מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים בגין נפילה לתהום: 1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מנפילתו לתהום, בעת ששוטרים הגיעו בשעת לילה אל אזור הררי, בו לן התובע, תושב השטחים, שוהה בלתי חוקי בתחומי המדינה בעת הרלוונטית (שב"ח), שעבד למחייתו באזור נצרת, יחד עם שב"חים נוספים. התובע וחבריו לנו באזור הררי קרוב לעיר נצרת, כדי להתחמק ממעצרם ע"י כוחות הבטחון. 2. התביעה הוגשה תחילה נגד מדינת ישראל, וכן נגד ארבעה שוטרי מג"ב, שעל-פי הנטען השתתפו במבצע באותו לילה, אך בשלב מאוחר יותר התביעה האישית נגד ארבעת השוטרים נמחקה מפאת חסינותם ונותרה נגד המדינה בלבד. גרסת התביעה: 3. התובע טען בסעיף 4 לתביעתו לנסיבות האירוע כדלקמן: "בתאריך 23/9/2004 בשעה 2:30, או בסמוך לכך, עת ישן התובע מתחת לעץ בחורשה שבשכונת פאח'ורה שבנצרת, לפתע העירו אותו השוטרים יחד שוטרים נוספים אשר זהותם אינה ידועה לתובע, או מי מהם, משנתו כאשר אחד מהם האיר בעיניו באמצעות פנס חזק במיוחד, ואחדים מהשוטרים התנפלו עליו ללא כל אזהרה דחפו אותו בנשקיהם והפילוהו, התובע החליק ונפל מצוק אל תהום מגובה של כ-4 מטר, כתוצאה מכך נפגע בגופו, איבד את הכרתו, והתעורר בבית חולים העמק בעפולה (אירוע זה ייקרא להלן: "התאונה")" (ההדגשה שלי - ס"י). גרסת ההגנה: 4. הנתבעת הכחישה בהגנתה את נסיבות התאונה כפי שנטען ע"י התובע, ופירטה גרסתה בסעיף 7.א להגנתה כדלקמן: "א. בתאריך 23/9/04 בשעות הלילה עסק כח משטרתי של מג"ב באיתור שוהים בלתי חוקיים באזור העיר נצרת. ב. עם איתורם של מספר שב"חים בנקודה מסויימת, הבחין הכח בדמות אחת, שלאחר מכן התברר כי היה זה התובע, אשר ניסה להימלט בדרך אחרת. ג. תוך כדי ההמלטות והרדיפה אחריו - נעלם התובע. לאחר מכן התברר, כי התובע מעד ונפל מצוק גבוה. ד. הכח המשטרתי ירד מיידית לתחתית הצוק והחל בסיוע רפואי לתובע, תוך אזעקת כוחות ההצלה. ה. התובע חולץ באמצעות רכב מסוג ג'יפ של מג"ב, ומשם הובהל לבית-חולים העמק בעפולה. ו. נוכח מצבו הרפואי, ומטעמים הומנטיריים, תובע לא נעצר". הראיות: 5. מטעם התובע העידו, בנוסף לתובע בעצמו, אחיו אחמד (עת/2), ומאג'ד (עת/3), שניהם לנו באותו לילה, באותו אזור, אף הם שב"חים; כן הוגשו מטעם התובע: עותק הודעת התובע במח"ש (ת/1), אשר הוגשה בהסכמה; תעודת מיון בי"ח העמק (ת/2), לשם הועבר התובע מיד לאחר התאונה לקבלת טיפול רפואי; מכתב ממשטרת ישראל בעניין התביעה מתאריך 20/05/09 (ת/3); מכתב שחרור ממרכז רפואי "אבו ריא" ברמאללה (ת/4); מכתב הנתבעת מ-19/10/04 המאשר, כי התובע הגיש תלונה בדבר שימוש בכוח ע"י שוטרים (ת/5). 6. מטעם ההגנה העידו: אברהם בז'רנו (עה/1), מי שהיה באותה עת קצין מודיעין (או מפקד צוות בילוש), והשתתף במבצע; גיא נודלמן (עה/2), שוטר חובש שהשתתף אף הוא במבצע. כן הוגשו מטעם ההגנה: סיכום מחלה מבי"ח העמק בעניין אשפוז התובע מ-23/09/04 עד 26/09/04 (נ/1); דו"ח פעולה שהוכן ע"י בז'רנו (נ/2); דו"ח פעולה שהוכן ע"י נודלמן (נ/3) (תדפיס הדו"ח סומן נ/4); הודעת התובע במשטרה מ-26/09/04 (נ/5). נסיבות התאונה כפי שהוכחו בפניי: 7. בעדותו הראשית סיפר התובע, כי הגיע באותו לילה בסביבות השעה 21:00, עם פועל נוסף, כנראה אף הוא מהשטחים, בשם ראיד אבו חאמד, הניחו את המזרנים שלהם מתחת לעץ זית וישנו. בסביבות השעה 02:30-02:00 לפנות בוקר התעורר התובע לפתע כשאור מכוון לעיניו ומישהו מנענע אותו ומעיר אותו; לאחר מכן הרגיש מכה ממשהו מתכתי, ובעקבות אותה מכה: "...לא הרגשתי דבר ורק זכרתי שאני נפלתי על גבי עם העיניים למעלה" (עמ' 6, ש' 8). אחר כך הוסיף: "הרגשתי דחיפה ואז נפלתי" (עמ' 6, ש' 19). לאחר מכן מתאר התובע את פעולות החילוץ ע"י השוטרים והעברתו באמבולנס לבית-החולים. התובע נשאל בחקירתו הראשית מאיזה גובה נפל, והשיב, כי רק לאחר כחודש "סיפרו לי הבחורים שנפלתי מגובה של 4-5 מטר" (עמ' 6, ש' 16-15). כן נשאל התובע באשר למרחק שבין המקום בו ישן אותו לילה לבין התהום, והשיב, כי לא ידע מה היה בסביבתו. ועוד, בהודעתו, ת/1, אותה מסר למח"ש בתאריך 12/04/05, העיד התובע, כי לאחר ששוטר העיר אותו משנתו, נתן לו דחיפה עם הנשק, ומאז אינו יודע מה קרה אתו, עד שהתעורר בבי"ח העמק, ולאחר מכן סופר לו שנפל מגובה 6 מר'. (ר' ת/1, עמ' 1, ש' 8 עד 13). 8. כבר בשלב זה של סקירת גרסת התובע, אומר, כי גרסתו לוקה בחוסר היגיון זועק. אם התובע אינו זוכר דבר אחרי הדחיפה, ולמעשה שולל, כי התנהל מרדף אחריו, וכי בקושי הספיק לזוז חצי מטר, הרי שבהתבסס על גרסתו שלו, מתבקשת המסקנה, כי הוא ישן על שפת התהום. גרסת התובע כי המכה שקיבל הפילה אותו אל התהום אינה הגיונית. אין זה הגיוני, כי התובע בחר לישון על שפת התהום; ואינני מאמין, כי התובע לא הכיר את הסביבה בה לן. התובע בעצמו העיד, כי אין זהו הלילה הראשון שלו בו הוא לן באותה סביבה. כך העיד: "ת. מאג'ד הגיע לא מזמן, אולי 7 עד 10 ימים בלבד לפני התאונה. ש. ומאז שהגיע, ישנתם באותו מקום כל לילה? ת. כן". (עמ' 14, ש' 11 עד 13) (ההדגשה שלי - ס"י). בהמשך השיב, כי לן באותו מקום מזה כ-20 ימים לפני התאונה (עמ' 14, ש' 30-31). בחקירתו החוזרת אמנם טען, כי כל יומיים שלושה מחליפים מקום, אך הוסיף, כי נשארו באותו אזור (עמ' 17, ש' 3-2). 9. בחקירתו הראשית העיד התובע, כי בצמוד אליו ישן באותו לילה ראיד, אשר נעצר ע"י השוטרים; מאג'ד ישן מרחק כ-6 מ' ממנו, ואחמד אחיו ישן במרחק כ-10 מר' ממנו. בסה"כ לנו בתפזורת באותה סביבה כ-25-20 שב"חים (עמ' 6, ש' 25, עמ' 7, ש' 20 עד 24). 10. כאמור, על חוסר אמינותו של התובע ניתן ללמוד עוד ממהלך החקירה הראשית. השאלות המדריכות שהופנו לתובע ע"י בא-כוחו, אף שלא נתקלו בהתנגדות הצד שכנגד, רק הוסיפו לחוסר אמינותו, ותשובותיו והסבריו לא הניחו את הדעת ולא סיפקו מענה. כך נשאל והעיד התובע בחקירתו הראשית: "ש: באותה חקירה שנחקרת ע"י המשטרה בבית החולים, שאלו אותך שאלה, ואתה עונה לה, 'אני לא ברחתי, אני נתפס לי החוט ברגל ואני נפלתי'. ת: לא. לא זה מה שאמרתי. ש: מה אמרת ? ת: אני לא זוכר מה אמרתי, כי הייתי במצב נואש. כמו כן באותו לילה לא נעלתי נעליים עם שרוכים". (עמ' 8, ש' 12 עד 17) (ההדגשה שלי - ס"י). תמוה הדבר שהתובע, שאינו זוכר מה אמר, יודע להכחיש את מה שנרשם מפיו; והוא אף זוכר, כי באותו לילה הוא לא נעל נעליים עם שרוכים. ועוד, עיון באותה חקירה (נ/5) מעלה, כי השאלה שהופנתה לתובע ע"י בא-כוחו לוקה בציטוט חסר. התובע אמנם השיב: "אני לא ברחתי, אני נתפס לי החוט ברגל ואני נפלתי"(ש' 22-21 להודעה), אך מספר שורות קודם לכן מסר: "קמתי ואפילו לא נעלתי נעליים, אחרי שקמתי בערך חצי מטר נתפס לי חוט במכנסיים ואז נפלתי, אני לא יודע מאיפה ואיבדתי הכרה...". (ההדגשות שלי - ס"י). הנה אם כן, לא בשרוכים מדובר, אלא בחוט כלשהו שנתפס במכנסיים. 11. חוסר אמינותו של התובע עולה גם כן מהתשובה, שלכאורה הייתה ספונטנית, כי "באותו לילה לא נעלתי נעליים עם שרוכים", אך לדעתי הייתה מוכנה מראש. האמנם זוכר זאת התובע? בהודעתו הנ"ל, שנמסרה שלושה ימים לאחר האירוע מסר, כי כלל לא נעל נעליים; אך במהלך הדיון ידע להסביר, כי באותו לילה לא נעל נעליים עם שרוכים, בניסיון לחזור בו מהעדות שמסר לשוטר, בדבר הגורם לנפילתו. 12. דוגמא נוספת לחוסר אמינות התובע, כפי שעלתה במהלך עדותו הראשית, מצאתי בהסבריו חסרי ההיגיון לתשובות שמסר בהודעתו ת/1, אותה מסר למח"ש בתאריך 12/04/05. התובע נשאל: "ש. ואתה לא יודע מה גרם לכל זה. ת. לא. ש. כאשר העירו אותך האם ברחת. ת. אני לא זוכר כלום. אפילו לא זוכר שהתעוררתי ומה שאני יודע שאחרי 4 ימים אני התעוררתי בבי"ח בעפולה. ש. אתה יודע פרט כלשהו לגבי מה שקרה איתך. ת. לא". (ההדגשות שלי - ס"י). בחקירתו הראשית, הסביר התובע, כי כשהשיב בשלילה לשאלות הנ"ל, התכוון למצבו הרפואי. זהו הסבר מאולץ, שאינו מניח את הדעת. מדובר בחקירת מח"ש שבוצעה, בעקבות תלונתו של התובע, לא בגין מצבו הרפואי, אלא בגין טענתו בדבר אלימות השוטרים כלפיו. ברור שתשובתו ב-"לא" כוונה לנסיבות נפילתו ולא למצבו הרפואי. 13. יתרה מזאת, גרסת התביעה אינה עולה בד בבד גם עם הרישומים הרפואיים. בתעודת חדר המיון של בי"ח העמק נרשם, כי תוך כדי מרדף ע"י כוחות הבטחון נפל מצוק בגובה 4 מר' (ר' ת/2). גם במכתב השחרור מבית החולים (נ/1), נרשמה אותה גרסה. רק ברישום הרפואי מהמרכז הרפואי "אבו רייא", מתאריך 12/07/05 נרשם סיפור המקרה של נפילת התובע כתוצאה ממכות שקיבל משוטרים. התאונה של אחמד: 14. לסיפור הנפילה של התובע, השתרבב סיפור נפילתו של אחיו אחמד באותו לילה. התובע העיד, כי אחיו אחמד שלן אף הוא באותו לילה באותו אזור, ברח משוטרים שרדפו אחריו, נפל ושבר את רגלו. ב"כ התובע טוען, כי סיפור המרדף שמספרים השוטרים אינו אלא המרדף אחרי אחמד, שגם הוא לא נתפס באותו לילה, ולאחר נפילתו השוטרים לא הצליחו לאתר אותו. קבלת גרסה זו, כי לא היה מרדף אלא אחרי אחמד, וכי כלל לא התנהל מרדף אחרי התובע, יש בה כדי לקעקע גרסת ההגנה ולתמוך בגרסת התביעה. 15. אחמד העיד בחקירתו הראשית, כי באותו לילה התעורר לשמע הגעת החיילים והאורות שהפעילו, קם וברח, כי פחד; ולטענתו חיילים רדפו אחריו, ובמהלך המרדף נפל ושבר רגלו, נשאר במקום נפילתו עד הבוקר, עד שחברים באו וחילצו אותו. לטענתו, לאחר שנפל השוטרים לא הגיעו אליו, כי היה רחוק מהם (עמ' 18-17). 16. סיפורו של אחמד חסר היגיון ויקשה ליתן בו אמון. עולה הרושם, עוד מחקירתו הראשית, כי הוא ברח מהמקום ללא ששוטרים רדפו אחריו, אלא אך מפחד שמא ייעצר בגין שהות בלתי חוקית בארץ ויובא לדין. אמנם הוסיף מיוזמתו בחקירתו הראשית: "אני ברחתי ורדפו אחריי" (עמ' 17, ש' 14); ובהמשך, בעקבות שאלה מדריכה: "ש. אתה אומר שברחת, היה מישהו שרדף אחריך? ת. כן". אך גרסה זו בלתי אמינה בעיניי, נוכח תשובותיו של אחמד בהמשך חקירתו הראשית: "ש. למה ברחת? ת. כי פחדתי. ש. ממה פחדת? ת. כי ישנתי וכל מה שעלה בדעתי זה לברוח. ש. למה ברחת לא הבנו. ת. לא יודע, זה מה שעלה בראשי. בזמן שישנתי שמעתי סביבי קולות וראיתי אור, אז ברחתי". (עמ' 17, ש' 15 עד 20, ההדגשות שלי - ס"י). הנה אם כן, ברור מעדות זו, כי בריחתו של אחמד לא הייתה בשל כך ששוטרים רדפו אחריו. הוא פשוט ברח בחסות החשכה כדי לחמוק ממעצר, ובמהלך בריחתו נפל ושבר רגלו. אילו אכן שוטרים היו במרדף אחריו, הרי משנפל, ולא לתהום, יש לשער כי השוטרים היו מגיעים אליו ותופסים אותו. מה גם, אחמד נותר, לטענתו, במקום בו נפל עד שעות הבוקר. על-כן, סבורני, כי אחמד ברח מהמקום רק משום פחד שמא ייתפס ע"י השוטרים, ללא שהשוטרים שמו לב אליו, וללא שרדפו אחריו. 17. עדות מאג'ד (עת/3) אף היא מחזקת את המסקנה שלי, כי אחמד ברח מהמקום ללא שבוצע אחריו מרדף. מאג'ד העיד, כי בבוקר מספר שעות לאחר האירוע, כשיצר קשר עם אחמד ואיתר אותו, אחמד סיפר לו, כי הוא נפל. בהמשך נשאל בחקירה ראשית מה אמר לו אחמד כשפגש אותו בבוקר, והשיב: "ת. סיפר לי שהגיעו חיילים והוא ברח מהמקום ונפל" (עמ' 21, ש' 24). נעדר מתיאורו של מאג'ד הסיפור של מרדף השוטרים אחרי אחמד. בין כה וכה, סיפורו של מאג'ד מעורר לא מעט תמיהות. מאג'ד העיד, כי ישן במרחק כ-10 מר' מהתובע, אך לא ראה מה אירע עם התובע, ואף נשאר לישון, כאילו כלום לא קורה מטרים ספורים ממנו; הוא אף לא נעצר, ולמחרת בבוקר גם לא זיהה את הצוק ממנו נפל התובע. אוסיף, כי גם אם טעיתי במסקנתי, ואף אם אכן שוטרים רדפו גם אחרי אחמד, הרי שאין בכך כדי לשלול את הגרסה, כי הם רדפו גם אחרי התובע. הרי, כפי שלמדנו, במקום שהו כ-20 עד 25 שב"חים. 18. בז'רנו, מי שהיה באותו לילה מפקד המבצע לעצירת השב"חים, העיד אודות נסיבות התאונה. בסמוך לאחר האירוע הכין דו"ח פעולה אודות ההתרחשויות שהיו אותו לילה (נ/2), ובו תיאר השתלשלות האירועים. בין היתר ציין, כי כוח השיטור הגיע במהלך פעילות לתפיסת שב"חים לאזור הררי מיוער, לפי מידעים שנתקבלו. במהלך הסריקות שבוצעו זוהו מספר אנשים ישנים בין העצים, ובוצעו מספר מעצרים. בהמשך זיהה בז'רנו, כי השוטר נודלמן מנהל מרדף אחר מישהו שהיה בבריחה, ואז הצטרף אליו, ותוך כדי מרדף, הדמות הבורחת נעלמה מעיניו ונמצאה ע"י נודלמן בתחתית התהום. שניהם התקרבו לשפת הצוק ואז זיהו בחור שוכב על האדמה בתחתית התהום, שהתברר לאחר החילוץ, כי מדובר בתובע. גרסתו של בז'רנו מקובלת עליי, ועדותו אמינה בעיניי. בעדותו בפניי חזר בז'רנו על גרסתו הנ"ל. אמנם העלה בז'רנו, בחקירתו הנגדית, ספק בלבו אם האיש שרדף אחריו הוא התובע שנפל ונמצא בתחתית התהום, אך עדותו זו מלמדת דווקא על אמינותו. בל נשכח שהמבצע התנהל בשעת לילה חשוכה. עם זאת, ולאחר בחינת הדברים בכפות מאזן ההסתברויות, נראה, כי התובע אכן ברח מהשוטרים, ובמהלך המרדף נפל משפת הצוק אל התהום. 19. אוסיף, בין אם ברח התובע תוך כדי מרדף, ובין אם לאו, אין בהכרעה בעניין זה כדי להשליך לעניין החבות. השוטרים הגיעו למקום הררי בו לנו כ-20 עד 25 שב"חים. במהלך המבצע, וכפי שבז'רנו העיד, השב"חים התעוררו והחלו במנוסה. סביר להניח שרוב השב"חים החלו במנוסה, ולאו דווקא אלה ששוטרים רדפו אחריהם. חמישה שוטרים לא יכלו לרדוף אחר כל השב"חים בו-זמנית. כך שאכן יכול והתובע ברח ללא ששוטרים רדפו אחריו, ובבריחות נפל לתהום שלידה ישן באותו לילה. 20. השוטר נודלמן רשם בדו"ח שערך, לאחר המבצע, כי זיהה מישהו שברח, רדף אחריו, איבד קשר עין איתו, ולאחר מכן איתר אותו לאחר שנפל לתהום (הדו"ח והתדפיס סומנו נ/3, נ/4). בעדותו הראשית חזר, פחות או יותר, על אותה גרסה. נודלמן העיד בחקירתו הנגדית, כי במבצע השתתפו כ-5 שוטרים, וכי בטרם יציאה למבצע השוטרים קיבלו תדריך. העד נחקר בחקירה נגדית, אך לא היה בחקירתו הנגדית כדי לקרקע, או לסתור גרסתו באשר להתרחשויות שהיו באותו לילה. די היה בדחיית גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה, כדי להביא לדחיית התביעה. עם זאת, אתייחס למספר טענות שהועלו בסיכומי התובע. עדות יחידה של בעל דין: 21. כאמור, מסקנתי מכל האמור לעיל, שגרסת התובע אינה אמינה בעיניי, ולא הוכחה במידה הנחוצה במשפט אזרחי. אלא שמעבר לכך, מדובר הוא בעדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע. התובע לא הביא ראיה או עדות של עד נוסף לתמוך בגרסתו, לפיה נדחף והופל אל התהום על-ידי שוטרים. בית-המשפט לא יפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. לעדות התובע לא נמצא סיוע בחומר הראיות שהובא בפניי, לא בעדויות, לא בהודעות שנמסרו ע"י המעורבים, ולא בתעודת חדר המיון מיום האירוע. לא מצאתי בסתירות הקלות, ושאינן יורדות לשורש העניין, בעדויות עדי ההגנה, כדי לתמוך בגרסת התובע, או למוטט גרסת ההגנה. חוסר הדיוק, או ההתאמה בין העדויות, כפי שנתגלו, הינו טבעי, ולדעתי אף מלמד על מידה של מהימנות, נוכח העובדה שהעדויות נשמעו בחלוף יותר משבע שנים מיום האירוע, אשר כזכור, התרחש כולו בשעת לילה חשוכה. טענת התובע: הדבר מעיד על עצמו: 22. ב"כ התובע טען בסיכומי להיפוך נטל ההוכחה, בטענה לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (סעיף 14 לסיכומי התובע). לטענתו, התובע לא ידע ולא היה ביכולתו לדעת זהותם של השוטרים שהעירו אותו משנתו; כן לא ידע ולא היה ביכולתו לדעת מהות ו/או סוג החפץ המתכתי שבאמצעות קיבל את המכה. סבורני, כי אין מקום לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו". התנאים לתחולת כלל זה, בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין הינם: א. התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. ב. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. ג. נראה לבית-המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. מדובר בשלושה תנאים מצטברים. אי-ידיעת התובע זהות השוטרים אינה רלוונטית. אי-הידיעה הנדרשת הינה לגבי הנסיבות שגרמו לפגיעתו. אלא שהתובע ידע, כפי שגרס בתביעה, וכפי שהעיד בפניי, לתאר את נסיבות נפילתו, ואין זה משנה אם ידועה לו זהות השוטר שדחף אותו, אם לאו. הטענה, כי אינו זוכר את עצם הנפילה, אלא רק את ההתרחשות שקדמה לה, דחיפתו ע"י שוטרים באמצעות כלי קשיח, לטענתו, ולאחר מכן הימצאו פגוע קשה בתחתית התהום, אין משמעותה שהתובע לא ידע מה היו הנסיבות. די בכך כדי לדחות טענת התובע בדבר תחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו"; אלא שגם התנאי השני אינו מתקיים. לפי הנסיבות שהוכחו בפניי, פגיעת התובע נגרמה כתוצאה מנפילתו מגובה. הגורם לנזק אינו הדחיפה הנטענת ע"י התובע, אלא הנפילה. התנאים הטופוגרפיים בשטח בו לן התובע באותו לילה, והתהום שהיה שם, אינם בגדר נכס שלנתבעת הייתה שליטה מלאה עליו. מדובר באזור הררי פתוח, שם בחרו התובע וחבריו ללון. השוטרים הגיעו למקום בשעת לילה, על-פי מידעים שנתקבלו, ומשיקולים מבצעיים; כך שאין מקום לטענה, כי שטח זה היה בשליטתה המלאה של הנתבעת. לאור המסקנה ששני התנאים הראשונים אינם מתקיימים, אין בית-המשפט נזקק לבחינת התנאי השלישי, ודין הטענה בדבר היפוך נטל הראיה להידחות. 23. בהקשר זה אוסיף, כי אינני מקבל טענת התובע בסיכומיו, כי העובדה שהתובע נמצא שוכב על גבו, מלמדת שהוא נדחף ולא נפל במהלך בריחתו. מסקנה זו אינה מתבקשת בהכרח. מדובר בתהום בעומק 5-4 מר', והיו כאלה שהעידו, כי יכול ועומקה כ-8-7 מר'; מכאן שיכול להיות שתוך כדי נפילתו ארצה התהפך ונחת על גבו. חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים: 24. התובע טען להיפוך נטל הראיה גם משום שהתובע הוכה ע"י השוטרים באמצעות נשק, שהינו דבר מסוכן, ושהיה בבעלות ובשליטת השוטרים, בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין. טענה זו משוללת כל יסוד. השוטרים לא עשו שימוש בנשק ולא ירו. אף על-פי גרסת התובע, יכול ודחפו את התובע באמצעות כת רובה, ולא מעבר לכך. אין בנסיבות אלה כדי להחיל את הכלל. העובדה, כי התובע נדחף או הוכה, לטענתו, ע"י שוטר באמצעות כלי קשיח שככל הנראה היה כת רובה, אינה מקיימת אחר התנאי שבסעיף 38 לפקודת הנזיקין: "...שהנזק נגרם ע"י דבר מסוכן..."; אמנם, כפי שכבר נפסק, נשק, כל נשק, הינו מטבעו "דבר מסוכן", אלא שלעתים, "הנסיבות שעמדו ביסוד השימוש ב'דבר המסוכן' עשויות לשלול את תחולת סעיף 38 לפקודה" (ר': ע"א 1071/96, עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל, סעיף 16 לפסק-דינו של כב' השופט א' ריבלין, כתוארו אז, מתאריך 03/08/04). בעניין אלעבד, נקבע, כי אין תחולה לסעיף 38 לפקודה, מאחר ו-"...השימוש בדבר המסוכן היה בבחינת הצורך שלשמו נועד הדבר" (ר': שם); בענייננו, מקל וחומר, כאשר השימוש בכת הרובה כמוהו כשימוש במקל, לדוגמא. אכן, אילו תוך כדי השימוש הנטען, נפלט כדור שפגע בתובע, היה מקום להחיל הוראת סעיף 38, אך לא כך קרה בענייננו. מספר השוטרים שהשתתפו במבצע: 25. התובע טען, כי הנתבעת התרשלה בכך ששיגרה למשימה מספר קטן של שוטרים, ובהסתמך על מידע מודיעני שהתקבל, ללא שנודע מראש מספר השב"חים; וכן התרשלה בכך שבחרה בשעת לילה מאוחרת למבצע, שהתקיים בשטח הררי קשה; השתמשה בכוח בלתי סביר, ללא נהלים ידועים, ללא פיקוח וללא בחינה מוקדמת של הסכנות. אין בידי לקבל אף טענה מן הטענות הנ"ל. העד בז'רנו נשאל בחקירתו הנגדית לגבי מספר השוטרים שראוי היה כי ישתתפו במבצע, והסביר, כי הואיל ומדובר בשב"חים שנכנסו ארצה במטרה לעבוד ולהתפרנס, ולא במחבלים חמושים, הרי שדי ב-5 שוטרים כדי לעצור 30 אנשים. לאור הסבריו של בז'רנו, נראה, כי אין מקום לסברה שהיה בעצם שיגור 5 שוטרים למבצע (בז'רנו העיד שיכול שמספרם היה גדול יותר, עמ' 27, ש' 11), כדי להעיד על התנהגות ברמת זהירות בלתי סבירה. ועוד, כפי שבז'רנו העיד, השוטרים הגיעו למקום לאחר תדרוך, על-פי מידע מודיעני, בשעת לילה, כשהם מצוידים בפנסים, אמצעי ראיית לילה, אזיקים, ונשק. בית-המשפט לא ידקדק, מן הסתם, בבחינת הצרכים המבצעיים הנחוצים לכוח שהשתתף במבצע. התנהגות השוטרים הייתה סבירה בהחלט; לא הנתבעת בחרה את המקום בו לנו השב"חים, ולא היא שאחראית על התנאים הטופוגרפיים בשטח. העובדה שהשוטרים יצאו למבצע בשעת חשיכה למקום שאינו מוכר להם, הינה מכורח הנסיבות ובשל שיקולים מבצעיים סבירים בהחלט. האם סבור ב"כ התובע שהיה על השוטרים להגיע למקום לאור היום ? הרי שמטרת המבצע איתור ותפיסת שב"חים, ולצורך כך הגעת הכוח בחסות החשיכה, כשהשב"חים לנים בשטח, ולא פזורים באתרי העבודה השונים, מתבקשת לצורך הצלחת המבצע. ועוד, מקום שבו פועל כוח שיטור לשם איתור ותפיסת, בעת חשיכה, במקום הררי וקשה, עלול אותו שב"ח להיפגע במהלך מעצרו, או בריחתו מהמקום, ואין בעובדה זו כדי לבסס רשלנות מצד השוטרים. סוף כל סוף, לא השוטרים בחרו במקום בו לנו השב"חים, ולא הם אלה אשר יצרו את הסיכון הכרוך בתנאי השטח. אין גם ללמוד על רשלנות הנתבעת מעצם בחירת שעת הלילה לפעילות המשטרתית. זוהי בחירה מקצועית שאין בית-המשפט רואה בה כל פסול. 26. לאור המקובץ, דין התביעה להידחות. בהתחשב בנסיבות המקרה, ובמצוקתו של התובע ופגיעתו הגופנית הקשה, התובע יישא בהוצאות משפט לנתבעת, בסכום כולל של 5,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין. פיצוייםנפילה