בסעיף 6 להסכם השכירות נאמרו הדברים הבאים: (א) "במידה והמשכיר יהיה מעוניין למכור את המשק, תינתן זכות סירוב ראשונית להצעת הרכישה לשוכר. (ב) "במידה והשוכר לא מימש זכות זו, תינתן לשוכר ארכה של עד שנה מיום שהמשכיר הודיע לו, לפנות את המושכר מבלי שהדבר יחשב כהפרה מצד המשכיר". (ג) במידה והשוכר יפנה את המושכר, עקב מכירתו לאחר ורק בנסיבות אלו, על המשכיר לפצות כספית את השוכר על כל ההשקעה עד לתקרה של 50,000 $. וכנגד המצאת קבלות על ההשקעה ו/או כנגד הערכה של קבלן שיפוצים נטרלי המוסכם בין הצדדים..." מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכות סירוב ראשונה בשכירות: בפני תביעה מתוקנת לפינוי מושכר על פי פרק ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי. גרסת התובע התובע הוא בעל זכויות החכירה במשק 53 במושב גאולים, הידוע כמגרש 53 בגוש 7800 (להלן: "המושכר"). ביום 19.8.01 השכיר התובע לנתבעת 1, בשכירות בלתי מוגנת, את המושכר. (להלן: "ההסכם"). בשם נתבעת מס' 1 חתמו נתבעים 3 ו- 4. הנתבעים 3 ו- 4 הם בני זוג והנתבעים 1 ו- 2 הם ילדיה של הנתבעת 3. תקופת השכירות הראשונה נקבעה עד ליום 15.8.07. (להלן: "תקופת השכירות"). בהסכם השכירות נקבעה תקופת אופציה ל- 5 שנים נוספות עד ליום 15.8.12. (להלן: "האופציה הראשונה"). מימוש האופציה כפוף למילוי התחייבויות השוכרים וכפוף להסכמת המשכיר. בתקופת האופציה הראשונה היו השוכרים אמורים לשלם 10% נוספים על הסכום הקבוע בהסכם. בתקופת השכירות לא הקפידו הנתבעים למלא את התחייבויותיהם על פי ההסכם. הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות ואת התשלומים לרשויות במועדם. בעקבות הפרות אלה, סירב התובע להמשיך ולהשכיר לנתבעים את המושכר לתקופת האופציה הראשונה. הנתבעים סרבו להתפנות מהמושכר. התובע פנה לעורך דין, וזה פנה לנתבעים במכתב דרישה מיום 19.12.07. המכתב מופנה לנתבעת 1 ונאמר בו, כי עד למועד כתיבת המכתב לא מימשה נתבעת 1 את האופציה שעמדה לרשותה, להאריך את הסכם השכירות, ולא חתמה על הסכם שכירות חדש לתקופת האופציה הראשונה. במכתב נאמר, כי אין בכוונת התובע להאריך את תקופת השכירות, ואין כל כוונה לאפשר את תקופת האופציה הראשונה. בסיום המכתב נאמר, שאם קיימת כוונה מצד נתבעת 1 לנצל את תקופת האופציה הראשונה, עליה לחתום על חוזה שכירות חדש, שאם לא כן עליה לפנות מידית את המושכר. הנתבעים סירבו לשתף פעולה עם התובע, סירבו לפנות את המושכר וסירבו לחתום על הסכם חדש לתקופת האופציה הראשונה. התובע פנה לעו"ד יניב ערבה, וזה שלח ביום 31.1.08 לנתבעת 1, מכתב נוסף. במכתב זה נאמר, שאין בכוונת התובע לאפשר תקופת אופציה נוספת מעבר לתקופת השכירות. עוד נאמר במכתב, כי אם הנתבעת 1 מתכוונת לנצל את תקופת האופציה הראשונה, עליה להודיע על כך בכתב. אם לא תתקבל תגובה למכתב, על הנתבעת 1 לפנות את המושכר. במכתב נאמר במפורש, כי אין בו משום ויתור על כל טענה שעומדת לתובע על פי דין. למרות שלא נחתם הסכם נוסף, המשיך התובע לקבל את דמי השכירות עבור המושכר. הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות במועד. שוב, פנה התובע לעורך דין על מנת שישלח לנתבעים מכתב התראה. ביום 29.4.10 נשלח לנתבעת 1 מכתב שבו נאמר שבמשך חצי שנה לא שולם סכום כלשהו עבור דמי השכירות. אי תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית של ההסכם. החוב באותו מועד עמד על סכום של 34,000 ₪ לא כולל חוב שנצבר לרשות המקומית, עקב אי תשלומי ארנונה. בעקבות המכתב שילמו הנתבעים בחודש יולי 2010 חלק מהחוב. הנתבעים המשיכו להישאר במושכר מבלי שהם משלמים דמי שכירות. הנתבעים לא הגיבו גם למכתב התראה זה וביום 3.4.11 הוגשה התביעה. בחודש מאי 2012 שילמו הנתבעים עבור 6 חודשי שכירות באיחור. התובע דרש באמצעות בא כוחו מהנתבעים, לשלם את כל חובות הארנונה וצריכת המים והדבר לא נעשה. רק לאחר נקיטת הליכים משפטיים שולמו החובות. למרות ההליך המשפטי המתנהל לא משולמים דמי השכירות במועד. לטענת התובע, מטרת השכירות היתה למגורים ולגידולי פרחים בלבד, אולם הנתבעים מפעילים במושכר חנות למכירת ציוד משרדי, ספרי לימוד וצעצועים. הנתבעים בנו על שטח המושכר, מבנים ללא היתר, והם מבצעים שימוש חורג במושכר. כנגד התובע הוגש כתב אישום פלילי שמייחס לו עבירות של ביצוע עבודות במקרקעין ללא היתר ושימוש במקרקעין ללא היתר. על פי האמור בכתב האישום מבוצע במושכר שימוש מסחרי באופן שמתבצעת בו פעילות של מכירת ציוד משרדי של ספרי לימוד וצעצועים על שטח של 326 מ"ר. מבוצע שימוש חורג למגורים על שטח של 77 מ"ר ומבוצע שימוש לאחסנה על שטח של 15 מ"ר. כתב האישום הוגש גם נגד הנתבע 2. על פי האמור בסעיף 15(ב) להסכם, על השוכר לדאוג לרישיונות הדרושים להפעלת העסק. בדיון שנערך במסגרת התיק שמתנהל בגין הפרת דיני התכנון והבניה, הצהיר נתבע 4 כי הוא זה שביצע את הבניה הבלתי חוקית. מאחר שלא קיים חוזה שמאפשר ישיבת הנתבעים במושכר, ובעקבות ההפרות הוגשה תביעת הפינוי. גרסת הנתבעים מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבעים 3 ו- 4. לטענת הנתבעים, ביום 1.10.07 שוחח נתבע 4 (להלן: "הנתבע") עם התובע, על הארכת ההסכם והוסכם על הארכת ההסכם לתקופת האופציה הראשונה ועל הארכה נוספת עד ליום 15.8.17. (להלן: "תקופת האופציה השניה"). הארכת ההסכם נעשתה בכפוף להצמדת התמורה בהסכם לסכום שקלי, כך ששכר הדירה החודשי יעמוד על סכום קבוע של 5,800 ₪. הצמדת החוזה לתשלום שקלי נבעה מירידת שער הדולר, מה שגרם לנזק לתובע. בתמורה לכך הסכים התובע להארכה נוספת של 5 שנים לתקופת האופציה השניה. המסמך שעליו מבססים הנתבעים טענה זו הינו מיום 1.10.07 נושא את הכותרת "אישור". (להלן: "האישור"). בתחילתו נכתב כי הוא מופנה לג'רפי גילה ומוטי ואשרוב / אגמון עופרית. אישור "הריני מאשר תשלום שכר דירה על פי הסכם. שולם לי במזומן עבור כל החודשים הקודמים לתאריך זה בזמן ובמזומן כולל החודש הנ"ל מתאריך 15.9.07 - 15.10.07 סך של 1,430 $ במזומן = 5,800 ₪. (עלייה עפ"י חוזה). (הסכום של 5,800 ₪ יחפוף לכל אורך תקופת החוזה הנמשכת על פי הסכם במקום סכום של הסכם עפ"י דולר ללא כל שייכות לעליות שערי הדולר חופף לתאריך הנ"ל). המשך הסכם על פי חוזה עד 15.8.2012 ולאחר מכן עוד הארכה ל- 5 שנים על פי חוזה מקורי." בתחתית האישור נרשם "מאשר אחיחי חביב" ולאחר מכן מופיעה חתימת התובע בעפרון. הנתבע 4 מפרט בתצהירו את מצבו הגרוע של המושכר ואת השיפוצים המרובים שביצע במושכר. הנתבעים 3 ו- 4 עסקו במכירת פרחים והתעורר אצלם צורך לבנות מחסן לשם כך. המחסן נבנה בסוף שנת 2002 בעזרתו של התובע ובאישורו. מאז אותו מועד ועד הגשת התביעה לא הועלתה על ידי התובע כל טענה בענין זה. בעקבות שיפוץ המושכר הוענקה לנתבעים זכות לרכוש את המושכר אם יחליט התובע למכור אותו. בסעיף 6 להסכם השכירות נאמרו הדברים הבאים: (א) "במידה והמשכיר יהיה מעוניין למכור את המשק, תינתן זכות סירוב ראשונית להצעת הרכישה לשוכר. (ב) "במידה והשוכר לא מימש זכות זו, תינתן לשוכר ארכה של עד שנה מיום שהמשכיר הודיע לו, לפנות את המושכר מבלי שהדבר יחשב כהפרה מצד המשכיר". (ג) במידה והשוכר יפנה את המושכר, עקב מכירתו לאחר ורק בנסיבות אלו, על המשכיר לפצות כספית את השוכר על כל ההשקעה עד לתקרה של 50,000 $. וכנגד המצאת קבלות על ההשקעה ו/או כנגד הערכה של קבלן שיפוצים נטרלי המוסכם בין הצדדים..." לטענת הנתבעים הוגשה התביעה אך ורק במטרה להימנע מתשלום ההחזר עבור ההשקעה. הנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת") ניהלה במושכר חנות ספרים החל משנת 2004. התובע לא העלה כל טענה כלפי שימוש זה. התובע עצמו הגיע למושכר לקבל שכר דירה, ידע על השימוש שנעשה ולא העלה כל טענה בענין זה. ביום 1.10.07 כאשר ביקשו הנתבעים להאריך את תקופת ההסכם לשתי תקופות אופציה נוספות היה עליהם להוסיף 10% על דמי השכירות, באופן שדמי השכירות יעמדו על סך 1,430 $. התובע לא הסכים לכך כי שער הדולר היה בירידה. בסופו של דבר הסכימו הצדדים שסכום דמי השכירות יעמוד על סכום של 5,800 ₪ בתנאי שהתובע יסכים להארכה נוספת בת 5 שנים להסכם, דהיינו יסכים לתקופת האופציה השניה. האישור הוכן על ידי הנתבעת והתובע חתם עליו בפני הנתבע. הנתבעים מכחישים קבלת המכתבים שמצורפים לכתב התביעה. לטענתם, מהמכתבים שצורפו ניתן ללמוד על אמיתות טענותיהם. הנתבעים מכחישים כי לא שילמו במועד את דמי השכירות ולטענתם קיבל התובע את דמי השכירות בחלק מהמקרים מראש. בכל מקרה טוענים הנתבעים, ויתר התובע על טענות בענין אי קבלת דמי שכירות במועד. לטענת הנתבעים, בסמוך להגשת כתב התביעה, ביום 15.5.11, שילמו לתובע בגין 6 חודשי שכירות. 4 חודשים של פיגור בתשלום דמי השכירות ועבור עוד 2 חודשים מראש. ב"כ התובע אישר את התשלום תוך שהוא מציין כי "שכר הדירה שולם על פי החוזה עבור משק 53 במושב גאולים: "התשלום הבא - 1.7.11, החוב שולם במלואו ועוד תוספת, לכן אין כל תביעות. מאשר אחיה חביב". ב"כ התובע אישר את חתימתו של התובע. לטענת הנתבעים, התובע הוא זה שבנה מבנים לא חוקיים על השטח המושכר. ההכרעה תקופת האופציה הראשונה הסתיימה ביום 15.8.12. לטענת הנתבעים, הסכים התובע ביום 1.10.07 להאריך את החוזה החל מיום 15.8.12 לתקופת האופציה השניה. האישור שמהווה את ההסכמה לתקופת האופציה השניה צוטט במלואו במסגרת גרסת הנתבעים. אין מחלוקת כי התובע חתום על מסמך זה בעיפרון. השאלה היא, אם כאשר חתם התובע על האישור, היתה התוספת "המשך הסכם על פי חוזה עד 15.8.12 ולאחר מכן עוד הארכה ל- 5 שנים על פי חוזה מקורי" (להלן: "התוספת") כתובה באישור. לטענת התובע הוספה התוספת לאישור, לאחר שחתם עליו. המדובר באישור שמתייחס לקבלת תשלום של 5,800 ₪ ויש בו הסכמה כי סכום זה של 5,800 ₪ ישמש כדמי שכירות חודשיים במקום ההצמדה של 1,430 דולר לשער הדולר. לטענת הנתבעים היה שער הדולר באותו מועד בירידה, והתובע אשר ביקש להבטיח את שער הדולר הסכים להעניק לנתבעים 5 שנות שכירות נוספות. המדובר בתשלום שמצטבר ל- 70,000 ₪ מעבר למה שנקבע בהסכם. הנתבעים 3 ו- 4, כל אחד בנפרד, העיד על הנסיבות שקדמו להכנת האישור. הנתבע העיד, כי התובע חתם על האישור בכביש 6 על הגשר ברמלה. שניהם היו לבד במעמד זה. מי שכתב את האישור מראש היתה הנתבעת. הנתבע לקח את האישור לתובע. כל מה שכתוב על האישור נכתב מראש על ידי הנתבעת. כאשר נשאל כיצד ידע מראש שהתובע יסכים להשכיר את המושכר ל- 5 שנים נוספות, השיב כי 3-4 שעות קודם לכן דיבר איתו בטלפון. הנתבע אמר לו כי: "ואמרתי אין בעיה נוסיף לך עוד 5 שנים ואמר אין בעיה אני מוכר לך את המשק". (עמוד 30 שורות 27 - 28). כאשר נשאל אם זה מה שסוכם, מדוע לא כתוב באישור שהוא מוכר לו את המשק, השיב שקיים ביניהם הסכם בעל פה וזה אף נכתב בהסכם הראשון. הנתבע לא הסביר מדוע השתלשלות הדברים אינה מופיעה בתצהיר מטעמו. הנתבע נשאל מי כתב את המילים "מאשר אחיחי חביב" והשיב כי התובע הוא זה שרשם אותם. (עמוד 31 שורה 17). בתגובה נשאל, כיצד יתכן שהמילים "מאשר אחיחי חביב" נכתבו באותה עט שאיתה נכתב האישור, ואילו החתימה התבצעה באמצעות עיפרון. הנתבע השיב כי יתכן שהוא עצמו הביא עט לתובע. בהמשך לא הצליח להסביר כיצד יתכן שהתובע כתב את המילים בעט, ולאחר מכן חתם בעיפרון על קו שהתבצע בעט. בהמשך, עמד על כך שהוא זה שהביא את העט לתובע. (החקירה הנגדית מופיעה בעמודים 30 - 31 לפרוטוקול). הוצג בפני הנתבע האישור המקורי. מהאישור עולה, שהמילים שמופיעות בתחילתו "לכבוד ג'רפי גילה ומוטי ואשרוב/אגמון עופרית" והתוספת כתובות בעט שונה. אין מדובר בשינוי בולט אולם השינוי נראה גם בעין לא מקצועית. הנתבע השיב שאינו מבין בכך. לאחר מכן נחקרה הנתבעת מבלי ששוחחה עם הנתבע. כבר בשאלה הראשונה סתרה את דברי הנתבע, כאשר אמרה במפורש שהיא זאת שכתבה את המילים "מאשר אחיחי חביב" (עמוד 33 שורה 30). בהמשך אמרה, כי במהלך שיחות טלפוניות הסכים התובע לתקופה של 5 שנים נוספות ולכן רשמה זאת. הנתבעת התבקשה לעיין במסמך ולהסביר מדוע נראה שינוי ברישום בין חלקים שונים באישור. הנתבעת העלתה סברה לפיה לאחר ניהול השיחות עם התובע השתמשה בעט אחר. הנתבעת נשאלה מדוע המילים "לכבוד.." בתחילת האישור נרשמו בעט אחר. בשלב זה אמרה, כי אינה יכולה לזכור, אולם היא יודעת שכתבה את המסמך בשתי הזדמנויות. לאחר מכן העידה כי חלק מהאישור נרשם על שולחן, ולכן קיים שינוי בחלקים שונים של האישור, אולם מדובר באותה עט. הנתבעת נשאלה מי עשה את הקו שעליו חתם התובע שנעשה בעט שחור. הנתבעת השיבה שהיא לא ביצעה זאת. (חקירת הנתבעת עמודים 34 - 35). לא יתכן שהתובע הוא זה שמתח את הקו, שכן אילו היה עושה זאת היה חותם על האישור עם אותה עט ולא חותם בעיפרון. לאחר שמיעת גרסאות הצדדים ועיון באישור, הגעתי למסקנה לפיה יש להעדיף באופן מובהק את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעים. במהלך עדותם היה ניכר עליהם, כי הם מופתעים מכך שניתן להבחין באישור בשני עטים שונים, ובחתימה שהתבצעה בעיפרון, והם מנסים להתאים תוך כדי העדות, את התשובות שלהם לגרסה הבסיסית שמסרו. התגלו סתירות משמעותיות בשאלה מי כתב את המילים "מאשר אחיחי חביב". דברים שלטענת הנתבע סוכמו כביכול בטלפון, לא נכללו באישור. גם עיון במסמך מוביל למסקנה לפיה נכתבה התוספת לאחר החתימה. כאמור, המילים "לכבוד" והתוספת כתובות בעט שונה. האישור כולו נכתב בכתב גדול יחסית ואילו התוספת בכתב קטן יותר ובעט שונה. בכל האישור ללא יוצא מן הכלל קיימת לפחות שורה ריקה ולפעמים יותר, בין משפט למשפט. רק בשורות החשובות ביותר, שעליהם מנסים הנתבעים לבסס חוזה שכירות למשך 5 שנים שיתחיל 5 שנים לאחר מכן, מופיעות 2 השורות ללא כל רווח ביניהם. ניכר על התוספת שבאה "לנצל" את המרווח הצר שנותר בין החלק הכתוב באישור לבין המילים "מאשר אחיחי חביב" כדי להוסיף את התוספת. מסקנה זו מבוססת כאמור גם על ההתרשמות השלילית מעדות הנתבעים, גם על ההתרשמות החיובית מעדות התובע וגם על האישור עצמו. התמורה של 70,000 ₪ שכביכול קיבל התובע כנגד הסכמה ל- 5 שנים נוספות, ידועה כיום בדיעבד. במועד שבו ניתן האישור לא ניתן היה לדעת מה יהיה שער הדולר במשך 5 שנים. היתה גם אפשרות ששער הדולר יעלה. גם אם הייתי מגיע למסקנה לפיה התוספת היתה כתובה באישור בטרם חתימתו, והתובע אישר אותה בחתימתו, אינני סבור שניתן לבסס הסכם שכירות למשך 5 שנים על בסיס 2 שורות סתמיות אלה. ראשית, האישור איננו חתום על ידי מי מהנתבעים. היעלה על הדעת כי התובע הסכים לכך שבמשך תקופה של 5 שנים, ישהו שוכרים בנכס, ינהלו את עסקיהם, יבצעו שינויים כאלה ואחרים במושכר, יבצעו בו שימוש משתנה על פי צרכיהם, וכל זאת ללא חוזה. כאשר הסתיימה תקופת השכירות והנתבעים לא חתמו על חוזה לתקופת האופציה הראשונה, פנה התובע במכתבים אל הנתבעת 1 כי עליה לחתום על חוזה שכירות חדש. תקופת השכירות הסתיימה כאמור ביום 15.8.07. כבר ביום 19.12.07, פנה התובע לעורך דין, אשר שלח לנתבעת 1 מכתב, שבו נאמר שההסכם הגיע לסיומו ביום 15.8.07 והנתבעת יושבת במושכר מבלי שמימשה את האופציה ומבלי שחתמה על הסכם שכירות חדש לתקופת האופציה. בסיומו של המכתב נאמר, כי אם ברצון הנתבעת לנצל את תקופת האופציה, עליה לחתום על חוזה שכירות חדש, שאם לא כן עליה לפנות אותו. התובע לא הסתפק במכתב זה, וביום 31.1.08 פנה לעורך דין אחר וזה שלח מכתב מיום 31.1.08 שבו נאמר, שעל הנתבעת להודיע האם בכוונתה לנצל את תקופת האופציה. האם ניתן לקבל תוצאה לפיה התובע, שלא הסכים כי הנתבעים ישארו במושכר בתקופת האופציה שמצוינת בהסכם, ללא הסכם חדש, יסכים כי הנתבעים ישארו שם 5 שנים מעבר לתקופת האופציה הראשונה?! זאת ועוד, על פי גרסת הנתבעים, באותו מועד כבר הסכים התובע לתקופת האופציה השניה וזאת על פי האישור מיום 1.10.07. מה ההיגיון בכך שלאחר חודשיים וחצי יפנה לעורך דין במטרה שזה יכין מכתב התראה. אמנם הנתבעים מכחישים קבלת המכתבים, אולם על פי התרשמותי ממהימנותם, אינני מקבל טענה זאת. לא יתכן שנשלחים מספר מכתבים לכתובת הנכונה, על ידי מספר עורכי דין, ואף אחד מהמכתבים לא הגיע לידיעת הנתבעים. גם אם המכתבים לא הגיעו, ניתן להסיק מעצם הכנתם, כיצד ראה התובע את מעמדם של הנתבעים במושכר, וניתן לראות כי עמד על כך שייחתם הסכם לתקופת האופציה. האישור אינו חתום על ידי הנתבעים ואין לראות בו הסכם מחייב. האישור אינו כולל את הפרטים הנדרשים לצורך הסכם. בין היתר, לא נאמר בו עד מתי על הנתבעים להודיע האם בכוונתם לממש את האופציה. לא יתכן שהתובע הסכים לכך שהוא יהיה נתון בידיהם של הנתבעים, שיחליטו האם בכוונתם להמשיך את השכירות או לעזוב את המושכר, מבלי שמוגדרות ההודעות שיש לשלוח והמועדים בהם יש לשלוח את ההודעות. אילו על פי תוספת זאת היה התובע מעונין לתבוע דמי שכירות או כל זכות אחרת, לא היה בידיו הסכם חתום על ידי הנתבעים. הדברים לא מתיישבים עם השכל הישר ולא מתיישבים עם התנהלותו של התובע, שבאה לידי ביטוי במכתבים שהוא שולח שוב ושוב, לנתבעת 1. אילו אכן היתה התוספת נחתמת על ידי התובע לא היתה כל מניעה כי הנתבעים יכינו הסכם מפורט ויבקשו מהתובע לחתום עליו. אני סבור שהנתבעים ידעו כי התובע לא יחתום על הסכם, שכן לא התחייב לתקופת האופציה השניה. הנתבע טוען כי ניתן היה למנות מומחה שיבדוק את כתב היד על גבי האישור ואת השאלה האם נכתב באותה עט. הנתבעים החזיקו את המסמך המקורי ברשותם והגישו אותו בישיבת ההוכחות. הנתבעים יכולים היו להכין חוות דעת מטעמם שתומכת בגרסתם. הפרות ההסכם אי תשלום דמי שכירות במועד כתב התביעה הוגש בתחילה ביום 3.4.11. באותו מועד היתה לנתבעים זכות לכאורה, על פי ההסכם, להיות במושכר. התביעה התבססה על כך שהנתבעים אינם משלמים דמי שכירות למשך 4 חודשים. עוד נטען כי הנתבעים בנו במושכר מחסנים ללא היתר והרסו קירות פנים בבית המגורים שבנוי על המושכר, ללא קבלת הסכמת התובע. בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעים ביום 27.6.11 טענו הנתבעים, כי ביום 15.5.11 הגיעו הצדדים להסכמות שבעקבותיהם שילמו 34,800 ₪. סכום זה הינו תשלום של 5,800 ש"ח עבור 6 חודשים. בסיום הקבלה על התשלום שגם כותרתה "אישור" נאמר "החוב שולם במלואו ועוד תוספת לכן אין כל תביעות". גם לגבי סיום זה קיימת מחלוקת אם נכתב במקור. בהחלטתי מיום 23.5.12 הוריתי לנתבעים להמציא את המסמך המקורי. המסמך המקורי לא הומצא ולכן אין בכוונתי להתייחס לאמור בו כאל ויתור על זכות התביעה. בדיון שנערך ביום 27.6.11 נקבעה חובת הגשת תצהירים. בדיון שנערך ביום 1.5.12 הודיע ב"כ הנתבעים לפרוטוקול כי הם עומדים להסדיר את החובות שלהם לארנונה. הדיון נדחה ל- 23.5.12. במועד זה הודיע ב"כ הנתבע כי חובות הארנונה שולמו. מתוך הפרוטוקולים ניתן ללמוד כי הנתבעים פיגרו בתשלום דמי השכירות למשך תקופות ארוכות ולא שילמו את תשלומי הארנונה. כאשר הוגש כתב התביעה הראשון ביום 3.4.11 היה קיים פיגור של 26,892 ₪ ששולם בשלב מאוחר יותר. ביום 29.4.10 נשלח מכתב התראה שבו נאמר, שקיים חוב של 34,000 ₪ שאיננו כולל את החוב לרשות המקומית. על פי ההסכם, הפרת סעיף 8 שעניינו תשלום דמי השכירות מהווה הפרה יסודית של ההסכם. הפרות ההסכם בסעיפים עיקריים מצדיקה פינוי הנתבעים מהמושכר. מדובר במספר הזדמנויות בהם לא שולמו דמי השכירות במועד. מדובר על אי תשלום ארנונה במשך תקופה ממושכת. על פי סעיף 11 להסכם, איחור בתשלומים יזכה את התובע לפנות את הנתבעים מהמושכר. שינוי יעוד במושכר אין מחלוקת שנתבעים 3 ו- 4 ניהלו במושכר חנות למכירת ציוד משרדי. על פי סעיף 7 להסכם מטרת השכירות היא למגורים ולעסקי פרחים. מתוך עיון בהסכם ניתן לראות כי המילה "בלבד" שהופיעה לאחר המילה "פרחים", נמחקה. על בסיס מחיקה זו טוענים הנתבעים, כי היו רשאים לנהל במושכר כל עסק על פי בחירתם. עוד טוענים הנתבעים, כי התובע ידע על כך והסכים לניהול העסק במושכר כפי שנוהל בפועל. בכל הנוגע לידיעתו של התובע על העסק האמיתי שמתנהל והסכמתו שבשתיקה לכך, אני מקבל את גרסת הנתבעים. התובע ביקר במושכר פעמים רבות וראה בדיוק מה מתנהל בעסק. התובע לא שלח מכתבי התראה ולא הביע מחאה בקשר לעסק שמתנהל. יחד עם זאת, אין להסיק מידיעה זו כי התובע הסכים לכך שהעסק יתנהל בניגוד לחוק ובניגוד להוראות התכנון והבניה. בסעיף 15(ב) להסכם התחייבו הנתבעים להשיג את הרישיונות הדרושים להפעלת העסק ולשלם את התשלומים המגיעים. עוד התחייבו כי במידה וכל גוף ציבורי, כולל הועדה לתכנון ובניה, יתנגדו להפעלת העסק, עליהם להפסיק את הפעילות בעסק. בפועל, הוגש ביום 11.8.09 לבית משפט השלום בנתניה, תיק עמ"ק שמספרו 9797-08-09. כתב האישום הוגש נגד התובע, גרושתו והנתבע 2. במסגרת כתב האישום יוחסו לתובע ולנתבע 2 בניה ללא היתר של 4 מבנים. מבנה מאיסכורית בשטח של כ- 143 מ"ר, מבנה מחומר קל בשטח של כ- 183 מ"ר, מבנה נוסף בשטח של כ- 17 מ"ר ומחסן בשטח של כ- 15 מ"ר. עוד מיוחס לנאשמים הסבה של מבנה חקלאי (בית אימון) למבנה מגורים בשטח של כ- 60 מ"ר. בכתב האישום מיוחסת לנאשמים עבירה של שימוש מסחרי בשטח של כ- 326 מ"ר לקיום חנויות ציוד, ספרי לימוד וצעצועים ללא היתר בניה ושימוש חורג בשטח של כ- 77 מ"ר למגורים ללא היתר בניה. במסגרת פרוטוקול שנערך ביום 22.4.12, ותוקן על פי החלטה מיום 20.6.12, אישר הנתבע כי בנה את המחסן במו ידיו. למרות שכתב האישום הוגש עוד בחודש אוגוסט 2009, לא הפסיקו הנתבעים את השימוש האסור במושכר והם עושים זאת עד היום. על פי סעיף 17 להסכם, הפרת סעיף 15 מהווה הפרה יסודית של ההסכם. הפרה של סעיף זה מצדיקה ביטול ההסכם באופן מיידי, גם אם היו יושבים שם הנתבעים מכוח חוזה כדת וכדין. הנתבעים באופן שבו הם מפעילים את המושכר, גוררים את התובע להליכים פליליים שתוצאותיהם עלולות להיות הרשעה בפלילים על כל המשתמע מכך. לא יכול להיות כל ספק שלתובע לא היתה הסכמה לכך, גם אם ידע על השימוש שנעשה וגם אם לא אמר דבר. למרות שחלפו למעלה מ- 3 שנים לא מצאו הנתבעים לנכון להפסיק את השימוש האסור שמתבצע במושכר. בניה בלתי חוקית על פי ההסכם נאסר על הנתבעים לעשות שינויים במושכר. לטענתם, היתה הסכמה של התובע לביצוע שינויים במבנה. הנתבעת הודתה בחקירתה כי השתמשה במחסן לשם מגורים ובנתה גג אסכורית. לטענתה, הסכים לכך התובע. (עמוד 38 שורות 31 - 32). בניה זאת כשלעצמה מהווה הפרת ההסכם. גם אם הסכים התובע לבניה, ועובדה זאת לא הוכחה על ידי הנתבעים, ברור שלא היתה קיימת הסכמה לכך שהדבר ייבנה בניגוד לחוק. על פי סעיף 15(ב) התחייב הנתבע 2 להפסיק להפעיל את העסק כאשר תתעורר התנגדות של הרשויות. במקרה זה, הוגש כתב אישום ורק בשלב מאוחר בוצעה הריסה של המחסן. סוף דבר כפי שקבעתי קודם לכן, תקופת ההסכם כולל האופציה הראשונה הסתיימו ולנתבעים אין זכות להחזיק במושכר. בפסק הדין קבעתי כי הנתבעים הפרו את ההסכם בשלושה עניינים שונים ונפרדים, ענין דמי השכירות, שימוש שלא על פי דין במושכר ובניה בלתי חוקית. גם מטעם זה על הנתבעים לפנות אותו. אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לסלק את ידם מהמושכר עד ליום 1.2.13 ולהחזיר לתובע את החזקה בו במועד זה, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד בהוצאות המשפט ובנוסף לכך בשכ"ט עו"ד בסך 17,500 ₪. תביעת פינוישכירותזכות הסירובפינוי