מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הקצאת מניות - תביעה ייצוגית: בפניי בקשה לאישור הסכם פשרה בתובענה ייצוגית, בהתאם לסעיפים 18-19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן - החוק). עם קבלת הבקשה הוריתי על פירסום אודותיה כדין. אחר שנעשה פרסום, חלף המועד להגשת התנגדויות, ללא שהוגשו התנגדויות. עם זאת, הוגשה בקשת עיריית תל אביב-יפו, להתיר לה לצאת מן הקבוצה. בהסכמת הצדדים, אושרה יציאתה של עיריית תל אביב-יפו מן הקבוצה, כך שההסדר הנדון לא יחול עליה, אך ללא שהדבר יביא לשינוי בתנאי הסדר הפשרה, כפי שהובהר. ועתה לבקשה גופה. עניינה של התובענה בתמצית עניינה של התובענה בהסכמים שחתמו המבקשות עם נתבעת 3 (להלן - מקורות או החברה) עד שנת 1982, לאספקת מים. ההסכמים כללו, בין היתר, התייחסות להקצאת "מניות סוג ג'" של מקורות לתובעות. הסכמים דוגמת אלו נחתמו עם מספר רב של גופים התיישבותיים, רשויות מקומיות ומפעלים, ובכולם נזכרו "מניות סוג ג'", כאמור. חלקם של גופים אלו קיבלו חלק מ"מניות סוג ג'" המוזכרות בהסכמים, ואחרים לא קיבלו את המניות, או חלקן. על רקע זה, כמו גם שינוי מבני במקורות במהלך שנות ה-90', פנו התובעות ביום 29.7.97 לבית משפט זה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד הנתבעות (ה"פ 486/97, המ"ר 5047/97). בית המשפט (כב' השופט בן זמרה) אישר באופן חלקי את הבקשה לאישור תובענה כייצוגית, ודחתה את חלקה. כנגד החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בסופו של דבר נמחק הערעור, וסוכם שהעניין יובא לפני היועץ המשפטי לממשלה לבירור. תוך זמן קצר נעצר הליך הבירור לפני היועץ המשפטי לממשלה, והתובעות שבו ופנו לבית משפט זה בתובענה ובבקשה שלפניי, כפי שהוסכם בעת שנדון הערעור על החלטת כב' השופט בן זמרה בבית המשפט העליון. הסעדים שהתבקשו בגין האמור פשטו ולבשו צורה. נכון לעכשיו, במסגרת התובענה דנן, נדרשת המדינה לרכוש את כל המניות במקורות, שאינן מניות יסוד ואינן מוחזקות בידי הנתבעות, מכל הגורמים המחזיקים בהן (להלן - מחזיקי מניות). עוד נתבקש סעד בעניינם של גורמים אשר חתמו הסכמים עם מקורות, אשר בגדרם, על פי הנטען, התחייבה מקורות להקצות להם מניות, אך בפועל לא הוקצו אותן מניות (להלן - מבקשי מניות). בית המשפט התבקש להורות למקורות להקצות מניות בחברה לגורמים אלו, מכוח אותם הסכמים שנחתמו. בהתאם לנוסח התובענה המתוקנת דהיום, את המניות האלו נדרשת המדינה לרכוש מידי "מבקשי מניות", לאחר שיוקצו. לחלופין, נדרשה מקורות להשיב ל"מבקשי מניות" את הסכומים ששולמו עבור המניות, כנטען. המדינה ומקורות התנגדו לתובענה ולבקשה, וטענו כי מניות מקורות הנזכרות בהסכמים שיקפו השתתפות בהשקעות ולא אחזקה נכסית במקורות, וכי מקורות נתנה תמורה מלאה לתשלומים על פי ההסכמים, על דרך השקעות לחיבור לרשת המים. עוד נטען, כי התשלומים על פי ההסכמים, כולל על-פי סעיף ההסכמים המתייחס למניות, לא כיסו את עלות אספקת המים, כפי שנעשתה בפועל, אלא מדינת ישראל הזרימה למקורות סכומי עתק במשך השנים כדי לאפשר את פעילותה הסדירה, אחר שהתעריפים שנגבו לא כיסו את העלויות. לבסוף נטען, כי חברי הקבוצה לא גילו עניין במניות עשרות בשנים וכי עילת התביעה התיישנה. ביום 28.1.2004 התקבלה החלטת בית משפט זה (כב' השופט י' עדיאל) בבקשה, ועל פיה נדחתה הבקשה להגשת תובענה ייצוגית נגד מקורות בכל הנוגע לקבלת סעד של הקצאת מניות ל"מבקשי מניות". כן נדחתה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ביחס לחיוב המדינה לרכוש את מניות "מחזיקי מניות". מאידך גיסא, הוחלט לאשר הגשת תובענה ייצוגית בשם "מבקשי מניות", להשבת הכספים ששולמו בידיהם, אחר שלא ניתן להקצות את המניות. כנגד החלטת כב' השופט עדיאל הוגשה בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון (רע"א 3338/04) וערעור (ע"א 3686/04). בין לבין, התקבלו בשנת 2009 החלטות בידי ממשלת ישראל ומקורות, אשר אפשרו הקצאת מניות ל"מבקשי מניות". זאת ועוד, במהלך השנים חלק ממחזיקי המניות וממבקשי המניות ויתרו לטובת המדינה על זכויותיהם או המחו לה את מניותיהם (להלן - המוותרים). על רקע זה הגיעו הצדדים להסדר פשרה, אשר עיקרו ברכישת כלל מניות מקורות שבידי המחזיקים ורכישת הזכות להקצאת מניות שבידי המבקשים והמוותרים (למעט אלו שיפרשו מהסדר הפשרה) תמורת סך של 98,000,000 ₪, מתוכו ישולם גמול לתובעות, ובנוסף לו ישולם שכ"ט למייצגים. יתר סך התמורה, בניכוי הגמול, יחולק בין חברי הקבוצה בידי נאמנים שימונו לכך, באופן שוויוני ויחסי למספר המניות שאליהן מתייחסת זכותו של כל חבר. הסכם הפשרה מסלק כלפי המדינה וכלפי מקורות את כל זכויות חברי הקבוצה לגבי המניות וההתחייבויות, כמפורט בהסכם הפשרה. ההסכם אף מהווה תחליף לזכויות שגובשו לטובת המוותרים במסגרת מסמכים שהוחלפו בין המדינה לבין מרכז השלטון המקומי, חלף הוויתורים שנעשו. נוכח ההסדר האמור, הנוגע גם בעניינם של "מחזיקי מניות" כאמור, ולא רק בעניינם של "מבקשי המניות", כפי שהורה בזמנו כב' השופט עדיאל, מתבקש אישור התובענה הייצוגית ביחס לכלל חברי הקבוצה, כמפורט בבקשה, ולא רק כלפי "מחזיקי מניות", כפי המתווה שעליו הורה כב' השופט עדיאל בזמנו. הגדרת קבוצת התובעים על פי הסדר הפשרה, מוגדרת קבוצת התובעים כדלקמן: "חברי הקבוצה" - כל מי שהינו מחזיק מניות ומבקש מניות או מוותר, כפי שמוגדרים מונחים אלה להלן. מובהר כי יכול שחבר קבוצה יהיה הן מחזיק מניות והן מבקש מניות. מובהר כי מדינת ישראל, החברה וחברות בבעלות מלאה של החברה לא תימנינה על הקבוצה, הגם שהן מחזיקות במניות החברה ומבקשות מניות, והן לא תכללנה ברשימות כאמור בהסכם הפשרה ומניותיהן וזכותן למניות לא תכללנה בחישוב סכום התמורה כאמור בהסכם הפשרה. "מחזיקי מניות" או "מחזיקים" - כל מי שהינו הבעלים של מניות החברה, או הזכאי להחזיק בהן כדין, ובלבד שלא יהיו שני מחזיקים באותה מניה. "מבקשי מניות" או "מבקשים" - כל מי שהינו צד לחוזה בכתב עם החברה, בו כלולה התחייבות נטענת להקצאת מניות החברה ומניות אלו לא הוקצו לו, או מי שהועברו לו כדין הזכויות הנ"ל ובלבד שלא יהיו שני מבקשים לגבי אותה מניה. "מוותרים" - כל מי שהיה ביום 29.7.1997 (מועד הגשת בקשת האישור הראשונה) מבקש מניות או מחזיק מניות ולאחר המועד האמור חתם על כתב ויתור לטובת המדינה או המחה את מניותיו או זכויותיו לטובת המדינה, בין שהויתור הוא לפי החלטת ממשלה, הסכם עם המדינה, ובין אם בכל דרך אחרת. "מניות" או "מניות החברה" - כל מניה בחברה מכל סוג, למעט מניות יסוד. עילות התביעה עילות התביעה הינן כמפורט בכתב התביעה המתוקן. בין היתר, מדובר בטענה בדבר חיוב בהקצאת רכש מכוח הוראות חוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975; טענות בדבר עושק וקיפוח המיעוט מכוח פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 וחוק החברות, התשנ"ט-1999; פגיעה בזכויות קניין; הפרה של חובות בעל מניות ובעל שליטה, ועוד, הכל כמפורט בכתב התביעה. שאלות משותפות קיימות שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, בין היתר, בכל הנוגע למהותם של התשלומים על פי ההסכמים עם מקורות במשך השנים, בכל הנוגע לנפקותם של אותם תשלומים ולזכויות הנגזרות מהמניות שהוקצו ושלא הוקצו ולטענות בדבר זכויות נובעות מן השינוי המבני שארע במקורות בשנות ה- 90'. ההסדר הינו דרך יעילה והוגנת להכרעה במחלוקת נוכח ההסדר לפרטיו שוכנעתי, כי מהווה הוא דרך יעילה והוגנת להכרעה במחלוקת בין הצדדים. אל מול טענות התובעות, עומדות לנתבעות טענות הגנה משמעותיות. טענות אלו פורטו בסעיף 41 להודעת הצדדים כדלקמן: ".... בעניין זה נטענו על ידי המדינה והחברה, עוד בהליך בבית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, טענות רבות: הן בנוגע לאי התאמתה של התביעה האישית לניהול בהליך ייצוגי מטעמים רבים שפורטו בכתבי טענותיהם; הן בנוגע לכך שאין להחיל את החקיקה המאפשרת תובענה ייצוגית באופן רטרואקטיבי על תביעות שעילותיהן נולדו לפני כניסת חקיקה זו לתוקף; הן בנוגע להתיישנותן של התביעות, באשר החוזים עליהם הן מבוססות נכרתו בשנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80 המוקדמות, בעוד ההליך הראשון נפתח ביולי 1997; הן בנוגע למניעות והשתק המבקשות מלהגיש תביעתן נוכח השיהוי בו לקתה ונוכח העובדה שהן לא ייחסו כל חשיבות למניות, לא התעניינו בהן ולא דרשו הקצאתן במשך כל אותן שנים רבות; הן בנוגע לכך שהסכומים אשר שולמו על ידי התובעים, שולמו עבור השקעות יסוד בסידור אספקת המים ולא שיקפו אחזקה נכסית בחברה; הן בנוגע לכך שהתמורה ששולמה על ידי הצרכנים לא כיסתה את מלוא עלות אספקת המים של החברה ואת כלל הפעולות הנדרשות לשם הבטחת אספקה סדירה של מים ופיתוח תשתיות במשק המים; הן בנוגע לכך שלמניות לא היה מעולם ערך כלכלי כלשהו והקצאתן נעשתה מטעמי רישום חשבונאי גרידא; הן בנוגע לכך שגם אם נפל פגם כלשהו בתשלום, הרי ההשבה הנתבעת הינה בלתי סבירה ובלתי צודקת בעליל, ותגרום להתעשרות שלא כדין של מבקשי המניות שהתעשרו ממילא לאורך השנים משירות מסובסד, נוכח סכומי העתק שהשקיעה המדינה בחברה במשך השנים בדרך של הלוואות ומענקים וסבסוד שניתן לאספקת המים לצרכנים והן בהתייחס לכך שהשבה מעצם טיבה הינה פעולה הדדית אשר תצריך במקביל השבה מצד מבקשי המניות של כל מה שקיבלו על פי ההסכמים, קרי סכומי כסף העולים לאין ערוך על אלו שהם מבקשים את השבתם". שינוי נסיבות - הגדלת הון מניות מקורות בנוסף, התפתחות שארעה במשך התקופה חיזקה את סיכויי המדינה ומקורות להדוף את התובענה, לגבי אותו רכיב שאושר בידי כב' השופט עדיאל כראוי לידון במסגרת תובענה ייצוגית: כאמור, החלטת כב' השופט עדיאל בדבר אישור חלקי של הבקשה להגשת תובענה ייצוגית, הביאה לתוצאה חיובית מבחינת חברי הקבוצה רק בעניינם של "מבקשי מניות". אלא שלא אושר ניהול תובענה ייצוגית בשם "מחזיקי מניות". הסעד העיקרי שהתבקש בזמנו לגבי "מבקשי מניות" היה אכיפה והקצאת מניות לפי ההסכמים. הסעד המשני היה השבה. כב' השופט עדיאל קבע בהחלטתו, כי הסעד הרלבנטי לגבי "מבקשי המניות" הינו אך ורק השבה, שכן הקצאת המניות הותנתה בתנאי מתלה, שלא היה אפשרי באותה עת והצריכה הגדלת הון, שעה שעובר להחלטת כב' השופט עדיאל, הובהר כי אין בדעת הממשלה לאשר הגדלת הון. עקב כך נפסק כי הסעד העיקרי - אכיפה והקצאת מניות - איננו אפשרי, כך שהתובענה תתנהל אך לגבי הסעד המשני שהתבקש - השבה ל"מבקשי מניות" בלבד. כפי שהוזכר לעיל, בהקשר זה חל שינוי, אחר שבהחלטת ממשלה 4512 מיום 26.2.09 אישרה הממשלה את הגדלת הון מניותיה של מקורות. מבלי לחרוץ עמדה לגופם של דברים, אין ספק שמהלך זה שמשנת 2009 הציב סימן שאלה נכבד ביחס לאפשרות שחברי הקבוצה שטענותיהם הוכרו בהחלטת כב' השופט עדיאל ככאלו הראויות לתובענה ייצוגית ("מבקשי מניות"), יזכו לסעד כספי בסופה של הדרך. כנגד אלו עמדה מאותה עת טענת המדינה ומקורות, כי הסעד העיקרי שנתבע בזמנו בידי "מבקשי מניות" - סעד האכיפה - הינו אפשרי כעת. נוכח כך, לאחר שתבוצע ההקצאה, ייעשו "מבקשי המניות" ל"מחזיקי מניות". כזכור, בכל הנוגע לאלו האחרונים, הייתה עמדת בית המשפט, כי אין להתיר להם הגשת תובענה ייצוגית. מהלך זה גרע אפוא באופן מובהק מסיכויי התובענה. זאת ועוד, לטענת מקורות, סעד של השבה כנגדה מעורר קושי, לנוכח הוראות חוק תובענות ייצוגיות. זאת כיוון שתחולת החוק מוגבלת, כנטען, לתקופה של 24 חודשים קודם למועד הגשת הבקשה, והסעד כאן מכוון כנגד סכומים ששולמו עד שנת 1982. כמפורט עוד בבקשה, קיימת אי ודאות ניכרת בשאלת שוויין הכספי של המניות הנדונות, בשל העניינים הבאים: טענת היעדר ערך שוק וסחירות; הזכויות המסוייגות והנדחות שיש למניות הנדונות על פי תקנון החברה; העובדה שהחברה לא נועדה להשיא רווחים, אלא לספק מים לכלל אזרחי ישראל במחירים שהיו משך שנים מחירי הפסד, ואשר דרשו סובסידיה מצד המדינה. נוכח כל אלו העריכו התובעות, כי "הליכה בנתיב מיצוי ההליך המשפטי כרוכה עבורן בסיכונים משפטיים כבדי משקל" (סעיף 50 לבקשה). הערכת התובעות בדבר הסיכונים המשפטיים הניכרים בהחלט מקובלת עליי. נוכח כך, סיום ההליך בפשרה תואם עד מאוד את עניינם של חברי הקבוצה. הוא אף הולם מנקודת מבטן של הנתבעות, כיוון שהוא מהווה סילוק סיכון לתשלום סכומים גבוהים יותר, סיכון שאין להתעלם ממנו. בהקשר זה צויין בבקשה, שההליכים הנדונים מכבידים על הסדרת ניהול משק המים ובעצם ניהולם יש כדי להכביד על החברה ולהשליך על תפקודו היעיל של משק המים בישראל. במצב דברים זה, המסגרת של פתרון המחלוקות על דרך פשרה נראית הולמת. אלא שאין די בכך שככלל פשרה מהווה פתרון הולם בנסיבות הענין, ונדרשת גם הערכה האם הפשרה הקונקרטית שבפניי, על תנאיה וסכומיה, מוצדקת היא. בהיבט זה אישור הפשרה מעורר קושי מסוים, בהיעדר אינדיקציה של ממש באשר להיקף טובת ההנאה שהיו מפיקים חברי הקבוצה, אילו ניהלו את התובענה עד לסופה, וזכו בה במלוא הסעדים המבוקשים בה. דרך כלל, נתון מסוג זה, במשולב עם הערכת סיכוייה המשפטים של התובענה, מהווה נקודת משען בסיסית להערכה עד כמה הסכום שמוצע בפשרה הוא ראוי. בפניי אין נתון מבוסס בענין זה, ומכאן הקושי. אלא שאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בעניין שוכנעתי, כי מדובר בקושי שלא נראה כיצד ניתן להסירו באמצעים סבירים ויעילים. לנוכח טיעוני הצדדים, הערכת שווי המניות הנדונות איננו עניין שניתן לעשותו על נקלה והוא כשלעצמו עשוי לעורר אינספור מחלוקות, לרבות מחלוקות משפטיות, אשר תחייבנה הכרעה. בירורן של מחלוקות אלו עשוי להיות כרוך בהוצאות עתק ובהשקעת זמן ניכר לכל הנוגעים בדבר. בהקשר זה יוזכר, כי מדובר במניות מסוג ג', אשר צמודה להן זכות בדרגה שלישית לדיבידנד, וזכות בדרגה שניה לקבלת חלק במקרה של פירוק, כאשר החברה בה מוקצות המניות היא חברה ממשלתית שלא נועדה להשיא רווחים, אלא לספק מים - רוב הזמן תוך השענות על סובסידיה ממשלתית. בהתחשב בכל אלו, טענת המדינה בדבר שווי כלכלי נמוך עד אפסי למניות היא טענה בעלת אופי משפטי, אשר בידי בית המשפט כלים משפטיים להערכתה, אף ללא מינוי בודק. נוכח כך אוכל לומר בזהירות, כי מדובר בטענה של ממש, אשר ברי כי על המייצגים לקחתה בחשבון במלוא הרצינות, עת פתוחה בפניהם הצעת פשרה לתשלום סכום נכבד כנגד המניות. יתר על כן, נוכח טענה זו ומכלול השיקולים כפי שהובאו לעיל, נראה שניתן אף לומר כי יש רגליים לטענה, שהמייצגים היו חוטאים לתפקידם אילו נמנעו מלהתקשר בהסכםה הפשרה הנדון. הכרעה בשאלת שווי המניות, ולו על דרך הפנייה לבודק, משולה לחיוב הצדדים לניהול חלק גדול מן התיק לגופו, על אף המורכבות, והלכה למעשה מהווה חסימה של הדרך בפני פשרה בתיק. אינני סבורה כי נסיבות העניין מצדיקות זאת. מדובר בהליכים שהתנהלו עד כה במשך כ-14 שנה ואשר המייצגים ובאי כוחם השקיעו בהם השקעה משמעותית ביותר עד כה. בשים לב לסכומים הניכרים שלהם ייזכו חברי הקבוצה, אינני מוצאת הצדקה להורות על שנות התדיינות רבות נוספות לצורך הערכת שווי המניות הנדונות, לצורך מתן מענה מדויק לשאלה עד כמה ראויה התמורה על פי הסדר הפשרה. הדברים אמורים במשנה תוקף נוכח כך שגם אילו ינוהל התיק לגופו עד תום ובמסגרת זו יוכרעו המחלוקות בדבר השווי הכלכלי של המניות ויקבע שווי כלכלי חיובי וממשי, לא יניב הדבר בהכרח תמורה לחברי הקבוצה. זאת כיוון שגם אם תוכר הזכות של "מבקשי המניות" להקצאת מניות, וגם אם יוקצו להם המניות, ספק מהי התועלת המעשית שתצמח להם מכך בטווח הנראה לעין, אחר שהחלטתו המנומקת של כב' השופט עדיאל לא התירה ניהול תובענה ייצוגית בשם "מחזיקי מניות" כלל וכלל. הזכויות הישירות לחברי הקבוצה כ"מחזיקי מניות", אינן מעניקות הטבות כלכליות כלשהן בטווח הנראה לעין. בהתחשב בכל אלו מוצאת אני כי הסדר הפשרה מהווה דרך יעילה והוגנת להכרעה במחלוקות שבין הצדדים. גמול ושכר טרחה הצדדים ממליצים לקבוע לתובעות גמול בסך 500,000 ₪ לכל תובעת (סך הכל 2,000,000 ₪, אשר ישולמו מתוך סכום התמורה), וכן לקצוב לבאי כוח התובעות שכר טרחה בסך 11,500,000 ₪ בתוספת מע"מ (סה"כ 13,455,000 ₪). אף שמדובר בסכומים לא מבוטלים, רואה אני לאמץ את המלצת הצדדים. התובעות ובאי כוחן נטלו על עצמם סיכון נכבד בניהול תובענה זו, אשר היה כרוך בהשקעה נכבדת משך שנים ארוכות, ובכלל זאת הכנת תביעה ובקשה בהליך הראשון אשר התקיים לפני כב' השופט בן זמרה, לרבות חקירת עדים והגשת סיכומים; ערעור על פסק הדין שניתן באותו הליך ותשובה לרע"א שהוגשה על ידי מקורות בגין אותו עניין; קיום ראשית הליך בוררות בפני היועץ המשפטי לממשלה; הגשה של תביעה חדשה ובקשה, כפי שהוגשו בהליך דנן; ניהול הבקשה, לרבות חקירת עדים והגשת סיכומים, כאשר המצב המשפטי בעת ניהול הליך זה היה שונה מזה שהיה בעת ניהול הבקשה לפני כב' השופט בן זמרה, והצריך טיעון לנימוקים נוספים; הכנת ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של כב' השופט עדיאל; וניהול מו"מ ממושך עם נציגי הנתבעות עד להשלמת הסכם הפשרה שלפניי. נוכח היקפי ההשקעה בתיק על גלגוליו, והיקף הסכומים שבהם מדובר בהסדר הפשרה, מוצאת אני כי ניתן לאמץ את ההמלצה בדבר שכ"ט בשיעור האמור. יצויין, כי שיעור שכר הטרחה המבוקש נופל מן השיעורים העולים מפרטי "שיטת האחוזים" שנזכרה בע"א 2046/10 ובע"א 2051/10 שמש נ' רייכרט (פורסם במאגרים, 23.5.12) , אף כי באותו ענין לא דובר בסכומים בהיקף הנדון כאן. בהקשר זה ביקשה המדינה להטעים, כי שיעורי שכר הטרחה שנזכרו בפסק הדין האמור אינם ישימים לכל מקרה, ונסיבותיו של אותו מקרה היו יחודיות. אלא שסבורתני כי נסיבותיו החריגות של המקרה שלפניי, כפי שפורטו לעיל, מצדיקות את היקף שכר הטרחה שהומלץ. הטיפול הארוך והמורכב בעניין שלפניי, כפי שתואר לעיל, לרבות שתי התובענות בהן מדובר והליכי הערעור משך שנים, מצדיק אימוץ המלצת הצדדים בדבר שכר הטרחה, בין היתר לנוכח היקף ההישג הכספי שהניב טיפול זה. היקף העניינים אף מלמד על סיכון ניכר שלקחו על עצמן התובעות, התומך אף הוא בסכום שנפסק לטובתן. בהקשר זה אף מאושר שכר טרחה לנאמנים בסך של 1,000,000 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישולם בידי המדינה לנאמנים בגין טיפולם בביצוע הסכם הפשרה. כעולה מההסכם גופו, מדובר בטרחה לא מעטה, אשר המדינה נטלה על עצמה את מימונה, בנוסף לסכום הפשרה, ונוכח כך נראה כי יש לאמצה. על יסוד כל האמור, אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף, תוך אימוץ המלצות הצדדים בדבר גמול לתובעות ושכר טרחה לבאי כוחם, וכן שכר לנאמנים. הצדדים ישלימו טיעון בפניי בדבר המועד להעברת שכר הטרחה, הגמול ושכר הנאמנים, על מנת שיוודאו העברת התשלום לנאמנים במועדו, וזאת עד ליום 15.11.12, ואזי יושלם רכיב זה בפסק הדין. כמו כן, עד למועד זה יוצע נוסח פרסום לאישורי. פסק הדין ייכנס לתוקף לאחר אישור נוסח הפרסום ומתכונתו. ב"כ התובעות ישלח העתק פסק הדין למנהל בתי המשפט, בצירוף הסדר הפשרה על תיקוניו, לצורך רישום בפנקס התובענות הייצוגיות. דיני חברותהקצאת מניותתביעה ייצוגיתמניות