הכלל הוא שמסמכים שהוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן אינם קבילים במשפט ולא ניתן להציגם ולקבוע על יסודם ממצאים כלשהם (רע"א 8320/08 א.ד אסולין השקעות ופיננסים בע"מ נ' החברה העירונית לפתוח אשדוד בע"מ (27.1.2009); רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פ"ד סא(2) 634 (2006); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311 (1993)). עם זאת, במשפט האזרחי ראיה שלא באה עליה התנגדות במועד הגשתה היא ראיה כשרה לכל דבר ועניין (ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב (2.6.2004)). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קבילות מסמכים שהוחלפו בין הצדדים במסגרת משא ומתן: תובענה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי יתרת ההתחשבנות בין חברת מ. רון-פוד אינטרנשיונל בע"מ (להלן: "רון-פוד") לבין המשיב (להלן גם: "הבנק"), נכון ליום 31.3.2011, היא 2,712,495.5 ₪ ולחלופין כי המשיב אינו זכאי לדרוש ממבקשים, הערבים לחיוביה של רון-פוד, את הסכומים שחויבו בחשבונה כריבית חריגה/מירבית וכי יתרת ההתחשבנות במסגרת יחסי המשיב מול המבקשים היא כאמור לעיל. בנוסף תובעים המבקשים כי בית המשפט יקבע בפסק הדין שהמשיב אינו זכאי להעמיד את יתרת רון-פוד לפירעון מיידי ואינו זכאי לחייב את החשבון בריבית חריגה או מירבית, וכי יש לחייבו להמשיך להעמיד את יתרת החוב על-פי תנאי הריבית המוסכמת ששררו בחשבון טרם לכן. לחלופין מבוקש לקבוע כי יש להתיר למבקשים לפרוע את יתרת החוב תוך שישה חודשים מההכרעה בתובענה, או תוך זמן סביר אחר, כאשר החוב של רון-פוד נושא באותה תקופה את הריבית המוסכמת בין הצדדים בלבד, ובפרט להורות כי בפירעון כאמור לא זכאי המשיב לחייב בעמלת פירעון מוקדם בכלל או בקשר לחלק מהחוב המגובש כיום בהלוואה צמודת מדד. הרקע לתובענה רון-פוד אינטרנשיונל בע"מ (בכינוס ובפירוק) התקשרה עם המשיב בהסכם לניהול חשבון חוזר דביטורי ובהסכם לניהול חשבון אשראים במט"ח ובמט"י, שבמסגרתו הועמדו לטובתה אשראים שונים וביניהם הלוואה לצורך מימון רכישת הזכויות בנכס מקרקעין ובנייתו (להלן: "ההסכם"). הזכויות בנכס שועבדו לטובת הבנק, להבטחת חובותיהן של המבקשת 1 ושל רון-פוד. המבקש 2 הוא בעל השליטה (74%) במבקשת 1 (להלן: "המבקשת" או "רונדל"ן") והיה גם בעל השליטה בחברת רון-פוד (100%). יחד חתמו המבקשים על כתב ערבות מתמדת, שלפיו ערבו לסילוק חובותיה והתחייבויותיה של רון-פוד (נספח 3 לכתב התשובה). ביום 24.3.2005 התקשרה רון-פוד עם חברת דנשר בע"מ (להלן: "דנשר") בהסכם להעברת ומכירת פעילותה של רון-פוד לידי דנשר, בתמורה לסכומים ותמלוגים שתשלם דנשר על- פי מחזור המכירות של החברה (להלן: "העסקה"). העסקה קיבלה את הסכמתם של המשיב ושל בנק הפועלים, אשר לטובתם נרשם שיעבוד על נכסי רון-פוד. 63% מזכויותיה החוזיות של רון-פוד שהוקנו לה מכוח ההסכם הומחו לטובת המשיב, ו-37% מזכויותיה הומחו לטובת בנק הפועלים (נספח ג' להמרצת הפתיחה). כחודש לאחר כריתת ההסכם עם דנשר, הוגבל חשבונה של רון-פוד. החשבון עבר לטיפולה של מחלקת אשראים מיוחדים וביום 10.5.2005 הסתיימה גם מסגרת האשראי שהוקצתה לחברה, והוקצו לה מסגרות אשראי זמניות לתקופות קצובות. בעקבות זאת התקיים דין ודברים בין הצדדים, ובין השנים 2005-2011 הועברו מספר הצעות להסדרת חובה של רון-פוד לבנק, ביניהן: בקשתה של רון-פוד מיום 30.5.2005 כי תשלום חובה ייפרס על-פני 36 חודשים ויחל בשנה השנייה לאחר חתימת ההסכם עם דנשר (נספח 7 לכתב התשובה), וכן בקשתו של המבקש 2 מיום 5.9.2007 כי בין היתר, יערך חישוב מחודש של כל חיובי הריבית שנגבו בשנתיים החולפות ויבוטלו חיובי הריבית החריגה, וכי הבנק יתן את הסכמתו לאפשר למבקש לסלק את יתרת החיובים של רונדל"ן ורון-פוד בטרם חלוף המועדים הקבועים בהסכמי ההלוואה, ללא חיוב בעמלת פירעון מוקדם או חיובים נוספים (נספח ו' להמרצת הפתיחה). הבנק הכין טיוטה לחתימת ההסדר הראשון, אך הוא לא נחתם מסיבות שונות. אשר להסדר מיום 5.9.2007, כתב הבנק למבקש כי הבקשה תובא לדיון רק לאחר סגירת חובה של חברת "אלפא לוגיסטיקס (טי פי אל) בע"מ" שבבעלות המבקש לחברת "מטקאש", אשר מונה לה כונס נכסים על-ידי הבנק (נספח ז' להמרצת הפתיחה). תחילה, סירבו המבקשים לתנאי זה, אולם לאחר שהצעות אחרות שהעבירו נדחו, הסכימו המבקשים - לדבריהם, לפנים משורת הדין - לשלם לבנק סך של 150,000 ₪, אם תתקבל בקשתם לתיקון חיובי הריבית של רון-פוד וחישובם מחדש לפי ריבית בשיעור פריים + 1%, זאת תוך מתן אפשרות לפירעון מוקדם של יתרת החוב שתתקבל לאחר חישוב הריבית כאמור, ללא כל חיוב נוסף, וכן בקשתם להעביר את יתרת הלוואת החברה, אשר שימשה למימון רכישת נכס המקרקעין, על שמה של המבקשת (נספח יא' להמרצת הפתיחה). הצעת המבקשים לא התקבלה והסדר בין הצדדים לא נחתם. יצויין כי בין לבין, ביום 16.11.2006, הוגשה בקשה לכינוס נכסי רון-פוד על-ידי בנק הפועלים במסגרת תיק פש"ר 2259/06 בבית המשפט מחוזי בתל אביב. ביום 15.3.2007 מונתה עו"ד אלונה בומגרטן ככונסת נכסים קבועה לחברה (נספח 18 לכתב התשובה). כמו כן, ביום 31.12.2006 הגיש בנק דיסקונט לישראל בע"מ בקשה להמצאה של התראת פשיטת רגל נגד המבקש במסגרת בש"א 27119/06 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, והתראה על פשיטת רגל ניתנה על-ידי בית המשפט ביום 7.1.2007 (נספח 20 לכתב התשובה). זאת ועוד, ביום 16.1.2007 הגיש בנק דיסקונט לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה לפירוק רון-פוד במסגרת פש"ר 1057/07, בגין חוב העולה על 7 מיליון ₪ וביום 17.5.2007 ניתן צו פירוק נגד החייבת. (נספח 22 לכתב התשובה). בנוסף, הגיש בנק דיסקונט באותו היום בקשה לפירוק המבקשת, רונדל"ן, במסגרת פש"ר 1058/07. בית המשפט המחוזי נתן צו פירוק מותנה שעתיד היה להיכנס לתוקף ביום 18.7.2007, אולם הצדדים הגיעו להסדר וצו הפירוק המותנה בוטל. פנייתם האחרונה של המבקשים אל המשיב נעשתה ביום 1.5.2011, בה פירטו המבקשים כי על-פי חישוב שערך מומחה מטעמם, נגבו בחשבונה של רון-פוד חיובי יתר בסך 1,955,733.45 ₪. המבקשים ביקשו להסדיר את הנושא והציעו להיפגש שוב בעניין, אך פנייתם לא נענתה. ביום 8.5.2011 שלח הבנק למבקשים דרישה לתשלום חובה של רון-פוד בסך 10,229,980.7 ₪. הסכום כולל יתרת חובה בחשבון בסך 5,008,708.74 (הכוללת ריבית עד יום 31.3.2011), הלוואה שיתרתה הבלתי מסולקת היא 2,577,161.96 וערבויות שונות שיתרתן הבלתי מסולקת היא 2,644,110 ₪. המשיב ציין במכתבו כי אם החוב לא ישולם בתוך 7 ימי עסקים, הוא יאלץ לנקוט בצעדים משפטיים לגבייתו ובכלל זאת מימוש זכויותיו על-פי שטר המשכון מיום 6.5.2002 (נספח יג' להמרצת הפתיחה). בעקבות זאת הוגשה הבקשה דנן. טענות הצדדים תמצית טיעוני המבקשים המבקשים טוענים כי במתן האישור לקיום העסקה עם דנשר, הכפיף המשיב את עצמו לתנאיה והסכים לקבל את כספי החוב בפריסה על בסיס תגמולי ותקבולי העסקה. לכן, הוא מנוע ומושתק מהטענה שלפיה המבקשים הפרו את תנאי ניהול החשבון. לטענתם, חיוב בריבית חריגה הוא סנקציה בגין הפרה, ומאחר שלא נעשתה כל הפרה מצד רון-פוד, ועד ליום 1.5.2011 המשיב אף לא טען להפרה, לא היה מקום לנקוט בסנקציה זו. בנוסף טוענים המבקשים כי הם משלמים את תשלומי הלוואת הנדל"ן בחשבון רון-פוד כסדרה, ועל כן מנוע המשיב ומושתק מלדרוש את פירעונה. לטענת המבקשים, פעל המשיב בחוסר תום לב כאשר שלח דרישה לפירעון מיידי של החוב, לאחר שהצדדים מנסים להסדיר את העניין משך שנים. המבקשים מציינים כי הם אינם מתכחשים לחובותיהם, אלא מבקשים לשלם את יתרת החוב הנכונה והאמיתית בחשבונם. עוד מוסיפים וטוענים המבקשים, כי המשיב נהג בניגוד להוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, כאשר התנה את הסדרת חובם כערבים של רון-פוד בתשלום חובה של אלפא לוגיסטיקס לחברת "מטקאש". לטענתם, הדבר עומד בניגוד לחובותיו של הבנק לפעול בתום לב ובהגינות כלפי לקוחותיו ולהימנע משימוש פסול בכוחו. לבסוף טוענים המבקשים כי חובם לבנק לא הוסדר נוכח אינטרס של המשיב להמשיך ולגבות ריבית חריגה בחשבון, כאשר מנגד עומד נכס המקרקעין כבטוחה. המבקשים צירפו לתובענה חוות דעת מומחה שבה חושבה יתרת החשבון הנכונה לגישתם, לפי ריבית בשיעור פריים +1%. על-פי חישוב זה יתרת החוב הנכונה בחשבון רון-פוד, נכון ליום 31.3.2011 היא 2,827,533.25 ₪ ולא 5,008,720.03 ₪ כפי שחייב הבנק. תמצית טיעוני המשיב המשיב טוען כי בין הצדדים לא נכרת כל הסכם שלפיו חובה של רון-פוד לבנק יסולק מתשלומי עסקת דנשר, וכי די בכך שלא הוצג הסכם בכתב כדי לדחות את טענת המבקשים לפיה כפוף הבנק לתנאי העסקה. לטענתו, במשך השנים המבקשים אף לא טענו כל טענה לעניין הסכם עם הבנק ורק פנו בבקשות להסדרת החוב. כמו כן, לטענתו, ממועד ביצוע העסקה ועד לסיום תשלומי עסקת דנשר חלו שינויים משמעותיים בחשבונה של רון-פוד, בין היתר בשל העובדה כי חלק מהכספים שהיו עתידים להתקבל מהעסקה עם דנשר לא הועברו לבנק ולכן לא ניתן להסתמך על הסכם כנטען. עוד מוסיף וטוען המשיב, כי מאז חודש אפריל 2006 לא שילמה החייבת ולא הסדירה את חובה לבנק, ובמקרה כזה אין מקום להתערב בתנאי ההסכם שבין הצדדים ואין כל עילה לבטל את חיובי הריבית החריגה. המשיב מציין כי לא הייתה מניעה כלשהי בידי המבקשים לסלק את חובם כבר לפני שנים רבות, ובכך הייתה נמנעת כל ריבית חריגה בחשבון. כמו כן טוען המשיב, כי בהתאם לתנאי הניהול שנחתמו על-ידי החייבת וכאמור בתנאים הכלליים לפתיחת חשבון אשראים במט"ח ובמט"י (להלן: "התנאים הכלליים"), זכאי הבנק להעמיד לפירעון מיידי את מלוא יתרות החוב בחשבון, בין היתר בהתאם לתנאים הנקובים בסעיף 22 לתנאים הכלליים ובהם כניסתה של החייבת להליכי פירוק, מתן צו כינוס נכסים נגדה, מצבה הכספי וכיוצ"ב, כפי שאירע במקרה דנן. זאת ועוד, לטענת המשיב, היו אלו המבקשים שפנו לבנק וביקשו לפרוע את הלוואת הנדל"ן בפירעון מוקדם, ובמצב זה זכאי הבנק לחייבם בעמלת פירעון מוקדם בהתאם לסעיף 2 לתנאים הכלליים לפתיחת חשבון אשראים במט"ח ובמט"י. בנוסף, זכאי הבנק לחייב את החשבון בעמלת פירעון מוקדם גם במקרה של הפרת תנאי הניהול. לבסוף טוען המשיב, כי הוראות סעיף 7 לחוק הבנקאות אינן רלוונטיות לענייננו, שכן אין המדובר בהתניית שירות בשירות. לטענתו, המבקש, שעה שפנה לבנק בבקשה לסייע לו בהסדר, פעל להברחת כספים של חברה אחרת שנותרה חייבת כספים לבנק באמצעות חברה הנמצאת בבעלותו. בנסיבות אלה, טוען המשיב, לא ניתן לומר כי דרישת הבנק להסדרת חובה של מטקאש אינה ראויה וסבירה. בכל מקרה מציין המשיב, כי לא ניתן לומר שהחוב לא הוסדר אך ורק בשל עניינה של מטקאש. דיון והכרעה במהלך הדיון בתיק, נעשה על ידי מאמץ להביא את הצדדים לידי הסדר שייתר את הצורך בהכרעה. לצערי כשלו נסיונותי ואין מנוס איפוא ממתן הכרעה לגופה. בטרם אדון בתובענה לגופה, אתייחס לטענת המשיב באשר לאי קבילות המסמכים המסומנים ד'-יב', ו-טז'-יז', אשר הוגשו על-ידי המבקשים. לטענת המשיב, מסמכים אלו הועברו במסגרת ניהול המשא ומתן בין הצדדים והם חסויים, על-כן, מתנגד הוא להגשתם ומבקש להורות כי אינם קבילים ולהתעלם מקיומם בתיק. החלטתי לקבל את הבקשה באופן חלקי. אכן, הכלל הוא שמסמכים שהוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן אינם קבילים במשפט ולא ניתן להציגם ולקבוע על יסודם ממצאים כלשהם (רע"א 8320/08 א.ד אסולין השקעות ופיננסים בע"מ נ' החברה העירונית לפתוח אשדוד בע"מ (27.1.2009); רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פ"ד סא(2) 634 (2006); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311 (1993)). עם זאת, במשפט האזרחי ראיה שלא באה עליה התנגדות במועד הגשתה היא ראיה כשרה לכל דבר ועניין (ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב (2.6.2004)). בענייננו, המסמכים המסומנים ב'-יד' שעניינם הצעות המבקשים להסדר החוב, הוגשו כנספחים לכתב הטענות של המבקשים. המשיב טען בכתב תשובתו כי מדובר במסמכים חסויים אך לא העלה התנגדות להגשתם, אלא רק במסגרת הדיון שנערך לפני. נוכח האיחור במועד העלאת ההתנגדות - מצאתי לנכון לדחותה. בהקשר זה אציין כי יש להבחין בין שאלת קבילותם של מסמכים שהוכנו לצורכי פשרה לבין שאלת חסיונם של מסמכים אלו. החיסיון של מסמך שהוכן במסגרת משא ומתן לצרכי פשרה מוגבל לעשיית שימוש במסמך כ"הודאת בעל דין" ואין בו כדי למנוע הסתמכות על המסמך והאמור בו באשר להצעה הכלולה בו. (י' קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, 1155 (תש"ע-2009)). לעומת מסמכים ב'-יד', המסמכים המסומנים טז'-יז' הוגשו ביום הדיון והמשיב התנגד להגשתם מיד באותו מועד (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 19.12.2012 ש' 25-28). אין חולק כי מדובר במסמכים שנערכו במסגרת משא ומתן בין הצדדים, ועל כן ההתנגדות להגשתם מתקבלת. מכאן לעניין גופו. במוקד תובענת המבקשים, ניצבת הטענה כי המשיב פעל באופן בלתי סביר ובחוסר תום לב כלפיהם וכלפי רון-פוד. טענה זו חוזרת על עצמה בסיכומי המבקשים ואף פותחת את סיכומי תשובתם לסיכומי המשיב. לטענתם, המשיב סיכל כל ניסיון להסדיר את תשלום החוב בחשבונה של רון-פוד, מנע מהם לשלם את החוב באמצעות פתרונות חלופיים ואף לא נקט בפעולות גבייה או מימוש של נכסי החברה, כל זאת כדי לגרוף רווחים על חשבונה של רון-פוד באמצעות החיוב בריבית חריגה. כידוע, במשוואת היחסים שבין בנק ללקוח, הבנק, הנהנה מעדיפות ברורה הן בכוחו לכפות את תנאי ההתקשרות והן ביכולתו לצמצם ולהפחית מרמות הסיכון שאליהן הוא עשוי להיחשף במהלך עסקיו, חב ללקוחותיו חובות אמון וזהירות מיוחדות ומוגברות (ע"א 1/75 בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ' הרשקו, פ"ד כט(2) 208, 211 (1975); ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 591 (1994); רע"א 4827/12 גילה חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (30.8.2012)). יחד עם זאת, אינטרס ראשון במעלה של הבנק - ובאופן ישיר של הציבור כולו - הינו בשמירת יציבותו הכלכלית, תוך הקפדה על גביית חובות הלקוחות והימנעות מחשיפה למשברי נזילות (ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 328 (1993)). שקלול חובת האמון המיוחדת של הבנק ביחד עם האינטרס לשמור על יציבות כלכלית, כאינטרס שלו ושל הציבור, מהווים שיקולים חשובים במכלול הנסיבות בהן יבחן גם המקרה שלפנינו. כאמור, הטענה הראשונה שהעלו המבקשים היא שבמתן האישור לקיום העסקה עם דנשר, הכפיף המשיב את עצמו לתנאי העסקה והסכים לקבל את החוב בפריסה על בסיס תגמולי ותקבולי ההסכם. לאחר שבחנתי את העדויות והראיות שהובאו לפני לא מצאתי בסיס לטענה זו. עסקת דנשר אמנם אושרה על-ידי הבנק ועל כך אין חולק, אולם לא ניתן לקבוע כי במתן האישור לביצועה, הכפיף הבנק את עצמו לתנאיה. סעיף 10 לחוזה מכירת הפעילות לדנשר (נספח ב' להמרצת הפתיחה) מלמד, כי אישור הבנק נדרש נוכח רישומו כבעל שיעבוד על רכוש החברה ברשם החברות ולא בשל השינוי הצפוי בפעילות החשבון עקב קיום העסקה. לעניין זה נכתב בחוזה: "החברה מתחייבת כי עד למועד כניסתו של הסכם זה לתוקף... תמציא לדנשר אישור בלתי מותנה של בנק לאומי ושל בנק הפועלים הרשומים כבעלי שעבודים על רכוש החברה ברשם החברות - על שחרור השעבודים המוטלים על הפעילות המועברת כהגדרתה בהסכם זה, או על הסכמתם לעסקה נשוא הסכם זה. לחלופין ובמידה ולא יעלה בידי החברה להמציא אישורים כאמור - תמציא החברה לדנשר את הסכמי השעבוד ודנשר תהיה רשאית לבטל את ההסכם אם לדעת יועציה המשפטיים, ניסוח הסכמים אלו מונע את ביצוע העסקה נשוא הסכם זה." (ההדגשה שלי - י.ש.). מלבד הצורך באישור העקרוני לקיום העסקה, לא מצאתי כי החוזה בין רון-פוד לדנשר מזכיר כל הסכמה עם הבנק באשר להמשך הפעילות בחשבונה של רון-פוד, וממילא מאחר שהבנק לא היה צד לעסקה, לא יכולות ההסכמות שנעשו בין הצדדים במסגרתה לחייב אותו. יתרה מכך, הטענה שלפיה הוסכם כי לאחר ביצוע העסקה החשבון יהיה בלתי פעיל, מתבררת כחסרת שחר, זאת נוכח פירוט ההכנסות הצפויות לחברה במכתבו של המבקש אל הבנק מיום 30.5.2005 (נספח 7 לתצהירה של אופיר פרינץ): "חברת רון-פוד ממשיכה לספק שירותי מכירה למוצרי יוניליוור... לכ-1,000 לקוחות בשוק הפרטי במחזור מכירות של 800 אלף ₪ בחודש... מחזור זה אמור לגדול עד 2.5 מליון ₪ בחודש עם קבלת אזור מכירות בלעדי ולקוחות פרטיים גדולים יותר". ...החברה רשאית לאתר ולמכור מוצרי יבוא חדשים שאינם מתחרים ישרות עם המוצרים שהועברו לדנשר ללקוחות נוספים כגון: רשתות שיווק ופרטיים, מהלך שכבר התחיל מול מספר לקוחות גדולים". מהכתוב עולה שלא רק הבנק ציפה להכנסות נוספות לחשבון, אלא שציפיה זו היתה גם נחלתו של המבקש. זאת ועוד, בעסקאות בין גורמים כלכליים, מן הראוי להקפיד על הסדרת היחסים בכתב תוך פירוט כל תנאי העסקה (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 593 (1999) (להלן: "עניין בוני התיכון בע"מ"). אף כי לא בכל מקרה תהיה אי הסדרת היחסים בכתב לרועץ לצד מן הצדדים, הרי שבהתחשב בנסיבות המפורטות, ובצירוף לטענת המשיב לפיה על-פי תנאי ניהול החשבון שום הסדר לא יחייב את הבנק זולת אם נעשה בכתב, היעדרו של הסכם כתוב מחזק את המסקנה שלא הייתה כל הסכמה בין הצדדים באשר לאופן תשלום החוב. למעלה מן הצורך אציין בהקשר זה, כי אינני מקבל את עמדת המשיב לפיה אף אם היה נכרת הסכם כנטען, לא ניתן היה להסתמך עליו נוכח שינויים משמעותיים שחלו בחשבונה של רון-פוד במשך השנים מאז ביצוע העסקה עם דנשר. היעדר החובה להעניק אשראי מעוגן בסעיף (א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א -1981 (להלן: "חוק הבנקאות"). עם זאת הפסיקה הכירה בזכותו העקרונית של בנק להימנע מהענקת אשראי ללקוח רק משיקולים עסקיים לגיטימיים המתבססים על נסיבות העניין (לדוגמה: מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות המימון וסיכויי ההשבה), וכל עוד הוא אינו מפר הסכמים שנערכו בינו לבין הלקוח (עניין בוני התיכון בע"מ, 592-591; (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684 (1983); ע"א 6914/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, 18.2.2010) רע"א 4827/12 גילה חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל, ניתן ביום 30.8.2012)). לכן, לו היה נחתם הסכם, לא הייתה יכולה טענת הבנק להתקבל. יחד עם זאת אציין, כי מסגרת האשראי שהוקצתה לרון-פוד הסתיימה ביום 10.5.2005, אולם הבנק הקצה לחברה מסגרות אשראי אחרות לתקופות קצובות. הדרישה לתשלום מיידי של החוב נשלחה אל המבקשים לאחר כ-6 שנים של משא ומתן כושל, בהן ניתן צו פירוק נגד המבקשת וכן ניתנה התראה על פשיטת רגל נגד המבקש והוגשה בקשה לפירוק המבקשת. בנסיבות אלה, בהנתן העובדה שלא נחתם כל הסדר באשר לאופן תשלום החוב, נראה כי קיים בסיס לגיטימי להפסקת האשראי וגביית ריבית חריגה על-ידי הבנק. נוכח האמור לעיל, מתייתר למעשה הדיון בחוות דעת המומחית. טענה נוספת שהעלו המבקשים היא, כי עד ליום 1.5.2011, עת שלח המשיב את דרישתו לפירעון מיידי, לא טען הוא להפרה של תנאי החשבון ועל כן הוא מושתק כיום מלטעון טענה זו. איני מקבל את הטענה. מחודש אפריל 2006 לא חודשה מסגרת האשראי בחשבון ואין ספק כי המבקשים ידעו שהסיבה לכך היא אי עמידה בהתחייבויותיהם כלפי הבנק, היינו הפרת תנאי ניהול החשבון. אף המבקשים בעצמם מציינים, שחיוב בריבית חריגה הוא סנקציה בצד הפרה. טענת הבנק להפרה באה לידי ביטוי בהתנהגותו ולכן אין כל מניעה כי טענה זו תעלה גם כיום. יתרה מכך, סעיף 33 לתנאים הכלליים קובע: "ויתור הבנק ללקוחות על הפרה קודמת או על אי קיום קודם של אחד או יותר מתנאי כתב זה, לא ייחשב כהצדקה או כאמתלא להפרה נוספת או לאי קיום נוסף של איזה תנאי מתנאי כתב זה; והימנעותו של הבנק משימוש בזכות כלשהי, הניתנת לו על פי כתב זה או על פי כל דין לא תפורש כויתור על אותה זכות. שום ויתור מצד הבנק, פשרה או הסדר אחר עם הבנק לא יחייבו את הבנק זולת אם נעשו בכתב". לפיכך אין לטענת ההשתק על מה להתבסס. עוד טענו המבקשים כי הבנק פעל בניגוד לאיסור על התניית שירות בשירות, הקבוע בסעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), כאשר התנה את הסדרת החוב בחשבון רון-פוד בהסדרת חובה של חברת מטקאש. על בית-המשפט לנהוג בזהירות מיוחדת בבואו לקבוע ממצאי עובדה לעניין התניית שירות פסולה, שכן מדובר בקביעת ממצאים המלווה בתוצאות בתחום האזרחי והפלילי כאחד. הוכחת תניה פסולה ואי-סבירותה מוטלת על הטוען זאת, ועליו להוכיח התניית שירות בשירות על-ידי התאגיד הבנקאי, היעדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי, וקיומו של נזק בעטייה של ההתניה (ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(6),769, 783 (22.9.2003)) לא מצאתי שהתניית הסדר חובה של רון-פוד בתשלום חובה של חברת מטקאש, מהווה התניית שירות בשירות, שכן אין המדובר ב"שירות" כהגדרתו בחוק הבנקאות. עם זאת לא אוכל לשלול את הספק שבעיני, האם אכן מדובר בסטנדרט התנהגות ראוי מצד הבנק. לבסוף טענו המבקשים כי השימוש שמנסה לעשות המשיב בנתוני הלוואת הנדל"ן לצרכי האשראי הבלתי מוסדר בחשבונה של רון-פוד הוא בלתי רלוונטי, מאחר שההלוואה, שניתנה לטווח ארוך לצורך מימון רכישת נכס של המבקשת, משולמת כסדרה. סעיף 22 לתנאים הכלליים קובע כי: "בכל אחד מהמקרים המפורטים להלן, יהיה הבנק רשאי לדרוש את סילוקה המיידי של היתרה הבלתי-מסולקת של כל אשראי או חלק ממנו בצירוף הפרשי ההצמדה, ריבית שהצטברה עד לאותה עת ולא סולקה, הוצאות, חיובים אחרים ועמלות שהצטברו עד לאותה עת ולא סולקו, בצירוף כל סכום אשר יהיה בו, לדעת הבנק, כדי לפצות את הבנק בגין כל נזק שנגרם לו עקב הסילוק המיידי כאמור: ... (ג) אם תתקבל על ידי הלקוחות החלטת פירוק, או אם תוגש נגד הלקוחות בקשה לפירוק, או למינוי קדם מפרק זמני..." (ההדגשות שלי - י.ש.) אין כל ספק כי ענייננו נופל בגדר רשימת המקרים המפורטים בסעיף, ולכן לא מצאתי יסוד לטענת המבקשים שאין לקשור בין השניים. פעולת הבנק במקרה זה היא לגיטימית ואיני רואה על שום מה יש להתערב ולשלול מהבנק את זכותו לדרוש את סילוק ההלוואה ותשלום עמלת הפירעון המוקדם, לה הסכים הלקוח בחוזה מפורש ומחייב ביחסיו עם הבנק. במכלול המפורט לעיל בדבר הקביעות העובדתיות עולה, כי המבקשים כשלו, מבחינה ראייתית, בניסיונם להוכיח התנהלות חריגה או בלתי-סבירה מצדו של הבנק. מידת חובת ההוכחה במשפט אזרחי הינה בגבולות הטיית מאזן ההסתברויות לזכותו של הנושא בנטל השכנוע - באופן שבסופו של יום תתקבל הגרסה המסתברת יותר. בענייננו, במכלול טענות הצדדים, עדויותיהם והאסמכתאות שהובאו לפני, מצאתי את עמדת המשיב בעניין זה עדיפה, ובנסיבות אלה נדחית התובענה. המבקשים ישלמו הוצאות המשיב בסך 25,000 ₪. מסמכיםמשא ומתןקבילות ראיותקבילות