מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ניכוי הפסקה מהמשכורת: לפנינו תובענה לתשלום הפרשי שכר עבודה, תשלום בגין עבודה בשעות נוספות ותשלום פיצוי הלנה הן לענין שעות נוספות והן לענין פיצויי פיטורים. יצויין, כי הצדדים הגיעו להסכמה חלקית לעניין רכיבים נוספים אשר נתבעו במסגרת כתב התביעה כאשר הסכמתם לענין אותם רכיבים קיבלה תוקף של פסק דין חלקי ביום 11.4.2011. העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:- התובעת הועסקה כעובדת שכירה בנתבעת מנובמבר 1997 ועד ליום 7.3.2010 כאשר עבודתה הסתיימה עקב מצבה הרפואי ובזכאות לפיצויי פיטורים. סכום פיצויי הפיטורים להם היתה התובעת זכאית במועד סיום עבודתה עמד על 47,561 ₪, כאשר מתוך סכום זה שולם לתובעת ביום 15.5.2010 סך של 46,377 ₪ והסכום הנותר בסך 1,261 ₪ שוחרר לזכותה מקופת הפיצויים במאי 2011. התובעת היתה עובדת שעתית לפי שכר מינימום, כאשר שכרה השעתי האחרון עמד על 20.70 ₪ לשעה. התובעת הועסקה במתכונת עבודה של 6 ימים בשבוע. קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין מספר שעות עבודתה הממוצע של התובעת בימי חול, כאשר לגרסת התובעת היא עבדה בין 10.5 ל-12 שעות בממוצע. לגרסת הנתבעת - התובעת עבדה בממוצע בימי חול - 10 שעות ביום. באשר לתקופה שמשנת 2003 ועד שנת 2008 בה הוצבה התובעת בבית הנהג בבת גלים, טענה התובעת, כי היא עבדה בתקופה זו מ-04.00 ועד 13.00 בימי חול באופן קבוע ובימי ו' - מ-04.00 ועד 09.00 או 10.00 או 11.00. לגרסת התובעת - היא בדרך כלל עבדה בימי ו', כאשר תלוש השכר משקף את מספר ימי עבודתה החודשיים ומכאן שניתן ללמוד מהתלוש לגבי מספר ימי ו' בהם עבדה כל חודש. לגרסת הנתבעת - בעת עבודת התובעת בבית הנהג בבת גלים, היא עבדה מ-04.00 ועד 12.00 או 13.00 בימי חול ובימי ו - משעה 04.00 ועד 09.00, כאשר היא לא עבדה באופן קבוע בימי ו'. הצדדים מסכימים כי כאשר התובעת עבדה בימי ו', הרי שהיא עבדה בממוצע 5.5 שעות ברוטו ביום. יומני הנוכחות הצדדים הקדישו חלק ניכר מתצהיריהם וחקירותיהם לשאלת יומני הנוכחות וכן לשאלה מי מילא את יומני הנוכחות ומתי. ואולם, מאחר ובמסגרת הדיון התברר, כי אין מחלוקת אמיתית לענין רישום שעות העבודה שבוצעו על ידי התובעת - אין אנו נדרשים לרדת לשורשה של שאלה זו. למען שלמות התמונה נציין, כי במסגרת הדיון התברר, כי עד שנת 2008 היו נציגי הנתבעת ממלאים את כרטיסי הנוכחות ומשנת 2008 החלה התובעת למלא בעצמה את הכרטיסים ולמסרם לנתבעת. לאחר שכרטיסי הנוכחות נמסרו לנתבעת, היא העלתה את תוכנם בדו"חות אקסל. לגרסת הנתבעת, כפי שעלתה בתצהירו של ליאור היימן, הנתבעת הצליחה לאתר 80% מכרטיסי הנוכחות של התובעת (לא המקוריים - אלא טפסי האקסל), אשר מבוססים על נתונים שנמסרו על ידי התובעת עצמה, כאשר לגבי אותם חודשים שהנתבעת לא מצאה לגביהם את כרטיסי הנוכחות - מקבלת הנתבעת את רישומי התובעת ביומנים האישיים שלה כאותנטיים. נציין, כי במסגרת הדיון שהתקיים ביום 17.5.2012 הביאה הגב' מלכי עמר, שהעידה מטעם הנתבעת, מספר כרטיסי עבודה מקוריים של התובעת שנמצאו. בכל מקרה - במסגרת הדיון שהתקיים ביום 17.5.2012 התברר, כי דו"חות הנוכחות שעל בסיסם חישבה הנתבעת את שעות עבודתה של התובעת תואמים את אשר נרשם ביומנה האישי של התובעת והם אף תואמים את דו"חות האקסל אשר הוגשו בתיק אשר כותרתם "דו"חות זכויות שנצברו במהלך תקופה עבודה" וכי כמעט ואין שוני בין השעות המדווחות הרשומות אצל התובעת לבין השעות המדווחות הרשומות אצל הנתבעת. כמו כן היתה הסכמה של הנתבעת, כי השעות המפורטות ביומן האישי של התובעת הן אותנטיות ואף מתאימות לשעות שדווחו לנתבעת. לענין יומני הנוכחות שמולאו עד לשנת 2008 - התובעת הסבירה, כי היא נהגה לרשום ביומנה הפרטי את שעות עבודתה והיתה מעבירה נתונים אלו לנתבעת, כאשר מנהל העבודה צרפתי ואחרים הינחו אותה (כמו את יתר העובדים) להפחית בדיווחיה שעה אחת ביום משעות העבודה שהיא ביצעה בפועל, בגין הפסקה. אשר על כן, לגרסת התובעת - השעות שנרשמו בתלוש השכר ובטופס האקסל שיקפו את השעות עליהן דיווחה לנתבעת (שעות בפועל פחות שעה ביום). נבהיר בדוגמא - לגרסת התובעת - אם בחודש מסוים היא עבדה 25 ימים ולפי טופס האקסל היא עבדה 200 שעות, הרי שבפועל היא עבדה 225 שעות, ולא כפי שנרשם ביומני הנוכחות. התובעת הוסיפה, כי ניתן לדעת כמה ימי עבודה היא עבדה מדי חודש לפי מה שנרשם ברכיב הנסיעות בתלוש השכר. בתצהירה העידה התובעת, כי בשנת 2009 המעביד חילק לעובדים דפים והורה להם למלא את שעת כניסתם ושעת יציאתם ולמסור את הדיווח לנציג בסוף החודש, כאשר גם אז נאמר לעובדים להפחית שעה ביום בגין הפסקה (ס' 37 לתצהירה). לעומת זאת, בדיון שהתקיים בפנינו ביום 17.5.2012, הצהיר ב"כ התובעת שמאז התיקון של שנת 2008, התובעת היתה רושמת בעצמה את שעות עבודתה המלאות בעוד שהנתבעת ניכתה את ההפסקה משעות אלו במסגרת החישובים שהיא ערכה. לסיכום נקודה זו - למיטב הבנתנו, גרסת התובעת היא כי עד שנת 2008 רישומי השעות משקפים שעות עבודה בפועל פחות שעה ביום ומשנת 2008 רישומי השעות משקפים את השעות בהן נכחה התובעת בפועל אצל הנתבעת. שעות נוספות אין מחלוקת בין הצדדים, כי כשהתובעת עבדה מעל 10 שעות ביום היא קיבלה שעות נוספות לפי תעריף של 125% במקום 150%, כפי שנקבע בחוק. לגרסת הנתבעת כפי שעלתה בפרוטוקול מיום 17.5.2012 - משנתגלה עניין זה, נערך חישוב של ההפרשים להם זכאית התובעת בגין כך ובהתאם לחישוב שולמו לתובעת הפרשים בסך 3,648 ₪. מנהלת המשרד הראשי של הנתבעת, הגב' מלכי עמר, אשר ערכה את החישובים הסבירה בחקירתה, כי בחישוביה היא התבססה על כך שהתובעת עבדה 8 שעות רגילות, קיבלה הפסקה של 45 דקות שלא בתשלום ובמידה ועבדה מעבר לשעות אלו, הרי שהיא היתה זכאית בגין השעתיים הראשונות לשכר בגובה 125% ובגין השעות מעבר לכך - לשכר בגובה 150%. על כן, שאלת השעות הנוספות תוכרע בהתאם להכרעה בסוגית ההפסקות, שתידון להלן. הפסקות למעשה - המחלוקת העובדתית העיקרית בין הצדדים מתייחסת לענין ההפסקות, כאשר הצדדים חלוקים ביניהם לגבי מספר שאלות:- האם התובעת קיבלה בפועל הפסקה ואם כן כמה זמן. כמה זמן ניכתה הנתבעת מעבודתה של התובעת בגין הפסקות. האם היתה הנתבעת רשאית לנכות משעות עבודתה של התובעת את שעות ההפסקה ולא לשלם לה בגין שעות אלה. באשר לתקופה שלפני שנת 2008 - הרי שהתובעת העידה כי היא דיווחה לנתבעת על שעות עבודתה בפועל פחות שעה אחת ביום - ומכאן - שהנתבעת בפועל ניכתה לה שעה ביום בגין הפסקות. באשר לתקופה שאחרי שנת 2008 - היות ובתקופה זו התובעת דיווחה לנתבעת על שעות עבודתה המלאות והנתבעת ניכתה משעות אלו את שעות ההפסקה, הרי שהיה קל יותר להתחקות אחרי שעות ההפסקה אשר הופחתו מיום עבודתה של התובעת. נציין, כי מבדיקת בית הדין עלה, כי הנתבעת ניכתה משכרה של התובעת 3/4 שעה בגין הפסקות בימי חול ו-1/2 שעת הפסקה בימי ו'. עם זאת, חשוב לציין, כי לא היה זה ענין פשוט לגלות כמה שעות הפסקה ניכתה הנתבעת מדי יום, שכן גרסת הנתבעת (ובמיוחד של עד הנתבעת - מנהלה הישיר של התובעת מר צרפתי) בענין זה השתנתה מדקה לדקה. כך, במסגרת הדיון שהתנהל בבית הדין ביום 17.5.2012 הסבירה הנתבעת תחילה, כי בימי חול ניכו משכרה של התובעת 3/4 שעה בגין הפסקה (חצי שעה צהריים ורבע שעה בוקר), ובימי ו' - ניכו 1/4 שעה בגין הפסקת בוקר. במהלך אותו דיון, בית הדין ערך חישוב אקראי בהתבסס על דוחות נוכחות ותלושי שכר שנמסרו לו כדי לאמת גירסה זו של הנתבעת, ואולם הבדיקה העלתה, כי הגרסה אינה תואמת את המסמכים שבפניו. אשר על כן, תיקנה הנתבעת את גרסתה והסבירה, כי בימי ו' הפחיתו 1/2 שעת הפסקה בגין הפסקת הבוקר ולא 1/4 שעה כפי שנאמר מספר דקות לפני זה - גרסה שהתבררה כנכונה (כי הופחתה 1/2 שעת הפסקה). עם זאת, גם לאחר מכן היו סתירות בגרסאות עדי הנתבעת לענין הפחתת ההפסקות בימי ו', כאשר אף נטענה טענה (שהתבררה כלא נכונה) - לפיה ניכו 1/2 שעה רק כאשר התובעת עבדה 5 שעות בימי ו' ובמידה ועבדה פחות שעות, ניכו 1/4 שעה בלבד. באשר לשאלה - האם התובעת ניצלה את ההפסקה בפועל - במסגרת חקירתו העיד מר צרפתי, מנהלה הישיר של התובעת, כי הוא מסר לתובעת בעל פה ששעות ההפסקה שלה בימי חול הן רבע שעה בבוקר וחצי שעה בצהריים, ובימי ו' - 1/4 שעה הפסקה בלבד, כאשר הוא הבין רק בעת הדיון בבית הדין, כי היה אמור לתת לתובעת 1/2 שעת הפסקה ביום ו'. מר צרפתי הוסיף שכאשר התובעת עבדה בחוף הכרמל, האחראית - פני, היתה אומרת לעובדים מתי לצאת להפסקה בהתאם לצרכי העבודה וכאשר התובעת עבדה בנווה שאנן היא היתה עצמאית ורשאית לנצל את זמן ההפסקות כשנוח לה. באשר לגרסת התובעת -בתצהירה העידה התובעת, כי היא לא קיבלה הפסקה כלל, אלא עבדה ברציפות תוך כדי אכילה (סעיף 34 לתצהיר) - "כך למשל את פרוסת ארוחת הבוקר שלי אני אכלתי תוך כדי עמידה כאשר חתכתי סלט ושטפתי כלים ובארוחת צהריים היו נותנים לנו כמה דקות לאכול זריז את הארוחה כי היה צריך להספיק לשטוף את הכלים שהיו מצטברים וצריך להוציא כלים נקיים להגשה ולכן לא ניתן היה להתעכב יותר מרבע שעה". בעדותה נחקרה התובעת מדוע לא הלינה בפני הנתבעת על כך שאין לה אפשרות לאכול ארוחת צהריים. התובעת ענתה כי היא הלינה בעניין זה אך לא ציינה זאת בתצהירה. לאור חשיבות הדברים, נביא את דבריה של התובעת בענין זה במלואם:- "ש. למה לא אמרת לו שאת רוצה לאכול כמו בן אדם? ת.        אני אמרתי, אך אין שם מקום לשבת ולאכול. זה נכון שהמקום הוא חדר אוכל. בחדר האוכל אכלנו ארוחת צהריים וזה היה בערך 10 דקות. כשלפני היתה עגלה עם דברים לרחוץ, אז לא היה לי זמן לשבת ולאכול. כשבית הדין אומר שהתשובה לא מסתדרת - אני עונה שחדר האוכל לא היה בשבילי, אלא בשביל הנהגים. בנווה שאנן - לא אכלנו בחדר האוכל, רק במרכזית חוף הכרמל. בחוף הכרמל עבדתי מ-2003 ועד 2008 ועוד שנתיים בנווה שאנן. כשבית הדין שואל למה בסניף נווה שאנן לא ניתן היה לאכול בחדר האוכל, אני משיבה - שלא היה מקום, אכלו שם נהגים ואנשי המוסך. ש.        אז למה לא אוכלים 10 דקות אחרי שהם מתחילים או מסיימים? ת.        כי לא היה זמן. הייתי צריכה לנקות. ש.        וכך כל השנים לא היה לך זמן לאכול, אכלת בעמידה, תוך כדי שטיפת כלים? ת.        כן. ש.        וזה לא רק צרפתי, כי את כותבת שהיו גם אחרים במקום. ת.        אחרי צרפתי - היו עוד 4 מנהלים. ש.        לאף אחד מהם לא אמרת שזה לא בסדר איך שאת אוכלת? ת.        בשביל מה להגיד? זה היה ללא תוצאות, בזבוז זמן. ש.        מישהו אמר לך שהשולחנות הם לקהל ולא בשבילך? ת.        לא. אף אחד לא אמר. ש.        בנווה שאנן ובחוף הכרמל עבדו איתך עוד עובדות? ת.        כן. גם הן לא ישבו. בחוף הכרמל ישבנו לאכול 10 דקות ובנווה שאנן - עבדנו 2 עובדות, וגם העובדת השניה אכלה בעמידה. קראו לה בת שבע. ש.        למה לא הזמנת אותה להעיד? ת.        היא עבדה איתי רק 1/2 שנה. היא לא תסכים להיות עדה." ש.        זה נכון להגיד שעד שקרתה המחלה, לא ידעת אפילו על זה שמשהו לא בסדר? ת.        מה לא בסדר? ש.        שלא נותנים לך הזדמנות לאכול, שלא משלמים לך שעות. ת.        אני לא חשבתי על אוכל. פניתי כמה פעמים לעניין השעות.            מתי - המנהל רשם את זה. מתי פנה למלכי. עיקר טענות התובעת - ניכוי הפסקה בת 3/4 שעה עד שעה משעות עבודתה של התובעת הינו מנוגדת להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה שכן ההפחתה אמורה להיות לכל היותר 30 דקות ליום. מעבר לאמור, הרי שהתובעת לא ניצלה בפועל את ההפסקה ועל כן לא היה כלל מקום לנכות את ההפסקות משעות עבודתה. התובעת לכל היותר קיבלה 1/4 שעת הפסקה, כאשר על פי הפסיקה אין מפחיתים הפסקה הפחותה מחצי שעה משעות העבודה של עובד. קיימות סתירות בעדויות עדי הנתבעת במיוחד לעניין ניכוי הפסקה בימי ו' ולענין החישובים שנעשו על ידי הנתבעת בעניין זה לאחר הגשת כתב התביעה. על אף שהתובעת סיימה את עבודתה במרץ 2010, הרי שהטפסים לעניין שחרור כספי הפיצויים נמסרו ליעדים הרלוונטיים רק בינואר 2011 ובשל כך הנתבעת הלינה את פיצויי הפיטורים של התובעת ויש לחייבה בפיצויי הלנה. לעניין שעות נוספות - הנתבעת הכירה ברישומי התובעת לעניין שעות העבודה ומכאן ששעות עבודתה של התובעת (למעט ההפסקה) אינן במחלוקת. הנתבעת הודתה כי לא שילמה לתובעת את מלוא השעות הנוספות להן היתה זכאית ואף הודתה בחוב בסך 3,684 ₪ ואולם לא הסבירה איך הגיעה לסכום זה. ניתן להבין מטענות הנתבעת, כי במסגרת החישוב שהיא ערכה, במקרים שבהם התובעת קיבלה סכומים מעבר לזכאותה על פי דין - קיזזה התובעת סכומים אלה מהסכומים להם היתה זכאית התובעת. הנתבעת לא היתה רשאית לפעול באופן כזה, שכן על פי ההלכה - היא אינה זכאית לקזז סכום אשר שולם ביתר אלא בסמוך למועד התשלום. בכל מקרה, יש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה בשל כך שלא שילמה כדין עבור השעות הנוספות במועד. עיקר טענות הנתבעת - הסיבה המרכזית לניהול המשפט הינה חתירה בלתי נלאית של התובעת לקבל פיצוי הלנה בגין סכומים זעירים. במסגרת זאת - לעניין הסכום שלא שוחרר במועד מקרן הפיצויים - מדובר בסכום זעיר בסך 1,261 ₪ כאשר הנתבעת לא הפיקה רווח כלשהו מעיכוב שליחת מכתב השחרור. באשר להפסקות - על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, רק אם המעביד דורש במפורש מהעובד שלא לצאת ממקום העבודה, יהיה העובד זכאי לכך שזמן ההפסקה לא יופחת ממכסת שעות עבודתו. במסגרת הדיון הצדדים היו חלוקים לגבי השאלה מה קרה בפועל בהפסקות והאם התובעת ניצלה את ההפסקות אם לאו, אך לא נשמעה כל טענה והתובעת לא הביאה כל ראיה להוכיח כי הנתבעת אסרה עליה לצאת ממקום העבודה בהפסקות. לעניין ההפסקה בימי ו' - הרי שבחישובי הנתבעת נלקח בחשבון כי התובעת ניצלה רבע שעה בלבד בימי ו'. התובעת קיבלה הפרשים בגין כך מהנתבעת במסגרת 3,648 ₪ ששולמו לה לאחר הגשת כתב התביעה. דיון והכרעה ניצול ההפסקה ס' 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 קובע כדלקמן:- "(א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-¾ שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג, ההפסקה היא של חצי שעה לפחות. (ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות. (ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה". טענתה הראשונה של התובעת הינה, כי בהתאם להוראות החוק - לא ניתן לנכות יותר מ-30 דקות הפסקה ביום. טענתה זו של התובעת לא נתמכה בחוק או בפסיקה, ועל כן - אין מקום לקבלה. כמו כן, התובעת לא הצביעה על מקור נורמטיבי כלשהו, לפיו זמן של 1/4 שעת הפסקה בוקר הינה על חשבון העובד ולא על חשבון המעסיק. טענתה השניה של התובעת היתה כי היא לא ניצלה את זמן ההפסקה בפועל. נציין, כי מעדות התובעת אשר צוטטה לעיל עולה, כי התובעת לא נדרשה על ידי מי ממנהליה לאכול את הארוחות מהר ובעמידה ואף לא נאסר עליה על ידי מי מהנתבעת לעזוב את מקום העבודה בשעות הארוחות, אלא, התובעת פעלה כך משום שסברה שכך תוכל למקסם את הספק העבודה שלה. כמו כן עולה מעדותה, כי התובעת לא פנתה למנהליה ודיווחה להם כי היא אינה מנצלת בפועל את הפסקת האוכל, אלא שמרה ענין זה לעצמה. מטעם הנתבעת העיד מר ליאור היימן, אשר הצהיר בתצהירו, כי הנתבעת מחייבת את העובדים לצאת להפסקה וכי העבודה אינה לחוצה כפי שהתובעת מציגה אותה. כן העיד מר רולנד צרפתי, מנהלה הישיר של התובעת, אשר ציין בתצהירו כי היתה הנחיה בפועל לצאת להפסקה של 15 דקות בבוקר ו-30 דקות בצהריים, כאשר במהלך ביקוריו באתרים השונים, הוא ווידא שהעובדים, לרבות התובעת, מבצעים הנחיה זו ואף הוא ראה את התובעת במנוחה ו/או אוכלת צהריים. לאחר ששקלנו את הראיות בפנינו - אנו סבורים כי אין מקום לפסוק לתובעת תשלום בגין הפסקת אוכל בת 3/4 שעה (1/4 שעה הפסקת בוקר ו-1/2 שעת הפסקת צהריים) וזאת לאור עדותה בפנינו. בהתאם לחוק, כפי שצוטט לעיל, יש לשלם לעובד בגין שעת ההפסקה אם הוא נדרש על ידי מעבידו להשאר במקום העבודה. כפי שפירטנו לעיל - גם לגרסת התובעת, היא מעולם לא נדרשה על ידי מנהליה להשאר במקום העבודה בשעות ההפסקה, אלא היא בחרה לעשות זאת כדי למקסם את הספק עבודתה. יתרה מכך - התובעת אף לא דיווחה לנתבעת כי היא אינה מספיקה לנצל את מלוא הפסקת הצהריים. טענות התובעת בענין זה נטענו לראשונה רק לאחר סיום עבודתה, עת הגישה תביעתה לבית הדין ובכך התובעת השתהתה בטענה זו. אנו סבורים, כי ככלל, אין זה ראוי שעובדים יכבשו את תלונתם ויעוררו לראשונה את העניין בפני המעסיק רק לאחר סיום עבודתם, אז יחויב המעסיק רטרואקטיבית בגין תקופה ממושכת. יש בכך משום חוסר הגינות כלפי המעסיק אשר מכלכל את צעדיו בהתאם למצב הקיים ולדרישות המועלות בפניו, כאשר אם העובד היה מעלה בפניו את התלונה בזמן אמת היה בידי המעסיק להתנהל אחרת. יודגש, כי אין הכוונה למקרים בהם ברור כי מוטל על המעסיק לשלם תשלום כלשהו או לקיים חובה כלשהי המוטלת עליו על פי דין, אלא במקרים בהם אי פניית העובד למעסיק והסבת תשומת ליבו לעובדות או לנתונים כלשהם שלא היו בידיעתו במלואם, מונעת מהמעסיק לבדוק את הנושא ולקיים את חובותיו, במידת הצורך. בהתייחס לתקופה שלפני שנת 2008 לגביה טענה התובעת כי הפחיתו משכרה שעה ביום בגין הפסקת צהריים: הנתבעת לא התייחסה לגופה של הטענה, התעלמה ממנה ולמעשה לא הביאה כל הוכחה הסותרת את טענת התובעת בעניין זה. לאור זאת, הרי שאנו מקבלים את טענתה העובדתית של התובעת בענין זה. בהקשר זה נציין, כי גם מר צרפתי בעדותו לענין האופן שבו מולאו יומני הנוכחות כלל לא התייחס לנושא הפחתת שעות עבודה בגין הפסקה, וגם אילו היה מתייחס לכך, הרי שלא היינו מקבלים את עדותו אשר לא היתה אמינה בענינו, לאור השינויים בגרסתו בענין זה (כפי שפורטו בפרוטוקול ולעיל) ולאור העובדה שכאשר בית הדין בחן את גירסתו הראשונית מול תלושי השכר התברר, כי הגרסה אינה נכונה. מכל מקום - כפי שפורט לעיל - לגרסת הנתבעת ניתנה לתובעת אפשרות לנצל מדי יום בימי חול הפסקה בת 3/4 שעה בלבד ובימי ו' הפסקה בת 1/4 שעה, ועל כן, על הנתבעת לפצות את התובעת בגין זמן הפסקות אשר נוכו מעבר לכך. היות ובכתב ההגנה לא נטענה טענה לענין התיישנות - הרי שעל הנתבעת לפצות את התובעת בענין זה בהתייחס לכל תקופת העבודה. כפי שפורט לעיל - עיקר הבעיה מתייחסת לתקופה שלפני שנת 2008 - אז הפחיתו מיומה של התובעת שעה בגין הפסקה, וזאת על אף שלפי גירסת הנתבעת, ניתנה לתובעת 3/4 שעת הפסקה בלבד. אשר על כן - על הנתבעת לשלם לתובעת בגין 1/4 שעת עבודה יומית מתחילת עבודתה בנובמבר 1997 ועד 1.1.2008 סה"כ - 122 חודשים. לצורך חישוב זה אנו לוקחים בחשבון כי התובעת עבדה 6 ימים בשבוע - 26 ימים מדי חודש. 26 ימיםX 1/4 שעת הפסקה X 20.70 ₪ (שכר המינימום בעת סיום עבודתה) X 122 חודשים = 16,415 ₪. למען יעילות החישוב - סכום זה ישא ריבית והצמדה החל ממחצית התקופה - 1.1.2004 ועד מועד התשלום בפועל. באשר לתקופה אחרי שנת 2008 - על הנתבעת לשלם לתובעת בגין 1/4 שעת הפסקה בימי ו' בלבד. מאחר והנתבעת הצהירה, כי במסגרת ההפרשים ששילמה לתובעת היא שילמה בגין 1/4 שעת הפסקה זו - נתייחס לנושא זה בהמשך. מועד שליחת מכתב השחרור לחברת הביטוח בין הצדדים היתה מחלוקת לענין המועד שבו נשלח מכתב לחברת הביטוח לשחרר את הפרש פיצויי הפיטורים אשר נצברו לזכות התובעת בקופה. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 17.5.2012 הסכימו הצדדים כי בית הדין יתן צו לסוכני הביטוח למסור פרטים לענין המועד שבו קיבלו מהנתבעת את מכתב השחרור לקרנות. מחברת ביטוח איילון התקבלה תשובה לפיה טופס 161 מהנתבעת התקבל במשרדי החברה ביום 25.1.2011 וטופס לשחרור כספי הפיצויים והתגמולים התקבל ביום 21.11.2010. מסוכנות לביטוח שלומי את דרור התקבלה הודעה כי הטפסים התקבלו במשרד ביום 18.11.2010, נסרקו ועברו לחברת הביטוח איילון ביום 21.11.2010. מן האמור עולה, כי על אף שהתובעת סיימה עבודתה אצל הנתבעת ביום 7.3.2010 בזכאות לפיצויי פיטורים, הרי שהנתבעת הודיעה לחב' הביטוח לשחרר את הכספים הצבורים (בסך 1,261 ₪)רק בתאריך 18.11.2012. התובעת מבקשת כי נפסוק פיצויי הלנה בשל כך, ולאחר ששקלנו, אנו סבורים כי בנסיבות הענין יש מקום לחייב את הנתבעת ב-100% פיצויי הלנה (סך של 1,261 ₪) בגין תקופת האיחור. הפרשים בגין שעות נוספות כפי שפורט לעיל - אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה לתובעת כנדרש עבור שעות נוספות, כאשר היא שילמה לפי 125% בלבד גם כאשר התובעת עבדה מעבר ל-10 שעות ביום (ולא 150% בהתאם לדין). הנתבעת ערכה חישוב בענין זה, ולפי חישוביה שילמה לתובעת הפרשים בסך 3,648 ₪. התובעת לא הסכימה עם חישובי הנתבעת ואולם לא הציגה בפנינו חישובים אלטרנטיבים, אלא רק טענה כי לא היה מקום שהנתבעת תקזז מהסכומים להם זכאית התובעת, סכומים ששולמו לה ביתר, אם שולמו. טענתה של התובעת בענין זה מקובלת עלינו. במידה והנתבעת טעתה בחישובי שכרה של התובעת בזמן אמת במהלך תקופת עבודתה ושילמה לה ביתר, אין מקום לקזז סכומים אלו כעת, כאשר התובעת אף לא פירטה ולא הוכיחה את זכאותה לקיזוז. אשר על כן - על הצדדים לערוך חישובים חדשים לענין הסכומים להם זכאית התובעת, כאשר במסגרת החישובים יש לקחת בחשבון שימי עבודתה של התובעת לפני 1.1.2008 היו ארוכים ב-1/4 שעה מהשעות שדווחו, ולבדוק, האם זכאית התובעת גם לתשלום שעות נוספות בגין שעות אלו (מעבר לתשלום של 100% אשר נפסקו בס' 44 לפסק דין זה). כמו כן, במסגרת החישובים יש להתייחס לכך, כי התובעת זכאית ל1/4 שעת עבודה נוספת בימי ו' החל מ-1.1.2008. במידה ויש מחלוקת בין הצדדים לענין שעות עבודתה של התובעת בחודשים מסוימים, הרי שיש לערוך את החישוב לפי הרשום ביומני העבודה של התובעת. ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה לענין החישובים - יודיעו על כך לבית הדין עד ליום 2.12.2012 ובית הדין ימנה חשב שכר אשר יבצע את החישובים (על חשבון הצדדים) ויתן פסק דין משלים בענין זה. באשר לפיצויי הלנה לענין תשלום השעות הנוספות - ככל שקיימים הפרשים בשלוש השנים האחרונות לעבודת התובעת - ישאו התשלומים פיצויי הלנה בסך 100% (לכל התקופה) כאשר לתקופה לפני כן - ישאו הסכומים הצמדה וריבית כדין על תשלום של כל חודש - החל מהמועד שבו היה אמור להשתלם ועד לתשלומו המלא בפועל. סוף דבר תביעתה של התובעת מתקבלת באופן חלקי - כך שעל הנתבעת לשלם לה כספים כדלקמן:- לענין הפסקות - 16,415 ₪, כאשר סכום זה ישא ריבית והצמדה החל מיום 1.1.2004 ועד מועד התשלום בפועל. לענין עיכוב שליחת מכתב לביטוח המנהלים - פיצויי הלנה בסך של 1,261 ₪. לענין שעות נוספות - בהתאם לחישובי הצדדים - ככל שיגיעו להסכמה ביניהם, ובהעדר הסכמה, בהתאם לחישוב חשב שכר אשר ימונה על ידי בית הדין. כמו כן, הנתבעת תשא בהוצאות המשפט של התובעת בסך 5,000 ₪. כל הסכומים, למעט לענין שעות נוספות, ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הפרש תשלום בגין שעות נוספות ישולם תוך 30 יום מהמועד שבו יגיעו הצדדים להסכמה או שבו יתקבלו חישובי חשב השכר. הצדדים רשאים לפנות בערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. משכורת