מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפחתת שעות עבודה למורה: השופטת רונית רוזנפלד פתח דבר 1. המערערת, מורה המועסקת על ידי משרד החינוך מזה שנים רבות, הועסקה החל משנת הלימודים תשס"א (ספטמבר 2001) במסגרת חטיבת הביניים של מכללת אמי"ת (המדינה ומכללת אמי"ת תל אביב יכונו להלן גם- "המשיבה). המערערת הגישה תביעתה לבית הדין האזורי בתל אביב בה עתרה להשלמת היקף משרתה מהיקף של 14 שעות שבועיות להיקף של 20 שעות, ולתשלום רטרואקטיבי בגין הפחתת שעות שלא כדין מהיקף משרתה, בשנות הלימודים תשס"ד-תשס"ז (ספטמבר 2003- אוגוסט 2007). כמו כן תבעה לשלם לה בשכרה "גמול חינוך מיוחד" החל משנת הלימודים תשס"א (2001-2002). תביעת המערערת נדחתה על ידי בית הדין האזורי (השופטת לאה גליקסמן ונציג הציבור מר עמוס לוטן; עב' 8638/06), ועל כך הערעור שלפנינו. הרקע העובדתי כפי שפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי 2. המערערת, בעלת תעודת הוראה משנת 1977, עבדה כמורה להוראה מתקנת בחטיבת הביניים של מכללת אמי"ת, בבית ספר הידוע גם כ"בית צעירות מזרחי" מקיף דתי ט"ו (להלן: בית ספר אמי"ת או בית הספר), החל משנת הלימודים תשס"א (2001-2002). עד לשנת הלימודים תשס"ד עבדה המערערת בהיקף של 20 שעות שבועיות. במסגרת עבודתה כמורה להוראה מתקנת, יישמה המערערת עם תלמידותיה את שיטת הקינסיולוגיה, שהיא שיטת לימוד בהוראה מתקנת. עבודתה של המערערת נערכה במסגרת שעות "סל טיפוח". שעות הוראה אלה מוקצות על בסיס שנתי על ידי אגף שירותי חינוך ורווחה במשרד החינוך (אגף שח"ר), ואינן חלק משעות התקן הבסיסי העומדות לרשות בית הספר. 3. בחודש אפריל 2003, הודיע מנהל בית הספר מר צבי ירבלום למערערת, כי מפאת קיצוצים בתקציב סל טיפוח, אין אפשרות לשבצה בשנת הלימודים תשס"ד בהיקף של 20 שעות שבועיות לעבודה טיפולית בשיטת הקינסיולוגיה, וכי ניתן להקצות לכך 10 שעות שבועיות בלבד. מר ירבלום הציע למערערת להוסיף למשרתה לימודי אוריינות בהיקף של 10 שעות שבועיות. המערערת דחתה את ההצעה. בסופו של יום שובצה המערערת בשנת הלימודים תשס"ד לעבודה טיפולית בשיטת הקינסיולוגיה בהיקף של 14 שעות שבועיות. 4. המערערת פנתה להסתדרות המורים בטענה כי הופחתו 6 שעות שבועיות ממשרתה, שלא כדין. בעקבות פנייתה של המערערת התנהלה התכתבות בינה לבין הסתדרות המורים, כמו גם עם מר ירבלום וגב' חוה לבה, שהיא מנהלת אגף כוח אדם בהוראה במשרד החינוך. בהתכתבות זו הבהירו מר ירבלום וגב' לבה לגורמים שונים בהסתדרות המורים כי למערערת הוצע ללמד את 6 השעות החסרות להיקף משרתה הקודם, אולם היא סירבה. ביום 29.8.2004 התקיימה ישיבת תיווך בעניין, בה השתתפו הממונה על יחסי עבודה, עו"ד ליליאן פרגמנט, נציגי משרד החינוך, נציגי הסתדרות המורים והמערערת. בישיבה זו הסכימה גב' לבה לאשר למערערת בדיעבד חופשה ללא תשלום (חל"ת) בעד 6 שעות שבועיות ובכך לאפשר לה לשמור על היקף משרתה, 20 שעות שבועיות, לשנות הלימודים הבאות. למרות הסכמת הסתדרות המורים, סירבה המערערת לחתום על ההסכם. משלב זה ואילך משכה הסתדרות המורים את ידיה מטיפול בעניינה של המערערת, ואף לא התייצבה לדיון בהליך שהתקיים בפני בית הדין האזורי. 5. בשנת הלימודים תשס"ה שובצה המערערת לעבודה בהיקף של 10 שעות שבועיות ליישום שיטת הקינסיולוגיה. נוסף על כך הוצע לה ללמד כיתות של חינוך מיוחד בהיקף 4 שעות שבועיות בבית הספר. המערערת קיבלה הצעה זו. מאז, ועד למועד בו נדונה תביעתה על ידי בית הדין האזורי קיבלה המערערת שכר עבור משרה בהיקף של 14 שעות שבועיות. משנה זו ואילך שולם בשכרה גמול חינוך מיוחד. 6. להשלמת התמונה יצוין כי בדיון שנועד להיות דיון הוכחות לפני מותב בית הדין האזורי בראשות השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, הגיעו הצדדים להסדר פשרה, לפיו המדינה תעביר למערערת את הסכום אותו תידרש לשלם לצורך רכישת זכויות פנסיוניות בעד השלמת 6 שעות שבועיות בהן לא עבדה בשנות הלימודים תשס"ד-תשס"ז. ההסדר היה כפוף לקבלת אישור הגורמים המוסמכים במשרד החינוך. במועד מאוחר יותר הודיעה המערערת כי אינה מעוניינת בהסדר הפשרה, וביקשה לברר את התביעה לגופה. המדינה הודיעה כי אינה מעוניינת לכפות על המערערת לעמוד בהסכם עליו חתמה, אך ביקשה כי המערערת תחויב בהוצאות משפט. בהחלטה מיום 4.9.2008 הודע לצדדים כי עניין ההוצאות יישקל בעת מתן פסק הדין הסופי בהליך. השאלות שבמחלוקת 7. לפני בית הדין האזורי עמדו שתי שאלות עיקריות בהן נדרשה הכרעתו: השאלה הראשונה הייתה בדבר זכאות המערערת למשרה בהיקף 20 שעות שבועיות, וכפועל יוצא מכך, לתשלום שכר בעד 6 שעות שבועיות, משנת הלימודים תשס"ד ועד לשנת תשס"ז. בקשר לכך נדרשה עוד הכרעת בית הדין בשאלה בדבר זכאות המערערת לתשלום, גם נוכח טענת המערערת בדבר עבודה בפועל בהיקף של 20 שעות שבועיות בשנת הלימודים תשס"ד. השאלה השנייה הייתה בדבר זכאות המערערת לתשלום גמול חינוך מיוחד בשכרה משנת הלימודים תשס"א ועד שנת הלימודים תשס"ד (כולל). טענות הצדדים ופסק הדין של בית הדין האזורי 8. בתביעתה בבית הדין האזורי להשלמת היקף משרתה, טענה המערערת כי כשהתקבלה לעבודה בשנת הלימודים תשס"א כמורה להוראה מתקנת, לא היה ידוע לה כי שעות ההקצאה במסגרת אגף שח"ר הן לשנה אחת, וכי הן טעונות הקצאה תקציבית מיוחדת. לטענתה, הובהר לה על ידי מנהל בית הספר כי מדובר בשעות המהוות את משרתה הקבועה במשרד החינוך, וכי התקבלה כדי ללמד הוראה מתקנת באופן קבוע. לטענת המערערת, היא סירבה להצעת מנהל בית הספר ללמד אוריינות במקום השעות שקוצצו ממשרתה, כיוון שאין לה הכשרה לכך. לפי גרסתה, בהתכתבות שהייתה לה עם הגב' לבה ממשרד החינוך הובהר לה כי "העניין סודר", והיא אף קיבלה הודעה מהסתדרות המורים כי הוחזרו לה השעות. לדבריה, סירבה לקבל הסכם שהתגבש בעניינה בתיווך עם הסתדרות המורים, כיוון שלא הסכימה כי 6 שעות שבועיות שלא שולמו לה בשנת הלימודים תשס"ד יחשבו כחופשה ללא תשלום. לדבריה בשנת הלימודים תשס"ד עבדה בפועל 20 שעות שבועיות, וקיבלה שכר בגין 14 שעות שבועיות בלבד. לטענתה, השעות השבועיות שנלקחו ממנה הועברו למורה אחרת. לפי הנטען על ידי המדינה, לא הייתה כל מחויבות כלפי המערערת להיקף משרה בת 20 שעות שבועיות, בהן תיישם אך את שיטת הקינסיולוגיה. כך גם הובהר למערערת, ועל כן אין בסיס לתביעתה. עמדת המדינה הובאה לפני בית הדין האזורי מפי עדיה, מר צבי ירבלום מנהל בית הספר, דר' יצחק שיוביץ, המפקח הכולל על בתי הספר העל-יסודיים ממלכתיים דתיים בתל אביב והגב' חוה לבה, מנהלת גף במשרד החינוך. 9. בפסק הדין קיבל בית הדין האזורי את עמדת המדינה על כלל חלקיה, העובדתיים והמשפטיים. בית הדין עמד על כך, ששיבוצה של המערערת בהוראה מתקנת המיישמת את שיטת הקינסיולוגיה נעשה כחלק משעות "סל טיפוח". שעות אלה מאושרות לשנת תקציב אחת בכל פעם, ואינן שעות תקן המוענקות לבית הספר דרך קבע. לקראת שנת הלימודים תשס"ד קוצצו שעות סל הטיפוח. בד בבד החליטו מנהל בית הספר והמפקח, להקדיש חלק משעות סל טיפוח לאוריינות. זאת, במטרה ללמד את התלמידות להתמודד עם טקסטים ולהקטין את אחוז הנכשלות בבחינות הבגרות במקצועות תנ"ך, היסטוריה ואזרחות, שעמד על 50% מכלל תלמידות בית הספר. הקיצוץ בשעות סל הטיפוח אמנם בוטל, אך בכל זאת נמצא לנכון שלא להקצות לקינסיולוגיה יותר שעות שבועיות, ולהקצות את יתרת שעות סל הטיפוח לתגבור במקצועות יסוד. בהתייחס לכל האמור קבע בית הדין האזורי כי שיקולי מנהל בית הספר והמפקח הם שיקולים ענייניים וסבירים, ומצויים בתחום סמכותם המקצועית. בעומדו על טענת המערערת בדבר התועלת הרבה אותה הפיקו התלמידות מהטיפול בשיטת הקינסיולוגיה לעומת מקצוע האוריינות שלא היה מועיל לקידומן, ציין בית הדין כי אין לו הסמכות והכלים להכריע במחלוקת המקצועית שבין המערערת לבין מנהל בית הספר והמפקח, ובידם הסמכות להחליט על אופן חלוקת שעות סל הטיפוח. על כן נקבע כי "אין מקום להתערבות בהחלטת הגורמים המוסמכים להפחית את שעות סל הטיפוח שיוקצו לקינסיולוגיה ולהקצות אותן לאוריינות או לתגבור במקצועות אחרים". בית הדין ציין כי ככל שמדובר במורה בעל קביעות במערכת, משרד החינוך מחויב לשמור על היקף המשרה הקבוע, אולם המשרד אינו מחויב לשמור על שעות אלה במסגרת שעות סל טיפוח, שהן מטיבן שעות בלתי קבועות המוקצות מידי שנה. למערערת הוצע ללמד אוריינות בקבוצות קטנות בהיקף 6 שעות שבועיות, כדי לשמור על היקף משרה בן 20 שעות שבועיות. מקובלת הייתה על בית הדין עדותו של מנהל בית הספר כי הוראת אוריינות, ובמיוחד הוראת אוריינות בקבוצות קטנות, היא בגדר "הוראה מתקנת". על כן, במסגרת הפררוגטיבה הניהולית הנתונה למדינה כמעסיקתה של המערערת, נתונה הייתה לה הסמכות לשבץ את המערערת כמורה לאוריינות, בחלק משעות עבודתה כמורה להוראה מתקנת, ואין לראות בכך "העברה יזומה" מתפקידה או שינוי שלא כדין בתנאי עבודתה. בהקשר זה, דחה בית הדין את טענתה של המערערת כי היא אינה כשירה ללמד אוריינות. בית הדין מצא כי חוות דעתו של המפקח המקצועי היא המחייבת ולא דעתה הסובייקטיבית של המערערת. נקבע כי גם בעניין כשירותה של המערערת ללמד אוריינות "בית הדין לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים המוסמכים", ובכל מקרה המערערת "לא הפריכה את הטענה כי היא כשירה ללמד אוריינות". 10. תביעת המערערת להשלמת שכרה ל-20 שעות שבועיות בשנת הלימודים תשס"ד, נוכח עבודתה בפועל באותה שנה בהיקף שעות זה, נדחתה. זאת, משבית הדין העדיף את גרסת מנהל בית הספר לפיה הבהיר למערערת "כי הוקצו 14 ש"ש לטיפול בקינסיולוגיה וכי לא תקבל שכר בעד טיפול בקינסיולוגיה בשעות החורגות ממכסת השעות שהוקצתה לעניין זה". בית הדין ציין, כי למערערת היו בקשר לכך מספר גרסאות "כאשר תחילה העידה כי מנהל בית הספר אמר לה באופן פוזיטיבי כי אושרו לה השעות ..., ובהמשך העידה כי היא זו שהודיעה למנהל כי עניין השעות סודר, בהמשך לשיחתה עם נציגת הסתדרות המורים גב' אלמוג..." בית הדין הדגיש כי בכל מקרה, במכתבה של גב' לבה ממשרד החינוך מיום 9.12.2003 הובהר במפורש כי משרת המערערת לא תושלם, לאור סירובה ללמד על פי השיבוץ שהוצע לה. בית הדין קבע כי "גם אם הייתה אי בהירות בעניין זה בתחילת שנת הלימודים, על התובעת היה להסיק מאי תשלום שכר בעד 6 ש"ש מתחילת חודש ספטמבר לאורך כל השנה כי לא מקובל על הנתבעות המשך עבודתה בקינסיולוגיה בהיקף של 20 ש"ש". על כן נקבע כי "משלא ניתן לתובעת אישור לטפל בקינסיולוגיה בהיקף העולה על 14 ש"ש, ומשבחרה התובעת שלא לעבוד ב-6 ש"ש על פי השיבוץ שנקבע לה, התובעת זכאית לשכר ולתנאים נלווים בעד 14 ש"ש בלבד". 11. באשר לטענתה הכללית של המערערת בדבר זכאותה להיקף משרה של 20 שעות שבועיות לשנים תשס"ד-תשס"ז, נקבע כי "ההחלטה להקצות 14 ש"ש לטיפול בשיטת הקינסיולוגיה בשנת הלימודים תשס"ד ולהעמיד את ההקצאה בהמשך על 10 ש"ש, כמו גם ההחלטה לשבץ את התובעת בהוראת אוריינות בהיקף של 6 ש"ש התקבלו כדין. בנסיבות אלה, משבחרה התובעת שלא לקבל את השיבוץ שנקבע על ידי הגורמים המוסמכים, ומשעבדה בפועל 14 ש"ש בלבד, היא אינה זכאית לשכר ולתנאים נלווים בעד 20 ש"ש". נקבע כי המדינה פעלה בתום לב, משיקולים מקצועיים, סבירים וענייניים. המדינה ניסתה למצוא פתרון לשיבוץ המערערת בהיקף 6 שעות שבועיות, כדי למנוע פגיעה בהיקף משרתה, אולם המערערת סירבה להצעות שהוצעו לה. 12. בתביעתה לקבל גמול חינוך מיוחד לשנים תשס"א-תשס"ד טענה המערערת כי תשלום הגמול בשכרה הופסק שלא כדין עם תחילת עבודתה בבית ספר אמי"ת. לטענתה, היא זכאית הייתה להמשך תשלום הגמול בשכרה, נוכח העובדה שבבית ספר אמי"ת ביצעה אותה עבודה כפי שביצעה לפני כן "אך תחת כותרת שונה, 'טיפוח' במקום חינוך מיוחד'". אין חולק כי גמול חינוך מיוחד השתלם בשכרה של המערערת בשנת תשס"ה ואילך. לטענת המדינה, בתקופה האמורה לא התקיימו אצל המערערת התנאים לתשלום הגמול על פי תקנון שירות עובדי הוראה. בית הדין האזורי קיבל את עמדת המדינה בקובעו כי על פי סעיף 4.6 לתקנון שירות עובדי הוראה, גמול חינוך מיוחד משולם למורה המלמד בפועל במסגרת חינוך מיוחד, או במסגרות של החינוך הרגיל, בה משולבים ילדי החינוך המיוחד, כמורה שילוב. לימוד "הוראה מתקנת" בבית ספר רגיל אינו עונה להגדרה של "חינוך מיוחד", גם אם יש דמיון בשיטות העבודה או בשיטות הוראה. העובדה שגמול חינוך מיוחד שולם למערערת במשך שנים רבות אינה מקנה לה זכות לתשלום הגמול בשנות לימודים בהן לא עבדה בפועל בחינוך מיוחד. העובדה היא שבשנת תשס"ה החלה המערערת ללמד בכיתות החינוך המיוחד בבית הספר, ואז החלה לקבל גמול חינוך מיוחד בשכרה. לכן, נדחתה התביעה לגמול חינוך מיוחד בשנות הלימודים תשס"א-תשס"ד. 13. בנסיבות העניין, על אף שתביעת המערערת נדחתה, ועל אף שחזרה בה מהסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים, לא מצא בית הדין האזורי מקום לחייב את המערערת בהוצאות משפט. תמצית טענות הצדדים בערעור 14. ערעורה של המערערת סב על כל קביעותיו של בית הדין האזורי. לטענתה, הפחתת היקף משרתה נעשתה שלא כדין, בניגוד לחוקת העבודה ולהסכם הקיבוצי החל על הצדדים, וגררה עימה הרעת תנאים מוחשית בתנאי ההעסקה. בית הדין לא התייחס לעובדות ולראיות רבות המעידות על התנהלותה חסרת תום הלב והשרירותית של המשיבה כלפיה; אין זה סביר שהמערערת תידרש להבחין בין גורמים המעבירים תקציבים לשעות עבודתה, ולא ייתכן שבעקבות קיצוצים מתקציב זה או אחר יפגע שכרה באופן כה דרסטי. דיון זה הוא כלל לא מעניינה של המערערת. הפחתת שעות משרתה נבעה מתוך רצון לכפות עליה הוראת אוריינות, תפקיד אשר היא אינה מוכשרת לבצעו. על שום אחריותה המקצועית בחרה המערערת שלא לקחת על עצמה תפקיד זה. המערערת הציגה לפני בית הדין ראיות רבות לפיהן היא ביצעה ומבצעת את תפקידה על הצד הטוב ביותר, ואילו המשיבה, מצידה, לא הציג ראיות המראות כי ההיפך הוא הנכון. המערערת מבהירה כי במהלך ההליך הוצע לה להגיע עם המשיב להסכם פשרה שיזכה אותה בפיצוי בסך 20,000 ש"ח, "ומשלא הסכימה התובעת להתפשר על ההצעה המעליבה הזו (שאינה משקפת את הסכום הנכון אשר אותו אמורה היא לקבל)- נותרה בידיה ההרגשה כי כב' ביהמ"ש מעניש אותה על כך ושולח אותה בידיים ריקות וללא כל פיצוי". לדידה, עצם העובדה כי המשיב הסכים לשלם לה את הפיצוי האמור מעידה באופן חד משמעי כי הוא מכיר בחבותו כלפיה. הצעת הפשרה שהציע המשיב נגועה אף היא בחוסר תום לב. המערערת "נדחפה" להסכים לכך ששעות שאותן עבדה בפועל ייחשבו כחופשה ללא תשלום, למרות שלא הייתה מחלוקת כי היא עבדה 6 שעות שבועיות נוספות כל שבוע, מבלי שתוגמלה על כך כספית כבשנים שעברו. בהתייחס לעבודתה בפועל 6 שעות נוספות בשנת הלימודים תשס"ד, טוענת המערערת כי כך היא עשתה על פי הפנייה שהופנו אליה תלמידות בית הספר ולא מיוזמתה. נוסף על כך נטען, כי המערערת זכאית לגמול חינוך מיוחד מפני ש"הוראה מתקנת דינה כחינוך מיוחד שכן אין כל תלמיד נדרש וצריך להיעזר בהוראה מתקנת אלא רק מי שהחינוך הרגיל אינו נותן מענה עבורו.. ולכן זה נקרא חינוך מיוחד ו/או חינוך מתקן." בית הדין אף לא נתן דעתו לכך שמדובר בעובדת זוטרה, שניצבה מול המשיב, מעביד בעל כוח ושררה, כשהיא לא מיוצגת על ידי בא כוח מטעמה, ולא ידעה להעלות טענותיה בצורה מקצועית. לפיכך נגרם למערערת עוול וישנה הצדקה לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה לה בשל התנהלות המשיב ואף פיצוי עונשי. לעניין ההליך שנוהל לפני בית הדין האזורי נטען, כי העדרו של נציג עובדים ממהלך הדיונים גרם לפגיעה מהותית בזכויותיה של המערערת כעובדת, ו"סיבה זו בלבד די בה כדי לקיים ערעור ודיון מחודש בעניינה", בו ייבחנו מחדש הראיות והעדויות שהוצגו לפני בית הדין האזורי. כמו כן לא היה מקום לוותר על חקירת תלמידותיה של המערערת. לאור כל האמור נטען כי לא היה מקום לדחות את התביעה, ויש לקבל את הערעור במלואו. 15. המשיבה סומכת ידיה על קביעות בית הדין האזורי. לטענתה, במסגרת הערעור מועלות טענות עובדתיות שאין להתערב בקביעות בית הדין לגביהן. כמו כן מעלה המערערת טענות חדשות בדמות אמירות לא מנומקות, לפיהן שגה בית הדין האזורי בפסק דינו "משום שאין זה מתפקידה של המערערת להתעמק ו/או להתעסק" בסוגיות שונות שהועלו בפסק הדין. בשני סוגי הטענות המערערת לא מתמודדת עם קביעותיו של פסק הדין, ולא מפרטת כל נימוק משפטי מדוע יש סיבה להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית הדין האזורי, או במסקנותיו המשפטיות. לגופו של עניין נטען, כי בית הדין האזורי קבע מפורשות, על יסוד התרשמותו מן העדויות, ולאחר בחינת כלל חומר הראיות שבתיק וטענות הצדדים, כי כל ההחלטות שהובילו להפחתת היקף משרתה של המערערת התקבלו כדין, משיקולים ענייניים וסבירים של הגורמים המוסמכים במשיבה. המשיבה אף עשתה כל מאמץ לשמור על היקף משרתה של המערערת, אלא שהיא סירבה לשתף עימה פעולה. המשיבה מציינת כי בית הדין האזורי לא וויתר על חקירת התלמידות שהמערערת הגישה "הצהרה" מטעמן. המשיבה היא זו שוויתרה על כך, משום שישנו פגם במעורבותן של תלמידותיה של המערערת, שחלקן קטינות, בסכסוך העבודה שלה. המשיבה מדגישה, כי התלמידות לא הגישו תצהיר ערוך כדין, אלא מסמך שכונה "הצהרה", וכי המערערת לא הגישה בקשה לזימונן כעדות. לעניין טענתה של המערערת לפיה דין "הוראה מתקנת" כדין "חינוך מיוחד" לצורך תשלום גמול חינוך מיוחד, מבהירה המשיבה כי מדובר בטענה חדשה בערעור, המהווה שינוי והרחבת חזית. ככל שביקשה המערערת להוכיח שגם מי שלא לימד במסגרת חינוך מיוחד זכאי לגמול זה, היה עליה לעשות כן באמצעות הצגת ראיות לפני בית הדין האזורי ולתת למשיב הזדמנות להפריך טענה זו באמצעות עדים מטעמו. כמו כן נטען כי המערערת מנועה מלהעלות טענות בנוגע למשא ומתן שהתקיים לפשרה בין הצדדים. מכל מקום, אין ממש בטענות המערערת לעניין זה, כמו גם בטענה שבית הדין ביקש להעניש את המערערת. המותב אשר הציע את הצעת הפשרה אינו המותב אשר נתן את פסק הדין, ובית הדין האזורי אף דחה במסגרת פסק הדין את בקשת המשיב לחייב את המערערת בהוצאות, בעקבות התנהלותה בנוגע להסדר הפשרה. עוד נטען, כי בית הדין האזורי החליט לקיים את הדיון בהעדר נציג ציבור שזומן ולא הופיע כדין, כדי לא לדחות את דיון ההוכחות שנקבע בתיק. המערערת לא העלתה את הטענה במסגרת דיון ההוכחות ולא בסיכומיה, ובחרה לעשות כן רק במועד הערעור. לאור כל האמור נטען כי יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות משפט. דיון והכרעה 16. המערערת טוענת כנגד קיום הדיון בעניינה בהעדר נציג ציבור, ומבקשת ביטול פסק הדין עקב כך. עיון בפרוטוקול הדיון שנערך לפני בית הדין האזורי מעלה כי ביום 30.12.2008 נתן בית הדין החלטה לפיה "נציג ציבור נוסף הוזמן כדין ולא הופיע, על מנת שלא לדחות את הדיון, הרינו מחליטים לקיימו בהעדרו." החלטה זו התקבלה לפי הוראת סעיף 22 לחוק בית לעבודה, התשכ"ט-1969 רישא, בה נקבע כי "נציג ציבור שהוזמן ולא בא, רשאי בית הדין, מנימוקים שיירשמו, לקיים את הדיון ללא השתתפותו" (ראו דיון מח/42-0 ורטנסקי מיכאל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט, 471, 473 (1988)). הנה כי כן, החלטת בית הדין האזורי עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, וצדק בית הדין בהחלטתו שלא לדחות את הדיון עקב העדרו של נציג הציבור. לא למותר הוא להדגיש בהקשר זה כי אין כל ממש בטענת המערערת הסבורה כי קופחו זכויותיה עקב כך שנציג הציבור שנעדר מן הדיון בעניינה היה נציג העובדים. לעניין זה נדגיש את הכלל לפיו "אין על נציג ציבור מרות בענייני שפיטה אלא מרותו של הדין", וכי "בפעולתו בבית הדין יפעל נציג ציבור לפי מצפונו ולא יראה עצמו חייב בנאמנות לארגון שבהתייעצות עימו נתמנה או לציבור שהוא מייצג" (סעיף 16 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). הנה כי כן, הדין הוא המצפן, מורה דרכם של נציגי הציבור בישיבתם בדין, ובפסיקתם כחלק ממותבי בית הדין, ולו בלבד הם מחויבים. 17. אשר לגופם של דברים- לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו. אי לכך הרינו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. על כך נוסיף אך הדגשים אחדים, כמפורט להלן. 18. במידה רבה מבקשת המערערת להשיג על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו מן העדויות והראיות כפי שנפרשו לפניו. כך לעניין תום הלב של הגורמים המוסמכים אצלם התקבלו ההחלטות בעניין הקצאת השעות; לעניין עבודתה בפועל בשנת הלימודים תשס"ד; לעניין אפשרויות השיבוץ שלה במסגרת הוראה מתקנת, ועוד. הלכה פסוקה היא, כי מלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים, התרשמה ממהימנותם, ובחנה את תשתית הראיות לעומקה. בקביעות הערכאה הדיונית בעניינים מעין אלה ערכאת הערעור לא תתערב אלא במקרים חריגים, ומקרה זה אינו נמנה עליהם (ראו ע"ע 299/03 חנן גרין - מילאון בע"מ, מיום 25.12.2005, בפסקה 4ח' וההפניות שם; ע"ע 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי, מיום 2.8.2007, בפסקה 4 לדברי השופטת ארד (כתוארה אז) וההפניות שם). 19. בין שהמערערת הייתה ערה למקור התקציבי ממנו הוקצו לה שעות "הוראה מתקנת" ביישום שיטת הקינסיולוגיה, ובין אם לאו, ובהנחה שאין הדבר מעניינה, כנטען על ידה, העובדה כפי שהוכחה בבית הדין האזורי הייתה כי מגמת המעסיקה הייתה לשמור על היקף משרתה באופן שתמשיך ללמד 20 שעות שבועיות. השינוי כפי שהודע לה עליו אמנם התייחס להפחתת מספר שעות הוראה מתקנת ביישום שיטת הקינסיולוגיה, אלא שתחת השעות שהופחתו הוצע לה ללמד אוריינות בקבוצות קטנות. לאחר ששקל את העדויות והראיות שנפרשו לפניו מצא בית הדין האזורי כי ההחלטה בדבר הפחתת שעות הקינסיולוגיה מחד, והוספת שעות אוריינות בקבוצות קטנות מאידך, התקבלה משיקולים מקצועיים סבירים, ובמסגרת הסמכות הניהולית של הנהלת בית הספר. אנו סבורים כי החלטת בית הדין האזורי מבוססת היטב בתשתית העובדתית שנפרשה לפניו, ובמסקנותיה המשפטיות. לעניין זה אין כל רלוונטיות לטענות המערערת בדבר ידיעתה או אי ידיעתה מלכתחילה על המקור התקציבי ממנו מוקצות לה שעות ההוראה. 20. המערערת מלינה על כך שבית הדין לא אפשר חקירתן של תלמידותיה. אלא שהייתה זו המדינה שויתרה על חקירת התלמידות, וממילא בנסיבות אלה בית הדין לא יורה לצד לחקור עדים, שעה שאין לו עניין בכך. מעבר לדרוש נאמר כי צדקה המדינה בוותרה על החקירה, שכן כלל לא היה מקום לערב את התלמידות הקטינות בבירור הסכסוך שבין מורתן לבין המדינה. זאת מה עוד שלא היה חולק על טיב עבודתה של המערערת כמורה בהוראה מתקנת בכלל, ועל מקצועיותה ומסירותה הרבה בטיפול בשיטת הקינסיולוגיה בפרט. 21. כמו כן צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי אין המערערת זכאית לגמול חינוך מיוחד, באשר בשנים תשס"א - תשס"ד המערערת לא לימדה בפועל במסגרת חינוך מיוחד, ובכך לא התקיים בה תנאי לתשלום הגמול. גם כאן, קביעות בית הדין האזורי מעוגנות היטב בתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפניו. 22. ולבסוף, טענת המערערת לפיה בית הדין האזורי "הענישה" על כך שחזרה בה מהסכמה להצעת פשרה שהוצעה לה במהלך הדיון, חסרת כל יסוד, וטוב היה לו לא היתה מועלית כלל. לא למותר הוא לציין בהקשר זה כי בית הדין לא חסך בדברי שבח למערערת בציינו התרשמותו ממנה כי "עמדתה והתנהלותה מקורן בהתייחסות של התובעת לעבודתה כשליחות, כאשר התובעת רואה לנגד עיניה את טובת התלמידות. עוד יש להדגיש כי אין חולק על טיב עבודתה של התובעת, וגם על כך כי לטיפול בקינסיולוגיה היו תוצאות חיוביות, ופועלה של התובעת זכה להערכת הגורמים המקצועיים". לא זו אף זו, אף שלא זכתה בתביעתה נמנע בית הדין מלפסוק הוצאות לחובתה, וזאת גם לאחר שנתן דעתו לכך שחזרה בה מהסכם פשרה שהתגבש בעניינה בבית הדין האזורי. דפוס זה של התנהלות המערערת לפיו פעם אחר פעם אין היא מקבלת הצעות פשרה המוצעות לה לפנים משורת הדין, חזר למרבה הצער גם בדיון לפנינו, בו שבה המערערת ודחתה הצעה לפשרה כספית שהוצעה לה. 23. סוף דבר צדק בית הדין האזורי בדחותו את תביעת המערערת. משכך, דין הערעור להידחות. משנדחה הערעור, תשלם המערערת הוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח. סכום זה ישולם למשיבה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. דיני חינוךצמצום שעות העבודהמוריםשעות עבודה ומנוחה