סעיף 3 לחוק הערבות קובע: "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה; ..." בהתאם לכך, הערבות היא במהותה הסכם בין הערב לבין הנושה, אשר חלים עליו דיני החוזים, לרבות עניין גמירות הדעת, או מפגש הרצונות, הדרושים להתקשרות בחוזה: "אשר על כן, חלים על חוזה ערבות הכללים הרגילים הנוגעים לעצם יצירת הקשר החוזי, וגמירות דעתם של הצדדים ליתן את הערבות" (עו"ד רוי בר קהן: דיני הגנת הערב, הוצאת נבו (להלן: בר קהן; בעמ' 121). סעיף 15 (א) לחוק הערבות קובע במפורש כי ערב רשאי לבטל ערבות בגין חיוב עתידי, על ידי מתן הודעה בכתב לנושה, בקובעו כי:"ניתנה ערבות לחיוב עתיד לבוא רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לנושה ....." יפים לענייננו גם דברי בית המשפט המחוזי בע"א 4099/96 מנדל צבי נ' לנגזם אליעזר, תק-מח 97(2), 408 , 409 "ערבות יכולה להיות לחיוב "קיים או לעתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב" כאמור בסעיף 1 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967. כשמדובר בערבות נמשכת או מתחדשת או לעתיד לבוא יש לבטא במפורש את כוונת הערב להתחייב בערבות שכזו. ניתן לומר כי משנפרע החיוב, ולגבי החיובים על פי החוזה המקורי אין הוכחה לקיומו של חיוב, הרי שהערבות בטלה" ובהמשך: "העקרון הוא שערב אחראי רק אם קיבל על עצמו את הערבות בלשון ברורה, ובמקרה של אי בהירות יש לפרש את העובדות על דרך הצמצום. ...." דינו של כתב ערבות כדינו של כל הסכם ויש להחיל עליו את כללי הפרשנות החוזיים. סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), לאחר תיקונו בתיקון מס' 2 לשנת תשע"א, קובע כי אמת המידה לפרשנות חוזה היא אומד דעת הצדדים כפי שזו נלמדת מלשון החוזה - ונסיבות העניין ואולם אם אומד דעת הצדדים משתמע מלשון החוזה הרי הפירוש שינתן יהיה בהתאם ללשונו. לאחר הלכת ע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מט(2), 265, קמה גישה אחרת בפסיקת ביהמ"ש העליון מפי כב' השופט דנציגר ומחלוקת זו קיבלה תשובה חקיקתית בתיקון הנ"ל לסעיף 25 לחוק. חוזהערבות