חוזה בכפיה

בבואנו לבחון האם מדובר בחוזה בכפיה עלינו לאזן בין שני אינטרסים: האחד, הצורך לקיים חוזים שכרתו הצדדים כאשר הרציונל הינו כי ישנה עדיפות ברורה לקיום החוזה ולא להפרתו. השני, הצורך לקיים ולשמר רצון חופשי וחופש בחירה לאדם, ולחייב אדם בדיבורו רק במקום בו הייתה "הרשות נתונה". לעניין זה יפים דבריו של כב' הש' מ'. חשין בערעור אזרחי מס' 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ואח' (ניתן ביום 23/11/1994) "שאלה זו סבה את פירושה ואת גדר התפרסותה של הוראת סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן נכנה אותו - חוק החוזים), שעניינה "כפיה". וכך מורה אותנו סעיף 17 לחוק החוזים: "כפיה 17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה". שכניה של הכפייה - והם אחיה ואחיותיה - הם העושק, הטעות וההטעיה (סעיפים 18, 14 ו-15 לחוק, כסדרם), וכנגד מרעין-בישין אלה כולם - המכוונים עצמם לפגוע ברצונו החופשי והאמיתי של המתקשר בחוזה - אמר המחוקק להקנות זכויות לצד התם והנפגע". כאשר מדובר בהתקשרות הנעשית בין צדדים במהלך חיי עסקים ומסחר, לא כל לחץ מהתחום הכלכלי יכול להוליד זכות לביטול החוזה. יפים לעניינו הדברים הבאים כפי שנדרש להם כב' הש' מ'. חשין בהלכת מאיה: "בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה... ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים - "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו - והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו. כללים אלה, הבריות בחיי המסחר והעסקים נוהגות על פיהם, ובתי המשפט יקבעו את גבוליהם מעת לעת, ברוח הזמן והמקום". וכן יפים דבריו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) מ'. שמגר: "אכן, חופש הרצון מתפרש בצורה רחבה כאשר נבחנים פגמים ברצונו של צד לחוזה. לחצים שונים (כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצא בזה), אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. בלי למצות אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר בררה סבירה אחרת. אם ישנה בררה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי". חוזהטענת כפייה