להלן פסק דין בערעור בנושא תאונה בגלל ניסיון עקיפה: פסק - דין זהו ערעור כנגד פסק-דין של בית-משפט לתעבורה בנתניה שניתן בת.ד. 90119/04 (כב' השופט יהושוע הלוי) מיום 23.10.06. בפסק הדין הורשע המערער בעבירות של נהיגה רשלנית וגרימת חבלה של ממש, סטייה מנתיב נסיעה, אי שמירה על ימין הדרך, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים וסירוב להיבדק. עונשו נגזר לקנס בסך 2,500 ₪, פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 4 שנים, ומאסר על תנאי בן 8 חודשים. הערעור סב על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין. ב"כ המערער טען שלוש טענות עיקרות: האחת, שבית משפט קמא שגה בקביעת ממצא שהמערער נהג תחת השפעת אלכוהול; השנייה, שבית המשפט שגה בקביעת מתאר ההתרחשות של תאונה; השלישית, שעונש הפסילה שנגזר מופרז במידה המצדיקה התערבות של ערכאת ערעור. תקציר הנסיבות הוא כדלקמן - ביום 11.10.03 סמוך לשעה 05:00 נהג הנאשם רכב פרטי בכביש בינעירוני המוליך מרחובות לנס-ציונה. אותה עת נהג אדם בשם שי הנדלר ברכב פרטי באותו כביש ובכיוון נסיעתו של המערער. בשלב מסוים, התנגשו שני כלי הרכב, האחד במשנהו. הדבר גרם לפציעתו של הנדלר באורח קשה למדי, וכן, נפצע נוסע נוסף שהיה במכוניתו של הנדלר. מעדותם של הנדלר, הנוסעים עימו ועדות נוסעי רכב נוסף, שבו היו חברים של הנדלר עולה כי התאונה התרחשה שעה שהמערער נהג את רכבו במהירות גדולה, תוך ניסיון לערוך תמרון עקיפה של כלי רכבם, שנסעו בנתיבים מקבילים, האחד אחרי השני. המערער ניסה לעבור בתנועת עקלתון בין שני כלי הרכב, וככל הנראה כתוצאה מן התמרון, איבד את השליטה על רכבו, וחולל את התאונה. תיאור התאונה העולה מדברי העדים מתעשר בדבריו של בוחן התאונה, שהגיע לזירה לאחר התרחשותה, ומצא על-פי הממצאים אובייקטיביים במקום התאונה, שאכן רכבו של המערער נע בתנועה עקלתונית, במהירות גבוהה, בין שני כלי רכב בניסיון לעקפה אותה. הבוחן גילה גם כי אחד הצמיגים ברכבו של העורר נמצא ללא אוויר, אך כיוון שהצמיג נמצא תקין, וכיוון ששיחזור ערטילאי של התאונה גילה לבוחן כיצד אבד האוויר במהלך התאונה, שלל הבוחן אפשרות כי התאונה התרחשה בשל דליפת אויר מן הצמיג קודם התאונה. בוחן התאונה פגש את המערער במקום התאונה והתרשם מ"עמידה מתנדנדת" ומריח אלכוהול מפיו של המערער. הוא ביקש לבצע "בדיקת מאפיינים מלאה", אלא שהמערער סירב לשתף פעולה. המערער סירב למסור בדיקת דם. הבוחן שאי שיתוף הפעולה והסירוב, אינם פרי תחושת הלם מן התאונה, אלא סירוב מודע. למסקנה הזו תרמה העובדה, שהמערער השתמש בתירוצים קלושים, להצדקת אי שיתוף הפעולה. בין היתר, טען שהוא מסרב למסור בדיקת דם משום שהוא מפחד ממחטים. המערער ונוסעי כלי הרכב הנוספים שהוזכרו לעיל, שהו, עובר לנסיעה בבילוי בפאבים מסוימים. המערער אישר ששתה בירה אחת. עדי הראיה ונהג כלי הרכב המעורב הנוסף, שללו שתיית אלכוהול כל עיקר. בית-משפט קמא נתן אמונו בהנדלר ובחבריו, אלה שנסעו עימו ברכב, ואלה שנסעו ברכב הנוסף, וקבע מפיהם ובהסתמך על דו"ח הבוחן את תהליך ההתרחשות של התאונה. בית המשפט קבע גם כי המערער היה נתון להשפעת משקה אלכוהולי והוא נוכח סירובו לבדיקה, ונוכח התרשמות הבוחן, מהתנהגותו מריח האלכוהול שנדף ממנו. ב"כ המערער טוען שלא היה לבית-משפט קמא בסיס איתן להשית עליו את הקביעה שהמערער היה נתון להשפעת אלכוהול. סירוב המערער להיבדק, וסירובו לשתף פעולה ובדיקת המאפיינים מהווים התנהגות אופיינית לאדם שהיה מעורב בתאונה קשה כל כך, ונתון במעין הלם לאחריה. אין להסיק מסקנה מתגובה מיידית שנהג מעורב בתאונה, בשעה שרישומה עדיין ניכר עליו. בהעדר משמעות לסירוב ובלי בדיקת מאפיינים, או בדיקת דם, לא ניתן לקבוע ממצא של השפעת אלכוהול. אני סבור שלא נפל פגם בממצאו של בית-משפט קמא. ראשית, העובדה שנדף ריח חזק של אלכוהול מפיו של המערער, כשהיא מצטרפת לאישור מפיו בדבר שתייה (אמנם מעטה) של אלכוהול, בצירוף תנועתה המתנדנדת של המערער, די בהם כדי לבסס את הממצא. אמנם, יתכן שהתנועה המתנדנדת היא תוצאה של הלם התאונה, אך נוכח ריח האלכוהול, כאמור והאישור בדבר שתיית אלכוהול, ההתנדנדות מתיישבת, באופן מאוד סביר, עם היותו של המערער תחת השפעת המשקה החריף. אם היה באלה כדי להותיר ספק שלשהו, הסירוב לשיתוף פועלה של המערער, סירוב שהן הביטוי החיצוני שלו והן ההתרשמות של הבוחן ממנו, מצביעים על חשש מתוצאתן של הבדיקות. שילוב כל אלה הוא בסיס נאות לממצא בדבר השפעת האלכוהול על נהיגת המערער. בית-משפט קמא האמין לעדים השונים שהם לא שתו משקה אלכוהולי ולי אין יכולת להתערב בממצא של אמון זה. ב"כ המערער טען עוד שתיאור התאונה מפי בוחן התאונה הוא דרך אפשרית אחת להתרחשות התאונה, אך היו גם דרכים אחרות שלא הוכחשו מפי אותו מומחה. אחת מהן, היא האפשרות שהתאונה התרחשה בגלל חסר אוויר בגלגל ברכבו של המערער. על כך לא הייתה לו שליטה ולכן אין הוא אחראי לתאונה. אינני מקבל את הטיעון, שכן, מתאר ההתרחשות של התאונה, צוייר לפני ביהמ"ש מפי עדי ראיה. עדות הבוחן אוששה את הדבר. במצב דברים כזה אין כל ערך להיפותזות אפשריות אחרות, שאין להם תימוכין מפי עדי ראיה. אעיר, כי האפשרות שהאויר דלף מן הצמיג לפני התאונה, נשללה בידי הבוחן. כללו של דבר, אין מקום להתערב בהכרעת הדין המרשיעה. אשר לעונש, טענת ב"כ המערער כפולה. הוא טוען שאף על פי שהשופט קמא הרשיע את המערער בנהיגה תחת השפעת אלכוהול הוא גזר את עונשו כאילו הרשיעו בנהיגה בשכרות. שהרי, הראשונה גוררת עונש פסילה מינימאלי של שלושה חודשים, ואילו השנייה, גוררת עונש פסילה מינימאלית של שנתיים. שנית, שופט הרבה והפריז בעונש הפסילה, אפילו על-פי אמות אמידה של נהיגה בשכרות. שכן, העונש שגזר עולה פי שניים על רמת הענישה המינימאלית בהקשר זה, ופי שש עשרה, מן העונש המקסימאלי המתחייב בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול. אין לעיל ידי לקבל את הערעור, גם בנקודה זו. לדעתי נפלה שגגה בטיעונו של הפרקליט המערער המלומד. העונשים המינימאליים שהוא מתייחס אליהם, הם אלה הנגזרים ביחס לנהיגה המושפעת מאלכוהול בלי שנגרמה תאונה. ברור כשמש שעונשו של נהג הנוהג תחת השפעת אלכוהול וגורם לתאונה שבה נפצעים קשה מספר אנשים, אינו יכול להיות שווה ערך, ואפילו לא דומה ערך לעונשו של נהג שלא גרם לתאונה. אכן, אני מסכים שלמערער, שהוא אדם צעיר מאוד, נגזר עונש הכולל רכיב חמור של פסילת רישיון נהיגה לתקופה משמעותית וארוכה. אלא, שכל המתבונן בנעשה בכבישי הארץ, אינו יכול להבין איך ישנם עדיין צעירים המרשים לעצמם לאחוז בהגהה לאחר ששתו משקה אלכוהולי ולסכן את עצמם ואת זולתם. אם אין ברמת הענישה שננקטה עד כה, כדי לעקור את התופעה הבריונית הזו מן השורש, ראוי להעלות את רמת הענישה, ולו בכמה מונים. אולי זה ילמד את בריוני הכביש לקח. אני סבור שהשופט המלומד של הערכאה הראשונה גזר את הדין כהלכה, ובהקשותו במידה מסוימת את לבו כלפי הנאשם, חסך אולי אסונות אחרים. הערעור על כל מרכיביו נדחה. משפט תעבורהעקיפה