פסק-דין 1. זהו ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום לתעבורה בת"א-יפו (כב' הש' ויטלסון) בתיק מס' 10019/03 לפיו הורשע המערער באי ציות לתמרור ב-37 ונהיגה בקלות ראש. עפ"י העולה מעובדות כתב האישום, המערער נכנס לצומת מבלי שעצר ומבלי שנתן זכות קדימה לנהג המעורב, חסם דרכו של האחרון וגרם להתנגשות. שני כלי הרכב המעורבים ניזוקו - המערער ונוסעים עמו נחבלו בגופם. עפ"י העולה מהכרעת דינו של ביהמ"ש קמא, עדותו של המערער בביהמ"ש נשמעה שונה באופן מהותי מאותם פרטים שנלמדו מעדותו ב-ת/1. עוד נלמד כי עדותו של זה מיום קרות האירוע בפני השוטר מתיישבת עם ממצאי הבוחן ב-ת/3. הממצאים שנלמדו מהשטח ע"י בוחן התנועה, כמו גם עפ"י גרסת התביעה וכן גרסת עד ההגנה, אשתו של המערער שלא ראתה את הולך הרגל כיוון שבאותו רגע הפנתה ראשה לאחרו לעבר ילדיה שישבו בספסל האחורי - כל אלה הביאו להרשעתו של המערער. סופו של דבר ביהמ"ש הטיל עליו את העונשים הבאים: · קנס בסך 1000 ₪ · 3 חודש פסילה בפועל · 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. 2. טיעוני הצדדים ב"כ המערער, עו"ד שורצמן, חזר בטיעוניו בפניי על נימוקי הערעור, והדגיש הטענה שהמערער כן ציית לתמרור עצור, אלא "שיש שלב שהתמרור עצור נגמר" האחרון המשיך בנסיעתו, כאשר הצומת פנויה, הולך רגל התפרץ על מעבר החצייה וכתוצאה מכך הלה נאלץ לבלום בלימת פתע. באותו מעמד הנהג המעורב הגיע במהירות והתנגש בו ברכבו. עוד לטענתו לא היה מקום לקביעת ביהמ"ש קמא לפיה גרסת המערער לא נכונה. ב"כ המערער, הוסיף לציין לעניין העונש, כי מדובר בנאשם שעד לתאונה היה לו רישיון 6 שנים והייתה לו ברירת משפט אחת. מה גם שביתו היתה זו שנפגעה בתאונה - לטענתו מדובר במקרה קלאסי להקלה בעונש. מנגד טענה ב"כ המשיבה, עו"ד טובבין, כי הרשעתו של המערער התבססה על ממצאים שנלמדו מדו"ח בוחן התנועה. יתרה מכך, גרסתו של המערער נתגלתה כלא מהימנה לאור חוסר ההתאמה בין הודעתו במשטרה לבין הודעתו בביהמ"ש - במשטרה לא ציין כלל מקרה בו מעורב גם הולך רגל שהתפרץ למעבר החציה ואי לכך נדרש לבלום "בלימת פתע" בעוד שבביהמ"ש כן ציין נוכחות הולך רגל כאמור. עוד ציינה ב"כ המשיבה לעניין העונש, כי אין ספק שמדובר בעבירה חמורה, משכך הרי העונש שהוטל על המערער הינו ראוי בחומרתו. 3. דיון בערעור: עוד בטרם אתייחס לעיקר הטענות שהועלו מפי ב"כ הצדדים, ראוי לציין בשלב זה של הדיון כי הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בקביעת מהימנות עדים אשר הופיעו בפני המותב העיקרי - ועל סמך התרשמות נקבעו ממצאים המבססים את הכרעת הדין, זאת למעט המקרים בהם ביהמ"ש נוכח לדעת כי נפל פגם או פסול מהותיים בהכרעת הדין, או כאשר נפלה טעות מהותית בין אם עובדתית ובין אם משפטית - או כאשר ההתרשמות מעדים אינה תנאי מתנאי הכרעת הדין. לעניין זה ראה דברי כב' השופט זילברג בע"פ 125/50 נעקובוביץ נ' היועמ"ש: "אין ביהמ"ש לערעורים בודק מחדש את צדקתו או הרשעתו של הנאשם, הוא בודק את כשרותו או פסלותו של פסק הדין.... ביהמ"ש לערעורים לא יסתור מסקנה שהוסקה מעובדות שהונחו כחוק....אלא אם כן שוכנע, כי הסקת המסקנה ההיא ע"י ביהמ"ש דלמטה היתה, מבחינה הגיונית פסולה בתכלית "פסולה בתכלית" מבחינה הגיונית פירושה : מסקנה חסרת שחר, אבסורד לכל ולא רק כאשר היא "אינה נראית" לשופטי ביהמ"ש לערעורים". לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים, כמו גם לאחר עיון בהודעת הערעור ובהכערת הדין, מתברר כי המחלוקת העיקרית בתיק נסובה סביב טענת המערער לפיה היה זה הולך רגל אשר התפרץ על מעבר החצייה וגרם לו לבלום "בלימת פתע" ואי לכך נגרמה ההתנגשות בינו לבין הנהג המעורב. דומה כי לאור העובדה שמדובר בהכרעת דין המבוססת על ממצאי מהימנות, אין ביהמ"ש דערכאת הערעור נדרש לה, וזאת לאור המפורט לעיל - בהדגיש, כי לאחר עיון מדוקדק לא נלמד על פגם או פסול בכלל שיש בהם כד להצדיק מעורבות ביהמ"ש זה כאמור. למעלה מן הצורך, אציין כי הן דו"ח בוחן התנועה, והן עדותו של הנהג המעורב, כמו גם גרסאותיו הסותרות של המערער במשטרה ובביהמ"ש, מלמדות על מסקנה אחת ויחידה, והיא שהמערער לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים מנהג הנדרש לכנס לצומת כאשר מוצב במסלול נסיעתו תמרור "עצור". עוד למותר לציין, כי צדק ביהמ"ש קמא משראה בעדותו של המערער כזו שאינה מתקבלת על הדעת לאור הסתירות הנשנות בה. תמוהה העובדה כי המערער בחר שלא להביא לידיעת השוטר, סמוך לאחר קרות התאונה, כל מידע אודות אותו הולך רגל, שלטענתו, התפרץ על מעבר, וזאת על אף נחיצות אותו מידע עבורו. המערער מסר גרסה ראשונית במשטרה לפיה אף לא ניתן להסיק גם לא דרך פרשנות רחבה, כי אכן היה הולך רגל על מעבר החצייה. תמוהה עוד יותר גרסתו של המערער בביהמ"ש לפיה היה זה הולך הרגל אשר התפרץ על מעבר החצייה וגרם לו לבלום "בלימת פתע" שאם כך אכן היה הרי הדעת לא מקבלת כי המערער הצליח לבלום ולאפשר להולך הרגל לחצות את מעבר החצייה ובאותו מעמד ארעה התאונה - כאשר עפ"י דו"ח בוחן התנועה שביקר במקום, עולה כי שברי זכוכית ופלסטיק נמצאו בתוך הצומת - יוצא מכך, כי התאונה ארעה בתוך הצומת. במילים אחרות, כדין הסיק בית-המשפט קמא כי המערער לא עצר את רכבו בכניסה לצומת, אלא הוא נכנס לצומת ושם הייתה נקודת האימפקט בינו לבין הרכב המעורב, מכאן, שטענת המערער לפיה עצר רכבו בקו העצירה ונתן זכות מעבר להולך הרגל, ואז ארעה התאונה, אינה מקובלת, שאם כן היה סביר יותר ששברי הזכוכית והפלסטיק ימצאו דווקא בכניסה לצומת. דו"ח הבוחן אף מצביע על כך שלא הייתה למערער כל הפרעה בשדה הראייה שהיה בה כדי לתרום לגרם התאונה - אשר כן ומשלא עמד המערער בנטל להוכיח אחרת, הרי הוא נמצא אשם בגרימת התאונה. לענייו העונש - ככל אין ביהמ"ש זה מתערב בעונש שהטיל ביהמ"ש קמא ואין הוא שוקל מהו העונש שהיה מטיל בנסיבות המקרה, אלא בוחן הוא אם המדובר בעונש סביר שהטיל ביהמ"ש. ב"כ המערער עתר בפניי כי לאור נסיבות החריגות של התאונה, ומשום העובדה שהייתה דווקא זו בתו אשר נחבלה בגופה - היה מקום להורות על תקופת פסילה קצרה יותר. אין חולק כי מדובר בעבירה חמורה שיש בה כדי להעיד על נהיגה לא זהירה של המערער - תמרור "עצור" המוצב בכניסה לצומת מסדיר בתוכו את החובה לעצור ולהיווכח מהאפשרות לחצות את הצומת ו/או להשתלב בה בדרך הבטוחה ביותר, ומשלא מילא המערער אחר תנאי התמרור, משמעה שהיה מוכן לסכן חייו וחיי אחרים בכביש, משכך לא מצאתי גם להתערב בעונש שהטיל ביהמ"ש קמא. אשר על כן, ולאור כל המפורט לעיל, מצאתי לדחות את הערעור על שני ראשיו. ניתן בזאת עיכוב ביצוע של 21 ימים החל מהיום. משפט תעבורהתאונת דרכיםצומתתמרורים