מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התנכלות לועד הבית: 1. בפני תביעה כספית על סך 200,000 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבעים. 2. התובע משמש, לטענתו, כוועד הבית של הבניין ברחוב סיני 2 בפתח תקווה (להלן: "הבניין") החל משנת 1993 ועד היום (להלן: "התובע"). 3. הנתבעים החלו להתגורר, לטענת התובע, בבניין בסוף שנת 2008. 4. לטענת התובע, כאשר פנה אל הנתבעים וביקש מהם לשלם את דמי וועד הבית בסך 80 ₪ לחודש בצירוף סך 150 ₪ עבור סיוד וריסוס חד שנתי, הנתבעים סירבו לשלם, תוך שהנתבעת 1 החלה לצעוק ולהכפיש את התובע בכינויי גנאי כגון "גנב, רמאי". לטענת התובע, אף בדיון שהתקיים בין הצדדים אצל מפקחת על רישום מקרקעין בתאריך 8.5.2011, שוב כינתה הנתבעת 1 את התובע "גנב" . 5. לטענת התובע, הנתבעים גורמים לכך כי חיי התובע בבניין הם בלתי נסבלים, הוא חושש לחייו וכל מפגש ביניהם מלווה ביריקות, איומים, מכות קשות ותקיפות. התובע מוסיף וטוען כי הנתבעים גורמים לפגיעה בפרטיותו, תוך הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב. 6. בנוסף, טוען התובע כי הנתבעים גורמים למטרד ציבורי, הרס הגינה והדשא של הבניין, הרס לובי הבניין, לכלוך המדרגות ורעש ומטרד לשכנים ולסביבה תוך הפיכת מקלט הבניין למחסן פרטי שלהם. 7. הנתבעת 1, בכתב הגנתה טוענת כי התובע הוא זה אשר ממרר במשך שנים את חייה וחיי ילדיה. לטענת הנתבעת, התובע ניהל במשך שנים את ענייני וועד הבית באופן לא ראוי, תוך שהוא מהלך אימים על הדיירים ומתנהל בחוסר שקיפות, בניגוד עניינים ומבלי שזימן אספות דיירים בבניין. 8. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע גבה כספים אולם, לא הוציא קבלות כנגדם, נמנע מהצגת דוחות תקופתיים, תוך מתן טובות הנאה לקרובת משפחתו אשר הועסקה על ידו ומשכורתה משולמת על ידי וועד הבית. 9. הנתבעת היא אם לשני ילדים בגילאי בית ספר, והיא עברה להתגורר בבניין, לטענתה, בחודש ינואר 2009. 10. בבניין מס' כניסות כאשר כל כניסה מנהלת את עניינה בנפרד. בכניסה הרלוונטית קיימות 6 דירות. 11. לטענת הנתבעת, מאז עברה להתגורר בדירתה, הלך והתפתח סכסוך שכנים בין התובע לנתבעת על רקע דרישותיה של הנתבעת מהתובע לפעול באופן ראוי בניהול ענייני וועד הבית וכן, בשל פעולותיו של התובע כנגד הנתבעת וילדיה. 12. הנתבעת טוענת כי התובע הגיש כנגדה תלונות סרק במשטרה וכל התיקים שנפתחו בגין תלונות שהגיש התובע, נסגרו ללא הגשת כתב אישום. 13. לאחר שהנתבעת שילמה במשך מחצית השנה תשלומי וועד בית, מבלי שהוצאו קבלות על ידי התובע, נאלצה הנתבעת להגיש תביעה בפני המפקחת על הרישום מקרקעין ולטענתה, בפס"ד מיום 26.7.2011, המפקחת קיבלה את מרבית טענותיה. 14. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע מעולם לא נבחר כוועד בית בהליך מסודר וחוקי וניהל את ענייני וועד הבית ללא קיומן של אספות דיירים. 15. הנתבעת דרשה לזמן אספת דיירים ולבחור נציגות בית משותף באופן ראוי, אלא שהתובע בחר שלא לזמן אספת דיירים במשך שנים. 16. בפס"ד שניתן על ידי המפקחת על רישום מקרקעין ביום 16.3.2010, הורתה המפקחת לתובע לכנס אספת דיירים כללית, אלא שהתובע לא ביצע את פס"ד ככתבו. 17. הנתבע 2 הינו בן זוגה של הנתבעת 1 ולטענתו, הוא מבקר אותה פעם או פעמיים בשבוע. הנתבע טוען כי הוא מתגורר בראשון לציון ואינו מתגורר בבניין. ראיות הצדדים: ראיות התובע: 18. מטעם התובע הוגש תצהירו של מר שלום רונן, שהינו הבעלים של אחת הדירות בבניין. מר רונן התגורר בבניין משנת 1998 ועד פברואר 2009 וכיום הדירה מושכרת. 19. לטענת העד, מאז שנכנס לבניין ידע שהתובע משמש וועד בית, לא נערכה אספה לצורך בחירת וועד בית והוא היה שבע רצון מתפקודו של התובע. 20. עוד מצהיר העד כי ראה שהתובע פנה אל הנתבעים ואמר להם כי עליהם לשלם דמי וועד בית. הנתבעים סירבו ונמנעו לשלם. 21. עד נוסף מטעם התובע היה מר קובי ברקאי, אשר הוריו התגוררו בבניין ובמסגרת זו, הכיר את התובע אשר שימש בתפקיד וועד הבית. העד אינו מתגורר בבניין, אולם לטענתו, התובע מעדכן אותו מראש כאשר יש צורך בשיפוץ או שינוי בבניין והוא מקבל ממנו דו"ח תקופתי של ההוצאות וההכנסות. בחקירתו הנגדית אישר העד כי לא השתתף אי פעם באספת דיירים ואינו יודע אם הוריו המנוחים השתתפו באספות. העד ציין כי הוא מקבל קבלות מהתובע באופן קבוע. 22. בנוסף העיד מטעם התובע מר וולשניק יבגני, אשר הורי רעייתו התגוררו בדירה בבעלותו בבניין. משנת 2011 הדירה מושכרת. 23. גם עד זה ציין כי הוא מרוצה מתפקודו של התובע כוועד בית. 24. העד מציין כי פנה מס' פעמים לילדים כדי שישחקו בשקט בגינה. לטענתו, אותם ילדים גרמו נזק לגינה, אשר הייתה מטופחת על ידי התובע. העד מציין בתצהירו כי הוא מגיע כיום פעם בחודש לבניין. 25. עד נוסף מטעם התובע היה מר פקדו ג'ואדה גיל, אשר התגורר בבניין משנת 1996 ועד לאחרונה. גם עד זה היה מרוצה מתפקודו של התובע כוועד בית ולא מצא קושי בכך שלא נערכה אספה לבחירת וועד בית אחר. עוד ציין העד כי התובע הראה דוחות תקופתיים של הוצאות והכנסות. העד מצהיר בתצהירו כי שמע במו אוזניו בחדר המדרגות את הנתבעת צועקת כלפי התובע "גנב, רמאי". העד מצהיר כי ידוע לו שהנתבעת ביקשה קבלות מהתובע ולא קיבלה משום שהתובע הסכים לקבלת שירות מבעלי מקצוע ללא קבלה ובכך נחסך המע"מ לדיירים והכל בהסכמה ואישור של הדיירים, אשר היו מרוצים מכך שהמחיר יוצא זול יותר. העד מלין על כך כי הנתבעים וילדיהם הפכו את הגינה למגרש כדור-רגל והגינה שהייתה מטופחת בעבר כיום הרוסה. בחקירתו הנגדית, אישר העד כי התובע הציג בפניו חשבונות בגין הוצאות וכי התובע מוכר לו כאדם אמין והוא סומך עליו. עוד ציין העד כי לא התקיימו אספות דיירים וכאשר נדרשת הסכמת הדיירים התובע מדבר איתם טלפונים או שמגיע לבית כל אחד מהדיירים. 26. בתצהירו של התובע, מצהיר התובע כי הוא משמש כוועד הבית משנת 1993 ומתוקף תפקידו הוא דואג לתיקונים הדרושים להחזקת הרכוש המשותף. התובע מצהיר כי פתח חשבון לוועד הבית בבנק הדואר וכי הוא מנהל ספר הכנסות והוצאות. לטענתו של התובע, התביעה הוגשה בגין עוגמת הנפש שנגרמת לו כתוצאה מהאיומים, תקיפות והמטרד הציבורי שגורמים הנתבעים ולא בכובעו כוועד הבית (סעיף 7 לתצהיר). לטענת התובע, מאחר והנתבעים לא שילמו את דמי וועד הבית, הוא פנה בתביעה למפקחת על רישום מקרקעין אשר חייבה את הנתבעים בתשלום. עוד ציין כי הוא עובר התעללות נפשית ופיזית מצד הנתבעים. התובע מוסיף וטוען כי הנתבעים פרצו את דלת המקלט ומשתמשים בו כמחסן פרטי וכיום הוא מקלט פרוץ. בנוסף, הנתבעים הפכו את הגינה למגרש כדור-רגל, שם משחקים ילדי הנתבעים וכתוצאה מכך נהרסה הגינה. בנוסף, המשחק מתקיים בשעות המנוחה וכאשר פנה לנתבעת וילדיה וביקש כי ילדיה ישחקו במקום אחר, הנתבעת הגיבה כלפיו בניבולי פה. 27. התובע טוען כי בתאריך 3.7.2010 הותקף על ידי הנתבעת, כאשר הנתבעת ירקה עליו ושלוש יריקות פגעו בו. התובע הגיש תלונה למשטרה בעטיו של אירוע זה. 28. בתאריך 3.4.2010 טוען התובע כי הנתבע 2 התפרץ לעברו ואיים עליו ואף הנתבעת 1 הצטרפה וגם היא בעטה בו ובשל כך נזקק התובע לטיפול בחדר המיון. 29. בתאריך 12.4.2010 טוען התובע כי הגיע לבניין עם מצרכים עבור אימו החולה, הניח את אופניו על דלת המקלט ועלה לביתו. לטענתו, הותיר מרווח רב למעבר. כאשר ירד למטה לא ראה את אופניו שהיו עמוסים במצרכים וראה לפתע את המצרכים מפוזרים ברחבת הכניסה לבניין ואת הנתבעת 1 אוחזת באופניו, תוך שהיא צועדת עימם עד גן הילדים ואז שמטה אותם. התובע התכופף להרים את אופניו ואז החלה הנתבעת לבעוט בו ולקללו. 30. התובע הזמין ניידת משטרה ועד שהגיעה הניידת למקום, הגיע הנתבע 2 וחבט בו בכל גופו וכתוצאה מכך, נזקק התובע לטיפול בחדר מיון. שוטר שהגיע למקום עצר את הנתבעת, כך לטענת התובע ולקח אותה בניידת לתחנת המשטרה. כאשר הגיע התובע לתחנת המשטרה, לאחר קבלת טיפול בחדר מיון, נחקר באזהרה ונלקחו ממנו ט.א, מה שגרם לו טראומה ועוגמת נפש רבה. לטענת התובע, בשל אירוע זה, הוא היה בחופש מחלה למשך כשבועיים ימים. 31. עוד טוען התובע לאירוע נוסף בו בעטה הנתבעת 1 בדלת ביתו, בסמוך לתאריך 12.4.2010. התובע הגיש בקשה לקבלת צו למניעת הטרדה מאיימת ולאחר דיון שהתקיים, ניתן צו בהסכמה עד ליום 18.4.2011. 32. התובע טוען לאירוע נוסף בתאריך 7.5.2010 כאשר עת היה מתחת לבניין, הנתבעת 1 שוב פנתה אליו במילות גנאי ובתאריך 13.10.2010 עת שב מעבודתו בשעה 22:00, הנתבעים ארבו לו מחלון ביתם וכאשר ראו אותו, התנפלו עליו. הנתבעת 1 דחפה אותו והנתבע 2 ירד עם גרזן ופגע במנעול המקלט. 33. התובע מוסיף וטוען כי התנהלות הנתבעים גרמה לו לפגיעה במוניטין כוועד הבית. 34. בנוסף, מצהיר התובע כי הוא מקבל שירות מבעלי מקצוע ללא קבלות על מנת לחסוך את המע"מ לדיירים ולכן, לא יכול להציג קבלות לבקשת הנתבעת. 35. התובע מבקש לחייב את הנתבעים בפיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב מול יתר השכנים בבניין, הורים בגן הילדים ועוברי אורח, סך 20,000 ₪ בגין עשיית עושר ולא במשפט, סך 50,000 ₪ בגין עוולה תקיפה ואיומים, סך 50,000 ₪ נוספים בגין איומים, סך 50,000 ₪ בגין מטרד לציבור של הרס הגינה הציבורית והרס הדשא והפיכת המקלט למחסן וכן פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש ואובדן ימי עבודה. 36. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי לא קיים את פס"ד של המפקחת בדבר קיום אספת דיירים מאחר והוא חושש מהנתבעים (עמ' 10 שורות 14-20), ולא משום שהדיירים מתנגדים לכנס אספת דיירים בנוכחות הנתבעת (עמ' 11, שורה 5). עוד אישר התובע כי לתמיכה בתלונותיו שהוגשו במשטרה היו עדים, אולם, לטעמו, הינם חוששים לבוא להעיד ולכן, לא זימן אותם, משום שאינו רוצה לסכן אותם (עמ' 12 שורות 22-27). ראיות הנתבעת 1: 37. הנתבעת שבה וטוענת בתצהירה כי התובע מעולם לא נבחר כדין כוועד בית ותפקודו בניהול ענייני הבניין היה לא תקין. 38. בסמוך לכניסתה של הנתבעת להתגורר בבניין, התברר לה כי התובע השתלט על וועד הבית מבלי שנבחר כדין תוך שהוא מטיל אימתו על הדיירים החוששים להתעמת עמו. 39. בין הנתבעת לתובע התפתח סכסוך שכנים על רקע דרישותיה של הנתבעת מהתובע לפעול באופן ראוי בענייני וועד הבית ועל רקע העובדה שהתובע פעל כנגדה וכנגד ילדיה. 40. עוד טוענת הנתבעת כי על רקע הסכסוך, הגיש התובע כנגדה, תלונות סרק למשטרת ישראל, אשר כולן נסגרו ללא הגשת כתב אישום. 41. כתוצאה מסכסוך השכנים, הגישה הנתבעת תביעה כנגד התובע בפני המפקחת על רישום מקרקעין, כאשר בפס"ד שנתנה המפקחת ביום 16.3.2010 הורתה המפקחת לכנס אספת דיירים אלא שהתובע לא ביצע את פס"ד ככתבו. כך גם בפס"ד של המפקחת מיום 26.7.2011. 42. עוד טוענת הנתבעת כי התובע גבה מהדיירים סכומים העולים על הוצאות התפעול של הבניין בפועל וכן, אפשר לאחותו לבצע את עבודות הניקיון בבניין על חשבון קופת וועד הבית. 43. בחקירתה הנגדית של הנתבעת ציינה הנתבעת, כי הנתבע 2 אינו מתגורר איתה באופן קבוע. בנוסף, אישרה כי כינתה את התובע בשם גנאי "זבל" מאחר והוא קילל אותה והתפתחה ביניהם מריבה. כן ציינה כי טענה בפני המפקחת על רישום מקרקעין כי התובע "גנב ומרמה" (עמ' 17 שורת 9-17). הנתבעת חזרה והכחישה כי הכתה את התובע. 44. הנתבע 2 בחר שלא להגיש תצהיר מטעמו. דיון: 45. עסקינן בסכסוך שכנים אשר יחסי הרעות והשכנות אינם שוררים ביניהם. 46. התובע הגיש תביעתו בשני כובעים, האחד בכובע של נציגות הבית המשותף והשני כתביעה אישית שלו. 47. התובע לא הרים הנטל להוכיח כי הוא נבחר לשמש כנציגות הבית המשותף, בהתאם לחוק המקרקעין התשכ"ט- 1969 (להלן: "החוק"). התובע לא נבחר כנציגות, בהתאם לתקנון המצוי של בעלי דירות בבית משותף וחרף דרישותיה של הנתבעת, לא דאג לכינוס אספה כללית של בעלי הדירות, בהתאם לתקנון. גם אם התובע פעל כנציגות במשך שנים, תוך הסכמה שבשתיקה של הדיירים, הנתבעת, אשר החלה להתגורר בבניין בשנת 2009 לא הייתה מחויבת ליתן הסכמתה לכך ואכן, משנכחה הנתבעת לראות כי התובע אינה מנהל ענייני הבניין כנדרש, על פי החוק, פנתה בתביעה למפקחת על רישום מקרקעין . התובע אף הוא הגיש תביעה כנגד הנתבעת עוד קודם לנתבעת מאחר והנתבעת סירבה לשלם את חלקה בדמי הוועד. 48. בהתאם לסעיף 72 לחוק, הסמכות להכריע בסכסוכים מסורה למפקח הדן בסכסוך, ומוקנות לו כל הסמכויות שיש לשופט בית משפט שלום הדן בתביעה אזרחית. 49. על היקף ומהות סמכותו של המפקח, כתב פרופסור ויסמן בספרו "דיני קניין בעלות ושיתוף" חלק שני בעמ' 477-478: "למפקח סמכות ייחודית לדון בסכסוכים שבין בעלי הדירות (כולל המחזיקים בדירות מטעם בעלי הדירות) בדבר זכויותיהם וחובותיהם לפי תקנון הבית בנושאים אלו: השתתפות בהוצאות הבית ... כן יש למפקח סמכות מקבילה לדון בסכסוך שבין בעלי הדירות ובכלל זה, בין המחזיקים מטעמם כדבר הסגת גבול בדירה או ברכוש המשותף על ידי בעל הדירה ... בדונו בנושאים שבתחום סמכותו, יש למפקח סמכויות כשל שופט של בית משפט שלום בתביעות אזרחיות." 50. הצדדים כאמור, ניהלו סכסוך ביניהם בכל הקשור למחלוקות ענייני הבית המשותף בפני המפקחת על רישום מקרקעין. 51. התובע לא ביקש פיצול סעדים בתביעתו אצל המפקחת ועל כן, אין מקום לאפשר העלאת הסכסוך מחדש, לאחר שכבר נדון בפני המפקחת, בבית משפט זה. 52. העיקרון הוא כי הצדדים צריכים לנהל את מלא המחלוקות השוררות ביניהם בהליך אחד ואין לאפשר, למעט אם בית המשפט התיר זאת במסגרת בקשה לפיצול סעדים, הגשת תביעות לשיעורין.(ראו תקנות 44-45 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984 ). 53. משלא הוכח כי התובע מוסמך לתבוע בשם נציגות הבית המשותף בגין נזקים נטענים לרכוש המשותף, מטרד לשכנים בגין רעש של ילדי הנתבעת ו/או שימוש במקלט, ומשלא תבע סעדים אלו במסגרת תביעתו בפני המפקחת, הנני מורה כי יש לדחות את טענותיו בפרקים אלה בתביעתו. 54. התובע עתר לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו בשל מעשי תקיפה של הנתבעת 1 ובשל מעשה תקיפה של הנתבעים כנגדו. הצדדים הגישו תלונות הדדיות האחד כנגד משנהו למשטרת ישראל, כאשר התיקים נסגרו ללא הגשת כתבי אישום כנגד מי מהצדדים. 55. עדותו של התובע בעניין זה, הינה עדות של בעל דין יחידה בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות,(נוסח חדש) התשל"א- 1971, כאשר התובע העיד כי לאירועי התקיפה היו עדים אולם, הוא בחר שלא לזמן אותם ואף לא מסר את שמותיהם במשטרה משום שלא רצה לערב אותם מפאת חששו מהנתבעים. הכלל הוא כי אי הבאת עד מביא למסקנה כי עדותו של אותו עד, אשר לא זומן לעדות, לא הייתה תומכת בגרסתו של מי שנמנע מזימונו. אינני מקבלת את טיעונו של התובע, לפיו נמנע מלזמן את העדים בשל חששו מהנתבעים. לא הוכח כל בסיס לקיומו של חשש. בהיעדר עדים ומשמדובר בעדות בעל דין יחידה הנני קובעת כי התובע לא הרים הנטל להוכיח כי הנתבעים הם אלו אשר תקפו אותו. יודגש כי הנתבעים טוענים כי התובע הוא זה אשר תקף אותם ואף הגישו תלונות למשטרה. 56. התובע אף טוען כי הנתבעת הוציאה דיבתו רעה, כאשר התלוננה על כך שאינו מנהל את ענייני וועדת הבית כנדרש ואף כינתה אותו בכינויי גנאי בהזדמנויות שונות בפני שכנים בבניין ואף בפני המפקחת. 57. בכל הקשור לתלונותיה של הנתבעת בפני המפקחת, הרי שבהתאם לסעיף 15 (5) (א) לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 , עומדת לנתבעת הגנת החוק. 58. עוד טוען התובע כי בעצם הגשת התלונות למשטרה מצד הנתבעת, גם כן יש משום הוצאת דיבתו, אולם גם לטענה זו אין מקום שכן, בהתאם לסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, קיימת הגנה כאשר הפרסום היה בהגשת תלונה לרשות המוסמכת לקבל תלונות. בעניין זה ראו גם ע"א 778/79 ריימר נ' ריידר פ"ד לו(2) 141 , 146-147. 59. באשר לכינויי הגנאי של הנתבעת כנגד התובע, עת "נפגשו" בחדר המדרגות או ליד גן הילדים הנמצא בסמוך, הנתבעת אישרה כי באחד האירועים כינתה את התובע בכינוי "זבל" וזה היה כאשר התובע קילל אותה והתעוררה מריבה. 60. העד היחיד מטעם התובע אשר התגורר בבניין במהלך אחד האירועים בין התובע והנתבעת, היה מר פיקאדו גואדה גיל, אשר שמע את הנתבעת מכנה את התובע בכינויי גנאי באקראי בעת שהתובע והנתבעת התווכחו בחדר המדרגות. 61. יש לבחון האם דבריה של הנתבעת, במהלך הוויכוחים עם התובע, יש בהם משום לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע והאם היה "פרסום" של אותו לשון הרע, אם היה. 62. הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, היא הגדרה רחבה המתארת את מהותה של "לשון הרע" כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת חשמל בישראל בע"מ פ"ד לא(2) 281, 293, ע"א 1104/00 אפל נ' חסון פ"ד נו(2) 607). המבחן שעל פי בוחנים האם מדובר בלשון הרע אם לאו, הוא מבחן אובייקטיבי שבוחן כיצד הדברים היו מתפרשים על ידי האדם הסביר: האם היה מבינם כאמירה עובדתית לגבי האדם שכלפיו נאמרו הדברים או שכלל לא היה מייחס חשיבות לדברים שנאמרו והיה מבינם כמילים שנאמרו במהלך דין והדברים בין הצדדים ותו לא. יפים בהקשר זה הדברים שנקבעו על ידי כב' הנשיא שמגר, בפרשת הוצאת עיתון הארץ לעיל, בעמ' 300: "כאשר באים לבחון את משמעותם של מילים לצורך בדיקת מהותן, מפרשים אותם על פי המובן אותו מייחס להם הקורא או השומע הסביר ואין מטים אוזן לפרשנויות משפטיות בדרך בה היו בוחנים מסמך משפטי ומנתחים את תוכנו." בת"א (תל אביב) 444/51 לזרוביץ' נ' כהנא פ"מ י(73) 175-176, נדונה לפני שנים רבות פרשה דומה בבית המשפט המחוזי בתל אביב ושם נקבע: "הכלל הוא כי למרות שאדם אומר דבר העשוי לייחס, לכאורה, פשע לאחר, הרי אין הוא אחראי לכך בנזיקין ואם דברים אלו נאמרו מתוך גידוף וחירוף סתם וכן, ניתן לשומעיהם להבינם בתור שכזה ... יש לשקול את נימת הדיבור, את הקול שבו נאמרו הדברים וכן את הדבק הדברים ... באם נאמרו הדברים בכעס רב ותוך כדי סכסוך חריף וחילופי עלבונות כללים ... העובדות שהנתבעת צעקה את אשר צעקה, מראות לי שהיא לא נשמעה מייחסת לו דבר של פשע, אלא ביקשה אך לשפוך עליו את חמתה וכעסה ... אינני סבור שצעקות הנתבעת היו עשויות לגרום נזק לתובע או כל פגיעה במשלח ידו." בפרשה אחרת שנדונה בבית משפט השלום חדרה (ת"א (חדרה) 17839-02-09 סיון נ' ליבני, (פורסם במאגרים), הנתבעים קראו לתובע בשמות וכן השמיעו כלפיו גידופים שונים זאת בעת שישבו הנתבעים שבעה ולאחר שהתובע החנה את רכבו מול בית האבלים והשמיע מוסיקה רועשת. בפס"ד נקבע כי לא כל אמירה שנאמרת בשעת כעס עולה כדי לשון הרע. נראה כי לכך כיוונו חכמים שאמרו "שאין אדם נתפס בשעת צערו" (בבא בתרא דף טז עמ' ב) ומפרש רש"י במקום: "אין אדם נתפס להתחייב על שהוא מדבר קשות בשעת צער וייסורים." בת"א (תל אביב) 16294/08 ח.ג נ' דרור תמרי, (פורסם במאגרים)נאמרו דברים על ידי בית המשפט אשר יפים כאילו נאמרו לצורך העניין שבפני: "ניבולי פה ונאצות מן הסוג העומד כאן לדיון הנאמרים בנסיבות כגון אלו, במקרה שבפני, קרי במסגרת ריב שכנים, אינם מובנים לדידי בדרך כלל כאמירה עובדתית על ידי "אדם סביר". ככאלה מעידים הם יותר על אומר הדברים מאשר על נשוא הדברים. על פי עדויות הצדדים, הרי שאף אחד מהנוכחים באירוע לא טען כי הבין את הדברים שנאמרו כמבטאים אמת עובדתית ... ביטויים אלו, בהם כינה הנתבע את התובעת, אינם עולים כדי לשון הרע על פי החוק שכן, לגישתי מדובר בגידופים ובשפת רחוב אשר אינם מחמיאים בוודאי למושאם , אך אין בהם כמובן משום אמת עובדתית ואף כך הובנו על ידי "האדם הסביר"." 63. מחד- יש לגנות מכל וכל קללות, נאצות וכינויי גנאי ויש להקפיד כי גם וויכוח בין שכנים יהיה וויכוח תרבותי. מאידך- לא ניתן לקבוע כי אמירות שנאמרו בלהט וויכוח בין הצדדים, כאשר הוויכוח היה בין התובע והנתבעת ולא בנוכחות מודעת של צדדים נוספים, יש בהם משום לשון הרע וגם אם היה משום לשון הרע, לא ניתן לקבוע כי היה פרסום של אותו לשון הרע. עצם העובדה כי מר פיקאדו גיל שמע באקראי בחדר המדרגות וויכוח לוהט בין התובע והנתבעת, אין בו משום הוכחה כי הייתה כוונה לפרסם את אותם הדברים שאמרה הנתבעת לתובע. 64. באשר לאירוע בגן הילדים התובע לא זימן לעדות מי מההורים אשר נכחו באותו אירוע, אם נכחו ולא הוכיח קיומו של לשון הרע באירוע זה ו/או פרסומו. 65. אשר על כן, הנני קובעת כי התובע לא הרים הנטל להוכיח כי הנתבעת הוציאה דיבתו ו/או פרסמה לשון הרע בעניינו. 66. למותר לציין כי התובע לא הרים הנטל להוכיח כל פרט מתביעתו כנגד הנתבע 2, אשר כלל אינו מתגורר בבניין ומגיע מעת לעת לבקר את הנתבעת 1. 67. בנסיבות אלו, הנני מורה על דחיית התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבעים ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪. התנכלותבתים משותפיםועד בית משותף