נפילה לתעלת ניקוז

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילה לתעלת ניקוז:

מבוא



לפי המתואר בכתב התביעה, ביום 21.2.07 בשעת החשיכה, ירד התובע, יליד 9.4.79, בתחנת אוטובוס שהייתה ממוקמת בשולי כביש ראשי. התובע החל לצעוד בשולי הכביש לכיוון הצומת שבקרבת מקום בדרך לביתו, כאשר לפתע נפל לתוך מה שכונה על ידי הצדדים כ"תעלת ניקוז" (להלן: תעלת הניקוז). כתוצאה מהאירוע (להלן: התאונה) נחבל התובע ונגרם לו שבר מרוסק בכף יד שמאל. בתביעתו תובע התובע את נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה זו.




במקור, הוגשה התביעה הן נגד הנתבעת 1, החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן: הנתבעת), האחראית על תחזוקת המקום בו אירעה התאונה, והן נגד נתבעת 2, המועצה האזורית מטה יהודה. ברם בהמשך, בהסכמת הצדדים, נדחתה התביעה נגד נתבעת 2 (פסק דין חלקי מיום 23.3.11). התביעה, המבוססת על עוולות רשלנות והפרת חובה חקוקה, מופנית אפוא כלפי הנתבעת בלבד. המחלוקת בין הצדדים משתרעת הן לגבי שאלת האחריות לתאונה והן לגבי גובה הנזק.


התשתית העובדתית



התחנה בה ירד התובע מצויה על כביש מס' 38, כביש ראשי דו מסלולי העובר ליד מושב מסילת ציון (להלן: תחנת האוטובוס או התחנה). בתמונות שהוצגו מטעם התובע לגבי מקום התאונה וסביבתו (סומנו כנספחים 1 – 3), ניתן לראות בבירור את התחנה, את הדרך המוליכה ממנה אל תעלת הניקוז, את מבנה תעלת הניקוז, את ממדיה וכן את סמיכותה לכביש בצידו היא מצויה. באזור תחנת האוטובוס נסללה מדרכה באורך מספר מטרים לכול כיוון. אבני השפה סמנו את גבולות התחנה (לכיוון הכביש) בצבעי אדום צהוב. בהמשך ישיר של המדרכה, בצד הכביש, מצוי אזור שאינו סלול באותו אופן כמו המדרכה, אם כי ניתן להתרשם מהתמונות, שהוא מכוסה באספלט או חצץ (להלן: האזור הסמוך למדרכה). באזור זה, סמוך מאוד לשפת הכביש (כ-40 ס"מ ממנו), ממוקמת תעלת הניקוז. מהתמונות עולה כי תעלת הניקוז היא בור מבוטן מרובע שמאחת מדפנותיו הפנימיות בולט אל תוכו צינור. ניתן להתרשם כי הבור הוא בגודל של כמטר ו-80 ס"מ אורך וכ-80 ס"מ רוחב ואת עומקו ניתן לאמוד בכ-80 ס"מ. קרוב לוודאי שבור זה (אותו כינינו כאמור, כ"תעלת ניקוז"), משמש אכן לניקוז באמצעות אותו צינור שנזכר לעיל. מהתמונות עולה עוד, כי במבט מהתחנה לכיוון הצומת תעלת הניקוז מצויה במרחק מטרים ספורים מצדה של התחנה במסלול ההליכה הישיר של מי שממשיך את דרכו מהתחנה לכיוון הצומת.




לפי תיאורו של התובע, ביום המקרה בסמוך לשעה 19:10, בדרכו חזרה מפגישת עבודה, הוא ירד ממיניבוס שירות בתחנת האוטובוס, על מנת לשוב לביתו במושב מסילת ציון. המדובר היה בשעת ערב חשוכה ותנאי הראות במקום היו לקויים, הן מהטעם שלא היתה קיימת במקום תאורה והן מהטעם שפנסי הרכבים החולפים סינורו את הולכי הרגל. על מנת להגיע לכניסה למושב, היה על התובע לחצות את הכביש הראשי. לאחר שירד בתחנה, התובע החל לצעוד במדרכה באותו צד של הכביש בו ירד, לכיוון הצומת בניגוד לכיוון התנועה. התובע הלך לכיוון הצומת שכן הוא ביקש לחצות את הכביש לכיוון המושב במקום מואר ובטוח יותר. בעודו צועד במדרכה, הוא נפל לפתע לתוך תעלת הניקוז. כתוצאה מהנפילה ותוך ניסיון לבלום אותה, נחבל התובע ונגרם לו שבר ביד שמאל.




לעניין אופן התרחשות התאונה מקובלת עלי כמהימנה גרסתו הנ"ל של התובע, פרט לעניין אחד שבו לא דייק. כפי שהובהר לעיל, תעלת הניקוז אינה ממוקמת על המדרכה הסלולה עצמה, כגרסתו, אלא באזור הסמוך למדרכה (שכאמור, אף הוא מכוסה אספלט או חצץ).




הנתבעת טוענת כי גרסת התובע לעניין אופן התרחשות האירוע היא עדות יחידה ולפיכך יש ליתן נימוקים מיוחדים מדוע להסתפק בה. במקרה דנן, אכן קיימים נימוקים כאלה בדמות ראיות המחזקות את גרסת התובע לגבי אופן התרחשות התאונה. כך, במסמך קבלתו למיון, כשעתיים לאחר התאונה (נספח ב' לתצהיר התובע) נכתב: "בן 27 בערב קבלתו נפל ברחוב עקב בור ונחבל ביד שמאל". המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ובנסיבות התאונה המפורטות בטופס הבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה עצמאי, בחתימת רואה החשבון של התובע מיום 11.3.07 (נספח ג' לתצהיר התובע) נכתב: "בכניסה למושב מסילת ציון ירדתי מהאוטובוס בתחנה הישנה של מסילת ציון לאחר כמה צעדים נפלתי לבור פעור במדרכה". במסמך סיכום הטיפול הפיזיותראפי מיום 27.5.07 (נספח ב' לתצהיר התובע) נכתב: "הנ"ל נפל לבור בכניסה למושב בו הוא מתגורר בתאריך 21.2.07". יצוין כי המסמכים שנזכרו לעיל צורפו לתצהיר התובע, והנתבעת לא התנגדה להגשתם. די באלה להוות חיזוק למהימנות גרסת התובע, ובוודאי כדי ליתן הסבר על שום מה ניתן להסתמך על עדות התובע לבדה ביחס לנסיבות התאונה.




עובדות נוספות הצריכות לעניין ועליהן אין מחלוקות הן כי הנתבעת אחראית על תחזוקת המקרקעין בשטח בו נפל התובע, כי התחנה היתה מיועדת למשתמשים בתחבורה הציבורית (עמ' 19 שורות 24-26 לעדותו של מר מריזיאן), כי ביום התאונה אזור התחנה לא היה מואר בשעות החשיכה וכי לא הוצב כל תמרור האוסר על כניסת הולכי רגל לאזור שמעבר למדרכה הסלולה (עמ' 21 שורות 10-20).


סוגיית האחריות


השאלה המצויה במוקד המחלוקת בענייננו היא האם הנתבעת, כמי שאחראית על תחזוקת הכביש והשטח הסמוך לו בו נמצאה תעלת הניקוז, היתה צריכה לצפות כי כתוצאה מהימצאות תעלת הניקוז קיימת סכנת פגיעה למשתמשים בדרך, והאם נקטה אמצעים סבירים למנוע נזק זה. טענת הנתבעת, בעיקרה, היא שהתובע נטל על עצמו סיכון ללכת באזור שאינו מיועד להולכי רגל, ואין לו אלא להלין על עצמו בגין הנזק שנגרם לו. לעומת זאת, התובע טוען כי הנתבעת התרשלה בכך שהותירה את תעלת הניקוז הנמצאת בדרך מהתחנה לכיוון הצומת פתוחה, וכי בנסיבות אלה היה עליה לצפות כי עלול להיגרם נזק להולכי רגל כתוצאה מנפילה לתעלת הניקוז ולנקוט צעדים מתאימים למנעו.




הנתבעת הסתמכה בטענותיה על עדותו של מר מוסא מריזיאן, אשר בעת הרלבנטית לתביעה עבד בתפקיד סגן מנהל אזור השפלה וירושלים במחלקת אחזקה אצל הנתבעת, ופיקח בין היתר, על כל קטעי הכבישים המצויים תחת אחזקתה השוטפת של הנתבעת במרחב השפלה וירושלים. לדבריו, המקום בו נפל התובע נמצא מעבר לשטח תחנת האוטובוס במקום שאינו סלול ואף אינו יכול להיחשב כשולי הדרך, אלא שטח אדמה הסמוך לשולי הכביש המהווה חלק בלתי נפרד ממנו. מתחם תחנת האוטובוס מסומן בצורה מסודרת וברורה ומסדיר את העלייה וההורדה של העוברים בדרך. התחנה היא תחנת "מאסף", קרי, האוטובוס מוריד נוסעים ואלה ממשיכים דרכם משם בטרמפים (עמ' 21 שורות 4-6). תעלת הניקוז נמצאת, לדבריו, במרחק ניכר מהתחנה בשטח צדדי בעל צמחייה וברור כי אינה חלק ממנה ואינה מיועדת להליכה של הולכי רגל, ומי שיורד לשטח זה לוקח על עצמו את האחריות הכרוכה בכך (עמ' 20 שורות 4-6, שורות 14-18, שורות 27-29).




אני סבורה כי במחלוקת הנדונה הדין עם התובע ואין לקבל את טענות הנתבעת. ראשית, תעלת הניקוז אשר תוארה לעיל היוותה מכשול ברור בדרכו של מי שהולך בצד הכביש בכיוון הליכתו של התובע; כפי שהובהר בפסקה 3 לעיל, מדובר בבור מבוטן הנמצא בסמיכות לשפת הכביש, דבר המהווה סיכון רב לכל ההולך במסלול הליכתו של התובע. כך, בוודאי בשעות בהן בהעדר תאורה קשה מאוד להבחין בו והנפילה בעטיו היא סיכון כמעט בלתי נמנע להולך הרגל. דומה שאין צורך להכביר מילים בעניין זה. די להסתכל בתמונות של תעלת הניקוז ומיקומה כדי להשתכנע בכך. שנית, על הנתבעת היה לצפות באופן ברור שהולכי רגל יעשו שימוש במסלול ההליכה שבסמוך לכביש, מקום בו הלך התובע. צפוי היה שהיורדים בתחנה, ולו חלקם, יבקשו ללכת מהתחנה רגלית לכיוון הצומת. כפי שתואר לעיל, מסלול הליכת התובע בשולי הכביש הייתה סלולה, גם אם למרחק קצר, ואחריה נמצא האזור הסמוך למדרכה הנחזה כהמשכה של המדרכה, ובאזור זה נמצאה תעלת הניקוז בה נפל התובע. לא היו במקום מעקה בטיחות או שילוט כלשהם המצביעים על איסור או סיכון בהליכה באותו כיוון. רק לאחר התאונה נבנה במקום מעקה בטיחות (אם כי יש מחלוקת על ייעודו, כפי שיובהר לעיל). אף אם אניח שאין מדובר בדרך המלך להגיע למושב, אני עדיין סוברת כי מעברם של הולכי רגל במקום היה במסגרת מתחם הצפיות של הנתבעת. מהתמונות ניתן להתרשם כי קיימת אמנם צמחייה במקום, אך צמחייה זו אינה מגיעה עד הכביש אלא קיים שביל בין הכביש לבינה (לעיתים רחב יותר ולעיתים רחב פחות). שלישית, גם האפשרות שאדם יגיע לתחנה בזמן חשכה או בשעות הדמדומים היא אפשרות שהיה ניתן לקחתה בחשבון. כמו כן, אף התרחיש שירד בתחנה נוסע שאינו מכיר היטב את סביבתה – היה במסגרת הצפיות. אכן, התובע היה נוסע כזה. לפי עדותו של התובע, הוא עבר לגור במושב מסילת ציון כמה חודשים לפני התאונה (עמ' 9 שורה 30) ובקושי הכיר את התחבורה הציבורית במקום, שכן גר עם שותף אשר הסיע אותו באופנוע לרכבת בבית שמש ומשם לתל אביב (עמ' 10 שורות 2-3). התובע העיד כי אותה פעם בה נפל הייתה הפעם הראשונה אשר היה בתחנה זו (עמ' 10 שורה 6). עדות התובע, לפיה הוא לא הכיר היטב את התחנה, מהימנה בעיני. על הנתבעת היה אם כן לצפות כי אדם שאינו בקי במקום יבקש להשתמש בדרך, כפי שעשה התובע, על מנת להגיע למושב סמוך המצוי מעבר לכביש. לפיכך, היה עליה למנוע את חשיפתו בפני סיכונים בלתי סבירים.




על הנתבעת היה אם כן לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע את הסיכון הכרוך במיקומה של התעלה כלפי הולכי רגל. הנתבעת טוענת בהקשר זה, כי התחנה סומנה באופן ברור באמצעות סימון אבני השפה. ברם כאמור, אין מחלוקת שאזור התחנה אינו מואר. בנסיבות אלה, לא ברור כלל מה הועילה העובדה שאבני השפה סומנו באופן התוחם את התחנה. על הנתבעת היה לצפות כי אדם היורד בתחנה לא מוארת בשעות דמדומים או חשכה לא יוכל להבחין בסימון זה (ואכן כך העיד התובע, עמ' 10 שורות 21-23). בהעדר תאורה, אין די בסימון אבני השפה על מנת לסמן למשתמשים בתחנה את גבולותיה. יתרה מכך, סימון אבני שפה בכיוון הכביש מצביע על איסור עצירה של כלי רכב במקום, למעט רכב שעצירתו הותרה על ידי תמרור לשם העלאה והורדת נוסעים. ברם אין בסימון זה כדי להצביע על איסור ללכת בדרך בה הלך התובע, והוא בוודאי אינו מהווה אינדיקציה או אזהרה לסיכונים כלשהם בדרך זו.




בהעדר תאורה מתאימה, היה אפוא על הנתבעת לנקוט צעדים על מנת לוודא כי גם אדם אשר אינו בקי ברזי המקום, המגיע אליו בשעות בהן הראות לקויה, יוזהר בדבר הסיכונים להולכי רגל מעבר לשטח התחנה. ברם בעדותו אישר מר מריזיאן כי לא הוצב כל תמרור אשר היה בו כדי להדריך את פני הבאים לתחנה בדבר איסור כניסה של הולכי רגל מעבר לתחומיה (עמ' 21 שורות 10-20). התחנה אף לא גודרה באמצעות מעקה בטיחות המיועד להולכי רגל, על מנת לסמן באופן ברור כי המשך הדרך אסורה בכניסתם. אפשרות נוספת שהיתה פתוחה בפני הנתבעת, אשר לא ננקטה על ידה, היתה לכסות את תעלת הניקוז. ככול שהדבר לא היה ניתן מסיבה כלשהי (שלא הובררה) ניתן היה לדאוג לגידורה. למעשה, לא ננקטו אמצעים ממשיים כלשהם למניעת הסיכון במצב המתואר.




לסיכום, הנתבעת התרשלה בכך שהותירה את תעלת הניקוז בסמוך לתחנת האוטובוס הממוקמת בקרבת מושב, במרכז מסלול ההליכה לכיוון הצומת הקרוב למושב, מבלי להאיר את המקום, מבלי להציב תמרור או שלט המתרים בפני הליכה במסלול בו הלך התובע ומבלי לגדר את תעלת הניקוז כדי למנוע נפילה לתוכה. לו היתה הנתבעת נוקטת אמצעי זהירות סבירים, יש לשער כי התאונה המצערת שאירעה לתובע היתה נמנעת.




נוכח מסקנתי הנ"ל, איני נדרשת להכריעה בשאלה שהתעוררה במהלך הדיון, האם קיים קשר בין התאונה שאירעה לתובע לבין הוספת מעקה בטיחות בסמוך לה לאחר התאונה ולבסוף – לביטול התחנה. אינני שוללת בעניין זה את האפשרות שיש ממש בטענת הנתבעת, כפי שהעיד מר מריזיאן, לפיה הוספת מעקה הבטיחות וביטול התחנה אינן קשורות כלל לתאונה. אף אם כך הדבר, ואיני קובעת עמדה בעניין זה, אין בכך כדי לשנות מהמסקנה בדבר רשלנותה של הנתבעת.




הנתבעת טוענת שבנסיבות העניין יש לייחס לתובע אשם תורם. לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לייחס לתובע אשם תורם בשיעור כלשהו. התובע ירד בתחנת אוטובוס אשר מוקמה בסמוך למושב בו הוא גר. על מנת להגיע למושב, הוא נדרש לחצות כביש ראשי דו מסלולי. בשים לב להעדר תאורה במקום ולכך שלא הכיר את המקום ברי שהיה עליו לנקוט משנה זהירות. הייתה אמנם ראות לקויה, אך אין ראיה שהתובע לא הלך בזהירות ובמהירות ההולמים את נסיבות הראות אותה שעה. בהעדר תמרור או מעקה בטיחות להולכי רגל, הוא היה רשאי להניח כי מותר לו לצאת מגבולות התחנה וללכת באותו מסלול בו הלך. הוא שם פעמיו לכיוון הצומת על מנת לחצות את הכביש שם. הוא בחר לצעוד בשוליו. הוא הלך בצד השמאלי של הכביש כשפניו אל התנועה הבאה לקראתו. בכך נהג כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות ונקט אמצעי זהירות מתאימים. דא עקא, בהעדר תאורה ובהעדר גידור היוותה תעלת הניקוז מפגע סמוי מן העין הממוקם במרכז מסלול דרכו של התובע לכיוון הצומת. בנסיבות אלה אני סבורה שלא הוכח כי התובע חרג מהתנהגות סבירה – הוכחה שהנטל בעניינה מוטל על הנתבעת הטוענת לרשלנות תורמת מצידו.




נוכח המסקנות אליהן הגעתי, איני נדרשת לדון בטענתו הנוספת של התובע לעניין הפרת חובה חקוקה. אפנה אפוא לדון בסוגיית גובה הנזק.


הנזק


מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר מ' ליבני שמצא כי נותרה לו נכות בשיעור של 10% בשל הגבלה קלה בטווח התנועות של שורש כף יד שמאל. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר גד ולן, קבע כי לא נותרה לתובע נכות. נוכח המחלוקת בין המומחים, מונה ד"ר אורי ספרן כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו כתב ד"ר ספרן כי לתובע פגיעה באזור שורש כף ידו השמאלי, בידו הלא דומיננטית, הגורמת למגבלה קלה מאוד ביכולת תפקודו הכללי, ולפיכך מצא כי נותרה לתובע נכות בשיעור של 5% המשויכת במלואה לתאונה. בשים לב לכך כי המדובר בחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, מצאתי להעדיפה על פני חוות הדעת שהוגשו על ידי הצדדים.


הפסדי שכר וכושר השתכרות


קיימות מספר ראיות לפיהן התובע עסק בצילום ועריכה בתקופה לפני תאונה. כך למשל, התובע קיבל שכר מחברת גאש הפקות, העוסקת בתחום זה, במהלך שנת 2003 (מוצג ת/1). כמו כן הוצג גם קדימון של סרט שצולם ונערך על ידי התובע לפני התאונה. ברם יש ממש בטענת הנתבעת לפיה הראיות שהוצגו בעניין זה היו דלות ביותר. יתרה מכך, לפי גובה השתכרותו בשנתיים לפני התאונה, כפי שהדבר השתקף בשומות המס אותן הציג, לא עולה שהתובע עסק באופן משמעותי במשלח יד כלשהו, ובכלל זה עריכה וצילום.




משומות המס עולה כי בשנת 2001 היו לתובע הכנסות בסך 45,208 ₪ (נומינאלי), בשנת 2002 היו לתובע הכנסות בסך 38,046 ₪ (נומינאלי), בשנת 2003 היו לתובע הכנסות מדווחות בסך של 48,205 (נומינאלי), בשנת 2004 היו לתובע הכנסות בסך 47,588 ₪ (נומינאלי), בשנת 2005 היו לתובע הכנסות בסך 15,151 ₪ (נומינאלי) ובשנת 2006, שנה לפני התאונה, היו לתובע הכנסות מדווחות בסך של 12,013 ₪ (נומינאלי). מכאן שבשנתיים לפני התאונה, וללא קשר אליה, הכנסותיו של התובע היו פחותות באופן משמעותי מהסכומים שהרוויח קודם לכן, אשר על בסיסם, ככול הנראה, התבסס בסיכומיו.




התובע טען בעדותו כי בשנתיים אלה היתה "דעיכה גדולה" בהשתכרותו בשל פטירת אביו. לדבריו, בשנים אלה עיקר מעיניו היו נתונים לאביו המנוח, ו"לא היה עם מי לדבר בתקופה הזאת" (עמ' 14 שורות 10-17). לטענת התובע, בסוף שנת 06-07 התחילה עלייה בהשתכרותו (עמ' 15 שורה 3), ואז התרחשה התאונה. ברם לפי תצהירו של התובע (סעיף 10 לתצהירו) שולמו לו על ידי המוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה בסך של כ -1,000 ₪ (נומינאלי). גובה דמי הפגיעה מצביע לכאורה על כך שבשלושת החודשים עובר לתאונה, עדיין היתה השתכרותו של התובע נמוכה מאוד. התובע לא צירף בעניין זה ראיות, פרט לשני פרויקטים אשר לטענתו הוצעו לו בתקופה זו. לפרויקטים אלה אתייחס בנפרד להלן.




לאחר התאונה, עבד התובע כמוכר בחנות אסטרולוגיה ומיסטיקה. התובע עבד בחנות מסוף שנת 2007 ועד חודש יוני 2008 (תצהירה של גברת נטליה אולשנסקי, מנהלת ובעלת החנות). מהתלושים שצורפו לתצהירה עולה כי התובע החל לעבוד בחנות בינואר 2008, בחודש מרץ 2008 הרוויח התובע סך של 3,025 ₪ (נומינאלי), בחודש אפריל 2004 הרוויח התובע סך של 2,725 ₪ (נומינאלי) ובחודש יוני 2008 הרוויח סך של 2,608 ₪ (נומינאלי). יוצא כי דווקא לאחר התאונה, בינואר 2008, כאשר התובע החל לעבוד בחנות, עלה שכרו החודשי, אם כי לא הגיע לסכומים שהרוויח עד שנת 2004.




אשר להשתכרותו כיום, התובע העיד במסגרת חקירתו הנגדית כי הוא עבר לתל אביב ומצא נתיב מקצועי חדש בתחום יעוץ אסטרולוגי שממנו הוא מתפרנס (עמ' 15 שורות 22-26). התובע לא העיד לגבי היקף שכרו היום ואף לא צירף ראיות בעניין זה. על כל פנים סביר להניח שאין בנכותו להפריע לו ממשית בתחום עיסוקו זה.




התמונה העולה ממכלול הנתונים לעיל היא, כי עד שנת 2004 הרוויח התובע בממוצע, את הסכום הנטען בסיכומיו (4,500 ₪) ואף למעלה מכך. בשנים הסמוכות לתאונה, 2005 ו-2006, חלה ירידה משמעותית בהכנסותיו של התובע, והוא השתכר הרבה פחות מסכום זה, ובממוצע השתכר סך של 1,164 ₪ לחודש (נכון להיום). לאחר התאונה, ולאחר שעבר לעסוק בתחום אחר, החל שכרו לעלות, אם כי עדיין לא הגיע לשכר שהרוויח עד שנת 2004.




בשים לב לאמור לעיל, התובע זכאי לפיצוי בגין שלושה חודשים בהם היה באי כושר מלא ולפיצוי חלקי עבור החודשים יוני 2007 עד חודש ינואר 2008 (אז התחיל לעבוד בחנות), בהתבסס על גובה השכר שהרוויח בסמוך לתאונה, בסכום כולל של 4,000 ₪ במעוגל (הסכום נכון להיום) בתוספת ריבית מאמצע התקופה (מיום 10.7.07). התובע החל לעבוד בחודש ינואר 2008 בשכר גבוה מזה שהרוויח לפני התאונה ולכן לא הוכח כי נגרמו לו הפסדי שכר נוספים בעבר מעבר למוזכר לעיל. ועתה לשני הפרויקטים הנזכרים בסעיף 19 לעיל.




התובע טוען כי הפסיד בעבר תשלום בסך של 6,000$ בשל אובדן פרויקט צילום ועריכת וידיאו עבור אחת, גב' יסמין אקלר. לא הוגש תצהיר מטעמה של גברת אקלר אלא רק אישור, אשר תוכנו לאקוני, ואשר לא צורף אליו כל אסמכתא העשויה לאשש את האמור בו. התובע אף לא טרח לזמן את גברת אקלר למתן עדות. לפיכך, והואיל ועל עדות התובע לבדה לא נראה לי שאוכל לסמוך לעניין הפסדיו הנטענים בשל פרויקט זה, חלק זה של תביעתו נדחה.




באשר לפרויקט השני, התובע טוען כי הפסיד סך של 55,200$ עבור תשלום יומי לצילום ועריכת סרט תיעודי בסרביה עבור חברת ג.א.ש הפקות בבעלות יצחק עמר. מר עמר הגיש תצהיר בעניין זה ואף הובא לעדות ונחקר על כך בחקירה נגדית. לא השתכנעתי כי הוכח שלתובע נגרמו הפסדי שכר עקב אי השתתפותו בפרויקט. מעדותו של מר עמר עולה כי לפרק זמן קצר הוענק לסרט תקציב, שאחר כך בוטל. בנסיבות אלה, אין כל הוכחה לכך שגם אם התובע היה נעתר להצעה, התכנון להפיק סרט דוקומנטארי היה יוצא לפועל. אף לא השתכנעתי כי נכותו של התובע עקב התאונה היא שגרמה לדחיית הצעתו של מר עמר לצלם ולערוך את הסרט. סבורני, שלו היה התובע רואה בפרויקט הזדמנות טובה לקדם את מקצועו ומצבו הכלכלי, הוא היה נעתר להצעה חרף הפגיעה בידו שלא היה בה למנוע ממנו לבצע את חלקו בפרויקט. כפי שהעיד התובע בגילוי לב, הוא עבר באותה תקופה משבר אישי שרובו אינו קשור כלל לפגיעה בידו, ומעדותו ניתן להסיק כי משבר זה היווה את הסיבה הדומיננטית לכך שלא נעתר להצעה. אף מר עמר העיד על מצבו הנפשי הקשה של התובע באותה עת כתוצאה מפטירת אביו (עמוד 4 שורות 13-15). אוסיף, למעלה מהנדרש, כי לא מצאתי שהוכח בפני הערך הכלכלי של הפסד זה, וחלקו לפחות נראה רחוק וספקולטיבי.




אשר לגריעה בכושר ההשתכרות, יש להתחשב בכושר השתכרותו של התובע בעבר כפי שהוברר לעיל, בטיב הנכות שנגרמה לו ובעובדה שלו היה התובע רואה את ייעודו המקצועי בצילום ועריכה, יש להניח כי היה ממשיך לעסוק בתחום זה. כן יש להתחשב בגילו של התובע, ובכך שאין לשלול את העובדה כי נכותו עקב התאונה עלולה להכביד עליו יותר ככול שיתבגר. בהתחשב בנסיבות אלה ובכלל נסיבות המקרה, נפסק לתובע בפריט נזק זה, בדרך אומדן, הסכום של 40,000 ₪. למען הבהירות, אוסיף כי לא מצאתי לנכון ליתן פיצוי בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים.


הנזק הלא ממוני


בשים לב לאחוזי הנכות, טיב הפגיעה וגילו של התובע, נקבע בזה הנזק הלא ממוני, בדרך אומדן, בסכום של 30,000 ₪, נכון להיום כולל ריבית.


הוצאות רפואיות עבר ועתיד


בגין הוצאות שונות, שחלקן גובה בקבלות, ובגין הוצאות לנסיעות לטיפולים נפסק לתובע סכום גלובלי בסך של 3,000 ₪ נכון להיום. לא מצאתי מקום לפסיקת פיצוי עבור הוצאות עתידיות, אשר לא הוכח הצורך בהן.


עזרת צד ג' בעבר


בשים לב למהות הפגיעה ולשיעורה, אני מוצאת לפסוק לתובע סך של 2,000 ₪, על דרך האומדן, עבור העזרה בעבר בגין התקופה, בת 6 שבועות, בה ידו השמאלית היתה מגובסת. לעניין זה נשקל כי לא הובאו בפני ראיות שהתובע קיבל עזרה בשכר בתקופה זו, וכן שידו הדומיננטית של התובע היא יד ימין, ומנגד כי יש להניח שבתקופה זו קיבל סיוע מבני משפחתו מעבר לחובתם המוסרית.




הצדדים לא הביאו בפני נתונים מדויקים לגבי סכום דמי הפגיעה שהוענקו לתובע מהמוסד לביטוח הלאומי ומועד נתינתם. ככול ששולמו דמי פגיעה, יש לשערך את הסכום הנומינאלי מיום תשלומו עד ליום פסק הדין ולהפחיתו מסכום הפיצויים.




התובע ביקש כי בנסיבות העניין ייפסקו נגד הנתבעת הוצאות לדוגמא בגין הימשכות ההליכים בעניינו. אכן, בשלביו הקודמים של תיק זה חלו עיכובים בטיפול בתיק מטעמה של נתבעת 1 והיא אף חויבה לשלם הוצאות בגין הצורך לבטל פסק דין שניתן נגדה. ברם בהמשך התנהל ההליך כסדרו ולפחות חלק מהעיכוב נבע גם מהחלפת המותב שדן בתיק. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשה.


סיכום


הנתבעת תשלם לתובע את סכום הפיצויים שנפסקו בהתאם לאמור בסעיפים 24 ו-27-30 בהפחתת הסכום הנזכר בסעיף 31.
על הסכום הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4 %.
כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט בהן נשא התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד התשלום בפועל.
הסכומים ישולמו לידי ב"כ התובע בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מעידה ברחוב

  2. נפילה על המדרכה

  3. נפילה בשוק הכרמל

  4. נפילה ליד חנות

  5. נפילה בכביש - שבר ביד

  6. נפילה במדרכה בחיפה

  7. נפילה לתעלת ניקוז

  8. נפילה במדרכה ברחוב ברמלה

  9. נפילה ברחוב בנתניה

  10. נפילה על כיפת בטון

  11. נפילה ביציאה מחנות

  12. נפילה ברחוב - מכשול

  13. נפילה ברחוב בעפולה

  14. מעידה בגלל בור בכביש

  15. נפילה בחניון ציבורי

  16. נפילה ברחוב באבני חצץ

  17. נפילה בשביל - תביעת פיצויים

  18. נפילה בגלל תעלה שנחפרה בכביש

  19. מדרכה שבורה – נפילה - שבר ביד

  20. נפילה בגלל מכסה בור ביוב בולט

  21. נפילה על מדרכה ברחוב - תל אביב

  22. נפילה בגלל מרצפות מדרכה שבורות

  23. נפילה תוך כדי הליכה במדרכה ברחוב

  24. תביעה בשל נפילה לבור במדרכה

  25. נפילה על ברזל ברחוב – תביעת פיצויים

  26. נפילה ברחוב על מדרכה – רשלנות תורמת

  27. נפילה תוך כדי יציאה מהמכונית

  28. אחריות העירייה על נפילה ברחוב

  29. נפילה בשטח שנהרס ע"י עיריית ירושלים

  30. רגל נתפסה בגדר על מדרכה – נפילה על היד

  31. נפילה בגלל אשפה על הרצפה – תביעה נגד עירייה

  32. פיצוי כספי מהעירייה על נפילה במדרכה

  33. נפילה בטיילת בחוף הים - תביעת פיצויים ?

  34. נפילה לאחר חניית רכב בשלולית של חומר דביק

  35. נפילה תוך כדי חציית הכביש - הרגל נכנסה בשקע בכביש

  36. נפילה בגלל ערימת גזם גדולה מונחת על רוב שטח המדרכה

  37. נפילה ברחוב באשדוד בגלל מרצפות שקועות עם הפרשי גובה

  38. נחבלה לאחר "שרגלה השמאלית נכנסה לתוך בור שהיה בדרכה" והתעקמה

  39. נפילה על בסיס שמשיה מבטון, אליו לא חוברה שמשייה ואשר היה ממוקם על המדרכה

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון