רשיון לתחנת דלק

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רישיון עסק להפעלת תחנת דלק: מהות העתירה, עקרי העובדות, ההליכים וטענות הצדדים העותרים בעתירה שלפניי, חברת באר מרים דלקים 26 שי בע"מ ושי סילם (להלן, בהתאמה - "העותרת", "סילם" ו"העותרים"), תוקפים את החלטת המשיבה 1, מחלקת רישוי עסקים בעריית טבריה (להלן גם - "העירייה"), שלא להעניק לעותרת רישיון לניהול עסק של תחנת דלק ומרכול. החלטה זו התקבלה על בסיס עמדת המשיבה 2, משטרת ישראל (להלן גם - "המשטרה"), המתנגדת, מסיבות מודיעיניות, למתן הרישיון המבוקש. רישיון זה נדרש לעותרים לצורך הפעלת תחנת דלק הממוקמת ברחוב ברנר בעיר טבריה (להלן גם - "תחנת הדלק" ו"התחנה"). כפי שנראה בהמשך, עתירה זו הינה גלגול חוזר של עתירה קודמת שהוגשה באותו עניין נגד המשיבות שלפניי. בחודש ספטמבר 2009 פנתה בעליה של תחנת הדלק, חברה בשם "באר מרים 26 שי בע"מ" (להלן - החברה המקורית), למשיבה 1, יחד עם אחד מבעליה, גדי שושן (להלן גם - גדי), בבקשה לרישיון עסק לצורך הפעלת התחנה. לטענת העותרים, עם הגשת הבקשה הוענק לחברה המקורית רישיון זמני להפעלת התחנה. במועד הגשת הבקשה, הייתה החברה המקורית בבעלות סילם, גדי ואדם נוסף בשם יגאל שושן (להלן גם - יגאל). הגשת הבקשה לרישיון נדרשה נוכח הוראות חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה-1995 (להלן - "צו רישוי עסקים" או "הצו"), שלפיהם עסק מסוג תחנת דלק הוא עסק טעון רישוי. על פי הוראות הצו ותקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), תשס"א-2000 (להלן - "תקנות רישוי עסקים"), לצורך קבלת רישיון להפעלת תחנת דלק נדרש מבקש הרישיון להצגת אישורים שונים, בניהם אישור המשטרה. אין חולק כי החברה המקורית עמדה בכל התנאים הנדרשים לצורך קבלת הרישיון, למעט התנאי שעניינו אישור המשטרה, כפי שיפורט להלן. בחודש דצמבר 2009 הודיעה המשטרה למשיבה 1 כי היא אינה מאשרת את הענקת -הרישיון לחברה המקורית ולגדי, מחמת "המלצת מודיעין". בעקבות זאת, דחתה המשיבה 1 את הבקשה. החברה המקורית וגדי לא השלימו עם החלטת המשיבה 1, המשיכו להפעיל את תחנת הדלק ללא רישיון ועתרו לבית משפט זה בדרישה לבטלה ולהעניק להם את הרישיון המבוקש (עת"מ 34/10). עתירה זו נדחתה בפסק דין מיום 9.8.10 (כב' סגן הנשיא כתילי). בפסק הדין נקבע כי דין העתירה להיות מסולקת על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים. כך, בין היתר, הואיל והעותרים החלו להפעיל את תחנת הדלק עוד בטרם הגישו בקשתם לקבלת רשיון עסק והמשיכו לעשות כן גם לאחר דחיית בקשתם. עוד נקבע, כי דין העתירה להידחות גם לגופו של עניין. זאת, על בסיס עיון בדו"חות מודיעיניים שהוצגו לבית המשפט וקביעה כי דו"חות אלה מצביעים על מסוכנות הנשקפת מגדי ומלמדים כי "מתן האישור המבוקש על ידי העותרים יגרום להפרת הסדר הציבורי במובן הרחב, על כל המשתמע מכך, ויגרום לפעילות פלילית". העותרים בעת"מ 34/10 לא השלימו גם עם פסק הדין בעתירה, המשיכו להפעיל את תחנת הדלק ללא רישיון, והגישו (בחודש אוקטובר 2010) ערעור לבית המשפט העליון (עע"מ 7026/10). בהמשך (ביום 15.12.11) נמחק הערעור הנ"ל, לבקשת המערערים (תוך חיובם בהוצאות). בין לבין, הוגש נגד סילם וגדי כתב אישום בגין הפעלת תחנת הדלק ללא רישיון. באותו הליך (רע"ס 48970-10-10), שהעותרים נדרשו אליו בעתירתם הנוכחית (בסעיף 11), ניתן פסק דין ביום 23.1.11. פסק הדין נתן תוקף להסדר טיעון שלפיו, בין היתר, הורשעו הנאשמים, וניתן צו סגירה לתחנת הדלק שלגביו נקבע כי ייכנס לתוקף בתוך תקופה של 6 חודשים מיום מתן פסק הדין. במקביל להגשת הערעור האמור, ובעודו תלוי ועומד, נעשה ניסיון נוסף לקבל רישיון להפעלת תחנת הדלק: ביום 7.7.11 פנו העותרת וסילם - הם העותרים בעתירה זו, שאינם זהים לעותרים בעת"מ 34/10 - למשיבה 1 בבקשה חדשה לרישיון. בחודש ספטמבר 2001 נדחתה גם בקשה זו על ידי משיבה1. גם הפעם התבססה הדחייה על סירוב המשטרה להעניק את אישורה למתן הרישיון ("לא ממליץ לאשר רישיון עסק לבאר מרים מסיבה מודיעינית"). העותרים פנו למשטרה במטרה להביא לשינוי ההחלטה, או למצער, על מנת שיוזמנו לשימוע, ומשלא צלח הדבר, הוגשה העתירה הנוכחית. על פי האמור בעתירה, העותרים בעתירה זו אינם זהים לעותרים בעתירה הקודמת: העותרת שוכרת את תחנת הדלק מהחברה המקורית (התחנה, כאמור, בבעלות החברה המקורית); סילם הוא שהקים את העותרת על מנת לפתח את עסקיו והוא בעליה היחיד של העותרת (אם כי בדיון מיום 26.6.12 ציין בא כוח העותרים כי סילם ויגאל "הם היום הבעלים של החברה העותרת בתיק זה"); גדי, שלגביו נקבע בפסק הדין בעת"מ 34/10 כי נשקפת ממנו מסוכנות, פינה את מקומו בחברה המקורית והיא מצויה כיום בבעלות יגאל וסילם בלבד. העותרים הוסיפו וטענו, כי ההחלטה שלא ליתן רישיון פוגעת בזכותם החוקתית לחופש עיסוק. משכך, מדובר בהחלטה שאינה יכולה להיות מבוססת על מידע מודיעיני ערטילאי, ויש לבססה על ראיות משכנעות ומהימנות. עוד טענו העותרים, כי ההחלטה היא סתמית, לא מפורטת, ולמעשה לא מנומקת, וכי התקבלה בלא שקדם לה שימוע ותוך שלילת זכות הטיעון שלהם. העותרים הבהירו לעניין זה, כי הם אינם מבקשים לחשוף חומר מודיעיני שלא ניתן לגלותו, כי אם אך זאת, שמקום בו מדובר בסירוב ליתן רישיון, מוטל על המשטרה לפרט בצורה נרחבת ככל שניתן את התשתית הראייתית העומדת בבסיס ההחלטה. בכלל זה, על המשטרה להתייחס לשאלה האם מדובר בראיות רבות, מעודכנות ומבוססות, ולא במידע ישן, מועט ובלתי מבוסס. לבסוף טענו העותרים כי גם מקום בו המידע המודיעני מבוסס דיו, אין די בכך על מנת להצדיק סירוב ליתן רישיון, שכן על הסירוב לעמוד גם במבחן המידתיות. המשיבים מצדם הגישו כתבי תשובה לעתירה. עמדת המשיבה 1 (העיריה) הייתה, כי אין לה התנגדות למתן רישיון העסק המבוקש, ולכן יש לדחות את העתירה בכל הנוגע אליה. לדבריה, סירובה לבקשה נבע רק מעמדת המשטרה. כמו כן, לשיטת המשיבה 1, יש מקום לסברה שלפיה עמדת המשטרה, נוכח האופן שבו נוסחה, היא בגדר המלצה בלבד, שאינה מחייבת אותה. עמדת המשטרה, לעומת זאת, היא כי אין מקום להענקת הרישיון לעותרים. ראשית, לטענת המשטרה, דין העתירה להידחות בגין חוסר ניקיון כפיים של העותרים, שהגישו את העתירה תוך שהם מפעילים את תחנת הדלק ללא רישיון ובניגוד לדין. בנוסף, לטענת המשטרה, העותרים בעתירה זו למעשה זהים במהותם לעותרים בעת"מ 34/10, שעתירתם נדחתה בפסק דין שהפך לחלוט. המשטרה מבקשת ללמוד זאת, בין היתר, מכך שעתירה זו הוגשה במועד שבו הערעור בבית המשפט העליון היה תלוי ועומד; מכך ששמה של העותרת דומה לשמה של החברה המקורית; מכך שסילם הוא בעלים של 2 החברות; מכך שמסמכים התומכים בבקשת העותרת לקבלת רישיון הם למעשה מסמכים השייכים לחברה המקורית. יתרה מכך, לטענת המשטרה, הענקת רישיון לתחנת הדלק כפופה על פי דין לאישורה. הפסיקה הכירה בכלל שלפיו פעילות פלילית של מבקש הרישיון מהווה שיקול ענייני באשר לאי מתן אישור מצד המשטרה להענקת הרישיון. לעניין זה ציינה המשטרה כי לסילם עבר פלילי של ממש, המצביע על מסוכנותו. כמו כן, ציינה המשטרה, כי בידיה מידעים מודיעיניים מצטברים ומהימנים המלמדים כי העותרים בעתירה זו, והעותרים בעת"מ 34/10 - שהם למעשה אלה הצפויים להפעיל את התחנה - וכן גורמים נוספים שעמם הם בקשרים קרובים, מעורבים בפעילות פלילית. לעניין זה ציינה המשטרה כי על פי כללי הראיה המינהלית, רשות מינהלית רשאית להתבסס בהחלטתה על מידע מודיעיני חסוי, וזאת, ככל שמדובר במידע שאדם סביר היה מסתמך עליו לצורך קבלת החלטה. במקרה הנוכחי, הואיל ומדובר באי הענקת רישיון חדש, בשונה מביטול רישיון קיים, די בחשד מבוסס לקיומה של פעילות פלילית על מנת להצדיק את הסירוב. חשד מעין זה אכן קיים, נוכח המידע המודיעיני האמור. בעקבות הגשת כתב התשובה ביקשו העותרים להגיש 2 ראיות נוספות: האחת, מכתב מאת מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית טבריה, שלפיו "רוב הבקשות לרישיון עסק מוגשות למחלקת רישוי עסקים לאחר פתיחת העסק, וזאת מסיבות אובייקטיביות שגורמי הרישוי דורשים שקודם העסק ייפתח". השנייה, מסמך הכולל, בין היתר, את תשובת המשטרה לבקשה לרישיון עסק עבור הפעלת תחנת דלק אחרת (מדובר בבקשה שהוגשה לפני שהחלה התחנה לפעול). תשובת המשטרה הייתה "תחנת הדלק עוד לא נבנתה ואין כלל עסק. כאשר תבנה ויהיה עסק, נוכל לטפל בבקשה לרישיון עסק. לא למהר ולשלוח בקשות". המשיבה 2 התנגדה לבקשה לצירוף הראיות, אך זו התקבלה במעמד דיון שהתקיים בעתירה. ביום 1.2.12 התקיים דיון בעתירה. במהלך הדיון חזרו הצדדים על עקרי טענותיהם האמורות. העותרים הדגישו את הקושי שבסירוב ליתן להם רישיון להפעלת עסק -שבו השקיעו, לדבריהם, סכומי כסף ניכרים - על בסיס מידע מודיעיני עלום, שלא ניתנה להם אפשרות להגיב לו. לדבריהם, במצב זה אפילו הגשת כתב אישום נגדם, שמפניו יכולים היו להתגונן, היא עדיפה מבחינתם על פני התנהלותה הנוכחית של המשטרה. בהמשך הדיון התקיים, בהסכמת העותרים, דיון במעמד צד אחד, שבו הוצגו לעיוני הידיעות המודיעיניות שעליהן התבסס סירוב המשטרה ליתן את הרישיון. כמו כן, שמעתי במעמד צד אחד את הסבריהם של 2 קציני משטרה, האחד מתנת טבריה והאחר מהיחידה הכלכלית. בין היתר נשאלו קציני המשטרה שאלות הנוגעות לתוכן המידע, כמותו, מהימנותו ומידת עדכניותו. לאחר הדיון, הסכימו הצדדים, בעקבות הצעת בית המשפט, כי המשטרה תקיים שימוע לעותרים, שבמסגרתו יוצגו להם פרפראזות של הידיעות המודיעיניות, על מנת שיוכלו להגיב להן. ביום 14.5.12 התקיים השימוע האמור (מטעם העותרים הופיעו בא כוחם, סילם וגדי). בפרפראזות שהוצגו לעותרים (וצורפו לפרוטוקול השימוע שהוגש לבית המשפט) נאמר, בין היתר, כי חברת באר מרים הגדילה לאחרונה (הידיעה מחודש נובמבר 2011) את היקף פעילותה, כי החברה רוכשת דלק "שחור" בהיקף ניכר, מוכרת אותו ללקוחות שונים וכן עושה בו שימוש בתחנת הדלק בטבריה. העסקאות לא מדווחות לרשויות המס וכך מעלימה החברה מיסים בהיקפים של מיליוני שקלים בשנה. עוד נאמר, במידע משנת 2008, כי יגאל וגדי עוסקים בעבירות סמים והלבנת הון בארץ ובחו"ל וכי סילם היה מעורב (על פי מידע משנת 2010) ברכישת סם מסוג מריחואנה. במעמד השימוע הוצג לעותרים כי הטענה כלפיהם מתייחסת לעבירות סמים, לרבות סחר בסמים, בעבר ובעבר הקרוב; להלבנות הון; לעבירות בענף הדלק, לרבות עבירות המתבצעות בתחנה עצמה; למכירת סולר מוזל ולעבירות כלכליות שונות. בתגובה ציין גדי כי הוא אדם ישר וכי מעולם לא היה מעורב במעשים מעין אלה. גדי הביע מוכנות להיבדק בפוליגרף. אשר לעבירות הקשורות בדלק, לדבריו כלל לא ניתן לבצע מעשים מעין אלה, משום שכל הפעולות "משודרות" ומדווחות למדינה. גדי הוסיף כי הם משלמים מס, כי לצורך זה קיימת מערכת "שעולה המון כסף" וכי הם נבדקים "כל יום" על ידי רשויות המס. גדי הגדיר את תפקידו ב"קומפלקס" כ"אח של כולם" וידע לספר ש"העסק מחולק לשניים". סילם ציין כי הקים את "החברה" לפני 7 שנים וכי החברה עוסקת גם באספקת דלק בכל הארץ באמצעות משאיות. סילם הכחיש מעורבות בביצוע העבירות האמורות וציין כי הוא תלמיד ישיבה. לדבריו, הוא לא נחקר בעניינים אלה לכל אורך פעילות החברה, דבר המעיד על כך שבמידעים אין ממש. סילם הוסיף כי גדי מעורב בחברה רק מהזמן האחרון. גם סילם טען כי לא ניתן לבצע את הפעולות הנטענות בדלק, שכן הנושא ממוחשב, מדווח למדינה ומשולם בגינו מס. לאחר מכן ציין סילם, כי גדי "יצא מהסיפור" הואיל והבינו שהוא הגורם לאי מתן האישור. לדבריו, החברה החדשה אינה שונה מהישנה במהות העבודה. הם פתחו אותה כי חשבו שזה מה שהמשטרה רוצה לצורך האישור. הדבר לא נעשה בסתר. יגאל "עדיין בסיפור". הוא עצמו עוסק בתזרים הכספי ויגאל מנהל התחנה. בא כוח העותרים ציין כי על פי הפרפראזות, המידעים שעליהם מתבססת המשטרה אינם מהימנים. כך למשל, מידע מסוים שלפיו סילם שהה בחו"ל בזמן מסוים, אינו נכון, וקל לאמת זאת. עובדה זו משליכה על אמינות המידעים. כמו כן, העותרים, גדי ויגאל כלל אינם קשורים, גם על פי האמור במידעים עצמם, לחלק מהדמויות העברייניות המוזכרות במידעים. ביום 31.5.12 הודיעה המשטרה לבית המשפט כי גם לאחר עריכת השימוע היא עומדת על עמדתה כפי שהוצגה בכתב התשובה. בעקבות הודעתה האמורה של המשטרה, התקיים דיון המשך בעתירה. בדיון התייחסו העותרים לפרפראזות האמורות וחזרו על עיקרי טענותיהם העובדתיות והמשפטיות שפורטו לעיל. בנוסף טענו העותרים, כי מצב שבו במשך 3 שנים לא מאושר רישיון לעסק בגין חשד לפלילים, המבוסס על מידע מודיעני בלבד, מבלי שנחקרו לגבי חשד זה ומבלי שהוגש כתב אישום, אינו סביר. לדברים אחרונים אלה של העותרים הצטרפה גם משיבה 2. העותרים הוסיפו כי דומה כי השימוע נערך "מן השפה לחוץ". טענה זו התבססה על כך שהקצין מהיחידה הכלכלית שהעיד לפני בית המשפט, לא עודכן לגבי הנאמר בשימוע וגרסת העותרים בשימוע לא נבדקה. מנגד חזרה המשטרה על טענותיה האמורות. בהמשך הדיון שמעתי פעם נוספת, במעמד צד אחד, את הסבריהם של קציני המשטרה בדבר אופי המידע המודיעיני האמור ותוכנו. במסגרת זו מסר קצין המשטרה מהיחידה הכלכלית לעיונו של בית המשפט ידיעה מודיעינית חדשה, שלגביה לא ניתן, לדבריו, למסור פרפראזה לעותרים. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות הן על הסף והן לגופה. העותרים שלפניי (והעותרים בעת"מ 34/10) הפעילו את תחנת הדלק ללא הרישיון הנדרש על פי דין לאורך תקופה ממושכת: תחנת הדלק החלה לפעול ללא רישיון. התחנה המשיכה לפעול ללא רישיון גם לאחר שנדחתה הבקשה הראשונה לרישיון על ידי משיבה 2, גם לאחר שעתירה שהוגשה נגד החלטה זו נדחתה, גם לאחר מחיקת הערעור שהוגש על דחיית העתירה הקודמת וגם לאחר שסילם וגדי הואשמו והורשעו בהפעלת התחנה ללא רישיון והמועד שנקבע לעניין השעיית תוקף צו הסגירה שהוצא לתחנה חלף. גם העתירה הנוכחית הוגשה תוך שהתחנה פועלת ללא רישיון (לאחר שהמשיכה לפעול ללא רישיון גם לאחר דחיית בקשתה השנייה של העותרת לרישיון). במצב דברים זה, דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים (ר' בג"צ 561/85 קוקו נ' משטרת ישראל). בנסיבות האמורות, מסקנה זו לא הייתה משתנה, אף אם הייתי קובע כי יש ממש בטענות העותרים בדבר קיומה של נורמה של הפעלת עסק עוד בטרם ניתן רישיון לעסק, כמו גם בדבר רישיון זמני שהוענק בשלב זה או אחר להפעלת התחנה. דין העתירה להידחות גם הואיל ועתירה דומה (עת"מ 34/10 הנ"ל) - שעניינה דחיית הבקשה לרישיון להפעלת תחנת הדלק - נדחתה (ופסק הדין שדחה את העתירה הפך לחלוט בעקבות מחיקת הערעור שהוגש על פסק הדין). העותרים בעתירה הנוכחית אכן אינם זהים לעותרים בעת"מ 34/10. כמו כן, על פני הדברים, נעשו שינויים מסוימים לעניין הפעלת תחנת הדלק, מתוך תקווה כי שינוי נסיבות זה ירצה את המשטרה. עם זאת, השימוע שנערך לעותרים, כמו גם אינדיקציות נוספות, לימדו כי גדי ויגאל עדיין לוקחים חלק בהפעלת תחנת הדלק, וכי, למעשה, לא נעשה שינוי של ממש באשר לאופן הפעלת התחנה. עובדות אלה נלמדו, בין היתר, מעצם נוכחותו של גדי בשימוע; מבקיאות שגילה גדי בענייני התחנה; מדבריו של גדי בשימוע, שלימדו כי הוא לוקח חלק בהפעלת התחנה; מדברי סילם שהתייחסו לתפקידו של יגאל ושלפיהם החברה החדשה אינה שונה מהישנה במהות העבודה. בנסיבות אלה, ומעבר להשפעה של העובדות האמורות לגופו של עניין, לא היה מקום להגשת העתירה הנוספת, ודינה להידחות גם מטעם זה. לגופו של עניין, אין חולק כי על פי הוראות חוק רישוי עסקים, צו רישוי עסקים ותקנות רישוי עסקים, נדרשים העותרים לרישיון עסק לצורך הפעלת תחנת הדלק באופן חוקי. רישיון זה, המוענק על ידי הרשות המקומית, מותנה באישור מצד גורמים שונים ובין היתר באישור המשטרה. המשטרה, בבואה לבחון האם לאשר את מתן הרישיון, רשאית - ואף חייבת - לבחון שיקולים של טובת הציבור ומניעת עבריינות (על פי פריט 2.2 לצו רישוי עסקים, אחת ממטרות הרישוי היא: "מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות"). שיקולים אלה, ככל שישנם, עליה לאזן אל מול זכותו של מבקש הרישיון לחופש עיסוק. הואיל והזכות לחופש העיסוק היא זכות חוקתית, רשאית המשטרה לסרב לאשר בקשה לרישיון רק מקום בו הדבר עומד במבחני המידתיות (ר' עת"מ (חי) 2359/04 גלגל אנרגיה שירותי לבנט בע"מ נ' ראש עיריית חיפה, פסקאות 20-25 והאסמכתות המוזכרות שם). כמו כן, על המשטרה לבסס את החלטתה, המסרבת להענקת הרישיון, על תשתית עובדתית וראייתית ראויה. דרישה זו תקפה לגבי כל החלטה שמקבלת רשות מנהלית ומקבלת משנה תוקף מקום בו מדובר בהחלטה הפוגעת בזכויות יסוד (ר' בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורות; עע"מ 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שגיא (להלן - "פסק דין שגיא"); י' זמיר הסמכות המינהלית, מהדורה שנייה, התשע"א-2011 (להלן - "זמיר"), כרך ב', עמ' 1132-1134, 1136; ד' ברק ארז משפט מנהלי, התש"ע-2010 כרך א', עמ' 440). ודוק, המשטרה אינה יכולה לסרב לאשר את מתן הרישיון על בסיס השערות או ראיות ערטילאיות, אלא נדרשות ראיות המבססות חשד סביר כי הענקת הרישיון תקדם פעילות עבריינית ותפגע בציבור, במידה המצדיקה סירוב לבקשה ופגיעה בחופש העיסוק של המבקש (קריטריון זה, לאי הענקת רישיון חדש, הוא מחמיר פחות מהקריטריון לשלילת רישיון קיים - ר' עע"מ 4501/09 מדינת ישראל נ' תמימי). החלטת המשטרה צריך שתהא מבוססת, מהבחינה העובדתית, על ראיות העומדות במבחן הראייה המנהלית, קרי, על ראיות שרשות מנהלית סבירה הייתה מתבססת עליהן לצורך קבלת הכרעתה (ר' בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים; פסק דין שגיא הנ"ל; זמיר, שם). על פי הפסיקה, ראיות מנהליות עשויות להיות ראיות שאינן קבילות על פי מבחני הקבילות הרגילים (זמיר, שם), ובכלל זה גם מידעים מודיעיניים חסויים (ר' בג"צ 550/89 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, והאסמכתות שם). מקביעה אחרונה זו דומה כי אין מנוס, וזאת, חרף הקושי הגלום בסירוב לבקשת רישיון ופגיעה בחופש העיסוק על בסיס מידע חסוי, שלמבקש הרישיון לא ניתנה מלוא האפשרות להתמודד עימו ולהפריכו. עם זאת, לגישתי, סירוב לבקשת רישיון על בסיס מידע מודיעיני שנותר חסוי ושלמבקש לא ניתנה אפשרות להגיב לו, צריך שיהא מוגבל בזמן. סירוב לבקשת רישיון להפעלת עסק פוגע, כאמור, בזכותו החוקתית של המבקש לחופש העיסוק. לפיכך, קמה למבקש הזכות להעלות את טענותיו כלפי הסירוב (ר' זמיר, 1147, 1151, 1155 והאסמכתות שם). זכות טיעון זו כוללת, ברגיל, את הזכות לעיין במידע שעליו מתבססת החלטת הרשות (בג"צ 7805/00 אלוני, חברת מועצת עיריית ירושלים נ' מבקרת עיריית ירושלים; זמיר, 1173, 1176). זכות הטיעון נפגעת, ואינה אפקטיבית, מקום בו הסירוב מתבסס על טעמים חסויים, או חסויים בחלקם. משכך, על מנת לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בחופש העיסוק ובזכות הטיעון של מבקש הרישיון, הגלומה בסירוב למתן רישיון מטעמים מודיעיניים חסויים שלא הוצגו לפני המבקש, ובשים לב לחובה המוטלת על רשות מנהלית להפעיל את סמכויותיה תוך זמן סביר (ר' בג"ץ 1999/07 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006), אין מקום לאפשר למשטרה לסרב למתן רישיון על בסיס טעמים מודיעיניים חסויים למשך זמן בלתי מוגבל. על המשטרה מוטל לאפשר למבקש הרישיון להתמודד עם המידע הקיים נגדו תוך זמן סביר. התמודדות זו יכול שתהא במסגרת זימון מבקש הרישיון לחקירה, במסגרת הגשת כתב אישום שמפניו יוכל להתגונן, או בדרך אחרת. ודוק, האיזון בין הפגיעה בזכות חוקתית, לבין החובה המוטלת על המשטרה לשמור על שלום הציבור, אינו יכול להישען לאורך זמן על מידע חסוי שלא הוצג לפני מבקש הרישיון. מגיע שלב שבו אין במידע זה כדי להוות תשתית ראייתית מספקת, ועליו להיתמך בראיות שלגביהן התקבלה, במסגרת חקירה או בדרך אחרת, תגובת מבקש הרישיון. לשאלה מהו "זמן סביר" לעניין זה לא ניתן לספק מענה חד משמעי. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה ומושפע ממספר גורמים, בניהם מידת הפגיעה במבקש הרישיון, תוכנו של המידע המודיעיני החסוי והסיבות שבגינן לא ניתן לחושפו, באותה נקודות זמן, בפני מבקש הרישיון. אשר למקרה הנוכחי, לאחר שעיינתי בחומר המודיעיני שהוצג לעיוני, הגעתי למסקנה כי די בו על מנת להצדיק, לעת הזאת, את החלטת המשטרה שלא לאשר את הענקת הרישיון לעותרים. מטבע הדברים, לא ניתן להביא פירוט מלא לגבי המידע המודיעיני האמור. אשר למאפייני המידע, ניתן לציין (הואיל ומדובר בדברים שעלו גם בדיונים הגלויים) כי מדובר במידע שאינו מועט; כי למידע מספר מקורות ואין מדובר מקור בודד; כי המידע כולל מידע המסווג על ידי המשטרה ברמת מהימנות גבוהה ומידע המסווג מידע שאומת; כי המידע כולל גם מידע עדכני (המידע האחרון הוא מחודש יוני 2012). אשר לתוכן המידע, על פי הפרפראזות שהוצגו לעותרים ולמידע שהוצג לעותרים במסגרת השימוע, עיקר החומר המודיעיני מתייחס לעבירות כלכליות ולעבירות סמים הנוגעים למעורבים בהפעלת התחנה, לרבות עבירות המתבצעות בתחנה עצמה. המדובר בין היתר ברכישת דלק ב"שחור", במכירתו ובשימוש בו בתחנת הדלק. מידע זה כשלעצמו יש בו כדי לתמוך בסירוב לבקשת העותרים. אמנם, ספק אם עבירות הסמים, המיוחסות למי ממפעילי התחנה, היו יכולות, כשהן לבדן, לשמש עילה לדחיית הבקשה. ואולם, המידע הנוגע לעבירות כלכליות, המתייחס באופן ספציפי לענף הדלק והקשור, בין היתר, לתחנת הדלק הספציפית נשוא ההליך, תומך במסקנה שלפיה קיים חשד סביר כי הענקת הרישיון לעותרים תקדם מעשי עבריינות קונקרטיים ותביא לפגיעה בציבור. בנוסף, אמנם לא ניתן לפרט מעבר לאמור לעיל לגבי תוכן המידע, אך ניתן (וצריך) לומר כי המידע הנוסף (שלא הוצג לעותרים) תומך אף הוא, במסקנה האמורה, וזאת, ביתר שאת ובמידה המצדיקה את הימנעות המשטרה מאישור הרישיון ואת הפגיעה הנגרמת כתוצאה מכך בזכויות העותרים. העיון במידע המודיעיני והסברי קציני המשטרה מלמדים כי השינויים האמורים שבוצעו לעניין אופן הפעלת התחנה עובר להגשת הבקשה השנייה לרישיון - שינויים שכאמור ממילא לא היה בהם כדי להביא לשינוי המצב בפועל - אין בהם כדי לשנות מסקנה זו. המסקנה האמורה אינה משתנה גם חרף מספר אי דיוקים הקיימים במידע, שעליהם הצביעו העותרים. עיון במידע כולו מלמד כי מדובר באי דיוקים הנוגעים בשולי המידע בלבד, שדומה כי אין בהם כדי להשליך על מהימנות המידע כולו. כפי שצוין לעיל, הימנעות מאישור הרישיון על בסיס מידע מודיעני חסוי, שלמבקש הרישיון לא התאפשר להגיב לו, צריך שתהא מוגבלת בזמן, וזאת, על מנת לצמצם את הפגיעה במבקש הרישיון. במקרה הנוכחי, אמנם התאפשר לעותרים - לאחר הגשת העתירה - לעיין בפרפראזות של חלק מהמידע המודיעיני ולהגיב לו. ואולם, מדובר במידע חלקי בלבד, שהצגתו לעותרים לא אפשרה מתן תגובה מלאה ועניינית מצדם. כמו כן, קציני המשטרה שהעידו לפניי ציינו, לעניין זה, כי החקירות הרלבנטיות הן חקירות מורכבות, שעשויות להימשך זמן רב בטרם הפיכתן לגלויות. למרות האמור לעיל, ובשים לב לתוכנו ולאופיו של המידע המודיעיני האמור, לא ראיתי מקום, בשלב זה, לקצוב את משך הזמן שעם תומו תידרש המשטרה לחשוף בפני העותרים את המידע, או להסיר את התנגדותה למתן הרישיון. די אם אציין לעניין זה כי חזקה על המשטרה שתקיים את החובה המוטלת עליה לפעול ביעילות ותוך זמן סביר. העתירה נדחית. בהינתן שבקשת העותרים לרשיון נדחתה "מסיבות מודיעיניות", ללא כל הנמקה ומבלי שנערך - עובר לעתירה - הליך של שימוע שבגדרו היה מתאפשר להם להשמיע את טענותיהם נגד המלצת הסירוב הסתמית של המשטרה, לא ראיתי לחייב את העותרים בהוצאות המשיבות, חרף דחיית העתירה. תחנת דלקדלק