התבטאות לא ראויה בכתב של עורך דין

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התבטאות לא ראויה בכתב של עורך דין: הערעור ופסק דינו של בית הדין הארצי 1. בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד אמנון שובל אב"ד ועו"ד ערן מירנברג ועו"ד אורי ויזנברג) בתיק בד"א 80/09 (מיום 15.4.10). בפסק הדין נדחה, בדעת רוב, ערעורו של המערער על הרשעתו ועל גזר הדין שניתן בעניינו בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים בבד"ם 38/07, בשלוש עבירות משמעת בגין התבטאות בכתב שנכללה בכתב סיכומים שהגיש במסגרת תיק אזרחי 3837/01 של בית משפט השלום בפתח תקווה, שבו הוא עצמו היה הנתבע, התבטאות שבה ידובר להלן. בית הדין המחוזי גזר את דינו של המערער לנזיפה ולקנס בסך 5,000 ₪. 2. דייני הרוב בבית הדין הארצי, עוה"ד מירנברג וויזנברג, סברו כי האופן שבו הובאו הדברים על ידי המערער וההקשר בו הובאו, נועד לפגוע בעורך הדין שייצג את התובעת בתביעתה נגד המערער ולהלבין את פניו ברבים ולא היו דרושים לייצוג נאות של עמדתו של המערער כנתבע בהליך זה. באותם דברים היה לשיטתם, כדי לשכלל עבירה של התנהגות שאינה הולמת עורך דין, לפי סעיף 61(ד) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן - החוק), עבירה של יחס בלתי חברי כלפי חבר למקצוע, עבירה לפי כלל 26 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשכ"א-1961 (להלן - כללי האתיקה), ועבירה של פגיעה בכבוד הצד שכנגד, עבירה לפי כלל 33 לכללי האתיקה, כפי שקבע בית הדין המחוזי. לטעמם של דייני הרוב, גם גזר הדין אינו מחמיר ואין עילה להתערב בו. 3. אב בית הדין, עו"ד שובל, בדעת מיעוט, סבר כי הפיסקה שכתב המערער בסיכומיו היא אומנם "קצת בוטה וצורמת אך מכאן ועד לומר שיש להרשיעו בשלוש עבירות רחוקה הדרך". והוסיף כי עורך הדין צריך להגן על זכויות מרשו ללא מורא ואם לא ננהג כך "אנו עלולים להצמיח דור של עורכי דין שיפחדו לכתוב את אשר על לבם והבנתם בנימוס אך בתקיפות ובמרץ". עו"ד שובל הוסיף, כי בניסוח הפסקה בסיכומי המערער לא הייתה כוונה לזלזל או לפגוע בצד השני, אלא להעצים את טענותיו ולראיה, אף בית המשפט שדן בתביעה לא מצא לנכון להגיב על שנכתב ואף דחה את התביעה שהוגשה נגדו. לפיכך סבר כי מן הראוי לזכותו מכל אשמה. 4. יצוין, כי המערער הגיש בעניין זה בקשה לדיון נוסף ליו"ר בית הדין הארצי למשמעת, אך האחרון דחה אותה בהחלטה מיום 13.5.10, בקובעו כי אין בחוק לשכת עורכי הדין הוראה המאפשרת קיום דיון נוסף. בקשה נוספת של המערער לעיין מחדש באותה החלטה נדחתה בהחלטה מיום 24.5.10. הביטוי השנוי במחלוקת 5. סלע המחלוקת עליו נסב גם הערעור הינו, כאמור, פיסקה בסיכומי המערער במסגרת ת"א 3837/01 בבית משפט השלום בפתח תקווה. התביעה שנדונה שם התבססה על טענת התובעת, כי המערער, שייעץ לאביה המנוח בניסוח צוואתו, לא ידע את הוראת סעיף 147 לחוק הירושה, לפיו תשלומים המגיעים למי שנפטר, על פי חוזה ביטוח, חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים, אינם נכללים בעזבון, ולכן לא שאל את אבי התובעת (המצווה), אם יש לו כספים בקופות גמל ו/או מוטבים בפוליסות ביטוח חיים, ובכך גרם להטעייתו בניסוח הצוואה. 6. במסגרת אותה פיסקה, לדבריו, לצורך המחשת טיעונו, התייחס המערער לאירוע שבו ירה עורך הדין שייצג את התובעת, עו"ד בן דוד, בבעלה לשעבר של אשתו, אך תיק החקירה נגדו נסגר על ידי רשויות האכיפה לאחר שהתקבלה גרסתו בדבר "הגנה עצמית" בנסיבות העניין, וכה כתב: "הנתבע (המערער - מ.ה) אינו יכול להתאפק ולשאול כדלקמן: כלפי הנתבע מוצג מצג - לפיו סביר להניח כי לא ידע את הוראת סעיף 147, ולכן לא יידע בכך את המנוח; האם זה יהא סביר לקבל את גרסת ב"כ התובעת (המתלונן - מ.ה) (כפי שניתנה למשטרת ישראל) בנוגע לאירוע שאירע ביום 10.5.03, ובו הרג את יעקב הדר (בעלה לשעבר של אשתו), וטען להגנתו כי ירה עקב הגנה עצמית; למרות שבעת הירי חצצה דלת כניסה של דירה בין היורה ובין ההרוג, והאחרון לא היה חמוש?!". עיקר טענות המערער 7. לטענת המערער, ככל שהמתלונן רשאי היה לטעון כנגדו כי לא ידע את דבר קיומו של סעיף 147 לחוק הירושה ובכך התרשל כלפי אביה של לקוחתו, מבלי שהדבר יתבסס על ראיות כלשהן והיה בגדר סברה, הרי גם המערער מצדו, רשאי היה להעלות בכתב סיכומיו סברה מקבילה, שעסקה בהסברו של המתלונן מדוע ירה והרג אדם שכלל לא נשא נשק. לדבריו, חלה על דברים שנאמרים ונכתבים במסגרת הליך משפטי, חסינות מלאה וגם אם כזו אינה חלה, יש לבדוק את העניין לפי נסיבותיו. זאת כאשר לטענתו כל מטרת הפיסקה שצוטטה מעלה הייתה להסביר את האבסורד שבטענות שהופנו נגדו על ידי התובעת, באמצעות בא-כוחה. המערער טען גם לפגמים שונים בכתב הקובלנה ובהם העובדה שהושמטו ממנו פרטים מרכזיים ובהם הנסיבות שבהן נכתבו דבריו והרקע שבגדרו נכתבו וכן העובדה שתביעת מרשתו של המתלונן נדחתה וזו חויבה בהוצאות כלפיו. עוד טען המערער, כי אמירתו במסגרת כתב סיכומיו נוסחה בלשון נקייה ולא היה בה משום ביטוי גס וחזר על טענתו כי מאחר שלשון הרע הנאמרת בעת הליך משפטי, זכאית, על פי החוק והפסיקה, להגנה מוחלטת, אין מקום שתחול לגביה ענישה גם בדין המשמעתי. לדבריו, על פי מחקרים שנעשו, לא קיים בכללי האתיקה של לשכות עורכי הדין אחרות בעולם, סעיף הקרוי "שמירת כבוד המקצוע" ובעניין זה, העמדתו של עורך דין לדין משמעתי בגין ביטויים שהשמיע כלפי חבר למקצוע, חושפת אותו לעונש חמור מזה אליו היה נחשף אילו עמד לדין פלילי באותו עניין. המערער הוסיף וטען כי לאור הנאמר בהצעת חוק בתי המשפט (נוסח משולב) (תיקון-זיכוי במקרה של הרשעה שאיננה פה אחד), תשע"ב 2011, לפיה "באין רוב לדעה אחת בעניין פלילי, יזוכה הנאשם מהאישום שיוחס לו, באותו עניין שנתון במחלוקת", מן הראוי לזכותו. זאת בשל העובדה שבבית הדין הארצי היתה דעת מיעוט שסברה כי יש לזכותו, ולכן, לאור הכלל האמור, מן הראוי היה לזכותו במסגרת הערעור. עיקר טענות המשיבה 8. בא-כוח המשיבה טען, במענה, כי שעה שחל חיסיון מוחלט לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, שעניינו ביטוי פוגע הנכלל בגדר הליך משפטי, הרי שפסיקת בית המשפט העליון שעסקה בנושא, קבעה כי אותו ביטוי, כשהוא מושמע או נכתב על ידי עורך דין, חשוף לסנקציה משמעתית. זאת לנוכח חובתה של הלשכה לפעול בנחישות למניעת הידרדרות תרבות הדיון בין עורכי הדין, גם כשהדברים חוסים תחת הגנת חוק לשון הרע. לדבריו, בנסיבות אלה, ההגנה היחידה העומדת לעורך הדין המופיע בצד שכנגד, היא שהלשכה תדאג לקיומו של דיון תרבותי והוגן בין עורכי הדין, דיון שלא יכלול השמצות שאין להן קשר לעניין המשפטי הנדון. עוד טען, כי דברי המערער מהווים רמיזה ברורה לכך שגרסתו של עורך הדין המתלונן היתה גרסה אבסורדית, שעה שהדברים עומדים בסתירה לפרסומים בתקשורת שהציג המערער עצמו בבית הדין המשמעתי, ואשר הצביעו על ההיפך מכך. לדבריו, גם אין כל קשר בין אותו אירוע לבין התיק שבו הוגשו הסיכומים מטעם המערער והדברים נכתבו, כדי שכל קורא של אותה פיסקה בסיכומים, יסיק מנוסחה שעורך הדין המתלונן הוא רוצח, במטרה להשחיר את פניו. בא-כוח המשיבה גם טען כי הצעת החוק שעליה דיבר המערער ואשר בשלב זה לא התקבלה, אינה רלבנטית כלל לדיונים בערכאות המשמעת של לשכת עורכי הדין. 9. יצוין כי בדיון הראשון בערעור מיום 9.1.11 הסכימו הצדדים על פי המלצת מותב זה, להגיע לנוסח מוסכם לפיו יצהיר המערער כדלקמן: "א. לא היתה לי כל כוונה לרמוז לכך כי הגנתו של המתלונן באירוע הירי היתה הגנת בדים וכי לא היה מקום לקבל את טענת ההגנה שלו, כי ירה כהגנה עצמית. ב. אני מקבל כמו כן, כי לא היה מקום להביא את אירוע הירי בסיכומיי בתמיכה לטענתי, כי לא היה כל בסיס לטענה שלא ידעתי על הוראות סעיף 147 לחוק הירושה. אני חוזר בי מהדברים. לא התכוונתי לפגוע במתלונן ואני מתנצל על הפגיעה במתלונן. אין בדברים אלה כדי לפגוע בכל חיסיון השמור לי על פי דין". על פי ההסדר שנוסח על דעת הצדדים בדיון, בכפוף לאותה הצהרה, יתקבל הערעור במובן זה שהרשעת המערער והעונש שהוטל עליו יבוטלו, ולא ייעשה צו להוצאות. אותו הסדר היה כפוף מצד המשיב לאישור ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין. בהסדר נקבע כי במידה והנוסח יידחה על ידי ועדת האתיקה, יימשך הדיון בערעור. 10. בהמשך לאותה הסכמה הובא נוסח ההסדר המוצע לפני ועדת האתיקה הארצית, אשר על פי הודעת בא-כוח המשיב מיום 31.1.11, החליטה כי לאור השלב אליו הגיע הדיון בקובלנה ולאור פסקי הדין של בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי, אין מקום להסכים לביטול הרשעת המערער, אך ניתן להסכים לביטול העונש שהוטל עליו כך שיורשע ללא עונש. לנוכח עמדה זו של ועדת האתיקה הארצית וסירובו של המערער לקבל את אותה עמדה, נמשך הדיון בערעור וכעת הגיעה השעה להכריע בו. דיון והכרעה 11. במוקדו של ערעור זה עומדים האסור והמותר, מבחינת דיני המשמעת, בביטויים שבהם עושים עורכי דין שימוש זה כנגד זה במסגרת הליך משפטי. אולם, בטרם אתייחס לטענות לעיצומן, מן הראוי לתת את הדעת לכך שמדובר בערעור ב"גלגול שלישי", על החלטותיהן של שתי ערכאות של בית הדין למשמעת. בעניין זה נקבע: "יש לזכור כי בית משפט זה פועל כערכאה שלישית, ודן בערעור שני על קביעות בתי דין למשמעת של לשכת עורכי הדין, המופקדים מכח מומחיותם על השפיטה המשמעתית, ועל יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. אף שהפנייה בערעור לבית משפט זה נתונה לבעלי הדין בזכות, אין מדובר בהליך ערעורי רגיל, המופעל על פי אמות מידה ערעוריות מקובלות הנקוטות ביחס להחלטות שנתקבלו בערכאות השפיטה האזרחית. מעמדם של בתי הדין למשמעת מכח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית, ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה". על"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' דוידויביץ (לא פורסם, 8.7.10), בפסקה 15 לפסה"ד. 12. עוד קובעת הפסיקה הרלוונטית לגבי ערעורים מן הסוג הנדון, כי "בתי הדין המשמעתיים הם היוצקים תוכן מוחשי לחובת הנאמנות הכללית, ופסיקתם, יחד עם פסיקתו של בית משפט זה, קובעת את נורמות ההתנהגות האתית של עורכי הדין, את המותר ואת האסור..." (על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' יורם יהודה (לא פורסם, 3.9.06)). מכאן, שמחובתו של בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור נוספת על החלטות בתי הדין למשמעת, לנהוג בריסון רב בשוקלו אם ראוי להתערב בנורמות משמעתיות הנקבעות על ידי אותם בתי דין והנמצאות על ידם כראויות, וכך אנהג גם אני. 13. לגופו של עניין, כפי שנאמר לא אחת, בית המשפט הוא זירת ויכוח העלולה מטבע האנוש להתלהט. המקצוע המשפטי כולל התמודדות מילולית בכתב ובעל-פה וזו עלולה להגיע לעיתים, לכלל התלהמות בייחוד בעל-פה אך גם בכתב. לפיכך, נקבעו בחוק הלשכה ובכללי האתיקה נורמות וכללים הבאים לתחום את הגבולות. "אכן, הם מגבילים את חופש הביטוי במידה מסוימת, אך יש הכרח בהם... המקצוע המשפטי שכוחו בפיו ובעטו וההתנצחות מצויה בו תדיר, זקוק במיוחד לכללים כאלה, גם אם לא היו מזיקים גם בתחומים נוספים". על"ע 736/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' מזרחי פ"ד נ"ח (6) 200, 204. בית המשפט, באותו עניין, הפנה גם לעובדה שעל פי חוק איסור לשון הרע מצוי ברשימת הפרסומים המותרים, בסעיף 13(5) "פרסום על ידי בעלי דין, בא-כוחו של בעל דין או עד שנעשה תוך כדי דיון" ונפסק כי חיסיון זה מפני תביעת לשון הרע שניתן לעורכי הדין, מצדיק הקפדה יתרה בתחום הדין המשמעתי. עוד נפסק באותה פרשה, כי גם עורך דין המייצג את עצמו אינו יכול להתנער מכללי האתיקה. 14. אכן, המגבלות בחוק הלשכה לגבי תוכן וצורת הביטוי של עורכי הדין, יש בהן משום הגבלת חופש הביטוי שהוא ערך בעל מעמד חוקתי מוגן. אף על פי כן נקבע כי: "חופש הביטוי יוגבל כל אימת שהוא מתנגש בערכים אחרים שבפניהם עליו לסגת בנסיבות מסוימות - ולענייננו, חוק לשכת עורכי הדין והכללים שנקבעו על פיו... לדעתי האיזון בין שני ערכים אלו.. נגזר ממידת הקרבה או הריחוק של הדברים שבוטאו למקצוע עריכת הדין. כשאנו נמצאים ב'גרעין הקשה' של העיסוק במקצוע עריכת הדין - כגון הופעות בבתי המשפט - על עורך הדין לנהוג באיפוק ובנימוס ואין הוא יכול לקרוא דרור ללשונו. ככל שאנו מתרחקים מה'גרעין הקשה' של מקצוע עריכת הדין והפעולות הכרוכות בו ובוחנים את אופן ההתבטאות של עורך הדין במישורים אחרים של חייו, כך המשקל היחסי של חופש הביטוי הולך ועולה" (הדגש לא במקור - מ.ה.). על"ע 1734/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין של תל-אביב-יפו נ' שפטל (לא פורסם), מפי כב' השופטת מ' נאור (כתארה אז). עוד נקבע בעניין זה, כי העובדה שעורך דין מייצג בני משפחה או את עצמו או מעורב אישית בתיק, אינה משחררת אותו מן ההגבלות ואינה מתירה את הרסן (ראו עניין מזרחי שם, בעמ' 206). 15. נתון נוסף שמן הראוי "להזריק" לדיון, הינו מהותו של הביטוי השנוי במחלוקת בענייננו, ביטוי שיש בו משום פגיעה בחזקת החפות של המתלונן, שכן עולה מן הדברים אמירה ברורה המטילה ספק בחפותו. כפי שנאמר בעמל"ע 48233-08-11 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד אליעד שרגא (לא פורסם, מיום 15.2.12), מפי כב' השופט הבכיר צ' סגל, בכללי האתיקה לא נכללה עד היום חובה מפורשת להתבטא באופן שאינו מנוגד לחזקת החפות. זאת בניגוד לקבוע, למשל, בסעיף 12א לתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, בו נאמר מפורשות: "עיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם בדין". חברי השאיר באותו עניין את הדיון בסוגיה לעת מצוא. אף אני אינני מבקש לקבוע, במסגרת הערעור שלפניי, מסמרות בנושא זה, אשר דומני כי ראוי שיבחן, תחילה, במקרה המתאים לכך, על ידי בתי הדין למשמעת של הלשכה, מה גם שהוא לא נטען מפורשות על ידי הצדדים וגם לא עלה במפורש בהחלטות נשוא הערעור. אף על פי כן אומר בזהירות, כי לטעמי עורך הדין שלו תפקיד מרכזי ומשמעותי במסגרת השלטתו וקיומו של שלטון החוק, שנדבך מרכזי בו הינו כיבוד זכויות האדם והאזרח, ובכללן חזקת החפות בהליך הפלילי, צריך להיזהר יותר מאזרח רגיל בהתבטאויות שיש בהן משום פגיעה באותה חזקה העומדת לזולת, ולהוות בכך גם דוגמא לאחרים. 16. יחד עם זאת, לאור עקרון העל של חופש הביטוי וכן לנוכח חובתו של עורך הדין לייצג בנאמנות, במסירות וללא מורא את לקוחותיו, יש להיזהר מהטלת סטיגמה של עבירה אתית על דברים שאומר וכותב עורך דין במסגרת הליך משפטי, גם כאשר מדובר בביטויים חריפים ולעיתים אף צורמים, כל עוד אין בהם פגיעה אישית מכוונת כלפי הצד שכנגד, בוודאי כזו שאינה קשורה להתנהלותו בהליך הנדון, וכל עוד יש להם קשר ורלבנטיות לטיעון שהוא מבקש להציג. בנוסף סבורני, כי יש להחמיר בעניינם של טיעונים כתובים, לעומת טיעונים בעל פה הנשמעים בלהט הרגע ובאווירה אדברסרית טעונה. זאת משום שכאשר הדברים נכתבים מראש ונקראים על ידי הכותב טרם חתימתם והגשתם, יש לכותב שהות מספקת לשקול את השפה והביטויים בהם הוא עושה שימוש ולעַדֵּן אותם, כדי להימנע מפגיעה מיותרת בעמית למקצוע. 17. לטעמי, אמירתו של המערער במסגרת אותה פיסקה בסיכומיו, אינה עונה על אותם שני סייגים שציינתי. ראשית, עולה ממנה כוונה לפגוע אישית בעורך הדין המתלונן על ידי הטלת ספק בחפותו במסגרת פרשה חמורה שבה היה חשוד, ואשר כלל אינה קשורה לתיק שבו ייצג במקרה הנדון. שנית, וזה העיקר, לא הוצג כל קשר רלבנטי בין הבאת אותה פרשה כהדגמה, מעין משל הממחיש את הנמשל, לבין הטיעון העובדתי אותו ביקש המערער להציג בסיכומיו. המערער יכול היה לעשות שימוש בדוגמאות רבות לאבסורדים עובדתיים, מתחומי חיים שונים, הן מתוך עולם המשפט והן מחוצה לו, כדי להמחיש את דבריו שהנטען כלפיו על ידי הנתבעת, באמצעות בא כוחה - המתלונן, אין לו ידיים ורגליים במישור העובדתי. לא היה כל צורך להכפיש למטרה זו את המתלונן, עמיתו למקצוע, על מנת לחדד, כביכול, את אותו טיעון. לא זו אף זו, יש רגליים מוצקות להנחה שהדבר נעשה, בכוונת מכוון, כדי לפגוע אישית במתלונן, ומתוך ידיעה כי מדובר בהתבטאות החסינה מפני הליכים לפי חוק לשון הרע. 18. אינני סבור, כי יש ממש בחשש שהביע, בדעת מיעוט, אב בית הדין של מותב בית הדין הארצי שדן בערעור, עו"ד שובל, לפיו קביעה שהתבטאות המערער, נשוא ההליכים שבפניי, מהווה עבירת משמעת עלולה "להצמיח דור של עורכי דין שיפחדו לכתוב את אשר על ליבם והבנתם בנימוס אך בתקיפות ובמרץ". כמו כן אינני שותף לחששו שקביעה כזו תוביל עורכי דין לייצג את לקוחותיהם "כתרנגול מרוט נוצות חבול ומפוחד". בעניין זה מקובלים עליי, בכל הכבוד, הדברים שאמר חברי, כב' השופט סגל בפרשה אחרת, שעניינה ניסוחים פוגעניים של עורך דין בטיעוניו: "אכן, אפילו האמת המוחלטת - בכבודה ובעצמה - שוכנת לבטח בטיעוניו של המערער, גם אז אופני ניסוחה על-ידו לוקים באורח יסודי ובולט לעין מאלה הראויים והמצופים מעורך דין. עזות הלשון המשתלחת אינה נושאת ערך מוסף כלשהו מבחינה עניינית, יש בה אך כדי להביא לזילות מקצוע עריכת הדין. גם למלאכת חקר האמת המקודשת כללי משחק מקובלים ומסגרת, אין היא בגדר מטרה המקדשת את האמצעים..." עמל"ע 12462-08-10 יוסף נ' ועד מחוז הדרום של לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 9 לפסק הדין (לא פורסם, 31.5.11). 19. בנוסף לכך, אין לדעתי ממש גם בטיעוני המערער לגבי פגם או פסול בכתב הקובלנה. לטעמי, מדובר בכתב קובלנה שנוסח, אומנם, על דרך הצמצום, אך כלל את כל היסודות הנדרשים ולא פגע בהגנת המערער. כמו כן, אין ממש בטענתו, כי הכרעת בית הדין הארצי ניתנה בדעת רוב ולכן יש בכך כדי להצדיק את זיכויו. הוראת סעיף 69א' לחוק קובעת בשאלה זו "נחלקו דעות חברי בית הדין, תכריע דעת הרוב". אין טעם וצורך שאתייחס בגדרי ערעור זה למסקנותיה של ועדת אנקר, שהמליצה על אותו תיקון, וכן של הצעת החוק בעניין זה אשר לפי שעה הטיפול בה מעוכב. מכל מקום, גם אם זה הדין הרצוי, ואינני מביע עמדה בנדון, בוודאי שאין הוא בגדר הדין המצוי ואין בו כדי להשליך על הדיון בערעורו של המערער. 20. לפיכך ראוי לדעתי לדחות את הערעור על ההרשעה. 21. בכל הנוגע לעונש, סבורני כי הוא מצוי ברף הנמוך ואין לכאורה סיבה ממשית להתערב בו. יחד עם זאת, במסגרת ההליכים בערעור זה, כמפורט בפסקה 9 לעיל, הביע המערער נכונות ברורה להתנצל בפני המתלונן , להבהיר כי לא התכוון לפגוע בו וכן להצהיר ,כי לא היה מקום להביא את אירוע הירי כהדגמה במסגרת סיכומיו. כאמור, ועדת האתיקה הארצית של הלשכה, דחתה את ההצעה להסתפק בהתנצלות ולבטל את ההרשעה , אך ציינה כי לא תתנגד להסדר עם המערער, שבמסגרתו ,חלף ההתנצלות, יורשע ללא עונש, אך המערער דחה הצעה זו. בסופו של יום, ההסדר לא יצא אל הפועל, אולם מן הדברים שנכתבו בהסכמה במסגרת ההסדר המוצע, ולא נמחקו מן הפרוטוקול, עולה, למצער, ראשית התנצלות של המערער כלפי המתלונן, התנצלות שהמערער נמנע מלהביע קודם לכן בהליכים המשמעתיים בעניינו, ובכך יש להתחשב. לפיכך ומטעם זה בלבד, סבורני ,כי ראוי לבטל את הקנס הכספי שהוטל על המערער, אך להותיר על כנו את עונש הנזיפה, המבטא את מורת הרוח מהתבטאותו הבלתי ראויה של המערער כלפי המתלונן בסיכומיו. 22. לפיכך, הערעור על שני אגפיו נדחה ,למעט ביטול הקנס הכספי שהוטל על המערער. בנסיבות העניין, גם אינני מוצא מקום לעשות צו להוצאות. עורך דין