מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חיפוש משטרתי ''לא חוקי'' - פיצויים: בכתב התביעה נטען כי לשתי התובעת שהן אם ובתה, נגרם נזק גוף, אגב חיפוש שבוצע בביתם על ידי משטרת ישראל ביום 11.10.07. התובעת 1 היא גרושה, ילידת 1959, והתובעת 2 שהינה רווקה, היא בתה, ילידת 1982. את תביעתן העמידו השתיים על סך של 100,000 ₪ בגין "כאב וסבל, עוגמת נפש והשפלה טרדה וטרחה" (לכל אחת מחצית הסכום). השתיים מתגוררות בראס אל עמוד. בתביעה נטען כי בסביבות השעה 12:30, במועד האמור, שבה התובעת 1 לביתה מעבודתה כמזכירה בבי"ס לחינוך מיוחד, אל-אמל, של עיריית ירושלים מוקדם מהרגיל, מאחר ולא חשה בטוב. בעודה בביתה שמעה את בן דודה ושכנה מר אנוואר גול קורא לה ומבקש כי תפתח את הדלת. מחלון ביתה הבחינה התובעת 1 כי עם בן הדוד עומדים גברים נוספים כאשר אחד מהם נושא כלי נשק גדול. התובעת ירדה מביתה ואותם גברים, אשר לפי הנטען טרם הזדהו כשוטרים, הודיעו כי הם מבקשים לערוך חיפוש בביתה. עוד נאמר כי הגם שאין להם צו על שמה של התובעת, הם רשאים לערוך את החיפוש "לפי הצבעה" ואף מבלי לקבל הסכמתה. בעצת עו"ד ידיד של התובעת היא ביקשה בכל זאת לראות צו החתום על שמה וכתובתה, אך זה לא הוצג לה. בעוד היא משוחחת עם עורך-דינה בטלפון, דחפו אותה שניים מהשוטרים ונכנסו אל תוך הבית. נטען כי כשביקשה שיציגו תעודה מזהה, הציג אחד השוטרים תעודה שבה לא היה רשום שמו בבירור והוא סרב לומר לה את שמו. שני השוטרים שדחפו את התובעת 1 אפשרו כניסתם של יתר חברי הכוח לבית לעריכת חיפוש. סך הכול נכנסו כשבעה עד עשרה גברים שאינם לובשי מדים ואשר לא הזדהו ככוח משטרה. נטען כי החיפוש היה פולשני ובמהלכו הזיזו חברי הכוח חפצים שונים ו"הפכו" את הבית. נאמר לתובעת 1 כי התנגדותה לחיפוש הגבירה את החשד נגדה ובהתאם את רמת הפולשנות של החיפוש. בתום החיפוש לא סידרו השוטרים את הבית ובמהלכו לא נכחה התובעת 1 בכל מקום אליו הגיעו. בסיום החיפוש התבקשה התובעת 1 לחתום על מסמך לפיו החיפוש לא גרם נזק ולא נלקח ממנה דבר. בשל האנדרלמוסיה שהייתה בבית ומשלא נכחה התובעת 1 בכל חדר בו נערך חיפוש (שכן כאמור, זה נערך במקביל ע"י מספר שוטרים), סירבה לחתום. במהלך החיפוש הגיעה מר סעיד גול, אח התובעת 1 לביתה. נטען כי החיפוש המתואר היה טראומתי עבור התובעות, שלא הצליחו להיערך לחג שהתקיים ביום המחרת. כמו כן, נאלצו התובעות לפנות לרופא שהתרשם כי הן זקוקות לתרופות הרגעה. לתובעת נודע כי במהלך אותו יום, לכאורה מכוח אותו צו חיפוש, ערכו השוטרים חיפוש בעוד שלושה-ארבעה בתים של שכנים. בהגנתה טענה הנתבעת כי החיפוש בבית התובעות התבצע על פי הנהלים - הן מכוח צו חיפוש חוקי והן ע"י שוטרים שהזדהו בפני התובעת ולא נגרמו כל נזקים לתובעת כתוצאה מחיפוש זה. נטען כי השוטרים הגיעו לחיפוש עם צו חתום, המאשר לערוך חיפוש בבניין בו מתגוררת התובעת. בניגוד לטענות התביעה, נטען בהגנה כי בחיפוש נכח שוטר במדים וכי לבקשת התובעת הזדהה השוטר קובי סיני באמצעות תעודתו. התובעת טלפנה לאדם נוסף שטען כי הוא קצין משטרה וביקשה מקצין הבילוש למסור לה את פרטיו על מנת שתוכל למוסרם לקצין איתו שוחחה בטלפון. קצין הבילוש סרב לעשות כן, משיקולים מקצועיים. בפעם זו בלבד סורבה בקשתה של התובעת למסירת פרטים מזהים מצד השוטרים. מיד לאחר שיחת הטלפון הציג קצין הבילוש תעודת מינוי. התובעת עמדה על סירובה לעריכת החיפוש והשוטרים הבהירו לה כי בסמכותם לעשות זאת אף ללא הסכמה לפי סעיף 45 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט- 1969. החיפוש נערך כחוק ונכחו בו שני עדים שאינם שוטרים- שכנה של התובעת 1 ובתה, בהתאם לבחירת התובעת 1. הודגש כי לא נעשה שימוש בכוח. האירוע נבדק במחלקה לחקירות שוטרים, שם נקבע שאין לחקור את התלונה במישור הפלילי. האירוע נבדק גם ע"י לשכת היועץ המשפטי של המשטרה וקצינת תלונות הציבור ואף הוגש ערר על החלטה זו ואף מבדיקות אלה עלה כי התלונה אינה מוצדקת. נטען כי האירוע המתואר נעשה כחוק - הצו היה חוקי וכך אף החיפוש. בהתייחס לצו החיפוש נטען כי זה הקנה לשוטרים זכות להיכנס לביתו של מוחמד אברהם חמאד לפי הצבעת מקור. צו לפי הצבעה, ניתן במקרים בהם אין אפשרות לזהות את הבית נשוא הצו, מאחר ואין ציונים ברורים על הבתים המפרטים את שמות או כתובות הבתים. לבסוף נטען כי מכל מקום לא נגרמו כל נזקים בעקבות האירוע, לא הוצגה ראשית ראיה לנזק לרכושן או לנפשן של התובעות. מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של התובעת 1 והתובעת 2, בהם חזרו על עקרי הדברים. בתצהיר תובעת 1 נאמר עוד כי לאחר עזיבת הכוח את הדירה פרצו התובעות בבכי. בתום החיפוש וכאשר לא נמצא דבר בבית, השתהו השוטרים בחדר האוכל והחלו לבצע את עבודתם. השוטרים הזמינו את כל השכנים שגם בביתם נערך חיפוש, לחתום על טפסים שונים והכול בבית התובעות. התובעת 2 הסבירה בתצהירה כי היא מתגוררת עם אמה מאז גירושי הוריה. בזמנים הרלוונטיים לאירוע לא עבדה וביום האירוע ישנה בחדרה והתעוררה לקול המולה וויכוח בין אמה לקבוצת גברים שעמדה על המדרגות המובילות לבית. ביתן של התובעות הוא בית פרטי בן שתי קומות, ללא שכנים מעליו או מתחתיו. תובעת 2 הצהירה כי לאחר החיפוש השאירו השוטרים את הבית באי סדר נורא - הארונות היו פתוחים ותכולתם הייתה שפוכה. בתום החיפוש נותרו השוטרים בדירה על מנת למלא דו"חות חיפוש ולמסור אותם לאנשים שגם בבתיהם נערך חיפוש קודם לכן. התובעת 2 הצהירה כי היא ראתה שאחד השוטרים דחף את אמה והפילה על המדרגות, בדרכו לתוך הדירה יוער כי תובעת 1 בעצמה לא טענה בתצהירה כי נפלה. השוטרים התפזרו בדירה בארבע קבוצות- לקומה למעלה, לקומת חדר השינה של התובעת 2, לגג ולחדר המדרגות. עוד הצהירה כי הייתה בבגדי שינה ולא היה לה נעים להיחשף בהם לעיני השוטרים והשכנים שמילאו את הבית. לבסוף נאמר כי התובעות הינן שומרות חוק ולא קשורות בשום מעורבות פלילית שתצדיק יחס שכזה אליהן. לתצהירים צורפו עוד מסמכים אשר אליהם אדרש להלן, במידת הצורך. בסמוך למועד שנקבע לשמיעת הראיות הוסיפו וביקשו התובעות לזמן את העד אנואר אל ג'ול אשר לא הוקדם תצהיר מטעמו (כאשר נמסר כי הדבר לא התאפשר מחמת שהותו בחו"ל לפרקי זמן ארוכים). באשר לעדותו, ר' להלן. מטעם ההגנה הוגש תצהירו של פקד יצחק מזן, המשרת כיום כקצין פיקוח ובקרה מיוחד במוקד הכללות במטה הארצי של משטרת ישראל. במועדים הרלוונטיים שרת העד כקצין בילוש ביחידת מרחב דוד במשטרת ישראל. בהתאם לתצהירו הוא הגיע אל בית התובעות, ביום 11.10.07 עם צוות בילוש, בליווי צוות מג"ב. החיפוש נערך בין השעות 12:30- 15:50 במטרה למצוא רכוש גנוב. צוות החיפוש הגיע לבית כשהוא מצויד בצו חיפוש חתום ע"י שופט והמאשר לערוך חיפוש "על פי הצבעה". החיפוש נערך כדין. צו מסוג זה ניתן כשאין דרך טובה יותר לזהות את הבית נשוא הצו. הדבר נפוץ בצווים הנוגעים לבתים במזרח ירושלים, בהם אין כתובות ומספרי בית מדויקים כמו במערב העיר. החיפוש בבית התובעות היה האחרון מבין כל הבתים עליהם הצביע המקור ואשר בהם נערך החיפוש בהסכמה. הוצהר כי הגם שצוות הבילוש היה לבוש בבגדים אזרחיים, הרי שכל צוות המג"ב היה במדים. העד הסביר כי צוות בילוש מעצם מהותו אינו אמור להיות מזוהה במדים. העד חזר על האמור בכתב ההגנה ואף הצהיר כי הוא זה שסרב למסור פרטיו בזמן שהתובעת דיברה בטלפון עם קצין. הסירוב נבע מכך שלא יכול היה לזהות עם מי בדיוק דיברה התובעת 1 וגם על מנת שלא לגרום קושי לאותו קצין. התערבות של קצין משטרה, בחקירה שאינה בסמכותו, יכולה לעלות כדי עבירת שיבוש הליכי חקירה. עם זאת, בתום שיחת הטלפון מסר העד את פרטיו והציג תעודת מינוי. אמנם שמו הפרטי של העד נמחק מהתעודה אך שאר הפרטים נותרו. בשלב מאוחר יותר אף הציג תעודת זהות. העד הצהיר כי במהלך כל החיפוש עמד לצד התובעת 1 וניסה להרגיעה. התובעת 1 אף אמרה לו שהיא שומרת חוק ואף סייעה בעבר למשטרה וזכתה להתנכלויות מסביבתה בשל כך. העד אמר לה שדווקא החיפוש יוכל להועיל לה בהיבט זה ומכל מקום ציין כי הוא מבין את תחושותיה אך עליו לבצע את עבודתו. בשלב מסוים אף צחקו השניים והתובעת סיפרה לעד על עבודתה והציעה לו לשתות וזה סרב מטעמים שבאתיקה. בסיום החיפוש חתמה התובעת 2 על האישור שלא נגרם כל נזק לבית ואכן לא נגרם כל נזק לרכוש או לתובעות. בתום החיפוש ערך אחד השוטרים את דו"ח החיפוש בו מצויים גם כל פרטי כוח החיפוש, כפי שהובטח לתובעת. דגשים מחקירות העדים: ביום 21.6.12 נחקרו העדים והצדדים סיכמו טענותיהם בקצרה. מעדות אנואר אל ג'ול עלה כי השוטרים הגיעו לדירתו בתחילה. אף שאמר כי הנ"ל לא היו עם מדים, עלה מעדותו כי הוא קיבל את דבריהם שהם יחידת בילוש וכי יש בידיהם צו חיפוש, אף ללא שאלו הוצגו. הוא הסביר כי ביסוד הדבר עמדה העובדה שהיו חגורים עם נשק ולאחד היה גם נשק ארוך. עוד ציין כי אמר לשוטרים שהוא מסכים לחיפוש מאחר והוא פועל בהתאם לחוק ומאחר ואין לו ממה לחשוש. בשונה מהתובעות, הוא נעתר לבקשה לבצע חיפוש בדירתו ואכן נערך חיפוש זריז. רק בשלב מאוחר יותר כאשר ביקש לראות הצו, נאמר לו כי החיפוש הוא ביחס לרכוש גנוב. לאחר ביתו חיפשו גם בדירה נוספת שלו המושכרת לאחר ובהמשך ביקשו שיתלווה אליהם לבית התובעות, כדי לבצע שם חיפוש בהעדר נוכחות. הוא התנגד לכך וביקש להתקשר לבעלת הבית ובעודו מלווה השוטרים שוחח עם התובעת 1, אשר עלה כי היא נמצאת בבית. בהמשך תיאר עד זה את שארע בבית התובעות. עלה כי הוא לא נכח בחיפוש בדירת התובעת 1 שנמצאת בקצה המדרגות שכן לאחר שהתובעת 2 התעוררה, פתחה את דלת דירתה והחלו לחפש אצלה - הוא נילווה אליה משום שחש שהיא מפוחדת. אף שאמר כי השוטרים אמרו שלא מעניין אותם שהתובעת 1 מבקשת לשוחח עם עורך דין, עלה מחלק אחר של עדותו כי למעשה זו שוחחה והתייעצה עם עורך דין, במהלך האירוע (האמור עולה גם מעדות התובעת בעצמה. באשר לעדות העד, ר' עמ' 4 ש' 7-6 ומנגד ש' 30-29). העד אמר כי השוטרים התחלקו לקבוצות שחיפשו בחלקים נפרדים של המבנה. הוא אישר שראה את אחד מהשוטרים מציג לתובעת 1 כרטיס מזהה (ר' עמ' 5 ש' 10). בהתאם לדבריו, הצגת התעודה הייתה "ממש בכניסה, בהתחלה" (ר' עמ' 6 ש' 19). העד טען כי החיפוש עצמו, מסוף הויכוח ועד להתחלת מילוי הטפסים, ארך כשעה שעה וחצי. לטענתו, בדירתו נערך לעומת זאת חיפוש של כעשר דקות, אף שדירת התובעת 2 קטנה יותר. עלה כי בסמוך לאחר הכניסה לבית הוא אמר לתובעת 1 מי הם האנשים ומה הם מבקשים לעשות וכן ציין שביצעו אצלו חיפוש והיו בסדר. עלה מהעדות כי למעשה לא נגרם נזק ממשי מהחיפוש לא בבית העד ולא בבית התובעות (ר' עמ' 7 החל מש' 24). התובעת 1 בעדותה טענה באופן תמוה שקרוב משפחתה לא סיפר לה שחיפשו אצלו קודם לכן. עם זאת, לא חלקה על כך שראתה נשק ארוך אצל אחד מהשוטרים וכן נאלצה להודות כי ידעה אכן שמדובר בשוטרים, שכן הסבירו המבוקש. לשאלתה, הסביר אחד השוטרים הדובר ערבית כי החיפוש נדרש בקשר לתמונות זרות. שוטר אחר הוסיף בעברית כי מדובר ברכוש גנוב. עלה כי התובעת בדקה הצו ובמקביל אף התייעצה עם עורך דין. כאשר הויכוח עימה התארך (כחצי שעה, ר' עמ' 9 ש' 2) נהיו השוטרים קצרי רוח ואז דחפו אותה, אגב עליה במדרגות, כדי להתחיל החיפוש. התובעת הודתה כי אף שבתחילה היה קושי בזיהוי, לאחר מכן, אחד השוטרים הציג לה כרטיס בידו, גם אם במרחק מה (ר' עמ' 9 ש' 9). כאשר איציק הציג את התעודה שלו, לא היה ניתן לקרוא את שמו והוא לא הסכים לתת לה השם בזמן ששוחחה בטלפון. התובעת 1 לא נתנה הסבר מספק לשאלה מדוע בתצהיר שלה לא כתבה שנפלה אלא רק שדחפו אותה וכן לא הצליחה להסביר מדוע בתעודת הרופא כתוב שלא ציינה נפילה. התרשמותי מעדות התובעת 1 הייתה כי זו הייתה היסטרית במהלך האירוע וגם כאשר היה ברור שחיפוש ייערך, ניסתה בכוח למנוע מהשוטרים כניסה והקשתה על מלאכת החיפוש (ר' עמ' 10 ש' 15-14). היא העלתה תלונות על כך שמילאו בתוך ביתה את דוחות החיפוש הנוגעים לבתים האחרים ואף החתימו את אותם שכנים על הדוחות בתוך דירתה. עם זאת, עלה כי היא מצידה לא טרחה לבקש מהשוטרים, בשעת מעשה, לעשות זאת בבתי האחרים. כן עלה כי אותם שכנים הגיעו למקום, ככל הנראה, בעקבות הויכוח שהתעורר בביתה. עוד עלה כי לא הייתה מניעה שהתובעת 1 תצפה בכל חלק של החיפוש בביתה, מעבר להיותה היסטרית ובחירתה להמשיך בויכוח עם איציק. עדה זו אמרה כי השוטרים נכנסו ב- 12:45 וסיימו ב- 13:30 כאשר הויכוח היה בערך חצי שעה (ר' עמ' 12 ש' 22). עלה כי תובעת 2 ביקשה מיידית לסדר הבית אך התובעת 1 היא שאמרה לה שלא תעשה כן לנוכח רצונה לתעד הבית (ר' עמ' 13 ש' 14-12). מעדות התובעת 2 עלה כי למעשה היא לא הביעה התנגדות דומה והחיפוש ביחידתה היה למעשה במעין הסכמה. עלה כי בפועל לא הפכו מגירות על פניהן, לא ביחידתה ולא ביחידה של האם. החיפוש היה בתוך המגירות ובתוך ארונות, תוך יצירת בלאגן בתוך הארון עצמו. עלה עוד כי בחלק מהתמונות, בהן נחזות שקיות, מדובר בשקיות שהיו עם בגדים בתוך הבית, עוד עובר לאירוע וללא קשר אליו (ר' עדות התובעת 1 בעמ' 13 ש' 10 ). בשונה מאמה היא לא סירבה לחתום על דוח החיפוש. נאמר לה שהחתימה מאשרת שלא פגעו בכלום וכך אכן היה (ר' עמ' 15 ש' 13). היא טענה כי החיפוש עצמו נערך כ- 40 דקות. לא עלה כי היא ביקשה להחליף בגדים וממילא לא עלה כי סירבו לבקשה ממין זה. באשר לעדות מר מזן עלה כי אין הוא יכול ליתן מענה לחלק משמעותי מהשאלות - מאחר והוא היה קצין בילוש ולא קצין חקירה וכן מאחר וכיום אין הוא עובד עוד באותה יחידה (אלא עבר למטה הארצי). באשר לתלונה שנחקרה אמר רק כי דובר על חשד לגניבה של פמוטים ותמונות. בהתאם לעדותו, העד שהיה מעורה בחקירה עצמה ובמידע המודיעיני שנמסר - היה השוטר וואל, הוא אותו שוטר שצוין על ידי העדים האחרים, כדובר הערבית שנכח באירוע. העד טען כי לא יצאו לחפש אדם מסוים, אלא יצאו לחפש רכוש החשוד כגנוב בבית מסוים. ביחס לעובדה שבצו צוין בית של אחר, הדגיש כי הצו אושר לפי הצבעה ומשמעות הדבר היא כי אם המצביע, מצביע על בית פלוני ואומר כי בו גר האדם המצוין בצו, אז מותר להיכנס אליו ואין צורך לבדוק בטאבו. לדבריו מעבר לשוטרים שעסקו בחיפוש היו במקום גם אנשי מג"ב עם מדים שהמתינו מחוץ לבית. לדבריו וואל שהוא החוקר שהוציא את הצו, היה לבוש במדי משטרה. הקבוצה הגיעה למקום עם שני רכבים של הבילוש ורכב נוסף של מג"ב. בסוגיית איתור הבית טען כי הייתה הצבעה מוקדמת, אשר בה גם הוא נכח. לדבריו, המודיע הצביע על בית התובעות. כאשר הגיעו למקום וראו שאין מענה לאחר כשתי דפיקות, הם פנו לראות הבית מסביב ואז ראו כי הוא כלול בתוך מתחם עם חצר משותפת. בנסיבות אלה החל החיפוש בבתים האחרים. באשר לשאלה האם לדידו כאשר מצביע מראה בית עם מספר גדול של יחידות, ניתן לחפש בכולם או שיותר סביר לחקור את המקור מראש, באשר ליחידה הרלוונטית, הוא הבהיר כי עת היו במקום עם המקור המודיעיני להצבעה - לא היו מודעים לבתי האחרים מאחור (ר' עמ' 19 ש' 33-32 ובראש עמ' 20). העד אמר כי הוא לא זה שרשם את דוחות החיפוש הנוגעים לבתים האחרים. עוד אמר כי גם אין הוא יודע אם אכן נכתבו בדירת התובעות. לפי הדוח, החיפוש בבית התובעת 1 ערך כעשרים דקות. ועלה ממועד אחד מדוחות החיפוש האחרים, כי הדוח האחר, נערך במהלך הזמן שהשוטרים היו בבית התובעות, באופן התומך על פני הדברים בטענה שמולא שם. עלה כי השוטרים לא שאלו את האנשים בבתים האם מי מהם הוא אותו מוחמד אברהם אחמד, המצוין בצו החיפוש. העד לא היה בחיפושים בבתים האחרים, שכן עמד ברחבה ופיקח, אך לדבריו אותם חיפושים היו בהסכמה. העד נשאל האם לא נכון לקבוע שלמעשה השתמשו בצו במקרה דנן, יותר מפעם אחת, חרף הכתוב על הצו והוא השיב :"לגבי אותו מתחם, זה צו אחד. הכוונה לדעתי יותר מפעם אחת שאם באתי וערכתי אצל אדם עם הצו הזה ולא נמצא דבר, כדי לבוא עוד פעם לאותו בית אני צריך להוציא עוד צו" (ר' עמ' 23 ש' 30). כאשר נשאל העד האם הוא מסכים שבית התובעת נפרד ולא מדובר בבית דירות הוא אמר "הוא חלק מהמתחם אבל עומד בנפרד" (ר' עמ' 24 ש' 3). עלה כי באותו מועד הייתה תעודת המינוי שלו אכן מיושנת, באופן המקשה לראות את שמו, ברם מאז האירוע פעל לחדשה, בין השאר כלקח מאירוע זה. לדבריו בכל מקרה הוסיף והציג עוד תעודה עם שמו והתובעת 1 יכלה לערוך השוואה בין הפרטים שבתעודות, לראות כי מדובר באותו אדם ולקבל את מלוא פרטיו. העד הוסיף כי ניסו בתחילה לדפוק בבית התובעת ורק לאחר שלא היה שם מענה פנו לבתים האחרים (אעיר כי אף שב"כ התובעות חלק על כך, התרשמתי שאכן כך אירעו הדברים. בהקשר זה אפנה לכך שבן דודה של התובעת 1 אמר כי אמרו לו להתלוות לבית הריק והדבר תומך בכך שבאותו מועד חשבו השוטרים שאין איש בבית). השוטרים שבו לבית התובעות לאחר שבן הדוד דיבר עימה בטלפון ועלה כי היא בבית. החיפוש עצמו נעשה כאשר הכוח מתחלק בחלקי הבית השונים. לטענתו היו עדים כנדרש לנוכח העובדה שהיו בבית שתי התובעות וכן בן הדוד התובעת 1. לדבריו, בכל חדר צריך להיות נוכח בעת החיפוש - מבצע החיפוש, עוד בלש ועוד עד מבעלי המקום. לדבריו, התובעת 1 לא איבדה שיווי משקל כאשר עברו במדרגות והזיזו אותה. העד אמר כי אין צורך לסדר את הבית בתום החיפוש. הכרעה: הצדדים סיכמו טענותיהם בתום הדיון וכדי שלא להאריך, מקום בו ניתן לקצר, אסתפק בהפניה לאמור החל מעמ' 27 לפרוטוקול באשר לטענותיהם. לאחר קריאת הטענות ההדדיות, בתוספת התרשמות ישירה מהעדים, אומר בקצרה כי מסקנתי היא שהתובעת 1 מצידה הייתה היסטרית וייתכן שאף יתר על המידה, באופן שנוצרה אוירה מתוחה ולא נעימה. לא התרשמתי מאידך גיסא כי השוטרים פעלו באופן מכוון לפגוע בה או מתוך ידיעה שהם פועלים תוך הפרת זכויותיה. הנ"ל פעלו למילוי תפקידם, בהתאם להבנתם, אף אם בסופו של יום, אני מוצאת ששגו בהבנתם את המצב החוקי ובדרך בה הפעילו את שיקול דעתם. להלן יורחבו הדברים. טרם שאדרש לאירוע לגופו אציין בקצרה כי לאחר האירוע לא נחה ולא שקטה התובעת 1 בפעולותיה למיצוי הדין בכל הנוגע לחיפוש. כאחת מאותן פעולות היא הגישה תלונה במחלקה לחקירות שוטרים, לאחר שהתלונה שם נדחתה הגישה ערר על ההחלטה. עוד פנתה ליועץ המשפטי של משטרת ישראל וכן פנתה, באמצעות האגודה לזכויות האזרח, לנציב תלונות הציבור על שופטים, בתלונה באשר לצו שהוצא. מרבית פניותיה לא התקבלו. נציב תלונות הציבור על השופטים, מצא עם זאת לקבל התלונה הנוגעת לצו. התלונה התקבלה בשים לב לכך שבצו שניתן לא צוין סימן "וי" ליד הרובריקה המאשרת דבר קבלת הבקשה, לא פורט מה החשד, לא ניתן היה לקרוא את שם השופט שחתם על הצו ומספר תיק בית המשפט. עוד קבע הנציב כי באזור בו אין בתים ראוי לתת תיאור מפורט, ככל הניתן, של הבית, כגון צורתו החיצונית, שמות השכנים, מספר הקומות,סימנים מיוחדים ועוד. יוער כי הנציב מצא לדון בתלונה, אף בחלוף שנה ממועד האירוע וחרף הוראת סעיף 18 (א) לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים התשס"ב - 2002, מאחר ודובר בצו הפוגע באופן פולשני בזכות הפרטיות והקניין (ר' צו החיפוש ההחלטות והפניות השונות מטעם התובעות, אשר צורפו כולם לתצהירי התביעה). להתרשמותי הישירה מהתובעת 1, אופן פועלה לאחר המעשה, עולה בקנה אחד גם עם האופן בו בחרה לנהוג בעת האירוע עצמו. להתרשמותי, בקשותיה לבדוק דברים כאשר השוטרים בפתח ביתה ולהמתין קצת למיצוי אותה בדיקה, לא נעשו בנועם ובדרך ארץ אלא תוך צעקות, חסימה פיזית ובאופן מתגרה. אין ביסוד אמירתי זו, להוות כל אמירה באשר למחלוקת לגופה, אלא כדי להבהיר מדוע אני מוצאת שלא ניתן לסמוך על ראייתה, ההיסטרית והחד צדדית, כראיה מהימנה, באשר לחומרת האירוע ועוצמת הפגיעה הכרוכה בו. התרשמותי הכוללת הייתה כי בסופו של יום, החיפוש ביחידת התובעת 1, גם אם היה במעט יסודי יותר מאשר בבתים האחרים, הרי שהדבר היה נעוץ בחשד שעלה אצל השוטרים לנוכח סירובה ולא מרצון לנקום או להעניש. בהתאם להתרשמותי, גם אם החיפוש בדירתה היה יסודי במעט כאמור, הוא לא היה בלתי סביר כשלעצמו. לא נגרם נזק לרכוש ולא נמנעה מהתובעת 1 האפשרות להיות נוכחת בעת ביצועו. התובעת מטעמיה ("מה זה משנה אם אני אראה או לא אראה", ר' בראש עמ' 13) ולנוכח מצבה, בהמשך לויכוח התפתח ("גם לא הרגשתי טוב", ר' שם ש' 6) - בחרה שלא לעמוד ולהיות נוכחת בחיפוש עצמו, אלא להוסיף ולהתווכח עם איציק, תוך שהיא עומדת בסמוך. עם זאת - באשר לטענות המועלות לגופם של דברים, אף שאני לא מוצאת ממש בחלק נכבד מהטענות, לא ניתן להתעלם מחלק אחר, אותו לטעמי יש לקבל. אפתח בטענות שלטעמי אין לקבלן; איני מוצאת להתייחס לכלל הטענות אציין רק בקצרה כי איני מוצאת ממש בטענות באשר להעדר מדים/זיהוי מספק. שוכנעתי כי התובעת 1 ידעה מיידית ולמעשה בתחילת האירוע כי מדובר בשוטרים, המבקשים לפעול מכוח צו שיפוטי. גם אם בתעודה של איציק היה ליקוי מחמת היותה התעודה ישנה ובלויה, לא דובר בכל ניסיון להסתיר פרטי השוטר. אלה נמסרו לה בסמוך ואף צוינו בסופו של יום בדוח החיפוש. עוד איני מוצאת ממש בטענות באשר לנקיטה בכוח בלתי סביר. יש לזכור כי התובעת מטעמיה לא בחרה לציין בתצהירה שנפלה מחמת הדחיפה ובפני הרופא, אליו הלכה עוד באותו יום, אף אמרה מפורשות שלא הייתה נפילה. איני סבורה שכאשר בעל בית חוסם בגופו מעבר במדרגות, אף לאחר שניתנה לו שהות של כחצי שעה לבירוריו והובהר לו שלא ימתינו עוד, ניתן לומר כי מדובר בכוח בלתי סביר. האמור יפה בשים לב להתרשמותי כי השוטרים מטעמם סברו שהם פועלים כדין מכוח צו ובאופן חוקי. הוא הדין באשר לטענה כי נפגעה זכות התובעות מחמת מילוי הדוחות של בתים אחרים בביתם. התרשמתי כי שכנים התקבצו לדירה, לנוכח הויכוח שהתעורר ואז באופן טבעי גם הושלמו הדוחות בבית התובעות, לאחר שהחיפוש שם כבר הושלם. האמור נעשה ללא שהתובעות מעלות כל טענה או בקשה לפעול אחרת וללא שנגרם להן כל נזק ממשי מכך. באשר לטענות הנוגעות לצו לגופו; בכתב התביעה לא נטען לאחריות המדינה מחמת אופן פועלו של השופט שנתן את הצו וממילא אין מקום לחלק מהטענות שהעלה ב"כ התובעות בסיכומיו. יוער כי גם לו היו מועלות טענות כלפי הנהלת בתי המשפט או גורם רלוונטי דומה, ספק אם אלה היו מתקבלות, לנוכח הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח - 1968. בעניין זה ר' דברים שאמרתי בת"א 6303-11-10 פרידמן אבשלום נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 11.5.11). נראה כי עניין זה מוצה בעת קבלת התלונה שהוגשה על השופט הרלוונטי, כאשר כב' הנציב אף מצא להנחות באשר לדרך הפעולה בה יש לנקוט בעתיד. עם כל האמור, לא ניתן להתעלם מנגד מהדברים שאירעו ואשר לטעמי היו בלתי חוקיים, גם אם ביסוד הדבר עומדת טעות שבשיקול הדעת או התרשלות גרידא; בצו שניתן, כבכל צו דומה, נכתב באופן מפורש וברור כי "אין להשתמש בצו זה יותר מפעם אחת". לא ניתן לקבל את הבנת השוטרים כי במילים שאין להשתמש בצו יותר מפעם אחת, הכוונה למועד נוסף באותו הבית, ברם אין בכך למנוע חיפוש במספר בתים המצויים באותו מתחם, הכול במועד אחד. איני מוצאת להתייחס למקרי גבול בהם מדובר בדירות המהווה למעשה קומפלקס אחד אשר ניתן לטעון כי הצו חל עליהן כאחת. לצורך תיק זה, די בכך שעלה מהתמונות והסברי העדים כי למעשה לא מדובר במתחם עם חצר משותפת כנטען, אלא בית התובעות מהווה בנין נפרד אשר חזיתו גם פונה לכביש סמוך ולא לאותה חצר, אשר למרב מהווה חצר משותפת לדירות האחרות שמאחור. יש לזכור כי חיפוש בבית אדם מהווה פעולה פולשנית אשר יש לבצעה בזהירות המתחייבת. ממילא כאשר ניתן צו על ידי שופט על בסיס הצבעה, יש לוודא הצבעה על הדירה אשר בה ורק בה, יבוצע הצו. על בסיס טענת העד מזן כי המודיע הצביע על דירת התובעות, לא היה אפוא מקום לערוך חיפושים בדירות האחרות אשר בעליהן בחרו שלא לתבוע. מכל מקום, משבוצע החיפוש באותן דירות אחרות, לא ניתן להמשיך ולעשות שימוש באותו הצו, באשר ליחידה מובחנת ונפרדת המהווה למעשה בנין בודד. אין ממש בטענה כי החיפוש ביחידות האחרות נעשה בהסכמה, באופן בו כביכול נעשה חיפוש מכוח הצו רק בבית התובעות. אף אם יתר בעלי הדירות בהן נערך חיפוש, איפשרו החיפוש, הרי שביסוד הסכמתם עמדה העובדה שנמסר להם שיש צו. ממילא גם החיפוש ביתר הדירות הוא מכוח אותו הצו. העובדה שאף מולא לגבי אותן יחידות דו"ח חיפוש, מעידה כי כך ראו הדברים גם השוטרים. זאת ועוד; באשר לצו נשוא התביעה נאמר כי יש לערוך את החיפוש "בביתו של מוחמד אברהם חאמד (ע"פ הצבעה)". בצו קיימת אפשרות לציין גם מחזיקים בדירה, אך אין פירוט עם שמות שכאלה וממילא לא ברורה הטענה כאילו סברו שאולי מר חמאד הוא הבעלים, בעוד התובעות הן המחזיקות. מכל מקום, עלה באופן ברור שלא נעשה כל ניסיון לברר היכן מהיחידות שבמתחם מצוי ביתו של חמאד. השוטרים לא שאלו האמור מי מבין בעלי הדירות אצלם נערך החיפוש בתחילה ואף לא התחילו החיפוש אצל התובעת, תוך פניה לקבל התייחסותה לסוגיה זו. גם כאשר לאחר שהציגו הצו, הפנתה אותם התובעת 1 לכך שהצו אינו על שמה, הם לא המתינו ולא ערכו בירור מטעמם, האם חרף האמור וחרף העובדה שכבר ביצעו חיפושים מכוח אותו הצו - ניתן להמשיך ולבצע החיפוש הנוסף בבית התובעות. יש לזכור כי עלה שלא מדובר בחיפוש בעל דחיפות מיוחדת או צורך להפתיע (ר' בעדות עד ההגנה התייחסות לשעת החיפוש) וממילא לא הייתה כל מניעה לערוך בירור עם גורם נוסף, עובר להמשך החיפוש. בחירת השוטרים שלא לפעול כן, מהווה לטעמי התרשלות. גם אם לא היה מצופה שכל השוטרים המעורבים יובאו לעדות וכי ייחשף כל חומר החקירה הנוגע לתיק חקירת הגניבה במסגרתו בוצע החיפוש - מכל מקום, מסכימה אני עם ב"כ התובעות כי היה מצופה, לכל הפחות, שיובא עוד שוטר אחד לעדות. נראה כי השוטר הרלוונטי הוא וואל אשר עלה כי הכיר את החקירה לגופה וכן את מבצע ההצבעה על הבית. יש ממש בטענה כי הימנעות מלעשות כן, דינה להיזקף כנגד הנתבעת, באשר לכל שאלה עליה לא ידע להשיב העד היחיד שנשמע מטעם הנתבעת. באשר להפניית הנתבעת להוראת סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב - 1952, איני מוצאת שיש בסעיף זה כדי לפטור המדינה מאחריותה, כאשר הסעיף קובע כי הפטור שהוא מקנה, לא יחול במקרה של רשלנות שבמעשה, כפי שהיה במקרה דנן. ומכאן לסוגיית הנזק; כאמור לעיל נראה כי האירוע נופח מעבר לכל פרופורציה סבירה ולו על ידי התובעת 1. להתרשמותי כל האירוע (כולל הויכוח ומילוי הדוחות בסופו) לא הגיע לשעתיים. לא בוצעה במסגרתו אלימות בלתי סבירה והכוח היחידי שהופעל היה להזזת התובעת מאמצע גרם המדרגות, כדי לעלות לדירתה ולערוך בה חיפוש. התובעת 1 יכלה לצפות בכל החיפוש אך כאמור מטעמיה והתרגשותה לא עשתה כן. לא הושחת כל רכוש, מרבית החיפוש היה בתוך ארונות כאשר רק נוצר אי סדר בארון ובנוסף הושלכו דברים מסוימים מחוץ למקומם. לא דובר בהפיכת מגירות על תכולתן או בהשלכת דברים קטנים אשר יכולים להיאבד או להינזק. עלה כי חלק מהנחזה בתמונות שהוצגו, מהווה שקיות בגדים שאינן קשורות כלל לאירוע. עלה אף כי התובעת 2 פנתה מיידית לסדר המקום, אך התובעת 1 היא שמנעה ממנה לעשות כן ולהתרשמותי בתוך שעה עד שלוש שעות היה ניתן להחזיר הסדר בבית על כנו. מנגד, יש ליתן את הדעת לכך שלטעמי בסופו של יום היה החיפוש לא חוקי וממילא עצם הכניסה לבית התובעות וביצועו, מהווים פגיעה חמורה בזכות התובעות לפרטיות. יש ליתן את הדעת לכך שהתובעת 1 מחתה בטרם נפגעו זכויותיה, אך השוטרים בחרו שלא להמתין אף לבירור טלפוני עם גורם נוסף ובכיר יותר מטעם המשטרה. יש ליתן את הדעת עוד לכך שסכום הפיצוי יהא מחד גיסא משמעותי כדי לבטא את הפרת זכויות התובעות ומאידך גיסא לא יחרוג מפסיקה קיימת רלוונטית. אעיר כי מי מהצדדים לא הפנה לפסיקה. מצאתי לפנות לפסיקה שעניינה כליאת שווא, כמלמדת על רף גבוה יותר מהפיצוי שינתן במקרה דנן, שכן ברי שאין מקום לערוך השוואה בין כליאת אדם שלא כדין מחוץ לביתו לבין חיפוש בתוך ביתו כאשר החיפוש אינו כדין. באשר לכליאה כאמור אפנה לת"א (שלום ת"א) 72598/04 פיטאג נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 31.5.06,כב' השופט בכר) שם נפסקו 15,000 ₪ בגין שישה ימי מעצר שלא כדין (כ - 2,500 ₪ ליום מעצר); ת"א 25213/04 (שלום ת"א) בארן נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 18.4.05, כב' השופט ארנסט) שם נפסק סך של 1,000 ₪ לכל יום מעצר; ת"א (שלום ת"א) 15395/04 אקואסה נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 2.6.05, כב' השופטת גרוסמן) שם בגין שלושה-עשר ימי מעצר שלא כדין נפסק פיצוי בסך 13,000 ₪; ע"א (חי') 4323/07 מדינת ישראל נ. עמי שירי (ניתן ביום 2.6.08, על ידי כב' השופטים וסרקרוג, כהן, שפירא) שם מצאו להפחית את הסכום שנפסק בערכאה דלמטה ולהעמיד הפיצוי על בסיס של כ- 3,000 ₪ ליום של מאסר שלא כדין. כב' השופט שפירא סבר בדעת מיעוט שיש לקבוע פיצוי אף נמוך מכך. פסק דין זה אושר ברע"א 5932/08 עמי שירי נ. מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר (ניתן ביום 25.8.10 על ידי כבוד השופטים ג'ובראן, דנציגר וריבלין). לגבי פיצוי שנפסק בנסיבות של חיפוש ברשלנות ושלא כדין אפנה עוד לת"א (שלום י-ם) 3750/06 משה ארנסטוף נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 1.1.12, על ידי חברי, כב' השופט שחם). בית המשפט מצא שם לפנות לתעריף פיצוי של כ- 3,500 ₪ בגין חיפוש שלא כדין. בשים לב לכלל השיקולים דלעיל ולסכומים בפסיקה האמורה, כאשר ברי כאמור כי במקרה דנן לא מדובר בכליאה ליממה שלמה שלא כדין אלא בחדירה קצרה ורגעית למרחב הפרטי של התובעות וביתן. וכן בשים לב שהתאמה מלאה תוליד ערכים נמוכים, אשר עשויים שלא לשקף באופן הולם את ההפרה הכרוכה בביצוע חיפוש שלא כדין - אני מוצאת לפסוק לתובעות פיצוי בסך 5,000 ₪. לתובעת 1 נפסק סך של 3,000 ₪ מהסכום האמור ולתובעת 2 סך של 2,000 ₪. אין מחלוקת שהתובעת 2 למעשה לא מחתה, החיפוש ביחידתה שבתוך הבית היה קל יותר ואין טענה לשימוש בכל כוח פיזי ביחס אליה. לסכומים האמורים יש להוסיף בגין שכ"ט ב"כ התובעות סך כולל של 1,160 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מהיום. משטרהפיצוייםחיפוש לא חוקיחיפוש משטרתי