פסק דין 1. ביום 19.4.03 נהג הנתבע מס' 1 (להלן - הנתבע) במכונית מתוצרת אופל (להלן - המכונית), השייכת לאביו, הוא הנתבע מס' 2. התקופה בה היה השימוש במכונית מכוסה בביטוח כנדרש על פי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970 הגיעה לסיומה כשבועיים לפני כן, ולפיכך השימוש במכונית במועד האמור לא היה מכוסה בביטוח. תוך כדי נהיגתו של הנתבע ברכב, כשהתובע (רווק, יליד 9.10.84, פועל, תושב הכפר מעועייה, חבר קרוב של הנתבע מס' 1) יושב ברכב, ארעה תאונה בה נפגע התובע שאושפז משך יום אחד בבית החולים "העמק" בעפולה ולאחר מכן עד ליום 24.4.03 בבית החולים "רמב"ם" בחיפה. בתביעה קודמת שהוגשה לבית משפט השלום בנצרת ואשר נמחקה בהגיע המועד לשמיעת ההוכחות הוגשה לגבי התובע חוות דעת רפואית מאת ד"ר רון פלד, נוירולוג, שהעריכה כי נותרה בתובע, עקב פגיעותיו בתאונה, נכות בשיעור של 10 אחוזים. 2. התביעה הנוכחית לפיצויו של התובע על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה הוגשה, לאור כל הנ"ל, נגד הנהג (הוא הנתבע מס' 1), נגד בעל הרכב ומתיר השימוש בו (הנתבע מס' 2), וכן נגד הנתבעת מס' 3, קרנית. 3. התובע יהא זכאי לפיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, אלא אם כן תישלל תביעתו, במקרה דנן, כטענת הנתבעים, מכוח ההוראה שבסעיף 7(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - החוק) הקובעת כי הזכאות לפיצויים מכוח החוק תישלל מ"מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן" תישלל הזכאות מ"מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור". עלי לבדוק, איפוא, להלן, ראשית, אם הנתבע נהג במכונית ללא רשות בעליה ובניגוד לחוק במובן ההוראה הנ"ל. אם התשובה לכך חיובית, יהא צורך לבדוק אם התובע ידע על כך, כשנכנס אל המכונית וישב בה כנוסע, עובר לתאונה. 4. גירסת התובע היא כי הוא היה נוסע תמים, "טרמפיסט" שעלה אל המכונית יחד עם עוד שניים מחבריו בצומת הקרוב לביתו בישוב מעועייה. הנתבעים טוענים כי זוהי גירסה שיקרית, והנכון הוא כי הנתבע מס' 2 לא התיר לבנו, הנתבע מס' 1 לנהוג במכונית, וכי הלה נטל את המכונית מאביו בלא רשות, ואף בניגוד מפורש לאיסור של האב, וכן כי התובע ידע על כך, ואף האיץ בנתבע מס' 1 לנהוג ברכב, למרות זאת. לצורך הכרעה במחלוקת האמורה הביאו הצדדים את עדיהם. העיד התובע, (עמ' 6 - 14 לפרוטוקול); בן דודו מחאמיד מוסטפא שעלה אל המכונית יחד עם התובע וכן בן דודו מחאמיד מוחמד. העידו גם הנתבעים מס' 1 ומס' 2 וכן העידה הגב' מחאמיד ראליה (עמ' 31 - 36) שכנתם, על מה שראתה ועל חילופי הדברים עמה בעת פירוק המצבר והעברתו אל המכונית. כמו כן הוגשו מסמכים (ר' רישום בעמ' 6 לפרוטוקול). 5. מסתבר, כי בבעלות הנתבע מס' 2 היו באותה עת שתי מכוניות. האחת פיאסטה צהובה והשניה מכונית האופל האדומה שתוך כדי השימוש בה ארעה התאונה. האב התיר תקופה מסויימת לבנו להשתמש במכונית האופל, אך, לטענתו, כשבועיים לפני מועד ארוע התאונה, עם תום הביטוח למכונית, הוא ביטל את הרשות האמורה ואסר על בנו, הוא הנתבע מס' 1 להמשיך ולנהוג במכונית. ליתר ביטחון הוא אף פירק ממנה את המצבר ואיחסן אותו במחסן שבחצר הבית. מפתחות המכונית נשארו במקומם הרגיל בבית, תלוייים על מסמר, בלא שנעשתה פעולה נוספת למנוע את הגישה אליהם. הבן נטל את המפתחות, העביר (בעזרת התובע שהאיץ בו לעשות כן) מן הפיאסטה אל האופל את המצבר שהיה מותקן בפיאסטה, וכך התאפשר השימוש במכונית, שבעקבותיו ארעה התאונה. 6. התובע לא היה מהימן בעדותו. כך גם שאר העדים, מביניהם אוכל לציין לטובה רק את העדה ראליה. חוסר אמינות זה באשר למרבית העדויות מקשה על קביעת הממצאים העובדתיים הצריכים לעניין. ביכולתי לקבוע, מכל מקום, כי אין לקבל את גירסת התובע כאילו הוא היה נוסע תמים במכונית. עולה כי הוא הכיר היטב את הנתבע; ביקש ממנו כי ישתמשו במכונית; נטל חלק בפירוק המצבר מן הפיאסטה ובהעברתו אל המכונית; אחר כך, הלך לביתו להחליף בגדים, המתין בצומת, ונכנס עם קרוביו אל המכונית שהגיעה לשם כשהנתבע נוהג במכונית. בהמשך הדרך ארעה התאונה. 7. כאמור לעיל, עד סמוך לכשבועיים לפני התאונה היה למכונית ביטוח תקף, והנתבע נהג בתקופת הביטוח במכונית, ברשותו של אביו, "באופן חופשי". עם תום הביטוח הבהיר האב לבנו שאסור לו להמשיך ולנהוג במכונית. האב גם פירק את המצבר מן המכונית, כדי למנוע את נהיגת הבן בה. הבן התחכם, ובעצת התובע הוציא מן הפיאסטה את המצבר והתקינו במכונית האופל. הבן ידע שנאסר עליו לנהוג במכונית. הוראת האב והאיסור שהוא הטיל היו ברורים וחד משמעיים, אם כי, למרבה הצער, לא לווה הדבר באמצעים נוספים כגון נעילת המפתחות במגירה או הסתרתם, או בשמירתם אצלו כל העת, וגם לא בנעילת המכונית במנעול הגה, וכד'. הפניית החוק בס' 7(2) הנ"ל היא אך להוראת החוק הפלילי האוסרת נהיגה ללא רשות, בלא שנלווית לכך דרישה כי הנהיגה תלווה בכוונה לגנוב את הרכב או לנוטשו בלא להחזירו (ר' ע"א 5773/95 נבולסי נ' אנטון ואח', תקדין עליון 99(3),1. ר' גם דעתה של כב' השופטת וסרקרוג בע"א (חיפה) 3042/04 פתפות נ' חואלד, תקדין מחוזי 2006(1), 108). נראה לי, על כן, משהוכח כי היה ברור לבן שאסור לו לנהוג במכונית ומשלווה הדבר גם בפעולה נוספת של הוצאת המצבר מן המכונית, כי הוכח במקרה דנן על פי נסיבותיו, שהנתבע נהג במכונית ללא רשות בעל המכונית כך שניתן לכלול את השימוש שלו ברכב במיתחם ההחרגה שלפי ס' 7(2) של החוק. אודה, כי עלו בי ספקות אם ניתן או ראוי להחיל על המקרה שבפנינו את הילכת הרשות הראשונית (ע"א 494/89 אסרף סיגלית נ' אליהו, פ"ד מו(3), 271) וכן את ההלכה הנוגעת למצב בו אופשר לנהג לגשת למפתחות הרכב, דבר אותו יש לראות, במקרה המתאים, כהרשאה לנהיגה בו (רע"א 10334/03 מזור נ' קרנית תקדין עליון, 2004(1), 1335, שם נאמר כי "אי נקיטת אמצעים יעילים למניעת נהיגה ברכב עשוייה לעלות כדי מתן היתר מכללא לנהיגה זו" שעה ש"לא ננקטו האמצעים הדרושים למניעת נהיגה ברכב". בע"א 1063/01 (מחוזי תל אביב) מזור נ' קרנית אף אוזכר כי "לעניין ניתוק המצבר, הרי שחיבורו אינו מצריך אלא פעולה פשוטה ומהירה בלבד שאינה דורשת הבנה מיוחדת כלשהי בתחום מכונאות הרכב", כך שלא ראו שם, בניתוק זה, ביטול ההרשאה מכללא. נעיר, כי במקרה דנן, לא הסתפק האב בניתוק המצבר, אלא דאג להוצאתו כליל מן המכונית ולאיחסונו במחסן. מכל מקום, במקרה דנן, אף אם מדובר במקרה גבולי, שוכנעתי כי איסור הנהיגה במכונית היה חד משמעי וברור לבן, שהתפתה, למרות זאת, לעשות אחרת. מכאן, שהתמלא התנאי הראשון לתחולת ס' 7(2) של החוק, ויש לבדוק אם חלה בעניננו הסיפא בדבר ידיעת הנפגע באשר לנהיגה ללא רשות ברכב. 8. העדויות באשר לידיעת התובע אודות נהיגתו של הנתבע במכונית בלי רשות מאת אביו הנתבע מס' 2 נוטות לחובת התובע. ברור לי כי הוא ידע שאין למכונית ביטוח, וכן ידע כי האב הוציא מן המכונית את המצבר. הוא והנתבע היו חברים קרובים; הוא היה בן בית בביתם ועל העדר ההרשאה לנהוג במכונית הוא יכול היה ללמוד מפי האב, מן הבן, או ממכלול הנסיבות. האב אישר במהוסס כי הוא הודיע לתובע על איסור השימוש במכונית ("אולי פעם אחת הוא שמע?" עמ' 27). הנתבע אישר כי התובע "התארח אצלי בבית מספיק פעמים (ו)שמע הרבה פעמים כי אבי אמר לי שהוא לא מרשה לי לנהוג ברכב" (עמ' 37). ראליה העידה (עמ'34) כי היא אמרה לתובע שהאב אינו מסכים כי יסעו ברכב מפני שאין לו ביטוח ובתשובה לשאלה: "האם זה נכון שכשאמרת להם לא לנסוע, אמרת כי אביו של מחמוד לא מרשה כי אין ביטוח ברכבים?" השיבה"כן, כן, אני זוכרת ... אני אמרתי להם: כי ברכב הזה אין ביטוח איך שניכם תסעו בו?" הנסיבות מאפשרות להסיק כי התובע ידע שהמצבר הוצא מן הרכב על מנת שאיש לא ינהג בו, ולכך יש להוסיף את אי אמינותו של התובע וכן כי מדובר בהוכחת ידיעתו שלו, שעה שהוא סובל, לטענתו, מבעיות זכרון. 9. מסקנתי היא, בסופו של דבר, כי הנתבעים יצאו ידי חובתם בהוכחת ידיעתו של התובע לצורך ס' 7(2) הנ"ל. התובע, לעומת זאת, לא שיכנע אותי כי לא ידע על כך, וכשם שכל גירסתו באשר לנסיבות התאונה אינה מקובלת עלי, כך גם באשר לידיעתו כי חברו הנתבע נוהג ברכב בלי רשות. 9. לסיכום: התובע אינו מהימן וגירסתו באשר לנסיבות השימוש במכונית לא התקבלה. שוכנעתי כי הנתבע נהג במכונית ללא רשות וכי התובע ידע זאת. זכותו של התובע לפיצויים נשללת, ותביעתו נדחית. גם ההודעה לצד שלישי נדחית. התובע ישלם לקרנית את הוצאותיה בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ. אין צו להוצאות באשר לשאר בעלי הדין. רכבביטוח רכב