כדי שערכאת הערעור תתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה - נדרש שיהיה מדובר במקרה של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים. בפסק דין בדרך זו לא מחויב ביהמ"ש לדין המהותי (אם כי יכול הוא בהחלט להתחשב בו באופן חלקי או מלא לצרכי אומדן קניית סיכונים שבפשרה, והדבר נתון לשיקול דעתו המלא). פסיקה בנושא: דנ"א 6505/00 מאירה דקל נ' עזבון המנוח טוביה דקל ואח'; רע"א 6756/96 זוננשווילי יצחק נ' חוד בע"מ; רע"א 6200/99 א.צ.א הדס דרום בע"מ נ' עמרם אזולאי; רע"א 2587/98 מיידנברג ואח' נ' מלכי ששון; ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ ואח' הקסטודיה אינטרנציונלה פ"די נג(1) 337 ; רע"א 5060/98 אליק רחמימוב נ' ארי עופרים בע"מ ואח'. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ערעור על פסק דין בפשרה: 1. תביעה כספית ע"ס 40,000 ₪ שהוגשה כנגד מי שהיה ב"כ התובע. האחרון מצדו הגיש תביעה כנגד התובע ע"ס 15,000 ₪, לתשלום שכ"ט . שתי התביעות אוחדו. התביעות בסדר דין מהיר. הצדדים הסכימו למתן פסק הדין כפסק דין רגיל, אך בלא חקירות. למען הנוחיות אתייחס למר בדארנה בשם "תובע" או "נתבע שכנגד", ולעו"ד אבו ריא כאל "נתבע" או "תובע שכנגד" למרות שמדובר כאמור בשתי תביעות מאוחדות ולא בתביעה ותביעה שכנגד. עוד יצוין בפתיח כי משעה שמדובר בתביעות בסדר דין מהיר הרי אין צורך בתצהירים נפרדים מעבר לתצהירים שצירפו בעלי הדין לכתבי הטענות, המהווים אינקורפורציה של הנטען בכתבי הטענות אל תוך התצהיר. 2. בזמנו תבע התובע אדם בשם עאטף חוסיין ונתבעים נוספים בת"א 4520-08 בבית משפט זה. התובע יוצג באותו תיק עד תום ההליך על ידי מייצג אחר, עו"ד זכי כמאל. הצדדים הסכימו להסמיך את בית המשפט באותו תיק ליתן את פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. 3. ב-18.01.11 נתן אפוא כב' השופט א. רובס פסק דין בתיק הנ"ל , על פי סעיף 79א'. התוצאה היתה שהתביעה התקבלה בחלקה והנתבעים 1 ו-3 באותו תיק חויבו לשלם לתובע סך של 5,500 ₪, וכן חלק מאגרת המשפט בסך 500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 1,200 ₪. התובע לא רווה נחת מתוצאת פסק הדין ופנה אל הנתבע שבפני כדי להגיש עליו ערעור. גרסת התובע: 4. לטענת התובע, הומצא פסק הדין למשרד עו"ד כמאל ב-19.01.11 (זאת למד התובע ממכתב עו"ד כמאל מ-20.01.11 בו ביקש עו"ד כמאל מבא כוח הנתבעים בהליך הקודם, שיפרעו את פסק הדין - נספח ה' לתביעה). 5. לטענת התובע, סוכם בינו לבין הנתבע כי שכר הטרחה יתבסס על הצלחה בערעור בלבד. לדבריו, במעמד הפגישה עם הנתבע בסוף חודש פברואר 2011 הפקיד בידי האחרון את כלל המסמכים שנדרשו על ידו, לרבות פסק הדין, התכתבויות עם משרד עו"ד כמאל ומכתב עו"ד כמאל מ-20.01.11; מכתב דרישה לתשלום הסכום שנפסק. הנתבע ידע אפוא, כך לגרסת התובע, אימתי החל מרוץ המועדים בן 45 הימים להגשת הערעור על פסק הדין: שכן, בפגישה עמו נמסר לו אותו מכתב מ-20.01.11 המלמד על מועד המצאת פסק הדין. 6. התובע טוען כי הנתבע דרש ממנו 12,000 ₪ לשם הפקדת עירבון במזכירות בית המשפט, וזאת עוד בפגישתם הראשונית עוד בטרם הוגש הערעור, ובטרם נקבע סכום העירבון שבערעור. בהתאם, העביר אכן התובע לנתבע תשלום על סך 13,300 ₪ (צורפה חשבונית של הנתבע על סך זה מיום 17.03.11). לדברי התובע הסביר לו הנתבע ש-12,000 הם עבור עירבון, ו-1,300 ₪ הינם תשלום אגרה. למעשה אין חולק על העברת סכום זה לידי הנתבע. 7. ב-20.03.11 הגיש הנתבע את הערעור ואז קיבל הודעה על קביעת העירבון, שהועמד על סך 10,000 ₪ בלבד (נספח ד' לתביעה). 8. חישוב מניין הימים מעלה אפוא כי הערעור הוגש באיחור, וזאת בין אם התקבל פסק הדין אצל המייצג הקודם ב-19.01.11 ובין ב-20.01.11. אין חולק כי הנתבע לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. 9. ב-05.04.11 הגישו הנתבעים בהליך הקודם, הם המשיבים בערעור, בקשה לדחיית ערעור לאור האיחור בהגשתו (נספח ו' לתביעה). הנתבעים הסתמכו על מכתב הדרישה של בא כוח המערער הקודם מיום 20.01.11 וציינו כי לאור מכתב זה הומצא פסק הדין לכל המאוחר ביום זה ולפיכך מאז מתחיל מניין הימים להגשת הערעור. בית המשפט המחוזי נתן החלטה ב-05.04.11 שהבקשה מצריכה תשובה בכתב לפי תקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי. עמדו אפוא לרשות הנתבע 15 יום להגשת תשובתו (לפי תקנה 465(ג)). 10. אין חולק כי הנתבע לא הגיש התשובה בתוך 15 יום ואף לא בקשה להארכת מועד להגשתה. רק לאחר שנמחק הערעור הוגשה התשובה, בטרם נודע כי נמחק (ראה להלן). 11. התובע מציין כי לדרישת הנתבע התייצב במשרד הנתבע ביום 24.04.11 לצורך חתימה על תצהיר תמיכה לתשובה. אלא שגם לאחר חתימת התצהיר לא הוגשה תשובה לאלתר. בית המשפט המחוזי המתין עד ליום 05.05.11 לקבלת תשובה (מעבר למועד של 15 הימים). באותו מועד, בהיעדר תשובה, מחק את הערעור מנימוקי הבקשה (נספח ח' לתביעה). 12. ב-11.05.11, ששה ימים לאחר מחיקת הערעור, הגיש הנתבע תשובתו שנשאה כותרת "תגובה מטעם המערער ולחילופין בקשה להארכת מועד הגשת הערעור". אלא שבאותו מועד כאמור כבר לא היה ערעור. מכל מקום, לאותה תגובה צירף הנתבע את אותו תצהיר תמיכה של התובע. באותו תצהיר ציין התובע כי ב-22.02.11 קיבל הוא מכתב מעו"ד כמאל שבו ציין עו"ד כמאל שפסק הדין נשוא הערעור התקבל במשרדו ב-01.02.11. התובע ציין בתצהיר כי הסתמך על דבריו של מיצגו הקודם ובהתאם, היום האחרון להגשת הערעור הינו היום בו הוגש, קרי 20.03.11. התובע ציין כי מעולם לא נאמר לו על ידי בא כוחו הקודם שפסק הדין התקבל על ידו לפני 01.02.11, ולו עצמו לא הייתה ידיעה בדבר. 13. התובע מציין כי רק בחודש יוני 2011, לאחר ניסיונות רבים מצידו ליצור קשר עם הנתבע, נודע לו מפי האחרון כי הערעור נמחק. גם אז לא פעל להשיב לו את סכום העירבון על סך 10,000 ₪ בתוספת 2,000 ₪. עם זאת בהמשך התרצה הנתבע והסכים להשיב לתובע את הסך של 12,000 ₪, סכום העירבון. אך זאת רק בתמורה לחתימה על מסמך המוותר על זכויות התובע להעלות טענות או דרישות כנגד הנתבע בעתיד. המסמך צורף כנספח י' לתביעה ונושא כותרת הצהרה וחתימת התובע. התובע מאשר את קבלת הסך של 12,000 ₪ ומאשר כי לא שילם לנתבע שכר טרחה בגין טיפול בערעור, ולא תהיינה לו טענות או דרישות כנגד הנתבע, ואם תהיינה כאלה יהא זכאי אז הנתבע לקבל את שכר טרחתו בגין הטיפול בערעור. ב-27.02.12 פנה בא כוחו הנוכחי של התובע לנתבע , והודיע לו שהוא רואה באותה הצהרה עליה הוחתם התובע כתנאי לקבלת העירבון כמבוטלת, לאור העובדה שנגבתה תוך ניצול מצוקה כספית של התובע ועולה היא כדי עושק. 14. התובע טוען כי הנתבע התרשל כאשר לא ביצע בדיקות נוספות בעניין המועד הנכון להגשת הערעור, והבדיקות שביצע לא היו מספקות. היה עליו לבדוק מה המועד המדויק בו הומצא פסק הדין למייצג הקודם. ולחילופין עד לביצוע הבדיקה יכול היה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. משלא פעל כך התרשל והפר חובות הנאמנות והזהירות בהם חב כלפי התובע. התרשלות נוספת של הנתבע באה לידי ביטוי בהשתהותו 18 יום בהגשת התשובה לבקשת המחיקה של הערעור, כאשר תצהיר התמיכה נגבה כאמור מן התובע ב-24.04.11 והנתבע ראה להגיש התגובה שכללה גם לראשונה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור רק ב-11.05.11. 15. אין חולק, ולא נטען אחרת בתביעה, כי אכן לא שולם לנתבע שכר עבור טיפולו בערעור. נהפוך הוא, התובע טוען כאמור בריש גלי כי סוכם על שכר המותנה בהצלחה בערעור (לא צוין מהו המנגנון עליו סוכם, כתלות בהצלחה). תביעה זו אינה אפוא להשבת שכר הטרחה אלא, לתשלום הסך של 28,125 ₪ המשקפים כ-25% מסך התביעה בה ניתן פסק הדין לפי סעיף 79א שהערעור עליו נמחק; וכן השבת 1,300 ₪ בגין תשלום אגרת המשפט בערעור. כמו כן נתבע סך של 10,000 ₪ בגין נזק לא ממוני שנגרם לתובע בגין התנהלותו הרשלנית של הנתבע. אין לא בתביעה ולא בסיכומים שום פירוט ולו מינימאלי שיבאר למה נתבע סך של 25% דווקא מסכום התביעה שהגיש התובע בזמנו. ברור שמדובר באומדן, ועדיין אין פירוט מינימאלי מדוע נבחר דווקא אומדן זה. עד כאן לגרסת התובע. גרסת הנתבע: 16. הנתבע מציין כי התובע פנה אליו ימים ספורים בלבד בטרם הגיש ערעורו, היינו כמה ימים לפני 20.03.11. ואכן, בעקבות השיחה, הגיע למשרדו יחד עם תיק עבה. הנתבע, לאחר שלמד את התיק, נפגש עם התובע והסביר לו שסיכויי הערעור קלושים. התובע מצדו הסביר שאכן גם בא כוחו הקודם הסביר לו שהסיכוי בערעור קלוש. ועדיין, היה הוא מעוניין בהגשת הערעור. 17. הנתבע מציין שתביעתו של התובע נגעה לסכסוך בגין רכישת רכבים, כאשר טענת התובע שם הייתה שהנתבעים בהליך הקודם הטעו ורימו אותו. אני מציין שהדברים באו מפי הנתבע, שכן התובע אפילו לא טרח לצרף את כתב התביעה שבהליך הקודם לכתבי הטענות והתצהיר שבסדר דין מהיר. כל שציין הינו פרטי הטיפול של הנתבע בערעור וההתרשלות שנפלה לשיטתו בטיפול זה; ולא דבר וחצי דבר ביחס לסכסוך לגופו שהיה מושא לפסה"ד עליו הוגש הערעור. 18. הנתבע מציין כי במסמכים אותם המציא לו התובע נמצא מכתבו של עו"ד כמאל מיום 22.02.11 שהופנה לתובע וצורף כנספח ב' לכתב ההגנה. אותו מכתב יוזכר אף בהמשך בפרק הדיון. אציין כי המכתב מופנה לתובע. סעיף 1 שבו מזכיר כי הוא בא בהמשך לשיחה טלפונית בין התובע למיצגו הקודם, עו"ד כמאל, והמכתב מעלה על הכתב מה שנמסר באותה שיחה, שאין עו"ד כמאל רואה כל טעם בהגשת ערעור על פסק הדין, שכן אף בית משפט לא יתערב בפסק הדין שניתן לפי סעיף 79א. המכתב מציין עוד כי פסק הדין התקבל ב-01.02.11 והמועד להגשת הערעור הינו 45 יום, כלומר יש לתובע יותר מחודש ימים להגיש הערעור; ולאור העובדה שכל החומר שבמשרד עו"ד כמאל נמצא גם ברשות התובע עצמו הרי שאין צורך בקבלת התיק במשרדו, אלא יכול התובע להגיש ערעור על סמך החומר שברשותו. הנתבע מציין כי לא הייתה לו סיבה שלא לסמוך על האמור במכתב הנ"ל ביחס למועד בו התקבל פסק הדין. הוא סמך יהבו על כך שהתקבל ב-01.02.11. לאחר שהסכים לקבל על עצמו ייצוג התובע בערעור, סוכם בעל-פה על שכר טרחה של 15,000 ₪ כולל מע"מ. 19. כלומר יש מחלוקת ביחס למה הוסכם באשר לשכרו של הנתבע בגין הטיפול בערעור: האם מדובר כשיטת הנתבע על שכר מוסכם בגין הערעור, שאינו מותנה בתוצאה, ועמד על 15,000 ש"ח כולל מע"מ; או שמא שכר מותנה בתוצאה כשיטת התובע, כאשר לא ברור מה היה אמור להיות אז השכר והאם הוסכם הדבר או נותר לשיח עתידי בין הצדדים או שכל שהוסכם היה שהנתבע במקרה שכזה יזכה לשכר ראוי (התובע לא טרח לפרט כאן מעבר לכך שסוכם על שכר מותנה בתוצאה). אין חולק שכך או אחרת אין הסכם שכ"ט כתוב. 20 הנתבע טוען כי הסביר כי שבנוסף לשכר טרחתו בשעור של 15,000 ₪, יש לשלם אגרת משפט. וכן להפקיד פיקדון שהנתבע העריך שיקבע בסך של 12,000 ₪. ב-17.03.11 אכן המציא הנתבע לתובע סך של 13,300 ₪ בלבד וביקש ממנו להגיש הערעור תוך הבטחה שישלים הסכום תוך חודשיים. 21. הנתבע הסכים והגיש הערעור ב-20.03.11. הוא מציין כי לאור מניין הימים, לו התקבל אכן פסק הדין ב-01.02.11 אצל עו"ד כמאל, כפי שהניח הנתבע, הרי שה-20.03.11 (יום א') היה המועד האחרון להגשת הערעור. ואז אכן הוגש. רק משהגיש בא כוח המשיבים בערעור את הבקשה לסילוק הערעור על הסף בשל הגשתו באיחור, למד הנתבע על מכתב הדרישה של עו"ד כמאל מ-20.01.11 לפירעון פסק הדין, שצורף לאותה בקשה לסילוק על הסף. הנתבע טוען כי מיד כשלמד על כך פנה לתובע וביקש לברר איתו נושא מועד המצאת פסק הדין. התובע היה מופתע וטען בפני הנתבע כי לא ידע על קיום המכתב של עו"ד כמאל מ-20.01.11. אז סוכם בין השניים כי הנתבע יפנה בכתב לעו"ד כמאל כדי לעמוד על המועד המדויק בו קיבל את פסק הדין. 22. הנתבע אכן פנה בכתב ב-07.04.11 לעו"ד כמאל (נספח ו' לכתב ההגנה). הנתבע טוען כי התקבלו בתגובה שתי תשובות סותרות מעו"ד כמאל: התשובה הראשונה בכתב יד מ-07.04.11 על גבי מכתב הפניה של הנתבע עצמו, ובאותה תשובה צוין שפסק הדין התקבל ב-19.01.11 (נספח ז' לכתב ההגנה). השנייה, מיום 13.04.11, במכתב תשובה מודפס לנתבע, שם כתוב שאין עו"ד כמאל רואה כל סתירה בשום מכתב או הודעה ממשרדו לתובע. ואם כתוב שפסק הדין התקבל ב-01.02.11, אזי יש לפעול בהתאם (נספח ח' להגנה). 23. בעקבות קבלת תשובות אלה הזמין הנתבע את התובע למשרדו והסביר לו שיש צורך להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור; אלא שכדי שתתקבל בקשה כזו נדרשים טעמים מיוחדים, שאינם מתקיימים. הוא הוסיף והסביר לו כי ממילא סיכויי הערעור קלושים והציע לו להסכים למחיקתו. התובע לא הסכים ולכן הכין הנתבע תשובה לבקשה לסילוק הערעור על הסף, והזמין את התובע אשר חתם על תצהיר התמיכה ביום 27.04.11 . התאריך בו אומת התצהיר ונחתם, מולא בצורה לא ברורה בתצהיר, ויכול שזה הפשר לסתירה; כאשר התובע טוען לתאריך של 24.04.11 והנתבע לתאריך של 27.04.11. כך או אחרת, אין חולק כי את התשובה לבקשה לסילוק על הסף של הערעור, שכללה גם בקשה להארכת מועד, הגיש הנתבע רק ב-11.05.11. 24. הנתבע מציין כי חזר והסביר לתובע כי התשובה שהוכנה לא משכנעת וביקש ממנו שהות כדי לפנות לעו"ד כמאל, ולהסביר לו בעצמו הסתירות ביחס למועד המצאת פסק הדין ולקבל ממנו תצהיר תומך בעמדת התובע. אז וכעשרה ימים לאחר מכן חזר אליו התובע וטען כי עו"ד כמאל "מאיים עליו", ולכן ביקש להגיש את התשובה שכבר הוכנה כמות שהיא. ואכן הנתבע הגיש התשובה מסיבה זו ב-11.05.11. לאחר הגשת התשובה התברר כי כאמור כבר ב-05.05.11 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי שקיבלה את הבקשה לסילוק הערעור על הסף ללא צו להוצאות. 25. לאחר קבלת החלטת בית המשפט נפגש הנתבע עם התובע והסביר לו כי חסד נעשה עמו משלא חויב בהוצאות, והציע לו להשלים עם ההחלטה ולא להגיש בקשה לביטולה. לאחר מספר ימים פנה התובע לנתבע וביקש לקבל את המסמכים כדי להתייעץ עם עורך דין אחר. מסמכי התיק נמסרו לתובע ב-18.05.11. עם קבלת המסמכים התבקש התובע לחתום על מסמך בנוסח הבא: "אני החתום מטה ואחיד בדארנה מאשר כי קיבלתי את כל המסמכים הנוגעים לתיק של נ' אכרם עאטף טרביה ואח' ומצהיר כי אין ולא יהיו לי כנגד עו"ד אבו ריא ג'יהאד כל טענות או דרישות". אלא שהתובע סירב לחתום על סייפת האישור ומחק אותה כך שחתם רק על אישור קבלת המסמכים. המסמך החתום עם המחיקה צורף כנספח י' להגנה. 26. לאחר מכן ביקש הנתבע לקבל מלוא שכרו בגין טיפולו בערעור. מאידך טען התובע שקיבל ייעוץ משפטי לפיו התרשל הנתבע בטיפול בערעור, ולכן לא צריך לשלם לו שכר טרחה. בשלב זה החל התובע להטריד הנתבע בעשרות טלפונים כל יום . לבסוף סוכם בין השניים כי הנתבע יחזיר לתובע את הסך של 12,000 ₪ ששלם בגין העירבון, ומנגד יחתום התובע על אישור בדבר היעדר טענות כנגד הנתבע. בהתאם אכן חתם התובע על אותה הצהרה שצוינה לעיל, נספח י' לתביעה. 27. לאור הפרת התחייבותו של התובע בנספח י' הנ"ל, היינו ההתחיבות שלא לבוא בטענה או דרישה אל הנתבע, טוען הנתבע שהוא זכאי לקבל מן התובע את מלוא שכר טרחתו בגין הטיפול בערעור לאור סע' 3 לאותו נספח י'. לטעמו מדובר באותם 15,000 ₪ עליהם סוכם בעל-פה. בהתאם הגיש התביעה שכנגד. עד כאן לגרסת הנתבע. דיון: 28. בפתח הדברים אציין כי התובע כלל אינו חולק על כך, ולא באה כל טענה אחרת מצדו, שאכן נתן הסכמה להליך לפי סעיף 79א באותה תביעה שהתנהלה בפני כב' השופט רובס. אני מסכים עם התובע כי חלה התרשלות של הנתבע בטיפולו בערעור, במה שנוגע למועד הגשת התשובה שכללה גם בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. 29. יש מחלוקת בין הצדדים האם התרשל הנתבע גם בנושא מועד הגשת הערעור. מחלוקת זו שלובה בשאלות אימתי פנה אליו התובע לראשונה, והאם היה זה בשלב שבו לאשורה חלף כבר המועד להגשת הערעור, ומה היו הנתונים שהיו בידי הנתבע עת באה אותה פניה ראשונית; והאם יכול היה להסתפק בהם או שנדרש לבדיקות נוספות מיוזמתו ביחס למועד שבו הומצא פסק הדין. אולם למצער היה ידוע לנתבע שעליו לפעול בדחיפות ביחס להגשת התשובה לבקשה לסילוק הערעור על הסף, כאשר החתים את התובע על אותו תצהיר תמיכה בתשובה לבקשת הסילוק. הדבר היה ב-24.04.11 או ב 27.4.11; והיה עליו להגיש בדחיפות את אותה תשובה והבקשה להארכת מועד. החלטת ביהמ"ש המחוזי המורה על הגשת תשובה לבקשה לסילוק על הסף ניתנה ב 5.4.11 ואין טענה לפיה לא הומצאה ההחלטה באמצעות נט המשפט בו ביום או למחרת. הנתבע, שבידיו הנתונים, מילא פיו מים בענין אחרון זה. מרגע המצאת ההחלטה היה על הנתבע להגיש תשובתו בתוך 15 יום. משלא עשה כן - התרשל. למעשה, בין אם הוחתם תצהיר התמיכה של התובע בתשובה ב 24.4.11 ובין אם ב 27.4.11 חלף בכל מקרה באותה עת מנין 15 הימים להגשת התשובה. בימ"ש המחוזי המתין כאמור מעבר ל 15 הימים המחויבים בטרם נמחק הערעור מטעמי הבקשה לסילוקו (למעשה המתין כחודש עד 5.5.11). אם סבר הנתבע שדרושה לו ארכה נוספת מעבר ל 15 הימים הקצובים בדין לשם הגשת התשובה, כדי לנסות ולהשיג גם תצהיר תמיכה של עו"ד כמאל ביחס למועד המצאת פסה"ד, יכול היה לפעול באחד משני אופנים: לפעול להגיש התשובה במועד ולבקש ארכה להגשת תצהיר תמיכה נוסף. או לבקש מבעוד מועד, בתוך תקופת 15 הימים, בקשה מנומקת להארכת מועד להגשת התשובה. 30. בנסיבות אלה, איני צריך לקבוע מסמרות בשאלה האם בנוסף חלה התרשלות נוספת של הנתבע ביחס למועד הגשת הערעור במקור, ואיזו מגרסאות הצדדים היא הנכונה ביחס למועד הפניה הראשוני של התובע אל הנתבע, ואימתי למד הנתבע לראשונה על כך שפסק הדין הומצא כביכול למייצג הקודם כבר ב-1.2.11; אף לא בשאלות השלובות אימתי יכול היה ללמוד על כך בסבירות, והאם חטא בכלל בהתרשלות נוספת, גם אם נכונה גרסתו שהסתמך על מה שהומצא לו. 31. הטעם בשלו איני נצרך לקביעת מסמרות בשאלות אלה הנו שאין הן משנות התוצאה לא בתביעה העיקרית ולא בתביעה שכנגד. ואפתח בתביעה שכנגד. 32. לצורך שאלת הזכאות לשכה"ט שבערעור , וגם אם אניח כרגע, לצורך הדיון בלבד, שנכונה גרסת הנתבע בדבר שכ"ט מוסכם בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ; הרי שבאין הסכמה מוכחת אחרת (שאכן לא הוכחה ולא נטענה), יש להבין ההסכם שבין הצדדים באופן הבא: התובע שכנגד, כעו"ד הנוטל על עצמו טיפול בענין מסוים, במקרה זה טיפול בערעור, חייב היה לטפל בו במיומנות וזהירות סבירה (לא כעו"ד מושלם וחף מכל טעות, אלא בסבירות); ומאידך קמה חובתו של הנתבע שכנגד לשלם במקרה שכזה השכר המוסכם בלי תלות בתוצאה שבערעור (שוב - הכל בהנחה לצורך הדיון כאן בלבד, שאכן סוכם על שכ"ט בשעור 15,000 ₪ שאינו מותנה בתוצאה). חובתו המקצועית של הנתבע נובעת הן מהסכם מכללא שקיים בינו לבין הלקוח בכל מקרה בו הוא נוטל על עצמו שירות מקצועי עבורו, והן מכוח חובותיו המקצועיות בדין הנזיקין, מכוח עוולת הרשלנות. החובה אפוא היא חוזית ונזיקית. היא נוגעת לא רק לידיעת הדין הרלבנטי ולשמירה על רמת טיפול מקצועי נכון ביחס לטיב הטיעון לגופו בהודעת הערעור או בעיקרי הטיעון (אין ממילא טענה למחדלים שנפלו במישור זה של הטיעונים בהודעת הערעור); אלא גם לשמירה על המועדים הקצובים בדין או בהחלטות ביהמ"ש. משעה שסטה הנתבע מרמת הזהירות הסבירה בה נדרש ביחס להגשת התשובה במועד, נמחק הערעור על הסף. יכול והיתה הבקשה לסילוקו על הסף מתקבלת גם לו הוגשה תשובה במועד, ויכול שלא. אך זו כבר שאלה של קשר סבתי למחדל במבחן האלמלא. מחדל של הנתבע העולה כדי התרשלות - היה. בשל מחדלו של הנתבע ניתן לקבוע שנגרע מן התובע סיכוי (לא וודאות) שהבקשה לסילוק על הסף לא תתקבל ככזו, והערעור ידון לגופו. בכך נגרם לתובע נזק דיוני, שכן בלי קשר לסיכויי הערעור, זכאי היה שלא יגרע מן הסיכוי שערעורו ידון לגופו (ומשהו אכן נגרע לאור מחדלו של הנתבע) . משעה שהפר הנתבע חובתו לפעול במיומנות סבירה בטיפול בערעור, ונזק דיוני כלשהו נגרם, לא קמה חובתו המקבילה והשלובה של התובע לתשלום שכ"ט. לטעמי די בכך בנתוני המקרה על מנת שתדחה התביעה שכנגד. 33. כך ביחס לתביעה שכנגד , ובהנחה שגרסת הנתבע ביחס לשכ"ט מוסכם בסך 15,000 ₪ היא הנכונה. אלא שאוסיף גם זאת ביחס לאותה תביעה שכנגד. המחלוקת בשאלה האם סוכם בעל פה על שכ"ט מוסכם בשעור 15,000 ₪ , או על שכר מותנה בתוצאה בערעור (שנמחק) הנה מחלוקת עובדתית, ויש לומר שכפות המאזניים לגביה נותרו מעויינות. מסמך בכתב על שכ"ט מוסכם - אין. אמנם אין חובה שייחתם מסמך כזה כדי להקים הסכם מחייב לשכ"ט מוסכם. אולם הפסיקה שבה והדגישה חשיבות קיומו של הסכם שכ"ט בפן הראייתי, למקרה של מחלוקת עתידית מול הלקוח. משעה שנותרות כפות המאזניים מעויינות ובאין מסמך כזה, יש לדחות התביעה שכנגד משני טעמים מצטברים: ראשית התובע שכנגד נושא בנטל ההוכחה של התביעה שכנגד . הנטל לא הורם שכן תנאי הכרחי (וכאמור לא מספיק) לקבלתה הנו שתוכח אותה הסכמה לשכ"ט מוסכם בסך כולל של 15,000 ₪. שנית, שבעתיים נכונים הדברים משעה שהיה בידי התובע שכנגד לערוך הסכם שכ"ט שיסיר ספקות בשאלה זו, והוא בחר שלא לפעול כך. בחירה זו תוצאותיה בצדה כאשר מתעמתים עוה"ד והלקוח בגרסאות המוציאות זו או זו לענין תוכן הסיכום בנושא שכה"ט. לעתים , כמו במקרים רבים נוספים ביחס למחלוקת אודות סיכומים נטענים שבעל פה, ניתן יהא להציג נתונים שיטו כפות המאזניים לכאן או לכאן ביחס לעצם הסיכום ושעורו. אולם באין נתונים שכאלה, רובץ הסיכון הראייתי לפתחו של מי שעליו להמחיש תביעתו, ושכעו"ד היה עליו לדעת שראוי לנקוט בדרך של הכנת הסכם שכ"ט (ראה למשל סע' 20 לפסק דיני על האסמכתאות שם, בת.א. (חי') 17470/05 תאופיק שלופה נ' מן תחנות קמח). 34. א. ומן האידך גיסא, באשר לתביעה העיקרית: דומה שנשתכח כליל מן התובע בהליך זה כי בתביעת רשלנות מקצועית כנגד עורך דין שלטעמו, בשל התרשלותו של האחרון , לא נידון ערעורו לגופו, עליו גם להמחיש לבית המשפט במצטבר מה הנזק שנגרם בשל המחדל, ולפתוח בהמחשת סיכויי אותו ערעור. על התובע להוכיח כמאזן ההסתברויות שדין הערעור היה להתקבל ומה הנזק שנגרם לו, כלומר מה היה סכום הזכייה הצפוי בערעור. לעיתים מדובר בשאלה שקשה ליתן לה תשובה מטבע הדברים, ואז יכול שניתן להידרש לשאלה האם יש לפסוק פיצוי באומדנה המכמת את הנזק הדיוני שנגרם לתובע בשל אובדן הסיכוי לדון בערעורו, וחלק מסכום הזכייה או כולו כאשר מדובר היה בערעור בעל סיכוי ממשי עד מצוין. ב. אולם בעיקרון אין כאן שינוי מן הדין הקובע שניתן להזדקק לפסיקה באומדן (משעה שלא בהליך לפי סעיף 79א עסקינן) רק אם מדובר בנזק החומק מטיבו וטבעו מכימות. במקרה הרגיל על התובע להמחיש לבית המשפט קודם שברור שנגרם נזק כלשהו, וגם שיש אחריות של הנתבע לפצות בגין הנזק, ואת שני היסודות עליו להוכיח כמאזן ההסתברויות . רק אז אם ימחיש הדבר במידת הוכחה זו, עליו להמחיש בנוסף שאין הוא יכול להוכיח שיעורו המדויק של הנזק לא בשל מחדל ראייתי מצידו, אלא כאמור בשל טיבו של הנזק. ועדיין גם אז עליו לצרף לבית המשפט את כל הנתונים שיסייעו לבית המשפט לפסוק ולו באומדנה, ככל שאלו ישנם בנמצא. עיין: עא 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ''ד לה(2) 800). ועיין גם בע"א 3966/05 גולדבליט נ' שבת. פעמים אכן לא ניתן להשיב מה היה קורה בהמשך בהליך המשפטי במבחן האלמלא, היינו אלמלא נגרם נזק דיוני זה או אחר בשל התרשלות של ב"כ מייצג. מאידך גם אין די בכל סיכוי היפותטי ומרוחק לזכיה בהליך, על מנת לקפוץ לפסיקה באומדן בשל גריעה כלשהי מן הסיכוי הדיוני שההליך ידון לגופו, כאשר ניתן לקבוע שכפות המאזניים נוטות לכך שדין הערעור היה לדחיה. אשוב ואציין שעילתו של התובע (בין אם מקורה בעוולת הרשלנות ובין בהפרת החובה החוזית כלפי הלקוח לנהוג כעו"ד זהיר) מצריכה לא רק המחשת ההתרשלות אלא גם הנזק שנגרם בעטיה. וניתן אף לתהות מה היה קורה לו עמד התובע על ערעורו וזה היה נדחה לאחר דיון בו לגופו. הרי אז היו זכאים בעלי ריבו , המשיבים בערעור, להוצאות הערעור, כעניין שבזכות. ג. לא יתכן שמצבו של התובע מבחינה ראייתית ודיונית בהליך שבפני יהא עדיף אפריורי מאשר מצבו בערעור לו נידון לגופו. במקרה שבפני כאמור אין ודאות שהבקשה לסילוק על הסף לא היתה מתקבלת אף לו הוגשה תגובה במועד. אך עוד מעבר לכך, התובע לא טרח אפילו לצרף לתביעתו שבפני את כתבי הטענות והסיכומים בתביעה שנוהלה בפני כב' השופט רובס, על מנת שניתן יהיה להתרשם שאכן על פניו דין התביעה היה אכן להתקבל ועוד בחלקה הארי וכמאזן ההסתברויות בשאלת החבות, וכי אף בשאלת הנזק המחיש את גובה הנזק שהיה צריך לפסוק לו, והכל אף לו דובר בערעור על פסק דין רגיל, לא כל שכן על פסק דין שניתן לפי סע' 79א. התובע לא המחיש כזית שאף לו מדובר היה בערעור על פסק דין רגיל, היה לו לערעור סיכוי של ממש ומן הדין היה לזכותו לפחות ב-25% מסכום תביעתו שהיא "המנה" שתבע בפני. לא כל שכן כאמור, כאשר מדובר בערעור על פסק דין לפי סעיף 79א שלא היה מנומק ואף לא היה צריך להיות מנומק על פי קביעת ההלכה ביחס לפסק דין כזה. מדובר בפסק דין שהתוצאה בו הינה ממן קניית הסיכון ונושאת אופי של פשרה. התובע מיוצג הן בהליך שבפני והן בגלגול הקודם לאורך כל הדרך על ידי שלושה עורכי דין שונים. חזקה שעוד עובר להגשת תביעתו שבפני היה מודע היטב לגוף ההלכות הברור לגבי התערבות ערכאת ערעור בפסק דין לפי סעיף 79א. בעניין אחרון זה כלל איני צריך להתלבט, שכן נספח ב' לכתב ההגנה הינו מכתבו של עו"ד כמאל מ-22.02.11 המפנה התובע לכך שהאחרון הסכים למתן פסק הדין לפי סעיף 79א כדי לחסוך הוצאות והליכים מיותרים, שכל החומר נמצא ממילא ברשותו, שיש לו עוד יותר מחודש להגיש הערעור, שכן פסק הדין התקבל ב-01.02.11 במשרדו; וכי עו"ד כמאל אינו רואה כל טעם להגיש ערעור על פסק הדין שכן אף בית משפט לא יתערב בפסק הדין שניתן לפי סעיף 79א. ד. והרי גוף ההלכות לגבי התערבות ערכאת ערעור בפסק דין לפי סעיף 79א ברור וידוע משכבר: פסק דין כזה לא חייב להיות מנומק ודרך המלך הינה שאף לא יהא מנומק. הוא יכול לגלם פשרה או קניית סיכון הדדי וזו דרך המלך (כלומר במהות מדובר בפטור מן הדין המהותי); אך בהחלט יכול גם שתהא "תוצאת קצה" של קבלת תביעה במלואה או דחייתה במלואה, בלי או עם הוצאות (לעתים, יש לומר, גם במקרה של קבלת או דחית התביעה במלואה יש סוג של קניית סיכון לענין ההוצאות או שיעורם). במקרה זה נתקבלה תביעתו של התובע בחלקה, גם אם אכן לא בחלקה הארי. על פי ההלכה התערבות של ערכאת ערעור בפסק דין לפי סעיף 79א הינה חריג שבחריגים. גם אם אין מדובר בחסינות מערעור, כדי שערכאת הערעור תתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה - נדרש שיהיה מדובר במקרה של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים. אזכיר כי בפסק דין בדרך זו לא מחויב ביהמ"ש לדין המהותי (אם כי יכול הוא בהחלט להתחשב בו באופן חלקי או מלא לצרכי אומדן קניית סיכונים שבפשרה, והדבר נתון לשיקול דעתו המלא). עיין למשל: דנ"א 6505/00 מאירה דקל נ' עזבון המנוח טוביה דקל ואח'; רע"א 6756/96 זוננשווילי יצחק נ' חוד בע"מ; רע"א 6200/99 א.צ.א הדס דרום בע"מ נ' עמרם אזולאי; רע"א 2587/98 מיידנברג ואח' נ' מלכי ששון; ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ ואח' הקסטודיה אינטרנציונלה פ"די נג(1) 337 ; רע"א 5060/98 אליק רחמימוב נ' ארי עופרים בע"מ ואח' . למותר לציין אך אציין שוב, כי התובע , שעליו הנטל, לא המחיש כזית שהתקיים אותו חריג שבמשורה, שהצדיק התערבות בערעור, לו נשמע לגופו, בפסק הדין שניתן לפי סע' 79א. 35. במצב דברים זה, אני מקבל אומנם כי גם בתביעה של עו"ד אבו ריא אין ממש שכן למצער בא מחדל שלו בשלב של אי הגשת התשובה במועד לבקשת מחיקת הערעור. לאור העובדה שנמחק הערעור באין תשובה, ראוי היה כי הנתבע אכן ישיב לתובע אגרת הערעור ויוותר על שכר הטרחה בגין הטיפול בערעור, בין שכר טרחה ראוי ובין שכר טרחה מוסכם. משעה שהטיפול בערעור לא קיים את מידת הזהירות הדרושה כלפי התובע (שזכותו להגיש ערעור, גם אם מדובר בערעור בעל סיכויים נמוכים במיוחד) וכתוצאה מן ההתרשלות (למצער בשלב שבו נדרשה הגשת התשובה במועד לבקשת המחיקה) נמחק הערעור, הרי לא זכאי הנתבע לשכר מוסכם או ראוי בגין טיפולו בערעור. זכאות זו קמה משעה שקיים הנתבע חובתו לטפל באופן סביר בערעור שלשמו נשכרו שירותיו. משעה שהפר חובתו זו שהינה חובה הן בפן החוזי והן בפן הנזיקי, אין חובה על התובע לשלם שכר ראוי או שכר מוסכם. דומה שגם הנתבע השכיל להבין במקור כי טיפולו בערעור לא היה אופטימאלי, שאחרת לא היה מסכים לוותר על שכר - בין ראוי ובין מוסכם. הרי אין הוא אמור לעבוד בחינם במצב הדברים הרגיל, אלא אם אכן סוכם על שכר מותנה בתוצאה (ולשכר כזה אין זכאות ממילא משנמחק הערעור). התוצאה אפוא שמן הדין לקבל התביעה רק ביחס להשבת האגרה בסך 1,300 ₪ ולדחות יתרת התביעה (שהוגשה על כמעט 40,000 ₪). במצב דברים זה, כאשר הזכייה היא בסכום פעוט והנתבע עמד בפני תביעה בסכום של עשרות אלפי ש"ח, מן הדין לחייב התובע במלוא הוצאות ההליך בתביעה העיקרית. הנתבע מצדו ראה להגיש גם תביעה שכנגד, שיש לדחות כאמור. אומנם מקובל עלי שתביעה זו הייתה מיותרת לגופה, והוגשה מטעמים טקטיים כמשקל נגד לתביעה העיקרית. אני סבור שיש לזכות התובע בהוצאות בגין התביעה שכנגד, ומאידך לזכות הנתבע בהוצאות גדולות יותר בתביעה העיקרית: יש לזכור שגם אם ראוי היה שלא להגיש התביעה שכנגד, הרי יוזם ההליך מעיקרו כאן בתביעה ובתביעה הנגדית היה התובע. האחרון הגיש בהליך זה תביעה שלא אוכל להתייחס אליה אלא כאל תביעת סרק, למעט רכיב מזערי שבה שמסתכם ב-1,300 ₪ בגין אגרת הערעור. 36. א. במצב עניינים זה אני דוחה התביעה שכנגד ומחייב את התובע שכנגד לשלם לנתבע שכנגד הוצאות בתביעה שכנגד בסך כולל של 2500 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. ב. אני דוחה התביעה העיקרית בחלקה הארי, למעט סך של 1,300 ₪, אותם אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.03.11. מאידך, לאור התוצאה, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות בתביעה העיקרית שנדחתה בחלקה הארי, בסכום כולל של 6,000 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. אזכיר שגם עורך דין המייצג עצמו כבעל דין בתביעה וטוען לעצמו זכאי לשכר טרחה. כמו כן התובע הוא שישא באגרה ששלם בתביעה העיקרית. ג. החיובים שנפסקו צריכים להשתלם בתוך 30 יום וניתנים לקיזוז. פסק דין בפשרה (סעיף 79א')פשרהערעור