מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ניכוי יתר משכר עובדים זרים: רקע כללי והצגת המחלוקת 1. אקדים ואומר בפתח הדברים כי החלטתי לזכות את הנאשם וזאת על יסוד סעיף 34יט לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ומן הנימוקים שיפורטו להלן. הנאשם ניהל בתקופה הרלוונטית לכתב האישום משק חקלאי במושב עולש (להלן: "המשק"). על פי האמור בכתב האישום, בביקורת שנערכה במשק על ידי מפקחי משרד התמ"ת ביום 1.6.05 נימצא כי הנאשם ניכה משכרם של 7 עובדים זרים שהעסיק (להלן: "העובדים") בכל אחד מן החודשים מרס ואפריל 2005 סך של 220 ש"ח עבור הוצאות מגורים שהיו בבעלותו אותם העמיד לרשות העובדים. סכום זה עלה על השיעור המרבי שהיה מותר בניכוי אותה עת שעמד על סך של 121 ש"ח בלבד. זאת כפי שנקבע בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) התש"ס - 2000 (להלן: "התקנות"). בגין עובדות אלה יוחסו לנאשם עבירות של ניכוי יתר משכר העובדים בהתאם לסעיפים 1ה 2(ב)(4) ו-4 לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"א - 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"). 4. על העובדות הנ"ל, כפי שפורטו בכתב האישום, אין הנאשם למעשה חולק ועיקר טענותיו נוגעות לשאלת האשמה. זאת בשים לב למכלול הנסיבות ולתשתית העובדתית כפי שזו נפרשה בפני בית הדין. למען שלמות התמונה יצויין - כי בגין ניכויי יתר אלה הוטלו על הנאשם בתחילה וטרם להגשת כתב האישום קנסות מנהליים המתייחסים לכל אחד ואחד מן העובדים. קנסות שהצטברו, נוכח מספרם של העובדים, לחיוב כספי משמעותי של עשרות אלפי שקלים. בנסיבות אלה ולאור טענותיו בסוגיית האשמה הגיש הנאשם בקשה להישפט, ובאופן זה הובאה המחלוקת שבין הצדדים לפתחו של בית דין זה מכוחו של כתב האישום המייחס לנאשם את העבירות הנזכרות לעיל. 5. מן הראיות שהוצגו בפני עלה - כי שבעת העובדים החלו העסקתם אצל הנאשם במועדים שונים כדלקמן: עובד מס' 1 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/04. עובד מס' 2 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/03. עובד מס' 3 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 8/02. עובד מס' 4 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/04. עובד מס' 5 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/03. עובד מס' 6 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/04. עובד מס' 7 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/04. (ראה - נ/2, נ/3, נ/5 ו- נ/6) כן עלה - כי על אף שהנאשם היה רשאי לנכות משכרם של העובדים ניכויים בגין הוצאות המגורים שהעמיד לרשותם כבר מתחילת העסקתם - הרי בפועל הוא לא מימש זכות זו עד לחודש 2/05 (כולל) ולא ניכה משכרם דבר בגין הוצאות אלה או בגין הוצאות אחרות מותרות בניכוי. זאת, על אף שחלק מהעובדים הועסק תקופה ניכרת יחסית עד למועד זה. בעדותו בפני נתן הנאשם את הטעם לאי הניכוי משכר העובדים עד לחודש פברואר 2005 שהיה לדבריו אותו טעם עצמו שהביא לניכוי ביתר בחודשים מרס ואפריל 2005 Uעד לחודש ספטמבר 2005 (כולל). טעם זה היה נעוץ לדברי הנאשם בהסתמכותו על הטיפול שטיפל בענייניו מנהל החשבונות שסייע לו באופן שוטף מזה עשרות שנים. מנהל החשבונות מצדו הסתמך בהקשר זה על חוזר שקיבל לדבריו מחברת כוח האדם שטיפלה בהבאת העובדים לארץ. משמע, לגרסת הנאשם - שלא נסתרה - הייתה זו טעות שבדין שנעשתה בתום לב שמקורה בהסתמכות על גורם מקצועי והיא שהביאה לכך שבמהלך התקופה שעד לחודש מרס 2005 לא נוכה משכר העובדים דבר בגין הוצאות מגורים ומאידך - אותה טעות עצמה הביאה לניכוי ביתר משך תקופה מוגבלת בסכום לא גבוה העולה על הסכום החודשי המרבי הקבוע בתקנות. לגרסת הנאשם, טעות זו תוקנה בסופו של יום ביוזמת מנהל החשבונות שהתבסס בעניין זה על חוזר נוסף ומעודכן שקיבל מחברת כוח האדם. 6. גרסת הנאשם נתמכה בעדותו של מנהל החשבונות מר רפאל מלר שהעיד בבית הדין (להלן: "מנהל החשבונות") ממנה עלתה התמונה הבאה: מדובר במנהל חשבונות וותיק שהיה אמון על טיפול בענייני החשבונות של חקלאים רבים ובכללם אף הנאשם. מנהל חשבונות שהתמחה בתחום המיסוי של חקלאים ועסק במקצועו ובתחום התמחותו עשרות שנים. במסגרת עבודתו ביצע מנהל החשבונות בעבור הנאשם, באופן שוטף, דיווח לרשויות המס, המע"מ והביטוח לאומי וכן, עסק בהכנת תלושי שכר לעובדי הנאשם, לרבות דיווח על ניכויים משכרם לרשויות המס. לפי עדות מנהל החשבונות - שלא נסתרה - הסכום הכולל שנוכה מכל עובד בגין מגורים היה נמוך מן הסכום הכולל שרשאי היה הנאשם לנכות משכרו של כל עובד במהלך תקופת העסקתו. זאת אף אם מביאים בחשבון רק את התקופה במהלכה נוכה משכר העובדים ניכוי ביתר בצירוף התקופה שקדמה לה במהלכה לא נוכה משכרם דבר. משמע - מדובר בסכום ניכויים כולל בגין כל עובד ועובד שהינו פחות מסכום הניכוי הכולל שהיה מתקבל לו היה הנאשם מנכה בפועל משכר העובדים, מידי חודש בחודשו, את הסכום המרבי המותר בניכוי . מנהל החשבונות עמד אף הוא על המקור לטעות שהיה נעוץ לדבריו בחוזר שקיבל מחברת כוח-האדם שטיפלה בהבאת העובדים לארץ וכן הסביר כי התיקון של סכום הניכוי והפחתתו לסכום המרבי המותר, כפי שנעשה בחודש 9/09, נסמך אף הוא על חוזר נוסף שקיבל מאותו מקור. 7. על רקע תשתית עובדתית זו, כפי שהוכחה ואשר למעשה אף לא היתה לגביה מחלוקת של ממש, טען הנאשם שתי טענות עיקריות: הטענה האחת - נוגעת ליישומו של עיקרון החוקיות בפלילים הנגזר מסעיף 1 לחוק העונשין. הטענה השנייה נסמכת על סעיף 34יט לחוק העונשין בדבר "טעות במצב המשפטי". אשר לעיקרון החוקיות - טען הנאשם כי לצורך בחינת השאלה - אם נעברה העבירה אם לאו - יש מקום להתייחס למכלול הניכויים אשר נוכו משכרם של העובדים, להבדיל מאלה שנוכו משכרם בחודשים ספציפיים ובהתאם לכך לבחון - האם במהלך תקופת העבודה כולה נוכה ניכוי בסכום כולל העולה על הקבוע בתקנות או שמא מדובר בסכום כולל נמוך יותר. כן הוסיף כי משניתן לראות בניכוי העודף בחודשים מושא כתב האישום קיזוז בגין חודשים קודמים שבגינם לא נוכה דבר, הרי שאין מקום לייחס לו עבירה לפי חוק עובדים זרים. זאת נוכח הכלל לפיו יש לאמץ את הפרשנות המקלה עם הנאשם. אשר לטענה בדבר "טעות במצב המשפטי" טען הנאשם כאמור לתחולתו של סעיף 34יט לחוק העונשין על מקרה זה. 8. המאשימה טענה מנגד כי פרשנותו של הנאשם מתנכרת לרציונל העומד בבסיסו של חוק עובדים זרים ושל האיסור הספציפי על ניכוי ביתר שנועד להבטיח זכויות מינימליות לעובדים אלה. כן טענה המאשימה כי הפרשנות שנותן הנאשם להוראות החוק אינה מתיישבת עם פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בסוגיית קיזוז מן השכר של חובות עבר. כתנא דמסייע לעמדתה הפנתה המאשימה ל-ע"ע 1260/00 מרקוביץ אברהם נ' אקורד הנדסה בע"מ שם נפסק כי נוכח הוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר לא היה המעביד רשאי לנכות מן השכר, שאינו שכרו האחרון של העובד, סכומים שנבעו מתשלום דמי מחלה ודמי חופשה ביתר ששולמו בעבר. כמו כן, הפנתה המאשימה ל-דב"ע נד/3-48 אבירם מזרה נ' ענת ימין שם נפסק כי מעביד אינו רשאי מחד לשלם לעובד שכר או דמי מחלה ביתר ומאידך - לשמור על הזכות לנכות בשלב מאוחר יותר תשלומי יתר מן העבר ולשומרם "כחרב המתהפכת" מעל ראשו של העובד. אשר ל-"טעות במצב המשפטי" טענה המאשימה כי לא התקיימו במקרה דנן אותן נסיבות חריגות המצדיקות קבלת טענה זו. זאת, משעולה כי אין מדובר בדבר חקיקה מורכב וסבוך אלא - בחקיקה ברורה שאינה מצריכה פרוש. הכרעה עיקרון החוקיות 9. לעניות דעתי יש לדחות את טענות הנאשם ככל שהן נוגעות לעיקרון החוקיות. משמע - יש לדחות את הטענה לפיה האיסור על ניכויי היתר אינו נבחן על בסיס חודשי אלא - על בסיס סכום הניכויים הכולל המתייחס לכל תקופת ההעסקה או למצער, לתקופת ההעסקה שעד למועד אליו מתייחסת ההפרה מושא כתב האישום. להלן אבאר את דברי וזאת, לאחר שאתייחס תחילה למושכלות ראשונים הנוגעים לעיקרון החוקיות בדין הפלילי ולאופן יישומו של עיקרון זה כפי שנקבע בפסיקה: 10. עקרון החוקיות בפלילים קובע כידוע כי אין להטיל אחריות פלילית על אדם בלא שיסודות העבירה והעונש הצפוי בגינה נקבעו בחוק או על-פיו. עקרון זה נגזר מהתפיסה המתחייבת מעקרונות יסוד של צדק והגינות העומדים בבסיס שיטתנו המשפטית, לפיהם "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". עיקרון זה מורה למעשה על תחימת גבול ברור בין ההתנהגות המותרת לבין זו האסורה על-פי חוק שסנקציה פלילית בצדו וכן, על הגדרה ברורה של מידת החומרה שמייחס המחוקק להתנהגות עבריינית זו או אחרת. עקרון זה עוגן גם בחוק החרות במסגרת סעיף 1 לחוק העונשין הקובע כי אין ענישה אלא לפי חוק (nullum crimen sine lege) וכן, בסעיף 3 הימנו הקובע כי אין עונשין למפרע. עיקרון זה הוא המנביע למעשה את הכלל המעוגן בסעיף 34 כא לחוק העונשין. הפסיקה הרבתה לעסוק ביחסים שבין עיקרון החוקיות לבין כללי הפרשנות התכליתית ובמתח האפשרי שיכול להיווצר ביניהם ובהקשר זה ניתן להצביע על שתי גישות עיקריות: הגישה האחת - זו השמה את הדגש על זכויות הנאשם. גישה השוללת את האפשרות של חריגה ממשמעותן הלשונית הרגילה של מילות החוק בתחום הפלילי ולצורך קביעת מתחם הפרשנויות האפשריות הסבירות. הגישה האחרת - היא זו השמה את הדגש על הערך המוגן שביסוד האיסור הפלילי לצורך קביעת מתחם הפרשנויות הסבירות. לפי גישה זו יש להפעיל תחילה את כללי הפרשנות המקובלים הנותנים משקל לתכלית האיסור ולא רק ללשונו של החוק האוסר. בהתאם לכך, ככל שלאחר הפעלת כללים אלה יימצא כי ישנם מספר פירושים סבירים אזי שיש להעדיף את זה המקל עם הנאשם. נדמה כי העמדה הרווחת ומכאן גם המחייבת כפי שזו מצאה ביטויה, בין היתר, בדנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' ברק כהן (פורסםם במאגרים האלקטרונים) הינה הגישה השנייה. זו שלפיה המהלך הפרשני שנקבע בסעיף 34כא לחוק העונשין מורכב משני שלבים:. בשלב הראשון יש לבחון את לשונו ואת תכליתו של דבר החקיקה הרלוונטי ולקבוע האם לדבר חקיקה זה יש מספר פירושים אפשריים סבירים מבחינה לשונית המגשימים בה בעת גם את תכליתו.. בהתאם לכך, ככל שהפרשן מגיע למסקנה כי ישנו רק פירוש סביר אחד ללשון החוק העולה בקנה אחד עם תכליתו - הרי שזהו הפירוש שיש לאמץ. על פי עמדה זו השלב השני במהלך הפרשני יבוא לידי ביטוי רק אם ימצא שלדבר חקיקה מסוים ישנן מספר אפשרויות פרשניות סבירות אשר עשויות להגשים גם את תכלית החקיקה כאשר מבין אותן פרשנויות סבירות תיבחר זו המקלה עם הנאשם. 11. ברוח דברים אלה - ועל מנת לבחון את האופן בו יש להחיל את העקרונות הפרשניים הללו על המקרה שבפני אפרט להלן את הוראות החוק הרלוונטיות מתוך חוק עובדים זרים והתקנות שהותקנו על פיו וכן, אנסה לעמוד על תכליתן כדלקמן: סעיף 1ה לחוק עובד זרים מגדיר את חובתו של מעסיק להעמיד לרשות העובד הזר מגורים הולמים ואת זכותו של המעביד לנכות משכרו של העובד הוצאות בגין מגורים אלה עד לגובה מסוים ובלשון הסעיף לאמור : 1ה(א) המעביד יעמיד, על חשבונו, לשימוש העובד הזר, מגורים הולמים למשך כל תקופת עבודתו אצלו ועד מועד שלא יפחת משבעה ימים לאחר סיומה, ואם נותרו מיום סיום העבודה ועד סיום תקופת שהייתו של העובד הזר בישראל פחות משבעה ימים - עד מועד שלא יפחת ממספר הימים שנותרו. (ב) המעביד רשאי לנכות משכרו של העובד הזר סכום להחזר הוצאות שהוציא או שהתחייב בהן בפועל, למגורים כאמור, בשיעור שלא יעלה על השיעור שקבע השר, בין דרך כלל ובין לסוגי עובדים זרים". אשר לשיעור הניכוי המותר הרי שלעניין זה מפנה החוק כאמור לתקנות במסגרתן נקבע כך: "2א הסכום המרבי שרשאי מעביד לנכות משכרו החודשי של עובד זר כהחזר הוצאות המעביד למגורים הולמים לפי סעיף 1ה לחוק יהיה כמפורט בטור ב' 'להלן לצד כל אזור מגורים כמפורט בטור א'". (ההדגשה הוספה נ.ר.) כפי שניתן להבין, הסכומים הנקובים בטור ב' מתעדכנים מעת לעת על ידי מתקין התקנות. 12. עינינו הרואות אפוא - כי בענייננו אין צורך לחרוג ולו במעט מלשון התקנות הקובעות באופן ברור את הסכום המרבי אותו ניתן לנכות משכרו החודשי של העובד - להבדיל מן השכר הכולל - כדי למקם את הניכוי החורג מן השכר החודשי במתחם הפלילי. פרשנות לשונית זו היא גם העולה בקנה אחד עם תכליתו של איסור הניכוי ביתר. תכלית אותה יש לשרטט נוכח המאפיינים התעסוקתיים של אוכלוסיית העובדים הזרים על צרכיה וקשייה הייחודים. משמע - אותה הוראה האוסרת למעשה על ניכוי יתר משכרו החודשי של העובד נועדה לא רק להבטיח לו הכנסה חודשית פנויה בשיעור שיאפשר לו לכלכל עצמו ואף לתמוך בבני משפחתו בנכר אלא גם לצייד אותו ברמת ודאות ביחס לגובה ההכנסה שהוא צפוי להשתכר. בכך יש להקל עליו את המעקב אחר מיצוי זכויותיו בלא להיזקק לעניין זה להסבריו של המעביד אודות קיזוזים שערך בגין חובות עבר או למו"מ עימו. זאת, בין היתר, בשים לב לקשיי השפה של העובדים הזרים, לחוסר בקיאותם בהלכות המקום, במבוכה ואולי אף בחשש שלהם מפני עמידה על זכויותיהם מול מעסיקיהם במהלך תקופת ההעסקה. משמע - אפיונים אלה מסבירים את מידת ההזקקות הגבוהה של ציבור עובדים זה לרמת וודאות ובהירות ביחס לתנאי העסקתם ואופן מימושם. מעבר לכך - אין להתעלם גם מן העובדה כי רמות השכר של חלק ניכר מאוכלוסיית העובדים הזרים, באותם בענפים בהם הם משולבים דרך כלל, ממוקמות על פי רוב בחלקו התחתון של מנעד רמות השכר במשק ומכאן, שכל הפחתה בלתי צפויה בשכרם החודשי - גם אם מדובר בסכום הנראה צנוע יחסית - עלולה לפגוע באינטרס ההסתמכות שלהם ושל בני משפחותיהם במידה ניכרת. בהקשר זה ומנוקדת מבטם של העובדים אין מקום אפוא להתייחס רק לערך המוחלט של סכום הניכוי ביתר או לאחוז הניכוי מתוך השכר אלא גם לגובהה של ההכנסה הפנויה, הנמוכה לרוב, שהצטמקה עוד יותר בעקבות ניכוי בלתי צפוי. מעבר לכך יאמר - כי הפרשנות המוצעת על ידי הנאשם לאיסור מושא כתב האישום בדבר ניכויי יתר אף מקשה לא רק על המעקב של העובדים הזרים עצמם אחר מיצוי זכויותיהם אלא גם על המעקב של רשויות האכיפה המתקשות גם כך להבטיח אכיפה יעילה של חוקי העבודה, לרבות אלה הנוגעים לעובדים הזרים. לאור האמור, יש מקום לקבוע כי הפרשנות היחידה המתיישבת הן עם לשון החוק והן עם תכליתו היא זו שלפיה אין לנכות משכרו החודשי של העובד הזר ניכוי העולה על הסכום המרבי הקבוע בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו. עולה מכך כי יש לדחות את טענת הנאשם לפיה יש לזכותו מן העבירה מושא כתב האישום נוכח עיקרון החוקיות. במאמר מוסגר אציין - כי בקובעי זאת ערה אני לאפשרות כי יתכנו מקרים בהם סכום הניכוי העודף החודשי יהיה פעוט ויעלה רק בשקלים בודדים על הסכום המרבי המותר. לא מן הנמנע כי בנסיבות אלה יהיה מקום לבחון טענת הגנה אחרת בדבר "זוטי דברים". טענה שאינה מתאימה למקרה זה ובהתאם לכך אף נדחתה בעבר על ידי בית דין זה. טעות במצב המשפטי 13. מאידך וכפי שציינתי בפתיח, נראה לי כי יש לקבל את הטענה האחרת שבפי הנאשם הנסמכת על סעיף 34יט לחוק העונשין בדבר "טעות במצב המשפטי", הקובע לאמור: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו יוכרע העניין לפי הפרוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין." המתווה הנורמטיבי הנוגע לאופן יישומו של סעיף 34יט לחוק העונשין נדון אף הוא בפסיקתו של בית המשפט העליון והוא נדון בהרחבה בע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית (פורסם במאגרים האלקטרוניים להלן: "עניין תנובה"). באותו עניין נדרש ביהמ"ש לאותם עקרונות לאורם יש ליישם הגנה זו כעילה לזיכוי הנאשם ומשכך, אתייחס בקצרה לאשר נפסק שם, ככל שהדברים רלוונטיים למקרה דנן. 14. בעניין תנובה עמד בית המשפט על תכליתו של סעיף 34יט לחוק העונשין בציינו - כי הוא נועד לאזן בין הכלל המסורתי לפיו אי ידיעת הדין אינה פוטרת מאחריות פלילית לבין עקרונות של צדק והגינות. אשר לכלל המסורתי כאמור - הרי שזה נגזר מהרצון להחיל את הדין באורח שווה על כלל בני החברה ומן השאיפה לעודד את ידיעת הדין הפלילי במטרה להטמיע את הערכים המוגנים מכוחו. שאיפה הניצבת מול קושי ממשי בעידן המודרני בו כל פרט כפוף למספר רב של איסורים, חלקם מורכבים מבחינה משפטית, אשר עשויים גם לעורר מחלוקת בין ערכאות שיפוטיות. אשר לכללי הצדק וההגינות - הרי שאלה באים לבטא את עקרון האשמה ולמנוע מצב בו אדם מורשע בעבירה בשל מעשה שעשה בתום לב בלא שהיה יכול למנוע אותו באופן סביר. כן נקבע כי משהעלה הנאשם טענה בדבר "טעות במצב המשפטי" ואף הביא ראיות בנדון שיש בהן כדי לעורר ספק סביר בדבר תחולת הסייג - נדרשת התביעה להוכיח, מעבר לספק סביר, כי סייג זה אינו מתקיים בעניינו של הנאשם. 15. לאור עקרונות אלה נקבעו בסעיף 34יט לחוק העונשין שני רכיבים לצורך ביסוס טענת הגנה מכוחו כדלקמן: הרכיב האחד הינו "רכיב הטעות" שהינו רכיב סובייקטיבי המכוון לכך שהנאשם אכן טעה טעות בדין הפלילי. טעות זו צריך שתהיה כנה ובתום לב, כאשר נאשם שחשד כי מעשהו אינו חוקי ובמקום לברר זאת "עצם את עיניו" למול חשד זה, לא יוכל להנות מהגנה זו. הרכיב השני נוגע ליכולת המניעה של אותה טעות ולהיותה "בלתי נמנעת באופן סביר". רכיב זה קובע אמת מידה אובייקטיבית באשר למהות הטעות לפיה, אין די בכך שהטעות של הנאשם באשר לדין הפלילי תהיה סבירה, אלא יש להראות שהיא אף הייתה בלתי נמנעת באופן סביר וכי לא היה בידי הנאשם למנוע אותה למרות שהוא פעל באופן סביר, בהתאם לנסיבות העניין. בהקשר זה נפסק כי השאלה - האם הטעות בדין הפלילי הייתה בלתי נמנעת באורח סביר - תוכרע בהתאם לאמצעים שעמדו לרשות הנאשם לבירור הדין במקרה מסוים, לסוג העבירה לגביה מתעוררת הטענה, למידת המאמץ שהקדיש הנאשם לבירור הדין כמו גם לנתוני רקע של הנאשם, בהתאם לכישוריו האינדיבידואליים והכל, בכפוף למבחנים של סבירות. זה המקום לציין כי על פי הפסיקה אין בסעיף 34יט לחוק העונשין כדי לחייב נאשם לנקוט "בכל האמצעים האפשריים העומדים לרשותו" לבירור הדין ודי אם נקט באמצעים סבירים "בהתחשב בסוג העבירה ומורכבותה, בהתחשב בנתונים שיכול היה להשיג במאמץ סביר בנסיבות העניין לשם בירור הדין הפלילי ולמרות כל אלה הוא טעה בדין" (ראה - עניין תנובה). 16. אוסיף עוד כי הפסיקה נתנה דעתה אף לסוגיית ההסתמכות של הנאשם על ייעוץ מקצועי שהיה מקור לטעות בציינה כי ההגנה של "טעות במצב המשפטי" איננה חייבת להסתמך על עמדת רשות רשמית וכי בתנאים מסוימים עשויה גם ההסתמכות על עצה מקצועית, לרבות עצה משפטית של עו"ד - לפטור נאשם מאחריות פלילית. עם זאת ובהקשר הזה של הסתמכות הנאשם על גורם מקצועי שאינו רשמי - קבע בית המשפט כי יש לנקוט בגישה מצמצמת, תוך מתן משקל הולם לסכנות הטמונות בקבלת הטענה ובכלל אלה - החשש מפני שימוש לרעה בהגנה שיביא לרכישת חוו"ד מוזמנות שיעניקו חסינות ופטור מאחריות פלילית, החשש מפני אי הטמעתן בפועל של הנורמות הקבועות בדין הפלילי וכן, החשש של יצירת פער בין נאשמים בעלי אמצעים שיוכלו להשען על חוו"ד של גורמים מקצועיים בעלי מוניטין לבין נאשמים שמטעמים כלכליים אין להם גישה לגורמים בעלי התמחות ורמה מקצועית מוכרת. בהתאם לכך. הותוו מספר שיקולים הראויים לשמש כאבן בוחן לצורך קיומה של הגנת "הטעות במצב המשפטי" עקב הסתמכות על ייעוץ מקצועי ובכלל אלה: הסתמכות היועץ על מלוא התשתית העובדתית הרלבנטית כפי שזו הוצגה בפניו על-ידי הנאשם והסתמכות על יועץ בעל מומחיות בתחום. 17. יוצא אפוא - כי ההגנה מפני אחריות פלילית על פי סעיף 34יט לחוק העונשין מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב המביא בחשבון את הנסיבות הספציפיות של המקרה, לרבות נתוניו האישיים של הנאשם. עמדה זו עולה למעשה בקנה אחד עם גישתו של המלומד ש.ז. פלר הכותב בהקשר זה כך: "כאשר טעותו המשפטית של הפרט הינה פרי הסתמכות סבירה - ובהכרח גם כנה - על פרשנות החוק, הפעלתו או יישומו, המוטעים, מטעם רשות מוסמכת, אזי צריך להסכים כי טעות כאמור הינה בלתי נמנעת באורח סביר, ולכן גם מן הראוי שתשמש עילה לשחרור מאחריות פלילית. זאת, אף מבלי להצטמצם לפרשנות 'רשמית' בלבד, כיון שאדם עשוי לפעול כך גם תוך הסתמכות סבירה על ייעוץ מקצועי מוטעה. לכן, אין טעם, לדעתנו, לקבוע מראש רשימה סגורה של מקורות או בסיסים של פרשנות מוטעית 'מוסמכת', עליהם סביר להסתמך. העיקר הוא, שלפי שיקול דעתו של בית המשפט, טעותו של האדם היתה, בנסיבות העניין, בלתי נמנעת באורח סביר ולכן, עדיף להשאיר את ההכרעה לשיקול דעת זה" (ראו ש"ז פלר "טעות בחוק הפלילי או הלבר-פלילי, היכן הגבול?" משפטים ה (תשל"ד) 508, 563-562; לגישה דומה ראו גם גור-אריה הצעת חוק העונשין, בעמ' 63)." (ראה - ש"ז פלר "טעות שבחוק הפלילי או הלבר-פלילי, היכן הגבול?" משפטים ה תשל"ד-1963 562-563, 508) 18. במקרה דנן, עולה מעדותו העקבית של הנאשם, מעדות מנהל החשבונות ומתלושי השכר שהוצגו כי הנאשם אכן נהג להקפיד עם זכויות העובדים, כי הוא לא ניכה דבר משכרם בגין הוצאות מגורים או הוצאות אחרות משנת 2002 ועד לחודש מרס 2005 (לגבי אילו מהם שהועסקו החל משנה זו) - למרות שהיה זכאי לעשות כן, כי הוא העמיד לרשות העובדים מגורים הולמים שמפקחי המאשימה לא מצאו בהם כל רבב, כי הוא הקפיד לשלם להם את כל זכויותיהם לרבות תשלומים עבור שעות נוספות. כן עולה - כי אי הניכוי כמו גם הניכוי ביתר לתקופת זמן מוגבלת נבעו מהסתמכות בתום לב על הטיפול המקצועי שניתן לנאשם על ידי מנהל החשבונות עליו הסתמך הנאשם משך שנים רבות לצורך הטיפול בענייניו מול רשויות וצדדים שלישיים לרבות, הכנת תלושי שכר לעובדים. לא הובאה בפני כל ראיה לכך שהיה לנאשם יסוד לפקפק בנכונות הייעוץ או במקצועיות הטיפול שניתן לו בזמן אמת על ידי מנהל החשבונות. מהראיות עולה עוד - כי בסופו של יום הנאשם אף לא הפיק תועלת כלכלית מניכויי היתר מעבר למותר על פי החוק - ככל שאנו בוחנים תועלת זו לאורך תקופת ההעסקה בכללותה עד למועד מושא כתב האישום או עד למועד בו תוקנה הטעות. על כך אוסיף - כי הסכום שנוכה הינו נמוך מן הסכום המרבי שהיה מותר בניכוי אלמלא היו המגורים בבעלות הנאשם ומכאן - ששיעור הניכוי התואם בהקשרים אחרים את הוראות הדין - לא היה אמור להדליק אצל הנאשם "נורה אדומה" ולגרום לו לחשוד כי מדובר בסכום העולה על הקבוע בדין וכי ניתן לו ייעוץ מקצועי שגוי. כל אלה הביאוני לכלל מסקנה כי אכן מדובר בטעות שטעה הנאשם בתום לב. 19. שאלה מורכבת יותר היא השאלה האם בנסיבות המקרה צריך לראות את הנאשם כמי שלא היה לאל ידו למנוע באופן סביר טעות זו. בהקשר הזה אומר - כי שעה שאני מאזנת בין השיקולים הנוגדים העומדים בבסיס הגנה זו קרי - השיקול של תמרוץ האזרח - ובעיקר זה המעסיק עובדים - להכיר את הוראות החוק במטרה להביא להטמעה יעילה על הערכים המוגנים מכוחו לבין אותם שיקולים של צדק והוגנות לפיהם אין להעניש אדם ללא אשמה - הרי שנראה לי כי השיקול השני הוא זה שצריך לגבור במקרה דנן: זאת, בשים לב למידת העוול שעלול להיגרם לנאשם הנובע מן הפער שבין חומרת המעשה שעשה לבין עוצמת העונש המינימלי הצפוי בגינו. משמע - נוכח אי ההלימה שבין אופי הטעות שטעה הנאשם בתום לב, שאומנם איננה יכולה להיחשב "כזוטי דברים", אך אין היא מצויה מרחק רב מכך לבין חומרת הענישה הצפויה לנאשם אם יורשע. חומרה הנובעת לא רק מן ההיקף הכספי של העונש המינימאלי שניתן יהיה להטיל עליו אם וככל שיורשע אלא גם נוכח הכתם העיקש שמותירה אחריה ההרשעה הפלילית העלול לעמוד לנאשם לרועץ בכל אשר יפנה. זה המקום לציין כי את היעד החשוב של תימרוץ האזרח ובמיוחד של האזרח המעסיק עובדים במסגרת עסקו להכיר על בוריין את התקנות הרלוונטיות - ניתן וראוי היה להשיג - בדרכים חלופיות פוגעניות פחות ובכלל זאת, באמצאות השימוש במסלול המנהלי. אכן נכון כי הנאשם הוא זה שבחר לכאורה במקרה דנן במסלול הפלילי אולם לטעמי, הסיבה לכך מעוצה קרוב לוודאי בבחירה קודמת של המאשימה להטיל עליו קנסות נפרדים בגין כל עובד ועובד באופן שיצר, גם על פי מסלול זה, חוסר הלימה בולט בין חומרת העבירה לבין שיעור הקנס הבלתי מידתי בנסיבות העניין. בכך דחקה למעשה המאשימה את הנאשם ובאופן בו הפעילה את שיקול דעתה לעבר המסלול הפלילי. 20. לעניות דעתי, על יסוד איזונים אלה המתווים את המסכת הנסיבתית המיוחדת של מקרה זה יש לפרש את הדרישה של היות הטעות בלתי נמנעת באופן סביר וליתר דיוק - את היקף המעשים בהם נדרש היה הנאשם לנקוט בנסיבות המקרה על מנת למנוע אותה. בהקשר זה יש ליתן את הדעת גם לעובדות הבאות: הוראת הדין בה טעה הנאשם בסופו של יום מעוגנת בחקיקת משנה אליה מפנה דבר החקיקה הראשי (חוק עובדים זרים). מדובר בחקיקת משנה הקובעת כאמור סכומים מרביים התלויים במספר משתנים ואלה מתעדכנים מעת לעת באופן המצריך מעקב שוטף אחר השינויים בדין. עניין שהנאשם, חקלאי במקצוע, הפקידו בידי איש מקצוע האמור להתעדכן באופן שוטף בעניינים אלה. המאשימה לא הראתה כי היה לנאשם יסוד שלא להסתמך על מנהל החשבונות באופן מלא בכל הנוגע לחישוב הסכומים המרביים המותרים בניכוי ולא הצביעה על רבב מקצועי שדבק במנהל החשבונות מלבד הטעות במקרה דנן) או על פרטים רלבנטיים שהנאשם לא מסר למנהל החשבונות בעטים נגרמה הטעות. במקרה דנן אף אין מקום לחשוש מפני התממשות הסיכונים עליהם עמד בית המשפט העליון העלולים להגזר מקבלת הטענה בדבר הסתמכות על ייעוץ מקצועי - דהיינו אותו חשש ממתן חוות דעת מקצועית מוזמנת לאחר מעשה המלמדת על טעות משפטית כביכול, ואף לא על העדפה של נאשמים בעלי אמצעים אשר יכולים לממן חוות דעת מעין זו. 21. לאור כל האמור, הריני מזכה אפוא את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. עובדים זרים