חוב למרפאת שיניים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוב למרפאת שיניים: התובעת היא חברה פרטית המנהלת מרפאת שיניים. בתקופה הרלוונטית לתביעה עבדה הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת) במרפאת השיניים, ובמהלכה של תקופה זו טופלו היא ואמה, הנתבעת 1, במרפאה. על-פי הנטען בכתב התביעה שהוגש בתביעה הנדונה בהליך של סדר-דין מהיר, לא שילמו הנתבעות את התשלום הנדרש עבור הטיפול והנתבעת אף העלימה את חובותיה במעשיי מרמה ומכאן התביעה לתשלום עבור הטיפולים. לאחר שהנתבעת פוטרה מעבודתה אצל התובעת, הגישה היא אל בית הדין לעבודה תביעה נגד התובעת שבה תבעה שכר עבודה, פיצויי פיטורים פיצויי הלנת שכר ועוד. במסגרת כתב ההגנה שהגישה התובעת, טענה היא שבשל מעשיי המרמה המיוחסים כאמור לנתבעת, אין היא זכאית לרכיבי השכר ולפיצויים שתבעה ובנוסף טענה, כי יש לקזז מכל סכום שייפסק את סכום התשלומים שלטענתה, הנתבעות לא שילמו עבור טיפולי השיניים. תביעה זו הסתיימה בפסק-דין אשר בהסכמת הצדדים, ניתן על דרך הפשרה, ללא הנמקה. הצדדים חלוקים בשאלה אם יש בפסק הדין שניתן בבית הדין לעבודה כדי להקים מעשה בית-דין החוסם את בירורה של התביעה הנדונה. עיקרי העובדות הרלוונטיות 2. התובעת היא כאמור, חברה פרטית המנהלת מרפאת שיניים, ובמהלך השנים 2006 עד 2009 העסיקה היא את הנתבעת. במהלך תקופה זו טופלו הנתבעת ואמה, הנתבעת 1, במרפאה ולטענת התובעת, הן לא שילמו את התשלום הנדרש עבור הטיפולים. עוד טענה התובעת, כי אי התשלום נעשה במרמה בכך שהנתבעת רשמה בתוכנת ניהול החשבונות של המרפאה ששולם עבור הטיפולים, בעוד שבפועל לא שולם דבר וכי נקטה במעשיי מרמה שונים להעלמת החוב. בשל כך, הגישה התובעת ביום 8.2.2010 את התביעה הנדונה נגד הנתבעות, שבה תבעה את התשלום עבור הטיפולים בסך של 19,484 ₪. ביום 15.7.2010 תוקן כתב התביעה, כך שנכלל בו פירוט של הטיפולים שהוענקו לנתבעות ועלותם, וכן שונה מעט סכום החוב הנטען בגינם, ובנוסף לכך הופחת סכום שנמצא שהנתבעות שילמו, כך שהתביעה הועמדה על סך של 17,958 ₪. 3. עוד קודם להגשת התביעה הנדונה, בסוף חודש יולי 2009, פוטרה הנתבעת מעבודתה אצל התובעת, וביום 25.11.2009, הגישה היא נגד התובעת תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים (ע"ב 3656/09), שבמסגרתה תבעה שכר עבודה (לרבות דמי חופשה שנתית) ופיצויי הלנת שכר בסך של 14,422 ₪ וכן תבעה פיצויי פיטורים ופיצוי בגין הלנתם בסך של 19,598 ₪ (להלן - התביעה בבית הדין לעבודה). בכתב ההגנה שהגישה התובעת אל בית הדין לעבודה טענה היא שאינה חבה לשלם לנתבעת את יתרת שכרה שלא שולם ופיצוי בגין הלנתם, ואף לא פיצויי פיטורים ופיצוי בגין הלנתם וגם לא פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת על הפיטורים או כל סכום אחר שתבעה הנתבעת. זאת בשל מעשי המרמה שייחסה לנתבעת ולאור הוראות החוק המתירות בנסיבות העניין שלא לשלם תשלומים אלו ואף לקזז משכרה של הנתבעת את חובה בגין אותם מעשים (סעיף 25(ב) בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958; סעיף 17 בחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963; סעיף 10(2) בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, תשס"א-2001). בנוסף לטענה האמורה בדבר אי זכאותה של הנתבעת לסכומים שתבעה, העלתה התובעת טענת קיזוז, שלפיה מכל סכום שייפסק יש לקזז סך של 19,484 ₪ בגין טיפולים שקיבלו הנתבעות ואשר לטענת התובעת לא שולם עבורם, לאור מעשיי המרמה הנטענים. אין מחלוקת שכל טענות התובעת בכתב ההגנה שהוגש אל בית הדין לעבודה שלפיהן לטענתה, אינה חייבת לשלם לתובעת את שכרה, את פיצויי הפיטורים ואת שאר רכיבי השכר שתבעה וכן כל הטענות שעליהן ביססה התובעת את טענת הקיזוז, זהות לטענותיה בתביעה הנדונה. כך גם אין מחלוקת שסכום הקיזוז הנטען, הוא סכום התביעה המקורי בתביעה הנדונה, שהופחת בכתב התביעה המתוקן. כך נמצא שכל טענותיה של התובעת בכתב ההגנה שהגישה אל בית הדין לעבודה עוד קודם להגשת התביעה הנדונה, זהות לאלו שנטענו בכתב התביעה בתביעה הנדונה. מדובר בשני כתבי טענות שהם זהים, למעט השינויים המחויבים מכך שהאחד הוא כתב תביעה שבו נתבע החוב האמור, ואילו השני הוא כתב הגנה בתביעת שכר, שהועלתה בו גם טענת הקיזוז. 4. בדיון שהתקיים בפני רשם בית הדין לעבודה ביום 10.1.2011 הגדירו הצדדים את העובדות המוסכמות עליהם וכן את הפלוגתות השנויות במחלוקת ונקבע שהצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית אשר יתייחסו אל הפלוגתות בלבד. לאחר שתצהירים אלו הוגשו, התקיים דיון ביום 5.6.2011 בפני כבוד השופטת רחל בר"ג-הירשברג ושני נציגי הציבור, שבו הודיעו הצדדים על הסכמתם למתן פסק-דין על דרך הפשרה לפי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, החל בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 39 בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ללא הנמקה. בהתאם להסכמה זו, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה, וביום 9.6.2011 ניתן פסק הדין על דרך הפשרה מבלי שנומק. בפסק-דין זה נקבע, כי מתוך כל סכום התביעה שתבעה הנתבעת בבית הדין לעבודה, חויבה התובעת לשלם את יתרת שכרה של הנתבעת עבור חודשיים, בסך כולל של 5,355 ₪, וזאת לאור הסכמת התובעת לשלם זאת. בנוסף לכך חויבה התובעת לשלם לנתבעת פיצויי פיטורין בסך של 6,000 ₪ בלבד. בעניין שאר רכיבי תביעת הנתבעת בבית הדין לעבודה לא נפסק לה דבר. השאלה השנויה במחלוקת וההסדר הדיוני 5. הצדדים חלוקים בשאלה, אם העילה העומדת ביסוד טענת הקיזוז שנטענה בכתב ההגנה שהגישה התובעת אל בית הדין לעבודה, שהיא עילת התביעה בתביעה הנדונה, אמנם נדונה והוכרעה בבית הדין לעבודה. אם יימצא שאמנם כך, כי אז יש בפסק-דינו של בית הדין לעבודה כדי להקים מעשה בית-דין החוסם את בירורה של התביעה הנדונה. 6. בעת הגשת כתב ההגנה הראשון בתביעה הנדונה (ביום 25.3.2010), עוד התבררה התביעה שהגישה הנתבעת אל בית הדין לעבודה. כבר בפתח כתב ההגנה טענו הנתבעות כי אין מקום לבירור התביעה מאחר שעילתה זהה לעילה העומדת ביסוד טענת הקיזוז המתבררת בבית הדין לעבודה. כתבי הטענות בתביעה הנדונה תוקנו כאמור (כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 15.7.2010 וכתב ההגנה המתוקן הוגש ביום 5.10.2010), ובהתאם להחלטה שניתנה במסגרת הישיבות המקדמיות בתביעה הנדונה, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית, שאליהם צורפו כל המסמכים הרלוונטיים (פרוטוקול מיום 1.5.2011). בישיבה מקדמית נוספת שהתקיימה בתביעה הנדונה לאחר שכבר ניתן פסק הדין בבית הדין לעבודה, נעשה ניסיון להביא את הצדדים לידי הסכמה לסיום התביעה ומשזה לא צלח, ניתנה החלטה על העברת התיק לשופט שלפניו יישמעו ההוכחות (פרוטוקול מיום 8.1.2010), והתובענה הועברה להמשך שמיעתה לפניי. 7. בדיון שהתקיים לפניי ביום 5.3.2012 הסכימו הצדדים לקבל את המלצת בית המשפט, כך שתחילה תוכרע טענתן המקדמית של הנתבעות. עניינה של טענה זו הוא כאמור, בכך שטענת הקיזוז שנטענה בבית הדין לעבודה, המהווה את עילת התביעה הנדונה, כבר הוכרעה בפסק-דינו של בית הדין לעבודה, ולפיכך ישנו מעשה בית-דין בעניין זה החוסם את בירור התביעה הנדונה (יוער שהפרוטוקול מנוסח באופן לקוי, אך לא הייתה מחלוקת שזו הייתה המלצת בית המשפט ובהתאם לכך גם הייתה זו הסכמת הצדדים). לבקשת הצדדים, טענותיהם בעניין זה הוגשו בכתב והן הסתמכו על המסמכים הקיימים בתיק בית המשפט ועל אלו שצורפו אל סיכומי טענותיהם. סיכום טענות הנתבעות הוגש ביום 22.3.2012 וסיכום טענות התובעת הוגש ביום 31.5.2012. הנתבעות הורשו להשיב לסיכומי התובעת עד יום 24.6.2012, אולם תשובה זו לא הוגשה עד היום ונראה שויתרו על זכותן זו. לאחר המתנה של למעלה משבועיים מהמועד שנקבע, ניתן פסק הדין. עיקרי טענות הצדדים 8. שתי השאלות העיקריות השנויות במחלוקת, שאליהן התייחסו הצדדים בטענותיהם הן אלו: האחת, האם במסגרת פסק הדין של בית הדין לעבודה הוכרעה גם טענת הקיזוז שטענה התובעת, הנשענת על אותה עילה שהיא עילת התביעה הנדונה. השנייה, האם ישנה משמעות לכך שבבית הדין לעבודה התנהלה התביעה רק בין התובעת לבין הנתבעת, בעוד שהתביעה הנדונה הוגשה גם נגד הנתבעת 1, שהיא אמה של הנתבעת. 9. בא-כוחן של הנתבעות טען, שכבר בפתח כתב ההגנה הראשון שהגישו הנתבעות נטען, שאין מקום לכך ששתי ערכאות תבררנה בעת ובעונה אחת את אותה התביעה. כך בעוד שאין מחלוקת שמדובר בתביעה שעילתה זהה, וכי כל השוני הוא בכך שבתביעה שהוגשה בבית הדין לעבודה הועלתה עילת התביעה הנדונה במסגרת טענת קיזוז ובתביעה הנדונה זו עילת התביעה העיקרית. למרות זאת, התובעת עמדה על ניהול שני ההליכים, גם אם ההליך הנדון הושהה מעט עד לאחר סיום ההליך בבית הדין לעבודה. בסיכומי הנתבעות הפנה בא-כוחן אל הפרוטוקולים של הדיונים בבית הדין לעבודה, שמהם לטענתו, עולה כאמור, שהתובעת עמדה על בירור טענת הקיזוז במסגרת הדיונים שהתקיימו שם, וכי טענה זו אמנם נדונה בבית הדין לעבודה ואף הוכרעה, גם אם פסק הדין ניתן על דרך הפשרה. בא-כוחן של הנתבעות פירט בהרחבה את טענותיו של בא-כוח התובעת בבית הדין לעבודה אשר התייחסו אל טענת הקיזוז שטענה התובעת. לטענתו, גם אם לכאורה, ויתרה התובעת בשלב מסוים על טענת הקיזוז במסגרת הדיונים שם, בפועל זה היה נושא טיעוניו של בא-כוח התובעת וטענתו אמנם נדונה. לפיכך לטענת בא-כוחן של הנתבעות, משנתן בית הדין לעבודה פסק-דין על דרך הפשרה, אשר עסק בכל הפלוגתות שהיו שנויות במחלוקת ובהן גם טענת הקיזוז שטענה התובעת לפניו, הרי שטענה זו הוכרעה, וממילא שקם מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה. 10. מנגד טען בא-כוחה של התובעת, כי פסק-דינו של בית הדין לעבודה אינו מקים מעשה בית-דין, מאחר שבאופן מפורש לא הכריע גם בטענת הקיזוז. בעניין זה הסתמך הוא גם על אופן ניסוח הפלוגתות שעליהן הסכימו הצדדים בבית הדין לעבודה, וגם על כך שלטענתו, במהלך טיעוניו שם, הוא חזר בו מטענת הקיזוז. במילים אחרות, טענת התובעת היא שטענותיה בעניין מעשיי המרמה שהיא מייחסת לנתבעת, לא נטענו כחלק מטענת הקיזוז שטענה היא בתביעה שנדונה בבית הדין לעבודה, אלא טענות אלו רק נטענו בתור טענות הגנה מפני תביעת הנתבעת שם, ותכליתן הייתה להבהיר מדוע יש לשלול ממנה את הסעדים שתבעה שם. עוד טען בא-כוחה של התובעת, שבכל מקרה, אפילו הוכרעה טענת הקיזוז בבית הדין לעבודה, הרי שהוכרעה רק נגד הנתבעת ולא נגד הנתבעת 1 (אמה של הנתבעת), שלא הייתה צד להליך שם. דיון והכרעה (1) דיון בהיבט העובדתי 11. כפי שכבר נאמר, אין מחלוקת שטענת הקיזוז שנטענה בבית הדין לעבודה זהה לעילת התביעה הנדונה. בשני ההליכים טענה התובעת את אותן טענות במדויק, ובשניהם תבעה בדיוק את אותו סכום, גם אם כאמור לעיל, מאוחר יותר, במסגרת כתב התביעה המתוקן בתובענה הנדונה, הופחת הסכום. בדומה, אין מחלוקת שטענת הקיזוז שנטענה בבית הדין לעבודה, שהיא עילת התביעה הנדונה, וכי בשני ההליכים ביססה התובעת את טענותיה על אותן עובדות ואותם אירועים. בשני ההליכים ביססה התובעת את טענותיה על טיפולי השיניים שניתנו לשתי הנתבעות ושעל-פי טענת התובעת, הנתבעות לא שילמו עבורן. לטענת התובעת כאמור, לא רק שהנתבעות לא שילמו כנדרש, אלא שאי התשלום נבע, לטענת התובעת, ממעשיי מרמה של הנתבעת, אשר רשמה בתוכנת ניהול החשבונות של המרפאה שהתשלום עבור הטיפולים שולם, בעוד שבפועל לא שולם דבר. מטעם זה, בעוד שבמסגרת התביעה שנדונה בבית הדין לעבודה טענה התובעת שגם יש לדחות את תביעת הנתבעת וגם לקזז מכל סכום שייפסק את הסכום שהנתבעת חייבת לתובעת לטענתה, בתביעה הנדונה נתבעו שתי הנתבעות לשלם סכום זה. 12. השאלה הראשונה שיש לברר היא, אם אמנם כטענת הנתבעות, טענת הקיזוז שנטענה בהליך בבית הדין לעבודה, אמנם התבררה לפניו והוכרעה במסגרת פסק הדין של בית הדין לעבודה. לשם כך יש לבחון אם יש ממש בטענת התובעת שבפועל, לא הוסכם שטענת הקיזוז תתברר, ולחלופין, אפילו הוסכם שתתברר, אזי בשלב מאוחר יותר חזרה בה התובעת מטענת הקיזוז וביקשה להותיר את הכרעתה במסגרת התביעה הנדונה. לשם כך נבחן את השתלשלות הדיון בבית הדין לעבודה. 13. בדיון שהתקיים ביום 10.1.2010 בפני רשם בית הדין לעבודה, הגדירו הצדדים את העובדות המוסכמות ואת הפלוגתות המוסכמות ונקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית. הפלוגתות נקבעו על רקע טענות התובעת שטענה כאמור את טענת הקיזוז וכן לאור טענותיה שבשל המעשים שייחסה לנתבעת, הייתה היא זכאית לאלו: לפטר את הנתבעת; לשלול מהנתבעת את פיצויי הפיטורין ואת ההודעה המוקדמת על פיטוריה; הייתה רשאית לקזז משכרה של הנתבעת את החוב שלטענת התובעת הנתבעת חבה לה; עמדה לה טענת הגנה טובה שבגינה לא היה מקום לחייבה לשלם לנתבעת פיצויי הלנה. בהתאם לכך, כך הוגדרו הפלוגתות (יוער כי התובעת בענייננו, היא הנתבעת בבית הדין לעבודה ואילו הנתבעת בענייננו, היא התובעת בבית הדין לעבודה. למען הנוחות מעמד הצדדים בתביעה הנדונה מופיע להלן בסוגריים מרובעים): "1. מהן כלל נסיבות פיטוריה של התובעת [= הנתבעת]. וכפועל יוצא, האם הנתבעת [= התובעת] הייתה זכאית לשלול מהתובעת [= הנתבעת] את פיצויי הפיטורים ואת ההודעה המוקדמת. 2. מה גובה השכר שמגיע לתובעת [= הנתבעת] בגין חודשים יוני ויולי 2009. 3. האם היה לתובעת [= הנתבעת] חוב בגין טיפולים רפואיים וככל שכן, באיזה שיעור. כפועל יוצא, האם לנתבעת [= התובעת] הייתה זכאות לקזז את החוב מהשכר שהגיע לתובעת [= הנתבעת]. בכלל זה, מה נפקות ההליך המתנהל נגד התובעת [= הנתבעת] ואמה בבית משפט השלום בעניין זה. 4. האם זכאית התובעת [= הנתבעת] לפיצויי הלנה, או שמא לנתבעת [= התובעת] הגנה טובה". 14. בפתח הדיון שהתקיים בבית הדין לעבודה ביום 5.6.2011 לפני כבוד השופטת רחל בר"ג-הירשברג ונציגי הציבור (ולאחר דיון בלשכת השופטת, כמצוין בפרוטוקול), הודיעו הצדדים כך: "הגענו לכלל הסכמה שלפיה אנחנו מותירים את ההליך לשיקול דעת בית הדין, על-פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ללא הנמקה, ונבקש לטעון". לאחר הודעה זו, סיכמו באי-כוח הצדדים את טענותיהם בעל-פה. קריאת מלוא הפרוטוקול הכולל כאמור, את סיכומי טענות הצדדים, מעלה שעיקר טענותיהם, לאורך כל סיכומיהם, התייחסו אל טענותיה של התובעת בעניין טענת הקיזוז שנטענה בבית הדין לעבודה. כמעט כל טענות הצדדים עסקו בטענות אלו של התובעת, אשר לפיהן לאור העובדה שלטענתה, הנתבעת גנבה ממנה כספים, הייתה היא, כך לטענתה, זכאית לקזז מכל סכום שהנתבעת לכאורה, זכאית לו את חובה הנטען של הנתבעת לתובעת, וכן כי בשל המעשים שייחסה התובעת לנתבעת, לא הייתה הנתבעת זכאית לסעדים שתבעה. תחילה התייחס לכך בא-כוחה של הנתבעת (שהייתה התובעת בבית הדין), באריכות רבה, ולאחריו עסק בכך בא-כוח התובעת (הנתבעת בבית הדין), גם כן באריכות ובפירוט ולבסוף, התייחס לכך בא-כוחה של הנתבעת בתשובתו לסיכומי התובעת. 15. עם זאת, נכונה טענתו של בא-כוחה של התובעת, כי בשלב מסוים, ויתר הוא לכאורה, על טענת הקיזוז, תוך שהודיע לבית הדין לעבודה כי הוא מסכים שנושא טענת הקיזוז יתברר במסגרת התביעה הנדונה בבית משפט השלום. אולם, כפי שנפרט ונבהיר להלן, לא הייתה זו אלא אמירה בעלמא וחסרת כיסוי. בפועל, כפי שעוד יפורט להלן, טענת הקיזוז נדונה בהרחבה רבה, הצדדים טענו את טענותיהם והטענה אף הוכרעה בפסק הדין. להלן נראה כי ראשית, בפועל, לאחר שבא-כוחה של התובעת הודיע כאמור, הוא המשיך וטען את טענת הקיזוז בהרחבה רבה ולמעשה, אלו היו כל טענותיו. שכן הוא טען באופן ברור ומפורש שיש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת הנתבעת בבית הדין, את הסכום שלטענת התובעת, הנתבעת חבה לה. שנית, מטעם זה, בא-כוחה של הנתבעת השיב לאותן טענות, ואילו בא-כוחה של התובעת לא הודיע שלאור הויתור לכאורה, על טענת הקיזוז, אין צורך בתשובה לאותן טענות. שלישית, במקום שבו צדדים מגיעים להסכמה על צמצום הפלוגתות או על שינויין, עליהם לוודא שהדבר ייכתב באופן ברור ומפורש בפרוטוקול הדיון ואף ראוי היה שיבקשו שיאושר בהחלטה, אך בא-כוחה של התובעת לא פעל בהתאם לאחת משתי אפשרויות אלו. לפיכך ובאופן אמיתי, כפי שנפרט עתה, לא חזרה בה התובעת מטענת הקיזוז שטענה בבית הדין לעבודה, וטענה זו לא רק שהייתה חלק מכלל הפלוגתות שנדונו, אלא הייתה הטענה העיקרית וכמעט היחידה שנדונה. כפי שגם נראה להלן, טענה זו אף הוכרעה בפסק הדין של בית הדין לעבודה. נבהיר עתה את הדברים תוך הבאת ציטוטים מתוך פרוטוקול הדיון בבית הדין לעבודה. נזכיר שבציטוטים שיובאו להלן, יש לשים לב לכך שהתובעת בהליך בבית הדין לעבודה היא הנתבעת בענייננו ואילו הנתבעת שם, היא התובעת בענייננו. עוד נעיר, שכל ההדגשות שתובאנה, אינן במקור. 16. בפתח סיכומי טענותיו בבית הדין לעבודה ולאחר התייחסות לעניין כרטיסי הנוכחות של הנתבעת, שלטענת התובעת הועלמו על-ידי הנתבעת, אמר בא-כוחה של התובעת את הדברים הבאים (שם, עמ' 10 בשורות 15-10): "כבסיס, מכיוון שקיים תיק נוסף בבית משפט שלום אשר מתנהל, הנתבעת תובעת שם את התובעת בגין הנזקים ואירועי הגניבה, ולפנים משורת הדין, ואך ורק על מנת להקל על המערכת ולא לסרבל שלא לצורך דיונים בפני בית הדין ובפני בית משפט השלום, אנו מסכימים שהפסיקה שתהיה לא תתייחס לטענת הקיזוז שהעלינו, מבלי לגרוע מהנימוקים המשפטיים המתבקשים כגון שהיה זכות לקזז. אני טוענת שהתובעת גנבה מהחברה כ-20,000 שקל ולכן בידי המעביד הזכות לנכות בשכר האחרון. אני מפנה ...". כבר בעת שבא-כוחה של התובעת הודיע כי הוא מסכים ש"הפסיקה שתהיה לא תתייחס לטענת הקיזוז שהעלינו", הוא מוסיף שבכוונתו דווקא כן לטעון את טענת הקיזוז ואף להסכמך עליה, באומרו כי זאת "מבלי לגרוע מהנימוקים המשפטיים המתבקשים, כגון שהיה זכות לקזז". לכך גם נוסף הסבר כי בשל כך שמדובר בגנבה, אף מותר לנכות מהשכר את הסכום שעל-פי הנטען נגנב. במילים פשוטות, בא-כוחה של התובעת אומר, כי הוא מסכים שלמראית עין, לא תתברר טענת הקיזוז, אך בפועל הוא כן יטען את כל טענות הקיזוז שהעלה וכי הוא מבקש שאלו תידונה ותתבררנה ואף נוקב בסכום שלטענתו, אותו יש לקזז (שהוא גם הסכום שנתבע בתביעה הנדונה). 17. אמנם כך עשה בא-כוחה של התובעת והמשיך ובדבריו מיד לאחר מכן, הפנה לפסק-דין שבו נקבע כי "ניתן לקזז מהשכר העבודה האחרון את החוב שחב העובד למעביד", בהוסיפו כך (שם, שורות 20-16): "העובדת נשארה חייבת למעבידה נכון למועד סיום העבודה כ-20,000 ₪. החוב נובע הן מהחוב של העובדת עצמה והן מהחוב שמקורו במעילה בשל שיתוף פעולה עם אמה אשר קיבלה טיפולים בנתבעת, ולא ביצעה תשלומים, למרות שהיו דיווחים בדבר תשלומים שכביכול בוצעו אך לא נקלטו". כך טען בא-כוחה של התובעת בדיוק את טענת הקיזוז, שהיא עילת התביעה הנדונה. זאת בהוסיפו שם את הראיות המבססות את טענותיו שהנתבעת לכאורה, גנבה כספים מהתובעת (שם, עמ' 10 משורה 21 עד עמ' 11 שורה 2). לאחר מכן הוא מבהיר את הדברים הבאים, שמהם עולה באופן מפורש, שהתובעת עמדה על טענת הקיזוז (שם, עמ' 11 שורות 6-2): "בסופו של דבר מדובר בתיק שמתייחס לשלושה רכיבים. שכר עבודה אשר קוזז כנגד החוב שחבה התובעת לנתבעת. החוב הוא סדר גודל של 20 אלף ₪ וברור שהוא גדול יותר מהסכום שקוזז ואין [ל]תובעת זכות לקבל את הסכום. אדם לא יכול להיות חייב למעביד 20 אלף ₪ ולתבוע שכר אחרון, ולכל הפחות למעביד זכות קיזוז. אפשר לומר אל תגנוב ותקבל את השכר במועד". בהמשך הדברים (שם, שורות 12-8), מבהיר בא-כוחה של התובעת שטענותיו האמורות מתייחסות גם אל "שכר עבודה, פיצויים והודעה מוקדמת", וכן אל פיצויי הפיטורים ואל התשלום בחסר של משכורת יוני. לאחר מכן שוב מפרט הוא את הראיות לתמיכה בטענת הקיזוז (שם, שורות 16-13), בעודו מבהיר כי "סך הכול ... ניווכח שהסכום החסר", הכוונה לשכר שלא שולם, "הוא שקוזז משכרה של התובעת וזה בעיני הנתבעת הסכום שלא שנוי במחלוקת וסכום קצוב. כך הגיעו לסכום שיש לקזז" (שם). כך גם בהמשך (שם, שורות 23-17), מבהיר בא-כוחה של התובעת כי כשהתגלתה מלא "הגניבה" קוזז גם שכר יולי במלואו וזאת "מכיוון שהחוב של התובעת כלפי הנתבעת מסתכם בכ-20 אלף ₪", שזהו כזכור, הסכום שלגביו נטענה טענת הקיזוז בתביעה שהוגשה אל בית הדין לעבודה ושנתבע בתביעה הנדונה. מסיבה זו הסביר, כי "... גם לא ראוי לתת לה פיצויים שכן לא ניתן לפעול ברצחת וגם ירשת" (שם, שורה 23). בהמשך שוב מפורטות ראיות בעניין טענת הגנבה שהתובעת מייחסת לנתבעת, ובא-כוחה של התובעת מבהיר שזהו עניין עקרוני שלא לשלם לעובד שלטענתו, גנב (שם, עד שורה 28). 18. לאור טענותיו האמורות, ביקש בא-כוחה של התובעת לדחות את התביעה שהוגשה נגדה בבית הדין לעבודה (שם, שורה 29), ושוב ניסה לאחוז בשתי התביעות בעת ובעונה אחת, הגם שבשתיהן הוא תובע את אותו סעד, באומרו: "אנו מסכימים שבשלב זה יינתן פסק דין לעניין החוב של שכר עבודה שכן בכוונת הנתבעת שמנהלת הליך בבית משפט שלום להיכנס לעובי הקורה בעניין הסכומים שחייבת התובעת. הוגשה בקשה לתיקון תביעה, משהתגלו עוד מקרי גניבה. על מנת לא לעכב את ההליך כאן ולהיכנס לפרטי פרטים בשני הליכים במקביל, מוכנה החברה לשלם לתובעת סכום שכר למרות הטענה שהיא חייבת יותר מעשרים אלף ₪" (שם, שורה 29 עד עמ' 12 שורה 1). אך למרות הדברים האמורים, שלפיהם לכאורה - ולכאורה בלבד - ויתרה התובעת על טענת הקיזוז שטענה בבית הדין לעבודה, המשיך בא-כוחה בדבריו שלפיהם, עמד על טענת הקיזוז באומרו כי "אין מקום לחייב בהלנה נוכח העובדה שהחוב המוכח הוא בגובה של 5,300 ₪ ולכן יש זכות קיזוז וההסכמה שעומדת לפנים משורת הדין. אנו לא רוצים להקשות על המערכת פעמיים. מבחינת טיעוני חברי שלא ניתן לטעון קיזוז ומצד שני לתבוע, יש לדחות את הטיעון מכל וכל" (שם, שורות 4-1). כל זאת מבלי שהסביר מדוע "יש לדחות את הטיעון מכל וכל" ואף מבלי שאמר כי אינו טוען עוד את טענת הקיזוז, בשל כך שהתובעת הגישה גם את התביעה הנדונה. אם לא די בדבריו אלו, כדי ללמד על כך שהתובעת טענה גם טענה את טענת הקיזוז ובפה מלא, בפירוט ובהרחבה בבית הדין לעבודה, ולא רק כטענת הגנה מפני הסעדים שתבעה שם הנתבעת, הרי שמשפט הסיכום של בא-כוח התובעת, מבהיר היטב שלא היה כל ויתור על טענת הקיזוז - שהיא עילת התביעה הנדונה - אלא למראית עין בלבד. כך סיכם את דבריו (שם, שורות 8-5): "בנסיבות אלה אסכים לתשלום השכר, לא מסכים לתשלום פיצויי הלנה כלל ועיקר מהטעמים שמניתי לעיל ובנסיבות העניין יש לשלול פיצויי פיטורים במלואם ותמורת הודאה מוקדמת". אותם טעמים ואותם נסיבות שבגללם לטענת התובעת, צריך היה לקזז מהסכום שהנתבעת לכאורה, הייתה זכאית לו, הם כל הטענות המבססות את טענת הקיזוז שלפיה לטענת התובעת היה מקום לקזז מהנתבעת כ-20,000 ₪. במילים אחרות, התובעת לא הסתפקה בטענה כי לנוכח מעשיי המרמה והגנבה שייחסה לנתבעת, יש לשלול ממנה את פיצויי הפיטורים, את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים, את פיצויי הלנת שכרה ופיצוי בגין אי הודעה מוקדמת על הפיטורים, אלא שהתובעת טענה באופן ברור כי בנוסף לכך, גם יש לקזז את הסכום שלפי טענתה נגנב, מכל סכום אשר ייפסק לנתבעת. את הדברים האמורים, הבהיר בא-כוח התובעת במפורש (שם): "לחלופין, לעניין השכר כן לקזז את הסכומים אשר הוכחו כאן, ואז נתחייב לבצע את אותו קיזוז במקביל בהליך שמנוהל עכשיו בבית משפט השלום". במילים אחרות, לאחר שטען שיש לקזז מהסכום שהנתבעת זכאית לו, הוסיף בא-כוחה של התובעת, שגם לחלופין יש לבצע קיזוז זה, ואם אמנם יקוזז, כי אז לדבריו, יבקש להפחית מסכום התביעה הנדונה. מכאן גם, שאם טענת הקיזוז נדונה בבית הדין לעבודה, אז גם אין לדון בה עוד במסגרת התביעה הנדונה. בתגובה לדברי בא-כוחה של התובעת, התייחס בא-כוחה של הנתבעת בסיכומי התשובה למקצת מן הראיות שעליהן ביססה התובעת את טענותיה בדבר מרמה וגנבה מצד הנתבעת, ואף התייחס לסכום שאותו ביקשה התובעת לקזז. בא-כוחה של התובעת לא העיר שאין עוד צורך בכך, מכיוון שהתובעת לכאורה, ויתרה על טענת הקיזוז. 19. הבאנו בפירוט רב את טענותיו של בא-כוח התובעת בבית הדין לעבודה, כדי להראות שבפועל, טענת הקיזוז שטענה התובעת בכתב ההגנה שהגישה בתביעה שנדונה בבית הדין לעבודה, שהיא עילת התביעה הנדונה, נטענה באופן מלא ובפירוט רב בטיעוני הצדדים בבית הדין לעבודה, ובמיוחד בטיעוני בא-כוחה של התובעת. טענת הקיזוז נטענה במלואה, וכמפורט לעיל, בפועל, בשום שלב התובעת לא זנחה אותה. כל אמירה כאילו טענת הקיזוז נזנחה, הייתה כאמור, אמירה בעלמא. 20. לא זו בלבד שהתובעת כאמור, לא זנחה את טענת הקיזוז בבית הדין לעבודה, אלא שנראה שהטענה אף התקבלה בפסק-דינו של בית הדין לעבודה מיום 9.6.2011. אמנם בהתאם להסכמת הצדדים, פסק הדין ניתן על דרך הפשרה וללא הנמקה, כך שלא ניתן לדעת מה עמד ביסוד תוצאת פסק הדין ומה היו נימוקיו, אילו נכתבו. לא ניתן לדעת אם העובדה שהנתבעת זכתה רק במקצת מהסעדים שתבעה הייתה בשל כך שטענת הקיזוז התקבלה או בשל כך שמהטעמים שעליהן עמדה התובעת, קבע בית הדין שהנתבעת לא הייתה זכאית לסעדים שתבעה. אולם די בכך שטענת הקיזוז כאמור, נדונה ואף די במה שנפסק כדי להיווכח שבפועל טענת הקיזוז נשקלה ונראה כי אף התקבלה. בכל מקרה, אין רלוונטיות לשאלה אם טענת הקיזוז התקבלה במלואה, או בחלקה, ודי בכך שנדונה. בפסק הדין קבע בית הדין לעבודה שעל התובעת לשלם לנתבעת את מלוא הסכום שנתבע בגין יתרת שכר העבודה שנתבעה עבור חודשים יוני ויולי בשנת 2009 בסך של 5,355 ₪, וזאת כאמור בפסק הדין, לאור הסכמת התובעת לשלם זאת. כן חויבה היא לשלם לנתבעת פיצויי פיטורים בסך של 6,000 ₪. סך הכול: 11,355 ₪. בכך דחה בית הדין לעבודה את רובה של תביעת הנתבעת. תביעתה הייתה לתשלומים בסך של 34,020 ₪ לפי הפירוט הבא: יתרת שכר עבודה עבור חודשים יוני ויולי 2009 בסך של 5,355 ₪. פיצוי בגין הודעה מוקדמת על הפיטורים בסך של 3,499 ₪, הלנת שכר מחודש יולי 2009 ועד מתן פסק הדין בסך של 5,568 ₪ (ביום הגשת התביעה), מלוא פיצויי פיטורים בסך של 12,249 ₪, הלנת פיצויי הפיטורים בסך של 7,349 ₪. בכך הפחית בית הדין מסכום התביעה סך של 22,355 ₪. לאור הסכמת הצדדים שלפיה פסק-דינו של בית הדין לעבודה ניתן על דרך הפשרה, ומאחר שהוסכם שפסק הדין לא יהיה מנומק, לא מובאים הסבריו של בית הדין למסקנתו. אולם מהסכום שנפסק מצד אחד, ומן הצד השני, לאור הסכומים שלא נפסקו לנתבעת, עולה שלא רק שטענת הקיזוז נטענה ונדונה, אלא בית הדין שקל גם טענה זו. כך שלנוכח כל טענות התובעת הפחית בית הדין מהסכום שאותו תבעה הנתבעת סכום שהוא אף עולה על הסכום שנתבע במסגרת טענת הקיזוז בבית הדין לעבודה ושנתבע במסגרת התביעה הנדונה. (2) מעשה בית-דין 21. כפי שהובהר בפתח הדברים, נושא התביעה הנדונה - גם עילת התביעה וגם הסעד הנתבע - זהים לעילה העומדת ביסוד טענת הקיזוז שטענה התובעת בכתב ההגנה שהגישה בתביעת הנתבעת בבית הדין לעבודה. המסקנה המתבקשת מהדיון המובא לעיל היא כאמור, שטענת הקיזוז נדונה, הצדדים טענו את כל טענותיהם בעניין וכאמור, הגם שפסק הדין של בית הדין לעבודה ניתן על דרך הפשרה ולא נומק, נראה שהטענה אף התקבלה ובמלואה ואולי אף מעבר לסכום שנתבע. בנסיבות אלו, הרי שפסק הדין שניתן בבית הדין לעבודה מקים מעשה בית-דין החוסם את תביעתה הנוספת של התובעת בגין אותה עילה, בוודאי ככל שמדובר בתביעה נגד הנתבעת. 22. כפי שנפסק פעמים רבות, תכליתו של מעשה בית-דין על שני ענפיו, השתק עילה והשתק פלוגתה, להביא לכך שהכרעה שיפוטית בעניין מסוים, תביא לסיומן של התדיינויות באותו עניין. לכך שני טעמים, האחד, מניעת הטרדה חוזרת של בעל-דין בשל אותה עילה שכבר נדונה והוכרעה על-ידי בית משפט (או בורר). השני, מניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינויות חוזרות בעניין שכבר נדון והוכרע. ראו למשל, את דברי כבוד השופט א' גרוניס בע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ (14.6.2004), בפסקה 6:   "על פי כלל זה, משנדונה תביעה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט (או בורר) מוסמך, אין מקום להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם מבוססת התביעה הנוספת על עילה זהה לזו של התביעה הראשונה (לעניין השתק עילה ראו ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 ...). לכלל בדבר השתק עילה, שני טעמים עיקריים: מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בשל אותה עילה, ומניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706)". (כן ראו למשל גם, ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011), פסקאות 26-24, פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה). כך גם נקבע כי "השכל הישר אינו מקבל, שעניין שכבר נדון והוכרע בבית משפט או שיכול היה להיות נדון בהליך מסוים, יהא בחינת 'תכנית כבקשתך', וניתן יהא לשוב ולדון בו כמו לא אירע דבר. לדוקטרינה של מעשה בית דין הנמקה עיונית ידועה, הכרוכה בסופיות הדיון הן בהיבט של מערכת המשפט בכלל והן באי הטרדתו של בעל הדין שכנגד, בחריג של עשיית צדק ..." (כבוד השופט א' רובינשטיין בפסק הדין ברע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (20.10.2006) (בפסקה ה(5)). לפיכך אם מדובר בעילה שכבר נדונה, ולעניין זה נבחנת שאלת זהות העילה בדרך מרחיבה, היא לא תתברר פעם נוספת (ראו גם: ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 802-801 (1985)). 23. מאחר שעילתה של התביעה הנדונה כבר נדונה במסגרת התביעה בבית הדין לעבודה, שבמסגרתה נדונה טענת הקיזוז שטענה שם התובעת, אין התובעת יכולה לשוב ולתבוע את אותו סכום פעם נוספת; לא מהנתבעת ואף לא מאמה, הנתבעת 1. אמנם ההליך בבית הדין לעבודה היה רק בין התובעת לבין הנתבעת, ואילו אמה של הנתבעת, הנתבעת 1, לא הייתה צד לאותו הליך, אולם אין התובעת יכולה לעקוף את העובדה שישנו מעשה בית-דין בתביעתה נגד הנתבעת, בכך שתתבע מאמה של הנתבעת את אותו סעד ובגין אותה עילה שנדונו והוכרעו בבית הדין לעבודה. כך במיוחד לאור העובדה שבפסק הדין שניתן בבית הדין לעבודה התובעת זכתה בטענת הקיזוז שטענה והסכום אף שולם זה מכבר, בכך שהתובעת חויבה לשלם לנתבעת רק את הסכום המופחת שקבע בית הדין. בנסיבות אלו, גם אם לא קם מעשה בית-דין בתביעת התובעת נגד הנתבעת 1 (אמה של הנתבעת), הרי שאין מקום לכך שהתובעת תתבע מנתבע אחר סכום שכבר זכתה בו ואף שולם זה מכבר. סיכום 24. לאור האמור התביעה נדחית. לתובעת עמדו אינספור הזדמנויות לחזור בה מהתביעה הנדונה לאור טענותיהן של הנתבעות בכתב ההגנה, בכתב ההגנה המתוקן ובכל אחד מארבעת הדיונים שהתקיימו בתביעה הנדונה (שלוש הישיבות המקדמיות והדיון הנוסף שהתקיים לפניי, שבו הוחלט על הגשת הסיכומים בעניין טענה זו). כך גם לא הייתה כל מניעה שתודיע על חזרתה מהתביעה הנדונה בכל הזדמנות אחרת, ועל אחת כמה וכמה לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין לעבודה (שניתן עוד ביום 9.6.2011). מטעמים השמורים עמה, לא עשתה כן התובעת ואילצה את הנתבעות להיגרר לתובענה הנדונה ולכל ההליכים שהתנהלו במסגרתה, לרבות תיקון כתב ההגנה בעקבות תיקון כתב התביעה, הגשת תצהירי עדות ראשית והגשת סיכומי הטענות. לאור כל אלו, תשלם התובעת לנתבעות עבור שכר-טרחת עורך-דינן ועבור הוצאות המשפט שהוציאו סך של 12,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק-דין זה. חובשינייםמרפאת שיניים