מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פינוי מדירת עמידר בתל אביב: 1. תביעה לפינוי דירה ברחוב פחד יצחק 13 תל אביב (להלן: "הדירה"). התובעת היא הבעלים של הדירה. עמידר מונתה על ידי מינהל מקרקעי ישראל לנהל את נכסי התובעת בתל אביב, ובכללם את הדירה. הדירה כוללת שתי יחידות רישום: אחת בקומת הקרקע והשנייה בקומת המרתף. טענות התובעת 2. התובעת טוענת, כי לראשונה נודע לה על פלישת הנתבעים לדירה בביקור שגרתי של המודד לאון כהנא ביום 22.6.89, כאשר בביקור האחרון שנערך על ידו בינואר 1989, הייתה הדירה אטומה. לטענת התובעת הנתבעים פלשו לקומת הקרקע בשנת 1989, ולקומת המרתף פלשו בשנת 1999. לטענת התובעת הנתבעים לא משלמים ולא שילמו לתובעת בגין השימוש והחזקה בדירה. טענות הנתבעים 3. לטענת הנתבעים, דין התביעה להידחות על הסף לאור ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים ומחמת השיהוי בהגשת התביעה הנוכחית. הנתבעים מאשרים כי בשנת 1989 נכנסו למבנה ההרוס שבו מצויה הדירה אלא שלשיטתם, הדבר נעשה בעצה אחת עם אנשי עמידר אשר ראו את מצוקת הנתבעים. הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") מצאה את הדירה ואנשי עמידר עודדו אותה להיכנס אליה. לטענת הנתבעת, נאמר לה כי אם תשקיע כסף ותשפץ את המקום, עמידר תראה בכך השקעה שלה כאילו שילמה דמי מפתח ויעזרו לה לחתום על חוזה של דייר מוגן. הנתבעים טוענים כי לאור ההוצאות שהוציאו עבור שיפוץ הדירה, לאור התנהלותה הגלויה של הנתבעת, לאור חוסר התייחסות של הרשויות, ולאור ההליך המשפטי שהיה והסתיים, יש לנתבעים זכויות שביושר בדירה ולא ניתן לסלקם באופן חד צדדי. בסיכומיהם, טענו הנתבעים לקיומה של הבטחה שלטונית מצד התובעת אשר מצדיקה לשיטתם את דחיית התביעה. הטענות לדחייה על הסף 4. בסיכומיהם חזרו הנתבעים על הטענות שהועלו על ידם במסגרת בקשה לסילוק על הסף שהוגשה מטעמם. הנתבעים טוענים, כי הגשת התביעה העכשווית מבלי לציין כי הייתה תביעה קודמת, היא הליך בלתי תקין שכן מדובר בפגם של אי גילוי פרט מהותי היורד לשורשו של עניין. כן נטען לשיהוי רב בהגשת התביעה. בחנתי את טענות הנתבעים אך לא מצאתי כי יש מקום לקבלן. 5. אין חולק כי בשנת 1989 הגישה התובעת תביעה בת.א. 33199/89 לפינוי הנתבעים מהדירה (להלן : "התביעה הקודמת"). הנתבעים הגישו כתב הגנה ואף הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. (להלן: "התצהיר הקודם", נספח ו' לכתב ההגנה המתוקן). מן הראיות (נספח ד' לתצהיר התביעה) עולה, כי הצדדים ניסו להגיע להסדר מחוץ לכותלי ביהמ"ש וביקשו דחיות רבות לשם כך. לאחר אורכות רבות אשר לא הניבו פרי, ניתנה ביום 1.3.95 החלטה המורה על סגירת התיק (נספח ז' לתצהיר התביעה). ההחלטה מיום 1.3.95 אינה מהווה מעשה בית דין שכן אינה בגדר דחיית התביעה ועל כן לא הייתה מניעה לשוב ולהגיש תביעה נוספת כפי שנעשה. התובעת נתנה הסבר מניח את הדעת באשר לעיתוי הגשת התביעה הנוכחית. לעניין זה העיד עו"ד סבח (עת/1) כי בשנת 1995 סיימה עמידר את התקשרותה עם מנהל מקרקעי ישראל והפסיקה לנהל את נכסי רשות הפיתוח, וזאת עד לשנת 2002, שאז קיבלה את ניהול הנכסים בחזרה. (עמ' 14 שורות 22-29 לפרוטוקול). במצב דברים זה הגשת התביעה בשנת 2007 אינה נגועה בשיהוי ניכר ומכל מקום לא בשיהוי המצדיק דחייתה על הסף. טענות הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, נדחית. 6. וכעת יש לברר את התביעה לגופה. התובעת היא הבעלים של הדירה ועל כן הנטל על הנתבעים להראות זכות חוקית לישיבתם בה. (סעיף 16 לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1969 וכן ע"א 127/77 מלכה קפה נ' לוי ואח', פ"ד ל"א (3) 455). כפי שיפורט להלן, לא עלה בידי הנתבעים לבסס את זכותם להמשיך ולהחזיק בדירה. הבטחה שלטונית- האומנם? 7. הנתבעים מאשרים כי אין כל חוזה בינם לבין התובעת ולמעשה מודים, כי פלשו לדירה. הגנתם של הנתבעים מתמקדת רובה ככולה בטענה להבטחה שלטונית. להלן, תיסקר המסגרת הנורמטיבית לענין סוגיית "ההבטחה השלטונית", ובהמשך תיבחן החלתה במקרה הנדון. 8. על פי ההלכה הפסוקה, כפי שהתוותה בבג"צ 135/75, הבטחה שלטונית תהא ברת אכיפה באם ניתנה "על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה ..." (בג"צ 135/75 סאי-טקס נ' שר האוצר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673, 676). ההלכה הפסוקה קובעת כי התנאים להיות הבטחה שלטונית ברת אכיפה, הם כדלקמן: "(א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; (ב) הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; (ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה; (ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה". (בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה נ' שר התעשייה, המסחר והתיירות, פ"ד ל"ב(3) 469, 474, וכן בג"צ 142/86 דישון נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523, 529). גם מלומדים הביעו עמדתם כי: "דיני ההבטחה השלטונית ... קובעים תנאים נוקשים למדי לתחולתם" (ב. ברכה, משפט מנהלי ב', (תשנ"ו-1996), עמ' 258). השאלה היא, מה הדין במקרה בו ניתנה לפלוני התחייבות על ידי גורם ברשות המינהלית, בלא שהייתה לאותו גורם הסמכות לכך. מנקודת המבט של תפיסת ההבטחה השלטונית, המסקנה היא כי אין מדובר בהבטחה אכיפה, שכן "הבטחה של פקיד ציבור או גוף ציבורי הנוגדת את החוק שאותו הם מתיימרים לשרת אינה תופסת, ובתי המשפט לא יתנו ידם לאכיפת הבטחה כזו מפני הסכנה הברורה שבעזרת הבטחות מעין אלו ירחיבו השלטונות את סמכויותיהם מעבר לגבולות שנקבעו להם על ידי המחוקק" (בג"צ 640/78 קצאן נ' יו"ר מועצה מקומית לתכנון העיר נתניה, פ"ד ל"ד(2) 1, 11(1979); וכן בג"צ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נ"ח(1) 694, 710 (2003)). נמצא איפוא, כי אכיפת הבטחה שלטונית שניתנה בחוסר סמכות תאפשר פגיעה בעיקרון חוקיות המינהל והיא עלולה לשבש את מנגנוני הניהול הארגוניים והכספיים של המינהל הציבורי, במיוחד כשהיא מלווה בהטלת נטל כספי על קופת המדינה (ע"א 831/76 לוי נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד ל"ב(1) 421, (1977)). 9. עם זאת, לצד השיקולים האמורים ניתן להצביע על שיקול הפגיעה בפרט, עת ניתנה הבטחה שאינה בסמכותו של הגורם המבטיח אך התחייבותו ניתנה בתוקף תפקידו. במקרה כאמור, בו פעל הפרט בתום לב ובסבירות תוך הסתמכות על אשר הובטח לו, ומתוך ציפייה כי אם יפעל כפי שפעל תקוים ההבטחה, אין להטיל על הפרט לשאת במלוא הנזק שנגרם לו בעטיו של מצג שווא מצד הרשות. בסוגיה זו נאמר: "תפיסת הצדק העומדת ביסוד תורת ההשתק הכללית יפה גם למצבים שבהם פרט מסתמך בסבירות ובתום לב על מצג של רשות מינהלית ומשנה בשל כך את מצבו לרעה. הימנעות מהשתקתה של הרשות עשוייה לגרור תוצאות בלתי צודקות מבחינתם של הפרטים הבאים עימה במגע, ולהביא, למעשה, ל"ענישה" של אותם פרטים. לא זו אף זאת: קיימים טעמים נוספים המצדיקים את החלתו של עיקרון ההשתק דווקא במשפט המינהלי. בין טעמים אלה אפשר למנות את חובת ההגינות המוגברת המוטלת על רשויות מינהליות; הצורך בשיוויון ביחסים שבין הרשויות לבין הפרט; המשקל המיוחד שראוי לתת למצגיהן של רשויות מינהליות; והעיקרון בדבר פיזור הנזק, המחייב פיזור העלויות שנגרמו בעטיו של מצג פגום שעשתה רשות ציבורית על כלל הציבור, במקום על הפרט ששינה את מצבו לרעה" (ע"א 6996/97 חברת א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח, פ"ד נ"ג(4), 117, 123-124 (1999)). מטעמים אלה נקבע, כי יש לבחון את עובדותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, תוך איזון בין האינטרס הציבורי שבחוקיות המינהל ובשלטון החוק, לבין העוול שנגרם לפרט אשר הסתמך על המצג שהציגה הרשות (בג"ץ 5023/91 פורז נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מ"ו(2) 793, 804-805 (1992). וביישום לענייננו. 10. לביסוס הגנתם הגישו הנתבעים תצהירים מטעמם וכן תצהירים של 5 עדים נוספים. הנתבעת בתצהירה מתארת את הנסיבות שהובילו אותה לדירה, כאשר היא מגדלת את שלושת ילדיו של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") מנישואיו הקודמים והיא בהיריון מתקדם, כאשר בנה נולד ביום 6.5.89, בתום השיפוצים. לגרסת הנתבעת בתצהירה, לפני שהחלו השיפוצים היא נכנסה למקום וניקתה אותו. מספר ימים לאחר מכן הגיעו הגב' חנה לוי (להלן: "גב' לוי") עם מר אליה מתוק והנתבע לדירה. הגב' לוי ציינה שאין לעמידר כסף לשיפוצים אבל אם הם ישפצו היא תעזור להם לחתום על חוזה של דיירות מוגנת ואולי אפילו לרכוש את הדירה. עוד הצהירה הנתבעת, כי בהתחלה התכוונו לשפץ שני חדרים בלבד אך הגב' לוי אמרה שיוכלו לקבל את כל הדירה. הנתבעת מצהירה כי שיפצו את הדירה, סידרו את מערכת האינסטלציה החשמל והמים, את הציוד הסניטרי, משקופים, חלונות, דלתות, ריצוף תיקוני טיח, שיפוץ קירות שבורים וצביעה, תוך השקעת כסף רב. הנתבעת טוענת כי בזמן השיפוץ ביקרו אנשי עמידר בדירה והיא התרשמה שאכן הגב' לוי הצליחה לשכנע בדבר זכותם לקבל את הדירה. רק לאחר סיום השיפוץ השתנתה עמדת עמידר. התנהלו מגעים בין הצדדים כאשר באופן מפתיע במקום עזרה הוגשה בשנת 1989 תביעת פינוי. הנתבע בתצהירו מוסר גרסה דומה לגרסת הנתבעת. גם הוא חוזר על הטענה שהשיפוץ החל רק לאחר שהגב' לוי אישרה אותו והבטיחה לחתום איתם על הסכם בסיום השיפוץ. לדבריו הגב' לוי המליצה כי לאחר סיום השיפוץ, ההוצאות ייחשבו כדמי מפתח ואז יבואו לחתום על חוזה דיירות מוגנת. גם הנתבע טוען כי הנהלת עמידר או חלמיש ביקרו בדירה ולא רק שלא הביעו כל התנגדות, אלא שיבחו את איכות השיפוץ. 11. קשה לקבל את גרסת הנתבעים מחמת אי התאמות שנפלו בגרסתם: כך לעניין נסיבות כניסת הנתבעים להדירה. בסעיפים 8-9 לתצהיר הקודם מצהירה הנתבעת: "הדירה בקומת הקרקע בבניין שברח' פחד יצחק 13 ב-יפו לא היתה נעולה ולא היתה אטומה כי אם פרוצה וידוע היה לנו מן השכנים בסביבה כי היא משמשת מקלט ומקום כינוס לנרקומנים. שמתי בדירה זו מספר רהיטים בעזרת שכנים ובעזרת גיסי אליאס אל פאר ופניתי לסדר את הדברים הרישמיים". לעומת זאת בתצהירה הנוכחי (סעיפים 7-8) טוענת הנתבעת כי היא ובעלה פנו לחברים וגורמים שונים כדי לשאול אותם האם יאפשרו להם להתגורר במקום. שינוי הגרסה מלמד כי הנתבעת ניסתה ליצור את הרושם כאילו הסתמכה על רשות שניתנה לה להיכנס לדירה וזאת בניגוד לגרסתה הראשונית לפיה נכנסה לדירה בלא רשות ורק לאחר מכן פנתה להסדיר את הטעון הסדר באופן רשמי. בתצהיר הקודם הצהירה הנתבעת: "ואז אמרו לי שאם אצליח לשפץ את הדירה ימכרו לי אותה. מי שאמר לי את זה היה מר עמוס המנהל של "חלמיש" וכן שני פקידים נוספים שבאו גם איתו וגם לבד ועודדו אותי לשפץ את הדירה שבעצם היתה הרוסה". (סעיף 15 לתצהירה הקודם של הנתבעת). לעומת זאת בתצהירה הנוכחי (סעיפים 14-15) ובעדותה טענה הנתבעת, כי מי שאמר לה לשפץ את הדירה הייתה הגב' לוי בלא שאוזכר כלל שמו של "עמוס המנהל של חלמיש". בסעיף 10 לתצהירה הקודם טענה הנתבעת כי פנתה לעמידר ודיברה עם פקידה בשם שושנה (כאשר השם שונה בכתב יד ל"חנה") וכן עם פקידה אחרת ששמה לא היה זכור לה. בתצהירה הנוכחי טוענת הנתבעת כי כמה ימים לאחר שהנתבעים התחילו לנקות את הדירה הגיע למקום הגב' חנה לוי (סעיף 13 לתצהיר). בניגוד לתצהירה הקודם אין בתצהיר זה כל אזכור לכך שהנתבעת היא זו שפנתה למשרדי עמידר כאמור בתצהירה הקודם. בסעיף 10.1 לתצהיר הקודם טענה הנתבעת כי היא זו שביקשה רשות לגור בדירה והפקידות של עמידר אישרו לה זאת. גרסה זו אינה מתיישבת עם הגרסה הנוכחית לפיה הגב' לוי נתנה את הרשות להיכנס לדירה והמליצה לנתבעים לשפץ. העובדה כי הנתבעים תולים יהבם בהבטחה שניתנה להם על ידי הגב' לוי, אשר בינתיים הלכה לעולמה, באופן שנשללת האפשרות לאמת את המיוחס לה, מקשה אף היא על קבלת גרסתם. 12. בחנתי גם את עדויות יתר עדי ההגנה ולא שוכנעתי כי יש בהן כדי ללמד על קיומה של הבטחה שלטונית ברת אכיפה: מר שלמה קלמנוביץ (ענ/1, להלן: "מר קלמנוביץ"), אשר היה מנהל סניף עמידר הרלוונטי בשנת 1989, העיד כי אינו זוכר פרטים ביחס למקרה הספציפי (עמ' 16 שורות 12-13). אמנם מר קלמנוביץ, ציין כי בעבר היתה נכונות לבוא לקראת פולשים, כאשר לדבריו: "...אז בשנת 89 היינו באים לקראת פולשים והיינו עושים לגליזציה מסוימת. אז לא היה חוק המכרזים". (עמ' 16 שורות 24-25) ואולם, אין בדברים אלה, כדי ללמד על מתן הסכמה לפלישות בכלל ובמקרה זה, בפרט ואין בכך כדי ללמד על קיומה של הבטחה שלטונית. לעניין תפקידה של הגב' לוי הבהיר מר קלמנוביץ כי: "חנה היתה מזכירת האזור, היא היתה מטפלת בדואר נכנס, דואר יוצא, העברת תיקים ממחלקה למחלקה. היא היתה אחראית על המזכירות. כמו מזכירה ראשית" (עמ' 16 שורות 20-21). נוכח תפקידה של הגב' לוי כמזכירת האזור, לא היה בסמכותה להקנות לנתבעים זכויות להחזיק בדירה בלא שנבחן מעמדם ולא נקבעה זכאותם על פי הקריטריונים והנהלים המקובלים. עוד העיד מטעם ההגנה, מר חורש מאיר (ענ/4, להלן: "מר חורש"), אשר ציין בתצהירו כי התלווה לנתבעים לפגישה במשרדי עמידר. מר חורש הצהיר: "הצטרפתי אליו ואל אשתו במשרדי עמידר... ושמעתי שהמנהל התקשה לסדר לו חוזה כי הוא טען שמשפחת עכילה פלשה למקום... לאחר זמן מה אמר המנהל שהוא יבדוק מה הוא יכול לעשות ושהם יכולים להתגורר בינתיים עד שימצאו פיתרון. (סעיף 7 לתצהיר מר חורש). עדותו של מר חורש מלמדת כי למעשה לא ניתנה לנתבעים כל הבטחה ממשית אלא נאמר להם שיעשה ניסיון לסייע להם. העד מר אליה מתוק (ענ/3, להלן: "מר מתוק"), היה קבלן שיפוצים של עמידר באזור יפו ותל אביב בשנים 1980 עד 1993, והתמחותו הייתה הריסת מבנים שפונו ונועדו להריסה וכן אטימת מבנים שפונו. מר מתוק הגיש תצהיר בו ציין כי משנת 1981 היה בקשר אישי עם הגב' לוי, מזכירת אזור תל אביב (סעיף 4 לתצהיר מר מתוק). לפי הצהרתו של מר מתוק, הוא יזם פגישה בין הנתבעים לבין הגב' לוי והיא אישרה להם לשפץ כאשר הוצאות השיפוץ ישמשו על חשבון דמי מפתח והיא תדאג לעשות להם חוזה בסיום השיפוץ (סעיף 8 לתצהיר מר מתוק). לדבריו, גב' לוי פגשה את הנתבעים בדירה המדוברת ולמרות שהנתבעת התכוונה לשפץ שני חדרים, גב' לוי אמרה שהיא יכולה לשפץ את כל 5 החדרים (סעיף 9 לתצהיר מר מתוק). העד אבי רז (ענ/5, להלן: "מר רז"), הגיש תצהיר והעיד כי היה בעל חברה לאינסטלציה שנתנה שירותים לחב' עמידר. לדבריו בשנת 1989 פנה אליו מר קלמנוביץ, מנהל מרחב יפו בעמידר ואמר לו כי ברחוב פחד יצחק 13, מתגוררת משפחה וצריך לבצע עבודות כדי לאפשר מגורים מסודרים. מר רז העיד כי ביצע את העבודות במקום כאשר במקביל אליו עבד גם חשמלאי. לגרסתו, בזמן עבודתו ביקרו במקום מר קלמנוביץ הגב' לוי והקבלן מר מתוק. מר רז הוסיף: "לא היה לי ספק שדירה זו ניתנה למגורים בהסכמת עמידר אחרת לא הייתי נשלח שם לבצע את העבודות ולהכין את המקום למגורים סדירים". (סעיף 15 לתצהיר מר רז). העד מוסטפא אבו רמדאן (ענ/2, להלן: "מר אבו רמדאן"), העיד כי עשה בדירה עבודות חשמל אשר בסיומן הוזמנה ביקורת של חב' חשמל שאישרה את העבודה והתקינה את השעון. מר אבו רמדאן ציין כי בעת שעבד במקום היו ביקורים של בעלי תפקידים בעמידר ובמיוחד הכיר אדם בשם "מוכתר" שהיה מוכר לו כבעל תפקיד בכיר בעמידר. ספק בעיני כיצד זוכרים עדים אלה פרטי אירועים שאירעו לפני למעלה מעשרים שנה, ואשר לא נגעו אליהם באופן אישי וישיר. מה עוד שעדים אלה לא נחשפו במסגרת הגנת הנתבעים לתביעה הקודמת שהוגשה בשנת 1989 ולא אוזכרו כלל בתצהיר העדות הראשית הקודם שהגישה הנתבעת. מכל מקום אף אם תתקבל גרסתם העובדתית של הנתבעים והעדים מטעמם, הרי אין די בכך כדי לבסס קיומה של הבטחה שלטונית ברת אכיפה. 13. מהעדויות עולה, כי למעשה לא ניתנה לנתבעים הבטחה מפורשת וברורה לכך שייחתם עימם חוזה שכירות, לא כל שכן חוזה שכירות מוגנת. בחינת העדויות מלמדת כי לא הונחה תשתית ראייתית לקיומה של הבטחה ממשית וממוקדת, אשר היתה כוונה ויכולת לבצעה. מכל מקום, לא הוכח כי ההבטחה הנטענת לחתימת חוזה שכירות מוגנת, ככל שניתנה, ניתנה על ידי מי שהיה מוסמך ליתן אותה. הגב' לוי, בהיותה מזכירה איזורית, היתה נטולת סמכות להבטיח לנתבעים כי ייחתם איתם הסכם דיירות מוגנת, או כל חוזה שכירות אחר, ללא בחינת זכאותם כדין. 14. במקרה דומה של פלישה לדירה ציבורית, בידיעת עמידר ובהסכמתה למגורי הפולש בה באופן זמני, נדחתה טענה להבטחה שלטונית תוך שנקבע כי: "העותר עשה דין לעצמו ופלש לדירה. חרף זאת לא פונה העותר מהדירה כפי שראוי ונכון היה לעשות, והמשיבות הסכימו לאפשר לעותר להמשיך ולהתגורר בה באופן זמני...העותר אינו זכאי להתגורר בדירה נשוא העתירה, ורק משום מחדלם של המשיבות במשך השנים המשיך להתגורר בדירה שנים כה רבות. הותרת המצב על כנו יהיה בה משום עידוד פולשים להיכנס לדירות ריקות של עמידר ולהיאחז בהן שנים שלא כדין, ולהעדיפו על פני מי שזכאי לדירה שנתוניה כנתוני הדירה בה מחזיק העותר..." (עת"מ (מרכז) 44462-11-10 אליהו אסרף נ' עמידר (2012)). והדברים ישימים למקרה הנוכחי. הנתבעים פלשו לדירה. אף אם נציגי עמידר ידעו על פלישת הנתבעים לדירה ולא מחו בידם, ואף אם אפשרו להם להתאימה למגוריהם, עדיין אין בכך כדי להקנות לנתבעים זכות להמשיך ולהחזיק בדירה ללא הגבלת זמן, מעבר לשנים במהלכן גרו בה ללא כל תשלום. הנתבעים לא הוכיחו כי ניתנה להם הבטחה ממוקדת וממשית, לא הוכיחו כי ההבטחה הנטענת ניתנה על ידי מי שהיה בעל סמכות לתיתה, ולא הוכיחו כי הייתה כוונה ויכולת לקיימה. 15. באשר לטענה בדבר ההשקעות בדירה - לטענת הנתבעים, הם ביצעו בדירה עבודות ושיפוצים תוך הסתמכות על ההבטחה שניתנה להם. הנתבעים צירפו חוות דעת לפיה אומדן שווי ההשקעה בדירה עולה כדי 276,000 ₪ כולל מע"מ. קיים קושי לקבל את חוות הדעת, באשר היא מבוססת על מידע שנמסר לשמאי מטעם הנתבעים, לרבות על חוות דעת קודמת שהוגשה בת.א. 33199/89, ואין בה כדי להוכיח את שיעור ההשקעות שהשקיעו הנתבעים עצמם בדירה. מעבר לכך, חוות הדעת מתייחסת להשקעות ושיפוצים שבוצעו בדירה במהלך השנים, ואינה כוללת פירוט של מועדי ביצוע העבודות השונות מפורטות בה ואת שיעורן כפי שהיה בפועל. לגרסת הנתבעים, השיפוצים נעשו בעת כניסתם לדירה בשנת 1989 (סעיף 15 לתצהיר הנתבעת) ובהמשך בשנת 1995 (סעיף 38 לתצהיר הנתבעת). מאחר ולשיטת הנתבעים, לפחות חלק מהעבודות, אשר לא הוגדר, נעשה בשנת 1995 לאחר שכבר בשנת 1989 הוגשה תביעת הפינוי, אזי לא יכולה להישמע על ידם טענת הסתמכות באופן המשכלל את טענתם להבטחה שלטונית. מכל מקום, ככל שבחרו הנתבעים להשקיע בדירה, משיקוליהם ולטובתם עשו זאת ואין בכך כדי להקנות להם זכויות יתר, אשר אינם זכאים להן. מהטעמים האמורים, דין הטענה להבטחה שלטונית, להידחות. 16. מאחר שהנתבעים מיקדו טיעוניהם בטענה להבטחה שלטונית, הרי משזו נדחתה, ולא הועלו טענות נוספות לגופו של עניין, דין התביעה נגדם להתקבל. למעלה מהנדרש אתייחס בקצרה למעמדם של הנתבעים בדירה. כאמור, הנתבעים פלשו לדירה ומחזיקים בה מאז שנת 1989. בסמוך לאחר מכן, הגישה התובעת כנגד הנתבעים תביעת פינוי בת.א. 33199/89, אשר נסגר בהחלטה שניתנה ביום 1.3.1995. מאז אותה החלטה שתקה התובעת במשך כ- 12 שנה עד הגשת התביעה הנוכחית. לעניין משמעותה של שתיקה כזו נאמר, כי כאשר מדובר בהתנהלות של רשות ציבורית, הרי שתיקתה אינה מלמדת בהכרח על הסכמה שבשתיקה וזאת בשים לב ל"מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט לאט" (רע"א 10346/06 לילי ארז נ' משרד הבטחון). מכל מקום, אף אם לאור תקופת החזקת הנתבעים בדירה ושתיקתה הממושכת של התובעת, יוכרו הנתבעים כברי רשות בדירה, הרי זו רשות חינם, באשר במשך השנים לא שילמו הנתבעים דמי שכירות. (עדות הנתבעת, עמ' 23 שורה 18 לפרוטוקול). על פי הפסיקה, רשות חינם מתפרנסת מדי רגע ברגע מרצונו של המרשה, והיא מתבטלת כהרף עין, עם גילוי דעתו של המרשה כי אין ברצונו להמשיך להעניק את הרישיון. (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, וכן ע"א 126/83 אל איעלמי נ' אל חטיב). מאחר שרשות חינם ניתנת לביטול בכל עת, הרי רשות זו, ככל שהיתה, בוטלה עם הגשת התביעה. (רע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ' מדינת ישראל משרד הבריאות). 17. אף בהנחה שתתקבל גרסת הנתבעים בדבר השקעות מסוימות בדירה, עדיין אין בכך כדי להקנות להם מעמד של ברי רשות בלתי הדירה בשים לב לכך שמדובר בדירה ציבורית (רע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ' מדינת ישראל משרד הבריאות). מעבר לכך, כנגד השקעותיהם בדירה, ככל שהיו, נהנינו הנתבעים ממגורים בדירה במשך למעלה מ- 20 שנה בלא לשלם לתובעת מאומה. 18. בסיכומים מטעמם, טוענים הנתבעים, כי מאחר שהדירה מיועדת למסירה לשימושם של אלה העומדים בקריטריונים ומכיוון שהם עומדים בקריטריונים, אין סיבה לקחת אותה מהם ולהעבירה לאחרים. עם כל ההבנה למצוקתם הנטענת של הנתבעים אין בידי לקבל את עמדתם. ראשית, במסגרת ההליך הנוכחי לא התבררה שאלת עמידתם של הנתבעים בקריטריונים לקבלת דירה. מכל מקום, ואף בהנחה שיש לנתבעים זכאות לקבל סיוע בדיור, אין מקום לכך שהם יעשו דין לעצמם, יתפסו חזקה בדירה מסוימת ויקבעו עובדות מוגמרות באופן שיקנה להם עדיפות על פני הממתינים לתורם כדין. אל מול הרצון להתחשב במצבם האישי והכלכלי הנטען של הנתבעים, יש להקפיד על אכלוס הזכאים לדיור ציבורי בדרך שוויונית והוגנת ועל פי סדר הקדימויות הקבוע בנהלים ובקריטריונים הקיימים. פלישת הנתבעים לדירה, אינה יכולה להקנות להם יתרון אלא להיפך. אם סבורים הנתבעים כי הינם זכאים לסיוע בדיור, בשל מצבם הסוציו אקונומי, הרי עליהם לבסס את זכאותם ולא ליטול את הדירה לידיהם שלא כדין. אין מקום לכך שפלישה תקנה יתרון, אלא מדיניות משפטית ראויה מחייבת יצירת תמריץ שלילי שיימנע פלישות לדירות ציבוריות, באופן הפוגע בציבור הזכאים בכללותו. לעניין זה ראויים הדברים שנאמרו בבר"מ 5159/10: "עלינו להביא בחשבון גם את הנזק שנגרם לציבור בכללותו כתוצאה מפלישה לדיור ציבורי ו"עקיפת" תור הממתינים וגם את הנזק שייגרם לצדדים שלישיים...." (בר"מ 5159/10 ניסים בטש נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ). 19. לאחר בחינת הראיות, לא מצאתי כי יש במי מטענות הנתבעים כדי להדוף את תביעת הפינוי. על כן, דין התביעה להתקבל. על הנתבעים לפנות את הדירה ולהחזירה לידי התובעת נקייה מכל אדם וחפץ. בכדי ליתן לנתבעים שהות התארגנות הריני קובעת כי פינוי הדירה יהיה עד ולא יאוחר מיום 31.10.2012. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. דייר מוגן (הגנת הדייר)פינויתל אביב