שכן לא מסר לנתבעת הודעה בדבר אי קיום חיובי הלווים. כן נטען, כי התובע לא הודיע לנתבעת כי פתח בהליכים למימוש המשכון ולא נתן לה אפשרות לרכוש את הדירה ובכך להקטין את נזקיה. לטענתה, שונה מענה הרשום במשרד הפנים לכתובתה ברחוב אשכולות עוד במאי 2007. הטענה נתמכה בתמצית רישום ממרשם האוכלוסין שהציגה כראיה. למרות זאת, בחודש דצמבר 2008 נשלחה אליה הודעה בדבר האפשרות לרכוש את הדירה, לכתובתה בשד' ירושלים במעלות, זאת אף שכבר בשנת 2000 שונתה כתובתה במשרד הפנים לרחוב השומר. לטענת הנתבעת, התובע לא עשה כל מאמץ לאתר את כתובתה של הנתבעת, אף שעודכנה במשרד הפנים, והעד זילבר אישר בחקירתו כי לתובע גישה אל נתוני משרד הפנים. בנוסף, כתובתה של הנתבעת היתה ידועה לתובע, בשל העובדה שנטלה בעצמה הלוואה באותו סניף, והמכתבים שנשלחו אליה בגין אותה הלוואה נשלחו אל כתובתה המעודכנת. לטענת התובע, הפרה הנתבעת את התחייבותה, בהתאם לסעיף 14 לכתב הערבות (ת/2) להודיע לבנק על כל שינוי בכתובתה. בהתאם לסעיף 26(ה) לחוק, מוטלת על הבנק חובה לשלוח הודעה לערב לפי הכתובת שמסר לו הערב, ולפיכך משאין חולק כי הנתבעת מסרה לתובע את כתובתה הישנה, אשר שונתה במשרד הפנים חודש לאחר חתימתה על כתב הערבות, בתאריך 19.7.00, אין לה להלין אלא על עצמה. אין חולק, כי הנתבעת לא הודיעה לסניף הבנק בו נלקחה ההלוואה נשוא תביעה זו על שינוי כתובתה. כמו כן, אין חולק כי נטלה הלוואה לרכישת דירה מאותו סניף, ובאותו חשבון היתה מעודכנת כתובתה. לטענת התובע, אין זה מתפקידו לעקוב אחר כתובתו של כל ערב, או לבדוק האם לאותו ערב יש חשבון הלוואה משלו בבנק, בו מעודכנת כתובתו. זילבר העיד, כי מעיון בפלט המחשב של הבנק בדבר משלוח התראות ללווים ולערבים (נספח ג' לתצהירו) עולה כי בתאריכים 1.6.02 ו- 1.11.02 נשלחו התראות חריפות במסירה אישית ללוים ובדואר רשום לערבים. כן העיד זילבר כי ההתראות נשלחות באופן אוטומטי על ידי מחשבי הבנק, וכי הבנק אינו שומר עותק בתיק (בעמוד 11 לפרוטוקול שורות 2-12). כאשר נשאל העד מהי האסמכתא למשלוח ההתראה לערבים, השיב נספח ג' לתצהירו הוא האסמכתא (בעמוד 11 לפרוטוקול שורות 24-27). כתובתה של הנתבעת כפי שהיא מופיעה בהלוואה שלה הינה כתובתה המעודכנת (מוצג נ/2). עד התביעה מר זילבר העיד כי הכתובת, כפי שעודכנה בהלוואתה של הנתבעת אינה מועברת באופן אוטומטי להלוואות בהן היא ערבה (בעמוד 13 לפרוטוקול שורות 13-14). כן העיד העד, כי לתובע יש גישה לנתוני מרשם האוכלוסין (בעמוד 13 לפרוטוקול שורות 21-24). בתאריך 26.5.03 נשלחה אל הנתבעת הודעה בדבר כוונת הבנק לנקוט בהליכים למימוש המשכון. התובע הציג אישור מסירה המעיד כי המכתב נשלח לכתובת רח' ירושלים 19 במעלות, וחזר בציון "לא נדרש". ברי, כי אם זו היתה כתובתה של הנתבעת באותו מועד, היה מדובר במסירה כדין, אולם, מאישור משרד הפנים, עולה כי הנתבעת שינתה את כתובתה מרחוב ירושלים 19 לרחוב השומר 12 עוד ביום 19.7.00. בחקירתה הנגדית של הנתבעת, לא נסתרה העובדה, הנתמכת באישור משרד הפנים, לפיה בשנת 2003 לא התגוררה עוד ברחוב ירושלים. לפיכך, ההסבר היחיד האפשרי לכיתוב "לא נדרש" במקום "עזב" על גבי אישור המסירה, הינו טעות של רשות הדואר. לא אוכל לקבוע כי יש לראות את המכתב כאילו נמסר כדין לנתבעת. אין חולק כאמור, כי ההתראות נשלחו לכתובתה של הנתבעת ברחוב ירושלים, אל הדירה בה חדלה להתגורר עוד בשנת 2000. לפיכך, אף אם די היה בעדותו של זילבר, ובנספח ג' לתצהירו להוכיח משלוח ההתראות, אין בכך מאום, שכן ברור כי לא הגיעו ליעדן. משכך, השאלה המרכזית בה עלי להכריע, הינה האם פטור היה התובע מחובתו לאתר את כתובתה המעודכנת של הנתבעת, לאור התחייבותה שלה, בכתב הערבות, לעדכן את כתובתה? אציין בכל זאת, כי ספק בעיני אם די היה בעדותו של זילבר, על מנת להוכיח משלוח ההתראות. אמנם, אין בידי התובע אפשרות להעיד עד מטעמו ביחס לפרטי משלוח ההתראות מידיעה אישית שלו, והוא אנוס להסתמך על רשומות מוסדיות. יחד עם זאת, על מנת להוכיח קבלת מכתבי ההתראה על ידי הנתבעת, היה על התובע להוכיח כל חוליה בשרשרת משלוח ההתראות, באמצעות ראיה קבילה, ובכלל זה גם רישומי רשות הדואר ביחס למסירת ההתראות. ראו לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת רות רונן בה"פ (ת"א) 201183/04 קליר נ' עיריית רמת גן (28.3.05). האם העובדה שהנתבעת הפרה את התחייבותה, בהתאם לסעיף 14 לכתב הערבות, למסור הודעה בדבר שינוי כתובתה, פוטרת את הבנק מחובת ההודעה על פי חוק, או שמא היתה מוטלת על הבנק חובה לפעול לאיתור כתובתה המעודכנת של הנתבעת? מבלי להכריע בשאלה העקרונית, ומבלי לקבוע כי בכל מקרה חלה על הבנק חובה לאתר את כתובתו של הערב, אני סבורה, כי במקרה הנדון היה על הבנק לברר את כתובתה של הנתבעת. התובע יכול היה בנקל, לברר את כתובתה של הנתבעת לצורך משלוח הודעות לערב, אף מבלי להיעזר במרשם האוכלוסין או בשירותיו של משרד חקירות. כאשר נשאלה הנתבעת מדוע לא עדכנה את כתובתה בחשבון ההלוואה בו שימשה כערבה השיבה: "...אני לקוחה של בנק טפחות וכלקוחה שלהם אני חושבת שלא יכולתי לתאר לעצמי שלבנק יש שתי כתובות שלי." (בעמוד 35 לפרוטוקול שורות 20-21). ובהמשך: "אני לא ברחתי מאף אחד. הייתי באותה כתובת...לבנק היו 1000 אפשרויות להודיע לי שיש בעיות עם הדירה. כל הזמן הייתי נכנסת לסניף. במסגרת תפקידי שעבדתי אז הייתי מגיעה לבנק לעשות הפקדות וגב' סבטלנה שעבדה בבנק היתה דואגת לצעוק לי לכל התור שיש לי איחור בתשלום משכנתא. זה אותו סניף בו חתמתי על הערבות. פניתי 1000 פעמים לסניף ולא נאמרה לי מילה שיש בעיה בתיק הזה. אני חושבת שזה היה בקלי קלות. אני לא ברחתי." (בעמוד 36 לפרוטוקול שורות 12-18). בנסיבות אלה, היתה מוטלת על התובע חובה לברר את כתובתה המעודכנת של הנתבעת. למעשה, היה על התובע רק לעיין בחשבון ההלוואה של הנתבעת, אשר נפתח באותו סניף ממש, על מנת לאתר את כתובתה המעודכנת. משום מה, נדרש התובע לשירותיו של משרד חקירות לצורך איתור כתובתה של הנתבעת 6 שנים לאחר היווצרות החוב, למרות שהכתובת היתה בהישג ידו כל אותה עת. ראו לעניין זה דברים שנכתבו ת"א (ת"א) 121063/00 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' מליק סאקיאן ראובן (9.9.2004): "לטעמי, משהיו בידי הבנק התובע האמצעים הטכנולוגים הזמינים לבירור מענו של הנתבע 3, היה עליו לפעול לבירור המען אלא שהוא לא עשה כן. האינטרס של הבנק הוא לקבל את המגיע לו מן הלווה או מן הערבים. אינטרס זה מחייב אותו לעשות את המאמץ המזערי לבירור מענו של החייב או הערב. אכן, נוח יותר לבנק להימנע מבירור ולהסתפק במשלוח הודעה לפי המען הרשום בחוזה ההלוואה. אלא שבכך חוטא הבנק הן כלפי עצמו, שהוא מצמצם למעשה את יכולת הגבייה שלו מן החייבים, והן כלפי הערבים" לא נעלמה מעיני טענת התובע, לפיה הנתבעת התגוררה בסמיכות יחסית ללווים, ולפיכך וודאי ידעה שעזבו את הארץ, אך לא עשתה דבר על מנת לברר מה עלה בגורל ערבותה. לא מצאתי לקבל את הטענה. בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת כי בתקופה שבה התגוררה בסמיכות ללויים עבדה בוקר ולילה והיתה עסוקה מאוד (בעמוד 29 שורות 25-28). עוד העידה הנתבעת כי הלווים היו חבריה של הנתבעת 1 ולא שלה. עדותה לא נסתרה. בנסיבות אלה, אין בידי די ראיות לקבוע שהנתבעת ידעה על עזיבתם של הלווים את הארץ. מכל מקום, אף אם ידעה, האם היה עליה להניח כי עזבו את הארץ מבלי למכור את דירתם ולסלק את חובם לבנק? אני קובעת, אם כן, כי התובע לא הוכיח ידיעה של הנתבעת, אשר יש בה כדי לאיין את השלכות הפרת חובתו ליידעה. משהוכח כי הודעות הבנק נשלחו לכתובת בלתי מעודכנת של הנתבעת, אין לי אלא לקבוע כי הבנק לא שלח הודעה לערבה, בהתאם לחובתו על פי סעיף 26(א) לחוק. הוכחת הנזק עקב אי קבלת הודעות חרף המסקנה אליה הגעתי, לפיה התובע לא שלח הודעה לנתבעת, כמתחייב מסעיף 26 לחוק הערבות, איני סבורה כי קיימת הצדקה לפטור את הנתבעת מערבותה. לשונו של סעיף 26 לחוק ברורה, ולפיה אי מתן הודעה לערב אינה פוטרת אותו מערבותו, אלא כדי הנזק שנגרם לו. נטל הראיה, להוכחת הנזק הנטען, הקשר הסיבתי בינו לבין מחדלו של הבנק ושיעור הנזק מוטל על הערב. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט מנהיים בת"א (ראשל"צ) 5989/03 בנק הפועלים בע"מ נ' בן חיון לוי ואח' (10.8.05): "חובת ההודעה לערבים על הפרת החיוב הנערב אינה בגדר חובה טקסית, אלא מדובר בחובה שיש לצידה מטרה: לאפשר לערב להיכנס בנעלי החייב ולפרוע במקומו את החיוב (סעיף 26(ד) לחוק הערבות), או לאפשר לו לפעול ביחסיו עם החייב העיקרי על מנת להביא לתיקון ההפרה ולהפסקתה". אמנם, ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נג(4) 804 קבע בית המשפט (כב' הנשיא ברק) כי יש לשחרר את הערבים מחבותם שחרור מלא, אולם, פסק הדין ניתן טרם כניסתו לתוקף של תיקון תשנ"ח לחוק והושתת על עקרון תום הלב. לאחר תיקון תשנ"ח יש להחיל על מקרה של אי מסירה הודעה את סעיף 26(א) לחוק, בו נקבע כי הערב יופטר רק כדי הנזק שנגרם לו בפועל (עוד על אבחנה זו ראו: ת"א(י-ם) 6121/05 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יוני ינוקא עצים בע"מ ואח' (13.11.06)). בתי המשפט פסקו, לא אחת, כי אין להסתפק בהשערות גרידא מצד הערב, ביחס לפעולות שיכול היה לנקוט בהן על מנת להקטין את חובו. על הערב להוכיח, בראיות ברורות ומפורטות אילו פעולות היה בכוחו לנקוט, והאם היה בהן כדי לשאת פרי. ת"א (ת"א) 1950/01 בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' שמשון קרליץ (14.7.08); ת"א (י-ם) 12345/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' דותן חיים ואח' (20.3.12); ת"א (י-ם) 6121/05 הנ"ל. כן ראו, דבריו של כב' השופט י.גריל ב ע"א (חי') 2454/01 בנק דיסקונט נ' עמר (17.1.02): "השאלה עומדת לדיון היא מהו שיעור הנזק שהוכח....ייתכן ומתן ההודעה ע"י הבנק למשיבה...היה בה כדי להועיל ולגרום לכך שהמשיבה תפעל בעוד מועד כך שהחוב לא יתפח ויצמיח תוספת ריבית, אך כאמור, מעל כל אחת מן האפשרויות מרחפים סימני שאלה ממשיים" פסק הדין אושר בערעור על ידי בית המשפט העליון ברע"א 1044/02 רוחמה עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (17.12.02) בו ציין בית המשפט כי השאלה כיצד היו הערבים נוהגים לו יידע אותם הבנק על מצב הלווים הינה שאלה היפותטית, שקיים קושי ראייתי בהוכחתה. בענייננו, לא נטען, וממילא לא הוכח, כי לו היתה נמסרת לנתבעת הודעה במועד, היה בידיה לגרום ללווים להסדיר את חובם לבנק. יתרה מכך, עיון בנספח ג' לתצהיר זילבר מלמד כי התראה ראשונה, ללווים עצמם נשלחה בתאריך 4.3.02 התראה ללווים ולערבים נשלחה בתאריך 1.6.02 כאשר כבר ביום 22.3.02 עזבו הלווים את הארץ ללא שוב. זילבר נשאל בחקירתו, מה היתה יתרת חובם של הלווים במועד עזיבתם את הארץ, ועל כך השיב כי הפיגורים החלו להצטבר בסמוך מאוד למועד יציאת הלווים מן הארץ. בסוף חודש מרץ 2002, עמדה יתרת חוב הפיגורים על סך 3,158 ₪ אך גם לאחר שעזבו את הארץ, במשך קרוב לשנה היו תשלומים בחשבון (ראו עדותו בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 8-12). לפיכך, לא ניתן לקבוע כי התובע התמהמה בשליחת התראות ללווים או הודעה לערב. מובן שהדיון בסוגיה תאורטי בלבד, שכן ההודעה ממילא לא הגיעה ליעדה, אך יש בו כדי להוכיח, שאף אם היתה ההודעה לערב מגיעה לידי הנתבעת לא היה עולה בידיה למנוע את בריחתם של הלווים מן הארץ. משכך, לא הוכיחה הנתבעת כי לו היתה נשלחת אליה הודעה לערב, במועד הקבוע בחוק, לכתובתה המעודכנת, היה עולה בידיה לפעול לתשלום החוב על ידי הלווים ובכך לפטור אותה לחלוטין מערבותה. הליך מימוש המשכנתא בתאריך 4.12.08 ביקש התובע למסור לנתבעת הודעה בדבר יכולתה לפדות את הנכס. לטענת התובע, את מסמכי הפדיון ניסה למסור לנתבעת בבית הורי בעלה ברחוב אשכולות 71 במעלות, לאחר שחקירה שביצע העלתה כי שם היא מתגוררת. על פי תצהיר המוסר שצורף כנספח ז'2 לתצהיר זילבר, סרבו הנוכחים בדירה לפתוח את הדלת, ולפיכך הושארו המסמכים במקום. הנתבעת אישרה, כי באותה עת התגוררה ברחוב אשכולות 71 במעלות, אך הכחישה כי היה מקרה בו סרבו דיירי הבית לקבל מסמכים משליח הבנק (ראו עדותה בעמוד 31 לפרוטוקול שורות 8-22). התובע מבקש ללמוד מאישור המסירה ומתצהיר המוסר (נספח ז'2 לתצהיר זילבר) כי מסמכי הפדיון נמסרו לנתבעת כדין, ביום 4.12.08 בכתובתה ברחוב אשכולות. עיון באישור המסירה מלמד כי הכתובת הרשומה בו הינה רחוב ירושלים 19/1 ולא רחוב אשכולות 71. בתצהיר המוסר, נרשם כי לאחר שלא איתר את הנתבעת ברחוב ירושלים ביצע מסירה בכתובת המעודכנת, כפי שנמצאה בחקירה, ברחוב אשכולות 71, אלא שבעלי הבית סרבו לפתוח את הדלת. המצהיר לא התייצב להיחקר על תצהירו. מכל מקום, אם היה ממש בטענות המפורטות בתצהיר, הייתי מצפה לראות על גבי אישור המסירה תיקון בכתב יד של הכתובת בה בוצעה המסירה. בנוסף, הטענה כי המסירה בוצעה בכתובת המעודכנת ביום 4.12.08 אינה מתיישבת עם העובדה שמכתבו של משרד החקירות נשלח רק ביום 8.12.08 כך שבמועד המסירה טרם היתה ידועה לב"כ התובע כתובתה המעודכנת של הנתבעת. ממכלול הנימוקים הנ"ל, אני קובעת כי הבנק לא הוכיח שמסר לנתבעת את מסמכי הפדיון, טרם מכירת הנכס בהוצאה לפועל. לטענת הנתבעת, גרם לה התובע נזק בעת מימוש הליכי הדירה, הן משום שלא הודיע לה על קיום ההליך ובכך מנע ממנה את האפשרות לרכוש את הדירה, והן משום שהדירה נמכרה במחיר נמוך משמעותית משוויה. הנתבעת מבססת את טענתה לפיה הדירה נמכרה במחיר נמוך משוויה, על כך שהיא עצמה מכרה את דירתה שלה, הדומה לדירה שמומשה ומצויה באותה שכונה במעלות, ב- 335,000 ₪ בתאריך 29.6.09 היינו בהפרש של כ- 180,000 ₪ לעומת המחיר בו נמכרה הדירה. לטענת הנתבעת, אילו היה התובע מודיע לה על הליכי הכינוס, יכולה היתה למכור את הדירה הממושכנת במחיר דומה. לטענת התובע, נמכרה הדירה במחיר ריאלי, המבוסס על חוות דעת שמאי שקיבלה כונסת הנכסים. בהתאם לחוות דעתו של השמאי דרעי, אשר נערכה ביום 7.10.08 הוערך מחירה של הדירה לצרכי מכירה בשוק החופשי בסך 185,000 ₪ ובמימוש מהיר 147,000 ₪ (ראו נספח ה'1 לתצהיר זילבר). בנוסף, העיד זילבר, כי נכסים דומים באזור נמכרו באותה עת ב- 187,000 ₪ וב- 170,000 ₪ (נספח ח' לתצהיר זילבר). לטענת התובע, לא ניתן לבסס את טענת הנתבעת על נתונים שהובאו על ידיה ביחס למכיר בו נמכרה דירתה. לצורך הוכחת הטענה, היה עליה לצרף חוות דעת שמאי מטעמה, אך זאת לא עשתה. כן נטען, כי דירת הלווים שנמכרה היתה מוזנחת, כבר בעת שכונסת הנכסים תפסה בה חזקה. לתמיכה בטענה, מפנה התובע לחוות דעת השמאי, נספח ט' לתצהיר זילבר. בנוסף, טוען התובע, כי ממילא הפחית את סכום החוב בכ- 170,000 ₪ עת העמיד את התביעה על 300,000 ₪ בלבד, ולא נטען על ידי הנתבעת כי הנזק שנגרם לה היה גבוה מסכום זה. מקובלת עלי טענת התובע לפיה הנתבעת לא הוכיחה כי הדירה נמכרה במחיר נמוך מערכה הריאלי. אמנם, הנתבעת לא יכולה היתה להעמיד את הדירה לבדיקת שמאי מטעמה, מאחר שנמכרה לפני הגשת התביעה, אך ניתן היה להביא חוות דעת מומחה ביחס לשווי דירה, זהה לזו שנמכרה, בתקופה בה נמכרה. לא ניתן ליחס משקל ראייתי כלשהו לנתונים אותם הציגה הנתבעת מתוך מערכת המידע של רשות המיסים בדבר עסקאות שנערכו בדירות באותו אזור ובאותה תקופה (נ/9-נ/10). באותה מידה אין לייחס כל משקל לנתונים דומים שצורפו לתצהיר זילבר. לא הובאו בפני נתונים ביחס לאותן דירות, ולנסיבות מכירתן, ואין אף כל דרך לברר האם הנתונים הוזנו בצורה מדויקת לאתר רשות המיסים. משהוכח כי הדירה נמכרה במחיר גבוה מזה שבו הוערכה על ידי שמאי מקרקעין, בחוות דעת שקיבלה לידיה כונסת הנכסים, ובהעדר ראיות לסתור, לא ניתן לקבוע כי כונסת הנכסים מכרה את הדירה במחיר נמוך מערכה. טענת הנתבעת לפיה, לו היה התובע מודיע לה על הליכי מימוש המשכנתא הייתה רוכשת את הדירה בעצמה, אף היא לא הוכחה. הנתבעת העידה כי נטלה בעצמה הלוואה מהבנק, לצורך רכישת דירה, וכי לעיתים פיגרה בתשלומי ההלוואה שלה עצמה (עמוד 36 לפרוטוקול שורות 15-20). בשנת 2000 התגרשה הנתבעת, ובשנת 2008 התגוררה עם הוריו של בעלה ואת דירתה היחידה מכרה בשנת 2009 מנימוקים שסירבה לפרט (בעמוד 34 לפרוטוקול שורות 21-22). הנטל להוכיח כי היה בידיה לרכוש את הדירה בעת שהועמדה למכירה על ידי כונסת הנכסים מוטל על הנתבעת, ולא די בהוכחת אפשרות קלושה בלבד. לעניין זה ראו פס"ד רוחמה עמר לעיל וכן ע"א (חי') 3875/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' לריסה לוגק (30.4.08). בנוסף, לא הוכח כי אם היתה רוכשת את הדירה, היתה מצליחה למכור אותה באותו מחיר בו מכרה את דירתה, והרי על כך מבססת הנתבעת את הנזק הנטען בסך 180,000 ₪. עוד ברור, כי לו היתה רוכשת את הדירה, לא היה בכך לפטור אותה מתשלום שכר טרחת הכונסת והוצאות הכינוס. הליכי מימוש המשכנתא ושיהוי בהגשת התביעה טענת הנתבעת בדבר התמשכות הליכי מימוש הדירה והשיהוי בהגשת התביעה, ראויה להישמע. לטענת התובע, מדובר בפרק זמן סביר לאור חוק המשכון, המועדים הקבועים בו ומצב השוק בתקופה הנדונה. לטענתו, מכירת הדירה בהקדם מהווה אינטרס מובהק הן של התובע והן של כונסת הנכסים. תיק המימוש נפתח בתאריך 4.6.03. ביום 17.6.03 מונתה באת כוח הבנק לכונסת הנכסים. הדירה נמכרה רק בחלוף חמש וחצי שנים, ביום 21.1.09. מדובר בפרק זמן ממושך למדי, במהלכו תפח חובה של הנתבעת מבלי שידעה כלל על קיומו. התובע אינו יכול לפטור עצמו בטענה כי מדובר בפרק זמן סביר, מבלי להבהיר ולספק הסברים להתמשכות ההליכים. יפים לענייננו דברים שנכתבו מפי כב' השופט דנציגר בפסק הדין המנחה בעניין רובין הנ"ל: "יחד עם זאת, סבור אני כי בצד קביעת כלל זה, לפיו המועד בו יחל מרוץ ההתיישנות הוא בעת מתן אישור מיצוי הליכים, ובשל הכח הרב שהוא נותן בידי הנושה נוכח שליטתו בהליך ההוצאה לפועל, יש לקבוע כי במצבים בהם יתברר כי הנושה ניצל לרעה את האפשרות שהלכה למעשה נתונה לו לשלוט במועד מתן אישור מיצוי ההליכים או במצבים בהם יתברר כי הפר את חובת תום הלב, אותה לדידי הוא חב כלפי הערב....למשל בשל שיהוי מצדו בנקיטת הליכי הוצאה לפועל, או בשל שיהוי מצדו בפנייתו לקבלת אישור מיצוי הליכים או בהגשת תביעה נגד הערב לאחר קבלת אישור כאמור, או בשל אי קידומם של הליכי ההוצאה לפועל לאחר שנפתחו - ניתן יהיה לזקוף את הדבר לחובת הנושה, זאת בין כמחסום להגשת התביעה כנגד ערב ובין כעילה להפחתת הריבית שהצטברה בגין החוב או לשלילתה, בהתאם לנסיבות העניין (השוו: בר- קהן 227-228)" (בעמוד 20 לפסק הדין). סבורתני, כי העובדה שהליכי המימוש נמשכו חמש וחצי שנים יש בה, לכל הפחות, להעביר את נטל הבאת הראיות אל התובע, להוכיח מדוע נמשכו ההליכים זמן כה רב. היה על הבנק להוכיח כי לא היה בנסיבות התמשכות ההליכים דבר העשוי להיזקף לחובתו. יתרה מכך, אף אם הליכי המימוש נמשכו זמן רב, בנסיבות שלתובע לא היתה כל שליטה עליהן, ספק אם יש בכך כדי להצדיק הטלת השלכותיה של אותה תקופה שחלפה, על הנתבעת. ראו: ת"א (ת"א) 49426/03 טפחות בנק למשכנתאות בע"מ נ' קרייטמן נתן ואח' (17.5.04) ממועד מכירת הדירה (21.1.09) עד מועד הגשת התביעה (28.11.10) חלפו כמעט שנתיים נוספות. התובע לא הוכיח כי בתקופה זו הודיע לנתבעת על קיומו של החוב. לכאורה, לא היה מקום לפטור אותה מתשלום ריבית חריגה בגין כל התקופה בה נמשכו הליכי המימוש, אלא אך בגין התקופה העולה על הסביר, אך לאור העובדה שהתובע נמנע מלהודיע לנתבעת על קיום החוב עד ליום הגשת התביעה, יש מקום, לטעמי, לפטור את הנתבעת מתשלום ריבית חריגה על מלוא התקופה. סקרתי לעיל, את הפסיקה המורה כי על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי נגרם לה נזק עקב אי קבלת הודעה מהבנק, ואת שיעורו. קבעתי כאמור, כי הנתבעת לא הוכיחה, שלו היתה נמסרת לה הודעה במועד, היה עולה בידיה למנוע כליל את חיובה. לטענת הנתבעת, היה מקום להפטירה כליל מערבותה, אך לא נשמעה מפיה טענת הגנה חלופית, ביחס לאופן חישובו של החוב בכלל ואותו חלק ממנו שהתנהל בתיק המימוש בפרט. ממילא לא הוגשה אף חוות דעת מטעמה בנדון. משכך, אין לי אלא לקבוע כי הנתבעת לא הוכיחה מהו לשיטתה, הנזק שנגרם לה עקב מחדלו של התובע לשלוח לה התראה בגין החוב. כלל הוא כי טענות כלליות ביחס לאופן חישוב החוב, אין בהן כדי להוות הגנה. ראו: ת"א (ת"א) 19325/01 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלוטניק משה ואח' (5.2.04); ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ פ"ד מז(5) 133; בע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי פ"ד מה(3) 188; ע"א 424/86 נאות מרינה בת ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון פ"ד מג(2) 355. יחד עם זאת, בנסיבות המתוארות לעיל, ברור כי נגרם לנתבעת נזק בגין ריבית הפיגורים שהצטברה משך כל אותה תקופה על יתרת ההלוואה. נזק זה אינו מצריך הוכחה מיוחדת, וניתן לחשבו בנקל. התמשכות הליכי מימוש המשכון, מועד הגשת התביעה כשנתיים לאחר מכירת הדירה, והעובדה שלא נשלחו אל הנתבעת מכתבי התראה כל אותה תקופה מחייבת הפטרת הנתבעת מתשלום ריבית פיגורים על יתרת ההלוואה ממועד היווצרות החוב עד למועד הגשת התביעה. כאמור, לא ניתן לפטור את הנתבעת מתשלום הריבית שנצברה בתיק המימוש, בהעדר ראיות מצידה לנזק שנגרם לה במהלך תקופת ניהולו. לעניין הפטרת ערב מתשלום ריבית חריגה ראו והשוו: ע"א(חי') 3875/06 הנ"ל; ת"א(ת"א) 45173/03 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' חלי לוי (7.6.05); ת"א(ת"א) 27261/04 בנק אוצר החייל נ' קנינו יוסי (25.5.05). האם יש מקום לחייב את הנתבעת בריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א - 1961, ממועד היווצרות החוב? בהתאם לסעיפים 2 ו- 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, מסור לבית המשפט שיקול הדעת ביחס לפסיקת הריבית, וביחס לתקופה בגינה תיפסק. לטעמי, אף חיובה של הנתבעת בריבית על פי חוק, בגין תקופה של 7 שנים בהן לא ידעה כלל על קיום החוב, יש בו כדי ליצור עיוות דין כלפיה. לפיכך, החלטתי לפטור את הנתבעת כליל מתשלום ריבית על יתרת ההלוואה, בגין התקופה שממועד היווצרות החוב ועד למועד הגשת התביעה, בו נודע לה לראשונה על קיום החוב. לא הוצגו בפני נתונים המאפשרים לקבוע את סכום החוב במדויק. אשר על כן, אני קובעת כי חובה של הנתבעת יחושב באופן הבא: על יתרת ההלוואה כפי שהיתה ביום 1.6.02 (מועד משלוח ההתראה החריפה הראשונה) יתווספו הפרשי הצמדה בלבד עד ליום הגשת התביעה (28.11.10) מסכום זה בצירוף החוב בתיק המימוש כפי שהיה בעת סגירתו, ינוכו תמורת מכירת הדירה ויתר התקבולים. הנתבעת חבה במחצית החוב בלבד, ובכל מקרה לא יעלה חובה על סך של 150,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל, יישא החוב הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לסעיף 25(א)(2) לחוק הערבות התשכ"ז - 1967 היינו 4% מעל הריבית הנקובה בכל אחת מן ההלוואות שנטלו הלווים. חוזההסכם הלוואהשעבודמקרקעיןהלוואה