ויתור על זכויות בנכס

בע"א 321/70 פרלברגנ' שחור פ"ד כה (1) 441,קבע כב' השופט י' כהן כי לצורך קיומו של ויתור על זכויות יש לוודא כי הצד המוותר ידע על כל העובדות הקשורות בהפרת ההסכם כדלקמן: "הלכה ידועה היא, שאין אדם נחשב כמוותר על פגיעה בזכותו, אלא אם ידע על כל העובדות החשובות הקשורות באותה הפגיעה (ע"א 189/37, [4], פד"י, בע' 1682; פי"ם, בע' 141), ובענין זה נטל הראיה הוא על בעל-הדין, אשר העלה את טענת הוויתור...". מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ויתור על זכויות בנכס: בפני תביעה לפינוי וסילוק יד. רקע: התובעים הם בעלים רשומים או בעלים הזכאים להיות רשומים על נכס הממוקם בחלקה 48 בגוש 6930 הידוע כרחוב הרצל 32 בתל אביב (להלן: "הבניין"). הנתבע הינו אדם פרטי אשר ביום 01/01/86 התקשר בהסכם שכירות בדיירות מוגנת עם פלדמן ושות' ואלטמן ושות' (להלן: "הסכם השכירות"), לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), במסגרתו שכר אולם וחדר הצמוד לו בקומה השנייה, מעל קומת החנויות בבניין, וכן חדרון בסמוך לגג הבניין (האולם, החדר הצמוד והחדרון להלן ביחד: "המושכר"). בהתאם להסכם השכירות מטרת השכירות הייתה לצרכי הלבשה - ייצור ומכירה בלבד. בנוסף, ביום 01/11/08 נכרת בין הנתבע לתובע 2 הסכם שכירות נוסף (להלן: "הסכם השכירות הנוסף"), במסגרתו שכר הנתבע יחידה נוספת, נפרדת, בת 16 מ"ר הנמצאת בקומה השנייה של הבניין (להלן: "היחידה הנפרדת"). במהלך שנת 2009 ערך הנתבע שינויים במושכר בכך שחילק את האולם, באמצעות בניית קירות, תוך יצירת 3 יחידות דיור נפרדות, התקין מערכת אינסטלציה וחשמל, התקין כלים סניטאריים (אסלות, כיורים ומקלחונים) התקין דלתות וחלונות, התקין ארונות ומטבחים בכל אחת מן היחידות, החליף את הריצוף, הרחיב מרפסות קיימות וכן הפך את החדרון הסמוך לגג הבניין ליחידת מגורים עצמאית (להלן: "השינויים במושכר"). בנוסף היחידה הנפרדת שונתה בכך שהפכה למשרד ושטחה הוגדל על ידי הריסת קיר ובנייתו מחדש במרחק מן המיקום המקורי (להלן: "השינויים ביחידה הנפרדת"). עם ביצוע השינויים במושכר והשינויים ביחידה הנפרדת, התכוון הנתבע לשנות ייעודו של המושכר וביקש להשתמש בו לצרכי מגורים תוך השכרת יחידות הדיור שבנה לצדדים שלישיים. התובעים טוענים כי ביצוע השינויים כאמור ושינוי מטרת השכירות נעשו ללא ידיעתם וללא הסכמתם ומשכך הפר הנתבע את הסכם השכירות. בנסיבות, הגישו התובעים כנגד הנתבע תביעה לפינוי וסילוק יד מהמושכר ומהיחידה הנפרדת. טיעוני הצדדים טוענים התובעים כי במהלך שנת 2009 לאור פניית הנתבע לתובע 2, הסכים האחרון, בעל פה, לביצוע תיקוני אחזקה שוטפים במושכר, כדוגמת תיקוני טיח וצבע, תיקון ריצוף שהתרופף וכיוצ"ב, אך לא הסכים לביצוע השינויים הקיצוניים אשר בוצעו במושכר ו/או לשינוי במטרת השכירות, עליהם גילה, בדיעבד, במסגרת ביקור במושכר שערך בתחילת חודש אוגוסט 2009. בנוסף טוענים התובעים כי במסגרת ביצוע עבודות השינויים במושכר, שינה הנתבע גם את היחידה הנפרדת. התובעים טוענים כי השינויים במושכר וביחידה הנפרדת בוצעו ללא ידיעתם וללא הסכמתם מראש או בדיעבד. בנסיבות טוענים הנתבעים כי קמה להם עילה לפינוי הנתבע מהמושכר מכוח סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר מחמת אי קיום תנאי מתנאי השכירות המעניק לבעלים, לפי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי. בנוסף טוענים התובעים כי הסכם השכירות הנוסף הינו הסכם לשכירות חופשית אשר בעניינו לא חל חוק הגנת הדייר. מנגד טוען הנתבע כי על רקע קשיים כלכליים אליהם נקלע בין השנים 1999 - 2008, בגינם נאלץ לצמצם את עסקיו בתחום האופנה, פנה לתובע 2, בסוף שנת 2008, בהצעה עסקיתלפיה ישפץ את המושכר על חשבונו וישנה ייעודו, מתחום האופנה לשימוש במגורים, תוך השכרה לצדדים שלישיים. לטענת הנתבע, במסגרת זו קיבל מהתובע 2, הסכמה מפורשת בעל פה, לביצוע השינויים במושכר. עוד לטענתו ונוכח יחסי האמון בינו לבין התובע 2, מכוח התקשרותם רבת השנים, לא הועלו הדברים על הכתב. לעניין זה טוען הנתבע כי התובע 2 הוא והוא לבדו שניהל את כל מערכת יחסי השכירות לאורך השנים, וכי הוא עצמו לא פגש מעולם ביתר התובעים. בנוסף טוען הנתבע כי התובע 2 נתן הסכמתו לביצוע השינויים במושכר בכתב, במסגרת התקשרות הצדדים בהסכם השכירות הנוסף מיום 01/11/08, אשר שינה את הסכם השכירות הן בעניין ייעוד המושכר והיחידה הנפרדת (שינוי מטרת השימוש במושכר למטרת מגורים ו/או למטרת משרדים) והן בעניין זכות הנתבע להעביר המושכר והיחידה הנפרדת גם יחד לצד שלישי. על האמור מוסיף הנתבע וטוען כי הסכמת התובע 2 לביצוע השינויים במושכר ניתנה בהתנהגותו, עת ביקר מחוץ למושכר במשך תקופת השיפוץ, ידע עליו ולא פנה לנתבע בעניין, אלא לאחר שנסתיימה תקופת השיפוצים. בנסיבות טוען הנתבע כי התובע 2 פעל בחוסר תום לב. על רקע האמור, טוען הנתבע כי הסתמך על התחייבות התובע 2, משל הייתה התחייבות התובעים, והשקיע במושכר סך של כ-400,000 ₪ לצורך תיקונו, שיפוצו והשבחתו. בעניין זה הבהיר הנתבע כי עובר לביצוע השינויים כאמור, מצבו של המושכר היה גרוע ביותר, בלתי ראוי לשימוש ולא בטיחותי. בנסיבות ונוכח הסכמת התובע 2 כנציג התובעים, טוען הנתבע כי לא הפר את הסכם השכירות וכי לא קמה עילה לפינוי וסילוק ידו מהמושכר. לחילופין טוען הנתבע כי נוכח השקעותיו הרבות במושכר וביחידה הנפרדת, קמה לו זכות שלא לפנותם משיקולי צדק כמפורט בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר. יצוין כי לטענת הנתבע, דרישת התובעים לפינויו, במסגרתה ביקשו לפנות המושכר ולהותירו במצבו הנוכחי, קרי לאחר שנסתיימה עבודת השיפוץ, הינו ניסיון של התובעים לעשיית עושר שלא במשפט. כן יצוין כי לעניין השינויים ביחידה הנפרדת טוען הנתבע כי אלה בוצעו על ידי צד ג' ובהסכמת התובעים, עת הושכר המושכר בשכירות משנה מהנתבע לצד ג' וכי היחידה הנפרדת הושכרה לו ישירות מהתובעים. דיון (בצד ראיות הצדדים) שינויים במושכר כפי שפורט לעיל על מערכת יחסי השכירות בין הצדדים בעניין המושכר חל חוק הגנת הדייר. סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר קובע כי: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי". ... (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי; בכדי לבסס את עילת הפינוי האמורה, על התובעים להוכיח שלושה יסודות מצטברים: א. תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר או מחייב פעולות מסוימות. ב. הפרת התנאי על ידי הנתבע. ג. לפי תנאי הסכם השכירות, הפרת התנאי מעניקה לבעל הבית זכות לתבוע את פינוי הנתבע מהמושכר. (ראו: ד. בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עמ' 15; ע"א 460/77 דרוקר נ' פלטין פ"ד לב (2) 809). לצורך ביסוס טענתם, נסמכים התובעים על האמור בסעיפים 4, 9 ו-12 להסכם השכירות כדלקמן: "4.מטרת השכירות של הדייר המוצע הינה שימוש לצרכי הלבשה - ייצור ומכירה בלבד". "9.צד ג' מאשר בזה כי קיבל את המושכר במצב תקין וראוי לשימוש ולמטרותיו והוא מתחייב להחזירו למשכיר באותו מצב בו קיבלו (להוציא בלאי רגיל), השוכר לא יהיה רשאי להכניס למושכר כל שנויים או לבצע בו כל תקונים, שכולולים (כך במקור) בתוספות בלי שקבל מראש את הסכמת המשכיר לכך בכתב. כל הפרה כנ"ל דייה להעניק למשכיר זכות לדרוש את פינויו של השוכר מהמושכר וזאת בנוסף לכל סעד של תביעת פיצויים עבור כל מעשה כזה או תביעה להחזיר המצב לקדמותו." "12. בכפיפות לאמור בסעיף 9 לחוזה זה מתחייב צד ג' לא לשנות את מבנה המושכר באיזה אופן שהוא וכן לא להוסיף לו כל מבנה בלי קבלת רשות בכתב מאת המשכיר. מבלי לפגוע בזכויותיו שלהמשכיר לפי סעיף 9 לחוזה זה כנ"ל מותנה בזה כי כל הוספה או שנוי שיעשו במושכר יחשבו כרכושו של המשכיר אלא אם ידרוש המשכיר מאת השוכר לסלקם ובמקרה זה על השוכרלעשות זאת על חשבונו הוא. מבלי לפגוע בזכותו יהיה רשאי המשכיר לעשות זאת על חשבון השוכר, במקרה והמשכיר יסכים להשארת התוספת או השנוי יהיה השוכר חייב לשלם דמי שכירות גם עבור התוספת שעשה בעצמו". בשים לב לסעיפים הנ"ל ובשים לב לשינויים אשר בוצעו במושכר הרי שלטענת התובעיםמתקיימים יסודות הסעיף ומתגבשת עילת פינוי הנתבע מהמושכר בגינו. מנגד טוען הנתבע כי התובע 2 נתן הסכמתו לביצוע השינויים כאמור הן בכתב במסגרת הסכם השכירות הנוסף, הן בעל פה במסגרת פגישה בין השניים אשר נערכה בחודש אוגוסט 2008 והן בהתנהגות עת נכח במושכר לאורך ביצוע השיפוצים ולא הביע התנגדותו לביצועם. עיון בהסכם השכירות מעלה כי סעיף 4 אמנם קובע את מטרת השכירות אשר שונתה על ידי הנתבע. יחד עם זאת אין בסעיף האמור התנייה מפורשת לפיה אי קיומו של סעיף זה מקנה לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי הנתבע מהמושכר, ומשכך לא ניתן לבסס תביעה לפינוי בגין עילה זו. הדברים נקבעו בע"א דרוקר נ' פלטין פ"ד יד (2), 809,מפי כב' השופט כהן אשר כדלקמן: "רק אם הותנה במפורש בין בעל הבית והדייר שאי-קיומו של תנאי מסוים נותן לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי, יכול בעל הבית לבסס את תביעתו על עילה זו...". לעומת זאת,סעיפים 9 ו-12 אכן קובעים כי השוכר לא רשאי לבצע שינויים במושכר אלא בכפוף להסכמת המשכיר לביצוע שינויים אלה, בכתב ומראש. בהמשך הסעיף נקבע מפורשות כי הפרה שכזו, מקימה לתובעים זכות לדרוש פינוי מהמושכר וזאת בנוסף לכל סעד אחר. אך משעסקינן בזכות לדיירות מוגנת, נקבע כי בעת הפרת הסכם והתגבשותה של עילת הפינוי בהתאם לסעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר, חלה על הנפגע החובה להביע התנגדותו ולעמוד על זכויותיו. אם לא נעשה כן - הרי הצד הנפגע נחשב כמוותר על זכויותיו. הדברים נקבעו על ידי כב' השופט אגרנט בע"א 41/48 לוין נ' פרוינד פ"ד ב' 604, כדלקמן: "בהפר צד אחד תנאי יסודי בהסכם ידוע זכאי השני לבטל את ההסכם וכשאין הלה עומד על זכותו, הריהי בטלה מחמת ויתור". בע"א 321/70 פרלברגנ' שחור פ"ד כה (1) 441,קבע כב' השופט י' כהן כי לצורך קיומו של ויתור כאמור יש לוודא כי הצד המוותר ידע על כל העובדות הקשורות בהפרת ההסכם כדלקמן: "הלכה ידועה היא, שאין אדם נחשב כמוותר על פגיעה בזכותו, אלא אם ידע על כל העובדות החשובות הקשורות באותה הפגיעה (ע"א 189/37, [4], פד"י, בע' 1682; פי"ם, בע' 141), ובענין זה נטל הראיה הוא על בעל-הדין, אשר העלה את טענת הוויתור...". לרוב, שתיקתו של בעל בית לנוכח הפרת הסכם, אינה מהווה לכשעצמה ראייה לויתור או השלמה עם ההפרה. שונה הדבר עת הדייר השקיע מכספו בביצוע עבודות השינויים ובעל הבית מודע לכך. במקרה שכזה מוטלת על בעל הבית החובה להביע התנגדותו, ושתיקתו עלולה להעיד על ויתור ואף להעיד על הסכמה לביצוע השינויים באופן משתמע. עוד על כך, בספרו של ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שנייה 2010), 88 כדלקמן: "בדרך כלל שתיקתו של בעל בית, לנוכח הפרת חוזה, איננה מהווה כשלעצמה ראייה על ויתור או על השלמה עם ההפרה. אולם פני הדברים שונים כאשר הדייר משקיע מכספו בעבודות שינויים, ואילובעל הבית יודע על כךואיננו מנסה למנועאת הדייר מביצוע העבודות. בנסיבות כאלה מוטלת על בעל הבית חובה להשמיע את התנגדותו, ואין הוא רשאי להניח לדייר להמשיך ולהשקיע כספים במעשה המהווה הפרת חוזה השכירות. שתיקתו של בעל הבית מעידה לא רק על ויתור המתייחס להפרה זו, אלא משתמעת ממנה גם הסכמה לביצועם של השינויים או התיקונים במושכר (ע"א 74/62 קופרמן נ' אנגלברג, פ"ד טז 1714) (הדגשים אינם במקור). בענייננו, הנתבע ביצע את עבודות השיפוץ והשינויים במושכר, על חשבונו. כמו כן עולה כי הפגישה אליה התכוון התובע 2 שנערכה בתחילת חודש אוגוסט 2009, במסגרתה הביע את התנגדותו לביצוע השינויים במושכר נערכה ביום 31/07/09, קרי בסמוך לסיום עבודת השיפוץ במושכר. בנסיבות הללו, השאלה המרכזית העומדת בפני הינה האם ידע התובע 2 על ביצוע השינויים במושכר במהלך ביצועם, קרי לפני 31/07/09, ולא הביע התנגדותו, אם לאו, וכפועל יוצא, האם בכך התבטלה זכות התובעים לדרוש פינוי הנתבע מהמושכר, מחמת ויתור. במסגרת הראיות אשר הוצגו בפניי העידו התובע 2 וביתו הגב' סיגל בן אליהו. מטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו, מר בני אמיניזאר אשר שכר בעבר את המושכר מהנתבע בשכירות משנה ואת היחידה הנפרדת שכר מהתובעים בעצמם כפי שפורט לעיל. כמו כן העיד מר שרון בבאי (להלן: "שרון"), אשר שכר מידי התובעים חנות אחרת בבניין בדיירות מוגנת (פרוטוקול עמ' 22 ש' 18 - 19). התובע 2 טוען כי לא ידע על ביצוע עבודות השיפוצים במושכר ולפיכך לא ציין את אורך תקופת ביצועם. יחד עם זאת טוען התובע 2 כי השיחה במסגרתה נתן הסכמתו לביצוע תיקוני אחזקה במושכר נערכה במהלך שנת 2009 וכי ב-31/07/09 גילה על עריכת השינויים במושכר כשאלה היו לקראת סופם. לעניין זה ציין התובע 2 כי עובר לביצוע השינויים במושכר מצבו מבחינת אחזקה - לא היה טוב (פרוטוקול עמ' 13 ש' 10 - 11). מנגד טען הנתבע כי עבודות השיפוץ במושכר ארכה כ- 7 - 8 חודשים. בעניין השיחה בינו לבין התובע 2, במסגרתה נתן התובע 2 הסכמתו לביצוע תיקוני אחזקה במושכר, טוען הנתבע כי זו התקיימה בסוף שנת 2008. בעניין זה העיד בפניי שרון, אשר טען כי עבודת השיפוץ ארכה חודשים מספר וככל הנראה "זה התחיל לפני החגים בתקופת האביב ונגמר הרבה אחרי הקיץ" (פרוטוקול עמ' 22 ש' 24). שרון ציין כי ידע על אורך תקופת השיפוץ משום שראה את הפיגומים אשר הוצבו בחזית הבניין ומשום שאלה הוצבו מול החלון שלו (שם, ש' 27 - 31). בנוסף ציין כי ראה מכולות לפינוי פסולת לאורך כל תקופת השיפוץ. ייאמר כי בשים לב לאופי השינויים אשר נערכו במושכר לרבות שבירת קירות והתקנת מערכות חשמל ואינסטלציה חדשות, הרי שהדעת נותנת כי עבודות השיפוץ במושכר אכן ארכו מספר חודשים. בנסיבות הללו ובשים לב לטענת התובע 2 לפיה השיחה כמפורט לעיל נערכה במהלך שנת 2009 מקובלת עלי עדותו של שרון, ולפיכך אני קובעת כממצא עובדתי כי תקופת השיפוצים במושכר ארכה לכל הפחות 6 חודשים החל מתקופת האביב, לפני תקופת החגים (חודש מרץ) ועד אחרי הקיץ (ספטמבר) בשנת 2009 (תקופה שתקרא להלן: "תקופת השיפוצים במושכר"). דברים אלה מתיישבים גם עם טענת התובע 2 לפיה ביום 31/07/09 הגיע למושכר עת עבודות השיפוצים בו היו לקראת סופם. כאמור בעניין זה טען התובע 2 כי לא ביקר במושכר ולא ידע על עריכת השינויים במושכר עד יום 31/07/09 ובזו הלשון: "בתחילת חודש אוגוסט 2009, עת הזדמנתי במקרה לבניין יחד עם אשתי ובתי, נכנסנו לבקר במושכר, הופתענו לגלות כי הנתבע ביצע במושכר שינויים קיצוניים תוך הפיכתול-4 יחידות דיור נפרדות" (סעיף 7 לתצהיר התובע 2). יחד עם זאת ציין התובע 2 כי נהג להגיע לבניין אחת ל-4 חודשים על מנת לגבות דמי שכירות משוכר אחר בבניין, השוכר חנות בשכירות חופשית. בהמשך דבריו ציין התובע 2 כי ביקר בבניין במהלך חודש אפריל 2009, וכן ציין כי לא ראה מכולות לפסולת בניין ו/או פיגומים אשר הוצבו בחזית הבניין. בעדותו, הבהיר התובע 2 כי במהלך תקופת השיפוצים ייתכן שראה באיזור מכולה לפינוי פסולת בניין ובזו הלשון: "ש. כל כמה זמן אתה מגיע לבנין? ת. כל 4 חודשים. אני יכול גם להסביר למה, כי יש דייר אחד החופשי שמשלם פעם בארבעה חודשים ושאר הדיירים משלמים לכל השנה מראש. ש.נכון שעברת שם וראית פיגומים בחוץ? ת. לא. ש. נכון שעברת שם וראית מכולות לפסולת בנין? ת. יתכן. ראיתי שהוא כתב את זה, אבל אני לא זוכר שראיתי באפריל מכולה, אבל יתכן שהיתה".(עמ' 13 ש 20 - 27). מנגד טען הנתבע כי במהלך תקופת השיפוצים ביקר התובע 2 בבניין ובסביבתו מספר פעמים (סעיף 20 לתצהיר הנתבע). טענת הנתבע מתיישבת עם עדותו של העד שרון אשר הבהיר כי במהלך תקופת השיפוצים במושכר ראה את התובע 2 מגיע אל הבניין פעמים רבות, מסתכל ובודק את השיפוציםואף משוחח עם הנתבע. זאת ועוד, העד שרון הבהיר בעדותו כי התובע 2 היה מגיע אחת ל-3 חודשים, קרי בחודשים מרץ, יוני, ספטמבר, דצמבר, לבניין על מנת לגבות ממנו דמי השכירות כדייר מוגן (פרוטוקול, עמ' 22). טענה זו של שרון מתיישבת הן עם עדותו לפיה הגיע לגבות דמי שכירות ממנו אחת ל- 3 חודשים, קרי בחודש מרץ ובחודש יוני 2009, והן עם טענת התובע 2 לפיה נכח בבניין גם בחודש אפריל 2009 (על מנת לגבות דמי השכירות מהדייר הנוסף - אחת ל- 4 חודשים) וייתכן שראה מכולה המוצבת בחזית הבניין. נוכח האמור, בשים לב לעדויות אשר פורטו לעיל, טענת התובע 2 לפיה בביקורו ביום 31/07/09 הופתע לגלות על ביצוע השינויים כאמור, איננה מקובלת עלי. לדברים אלה יש להוסיף כי גם בעניין עריכת הפגישה מיום 31/07/09 באקראי, שונתה גרסתו של התובע 2 מספר פעמים: תחילה הבהיר כאמור כי הזדמן לבניין במקרה. לאחר מכן הודה בחקירתו כי הזמין את אשתו וביתו לביקור בבניין וכי הביקור לא היה אקראי (פרוטוקול עמ' 10 ש' 26 - 27). לאחר מכן שוב חזר בו וטען כי הביקור היה אקראי (פרוטוקול עמ' 12 ש' 9-10). ולאחר מכן שינה פעם נוספת את גרסתו וטען כי הסיבה לביקור הייתה במטרה להעביר לביתו, הגב' סיגל בן אליהו, את ניהול נכסי המשפחה. במענה לשאלת ב"כ הנתבע מדוע לא מופיעים הדברים בתצהירו, שב התובע 2 וטען כי הביקור היה אקראי וייתכן שהיה צריך לשלב בתצהירו את נסיבות ביקורו בנכס ביתר פירוט (פרוטוקול עמ' 14 ש' 4 - 8). בעניין זה העידה הבת סיגל בן אליהו כי התובע 2 הזמין אותה ואת אימה להתלוות אליו לביקור האמור(עמ' 9 ש' 16-17). בנסיבות הללו, ובשים לב לכל אשר פורט לעיל בעניין ביקוריו של התובע 2 בבנין, אני קובעת כממצא עובדתי גם כי התובע 2 נכח בבניין בתקופת ביצוע עבודת השיפוצים במושכר עובר ליום 31/07/09. יחד עם זאת התובע 2 הביע התנגדותו לביצוע השינויים במושכר לראשונה ביום 31/07/09. בעניין זה טען התובע 2 כי בעת ביקורו במושכר בחודש אפריל 2009 היה המושכר נעול ולכן לא יכול היה לראות המתרחש בו ולא ידע על עריכת השינויים במושכר ובזו הלשון: "ש.בסיכומו של דבר כאדם שמבקר בנכס הרי אי אפשר להסתיר ממך את מה שנעשה בפנים כי אתה נכנס פנימה? ת. בד"כ כן. זה לא מדויק לגמרי כי אם הנכס סגור ונעול אני לא רואה מה שקורה שם. במשך השנים אבל כן נהגתי לבקר ולא ראיתי שום שינוי". (פרוטוקול עמ' 14 שורות 23 - 26). כפי שכבר קבעתי התובע 2 נכח במושכר, ולכל הפחות נכח בבניין, במשך תקופת ביצוע עבודת השיפוצים במושכר. קביעה זו מתיישבת עם הטענה לפיה התובע 2 נהג בעבר לבקר במושכר ולא ראה כל שינוי שנעשה בו, וכן מתיישבת עם הצהרת התובע 2 בעניין מצב המושכר לפני עריכת השינויים בו שהיה מצב לא טוב. בשים לב לקביעתי לפיה התובע 2 נכח בבניין, מספר פעמים בתקופת ביצוע עבודות השיפוצים במושכר, ובשים לב לעדות שרון לפיה פיגומים ומכולה לאיסוף פסולת בניין היו מוצבים בחזית הבניין, במשך תקופה ארוכה, כמו גם עדותו לפיה ראה את התובע 2 בוחן את עבודת השיפוצים ומשוחח עם הנתבע, הרי שהיה על התובע 2 לבחון הדברים לעומקם, טרם אפשר לנתבע להשקיע מכספו. בעניין זה יצוין כי סעיף 10 להסכם השכירות קובע מפורשות כי "צד ג' (הנתבע) מתחייב לאפשר למשכיר או לב"כ להכנס למושכר במשך שעות היום כדי לבדוק אם תנאי חוזה זה מקויימים".אם היה לתובע 2 כל ספק בעניין קיומו של הסכם השכירות היה עליו לממש זכותו לבחון המושכר בכל עת. תוצאת האמור הינה כי התובע 2 לא הביע התנגדותו לעריכת השינויים במושכר על ידי הנתבע בהזדמנות הראשונה בה ידע עליהן אלא לקראת סיומן של עבודות השיפוץ במושכר. דברים אלה מתיישבים גם עם העובדה כי הנתבע לא הסתיר מהתובע 2 את עריכת השינויים במושכר (וספק אם ניתן היה להסתירם) ולא סירב לבקשת התובע 2 לבקר ולסייר במושכר ביום 31/07/09 עת עבודות השיפוץ ועריכת השינויים במושכר היו לקראת סופם. בנסיבות הללו ובשים לב לטענת הנתבע לפיה השקיע סכום כסף רב בביצוע השינויים במושכר, היה על התובע 2 להביע התנגדותו, בטרם השקיע הנתבע כספו. משלא עשה כן הרי שנמצא כמי שויתר על זכותו לדרוש פינוי של הנתבע מהמושכר מחמת הפרת הסכם השכירות. תוצאת האמור הינה כי לא קמה לתובעים עילה לפינוי הנתבע מהמושכר. משכך מתייתר כמובן הצורך לדון בטענות הצדדים באשר למתן סעד מן הצדק בהתאם לסעיף 132 לחוק הגנת הדייר. השינויים ביחידה הנפרדת לטענת התובע 2 הנתבע בעצמו ערך את השינויים ביחידה הנפרדת. בעניין זה העיד מטעם הנתבע מר בני אמיניזאר אשר הבהיר כי שכר את המושכר מידי הנתבע. עוד הבהיר כי בבד בבד שכר את היחידה הנפרדת, ישירות מהתובע 2, והשתמש בה כמשרד. במסגרת זו ובהסכמת התובע 2, שבר את הקיר המפריד בין היחידה הנפרדת לבין המושכר ואף לא נדרש לבנות את הקיר מחדש עם סיום תקופת השכירות. התובע 2 אישר בחקירתו כי בני הוא שערך השינויים ביחידה הנפרדת על דעתו שלו, ובזו הלשון: "ש. נכון שהשכרת חדר קטן 16 מטר לדייר משנה, לבני, נכון? ת. כן. ש. נכון שבני שבר את הקיר בין החדר הקטן לבין הנכס של הנתבע? ת. נכון הוא פתח פתח ולא הרס את כל הקיר. ש. וזה היה על דעתך? ת. כן" (פרוטוקול עמ' 14 ש' 9 - 14). בנסיבות הללו ומשהסכים התובע 2 לביצוע שינויים בקיר היחידה הנפרדת על ידי בני אשר השתמש ביחידה הנפרדת כמשרד מלכתחילה, הרי שנשמטת הקרקע תחת הטענה לפיה הנתבע ערך את השינויים ביחידה הנפרדת ללא הסכמת התובע 2 ודינה להידחות. בשולי הדברים יצוין כי התובעים לא ביססו את עילתם לפינוי הנתבע מהיחידה הנפרדת על חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, הגם שהובן כי יחידה זו לא הושכרה בשכירות מוגנת. ייאמר כי גם אם היו עושים כן, עדיין, בהינתן הקביעות העובדתיות לעיל, לא הייתה קמה להם עילת תביעה. מכל מקום וגם מסיבה זו, כפי שהובהר לעיל, דין התביעה להדחות. סוף דבר דין התביעה להידחות. התובעים, באמצעות התובע 2, ויתרו על זכותם לדרוש פינוי הנתבע מהמושכר מחמת הפרת הסכם שכירות. התובעים ישלמו הוצאות הנתבע בהליך בסך של 5,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד. זכויות בדירה