העלאת תעריף החשמל - תביעה ייצוגית



מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא העלאת תעריף החשמל - תביעה ייצוגית:

הבקשה
1. לפניי בקשתו של התובע בת"מ 506/10, עו"ד איתן שלוש (להלן – המבקש), לאישור תובענה מינהלית שהגיש נגד משרד התשתיות הלאומיות, משרד האוצר והרשות לשירותים ציבוריים – חשמל (להלן – המדינה או המשיבים), כתובענה ייצוגית, לפי סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006. המבקש טוען, כי משיבה 3, הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל (להלן – רשות החשמל), אשר אמונה על קביעת תעריפים מכוח חוק משק החשמל, תשנ"ו-1996 (להלן – חוק משק החשמל), העלתה – בניגוד להוראות החוק הנ"ל – את תעריף החשמל המוטל על משקי הבית בישראל אשר מחוברים לרשת החשמל של חברת החשמל לישראל בע"מ (להלן – תעריף החשמל). לטענת המבקש, בעוד שסעיף 31 לחוק האמור מחייב את רשות החשמל לקבוע מחיר לשירות, באופן שיישקף את עלות השירות המסוים, ובלא שתהיה הפחתת מחיר אחד על חשבון העלאתו של מחיר אחר – העלתה הרשות את התעריף האמור תוך סבסוד צולב והעמסה על ציבור הצרכנים עלויות שונות, אשר המדינה מחויבת בהן. עלויות אלו, על-פי הנטען, כוללות מימון רכישת חשמל המיוצר באופן פרטי מאנרגיות מתחדשות, בהתאם להתחייבויות המדינה כלפי יצרנים פרטיים, לרבות התחייבותה לממן מראש "רווח יזמי" עבורם; וכן עלויות הקמה והפעלה של יחידות ייצור חשמל שתשמשנה כעמדות גיבוי לתחנות כוח פרטיות. המבקש גורס, כי כתוצאה מהעלאת תעריף החשמל כאמור נגבים מהצרכנים תשלומים שלא כדין, ואף נפגעת התחרות במשק החשמל; והוא אומד את סכום התובענה האישית ב-19 ₪, ואת התובענה הייצוגית בכ-15 מיליון ש"ח בגין נזק ישיר לציבור, בנוסף לסכום של 12 מיליארד ש"ח בגין נזק צפוי בעתיד. לאור האמור מתבקשים בתובענה – סעד להשבת הכספים שנגבו כאמור, וכן מתן צווים נגד המשיבות, אשר, בין-היתר, ימנעו מהן להעלות את תעריף החשמל באופן המוזכר לעיל. לדידו של המבקש, המדינה היא החייבת בהשבת הכספים, על-אף שחברת החשמל לישראל בע"מ (להלן – חברת החשמל) – אשר אינה משיבה בבקשה ובתובענה – גובה את הסכומים בפועל; זאת, הואיל והמדינה היא אשר נהנית מהתשלומים שנגבים מהציבור, שכן בכך חוסכת היא מתקציבה את העלויות הכרוכות בעידוד ייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות.

ההליכים המשפטיים לאחר הגשת הבקשה והגדרת השאלות הטעונות הכרעה בשלב זה
2. בתשובתה לבקשה מעלה המדינה מספר טענות מקדמיות, אשר לפיהן התובענה המינהלית אינה מתאימה להידון בדרך של תובענה ייצוגית, ושבעטיין יש לדחות את הבקשה על הסף, לדידה. כך טוענת המדינה, כי התובענה אינה עוסקת בתשלומים שנגבו על-ידי המשיבים, כנדרש בפריט 11 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות); כי חברת החשמל הִנה הנתבעת המתאימה בתובענה, בהיותה הגוף אשר גובה בפועל את הכספים נושא התובענה; כי תעריף החשמל אינו מהווה "תשלום חובה", כנדרש בפריט 11 האמור; כי לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית להשבה נגד רשות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן – חוק עשיית עושר); וכי המבקש אינו יכול לכרוך בתובענה ייצוגית נגד רשות כל סעד שאינו השבת כספים או פיצויים, ועל-כן יש להורות על מחיקת הסעדים בדבר מתן צווים נגד המשיבים.

3. בדיון שהתקיים בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, ביום 19.12.11, ניתנה למבקש אפשרות להביע עמדתו, האם בכוונתו לצרף את חברת החשמל כנתבעת בתובענה הייצוגית וכמשיבה בבקשה, לאור טענות המדינה; ובהודעה שהגיש המבקש לבית-המשפט ביום 17.1.12 הודיע הלה, כי הוא בוחר שלא לבקש את הצירוף. בין הטעמים לעמדה זו ציין המבקש – כי אף אם תצורף חברת החשמל כמשיבה, ולימים ייקבע שהיא המחויבת בהשבת התשלומים, הרי שממילא הוצאה כספית זו תוכר על-ידי רשות החשמל ותועמס פעם נוספת על כתפי הצרכנים באמצעות העלאת תעריף החשמל, ולכן, לדידו, אין תוחלת בצירופה של חברת החשמל כמשיבה וכנתבעת; כי חברת החשמל אינה אלא ידה הארוכה של המדינה לעניין הגבייה, אשר משמשת אך כ"מסלקת כספים" עבורה, ואין לה כל שיקול דעת באשר לשיעור התעריפים או גבייתם; וכי לפני המשיבות פתוחה הדרך להגיש נגד חברת החשמל הודעת צד ג'.

לאור האמור הגיעו הצדדים להסכמה, אשר ניתן לה תוקף של החלטה בדיון שהתקיים ביום 14.3.12, ולפיה, במסגרת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, תוכרענה בשלב זה אך טענות הסף שהעלתה המדינה, כפי שפורטו לעיל, ולשם כך יוגשו על-ידי הצדדים סיכומים בכתב.

המסגרת הנורמטיבית
4. סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות קובע את רשימת הנושאים שבעניינים ניתן להגיש תובענה ייצוגית, ולפיו "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית". תביעה המפורטת בתוספת השנייה לחוק זה, אשר נוגעת לרשות, כבענייננו, מוגדרת בפריט 11, כדלהלן: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".

עיקר המחלוקת בין הצדדים באשר לטענות המקדמיות שהעלתה המדינה, נושא החלטה זו, נוגעת לפרשנותם את הסעיפים האמורים ולשאלת תחולתם על המקרה הנדון. יוער, כי בצד סעיפים אלו קובע חוק תובענות ייצוגיות תנאים הנדרשים להתקיים לצורך אישור התובענה כתובענה ייצוגית, בסעיפים 4(א) ו-8; וכן הוראות ייחודיות הנוגעות לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות, בסעיפים 4(ב) ו-9(ב), לדוגמה. ואולם, על-פי ההסדר שאליו הגיעו הצדדים, אין מקום לדון בשאלה, האם הבקשה והתובענה עומדות בדרישות אלו, בטרם תוכרענה הטענות המקדמיות שהעלתה המדינה.

הבסיס להגשת התובענה: התוספת לחוק תובענות ייצוגיות או הוראת חוק אחרת?
5. המבקש טוען, כי מרבית מהטענות המקדמיות שהעלתה המדינה מתמקדות בפרשנות שמעניקה היא להוראות פריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, אשר לדידה מהווה את המקור להגשת התובענה הייצוגית דנן, כאמור בסעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות. ואולם, לעמדת המבקש, התובענה כלל אינה מוגשת לפי פריט זה, אלא שמקורה הוא בחלופה השנייה הקבועה בסעיף 3 לחוק הנ"ל, קרי – "בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית". הוראת החוק המהווה את הבסיס המשפטי להגשת התובענה הייצוגית, לטענת המבקש, הִנה סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, בשילוב עם הוראות חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 (להלן – חוק בתי משפט לעניינים מינהליים), כדלהלן: סעיף 5(3) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים אשר קובע, כי "בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה... תובענה המנויה בתוספת השלישית", דהיינו – "תביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות" (פריט 2 לתוספת השלישית לחוק זה); וסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר מורה, כי "בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים...". לעמדת המבקש, השילוב בין סעיפים אלו מבסס הסדר משפטי אשר מקים עילה להגשת תובענה ייצוגית נגד רשות, בהתאם לחלופה השנייה בסעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות; ולפיכך, לשיטתו, אין מקום להידרש לטענות המקדמיות של המדינה, אשר עוסקות בפרשנות לפריט 11 לתוספת השנייה לחוק האמור, שכן התובענה כלל אינה נסמכת עליו.

6. המשיבה טוענת, כי הוראות סעיף 5(3) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, לרבות ההפניה בהן לתוספת השלישית לחוק זה, וכן סעיף 5(2) לחוק תובענות ייצוגיות, אינן מקימות "עניין שניתן להגיש בו תובענה ייצוגית", כנדרש לפי סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות; שכן כלל הוראות החוק הללו אינן קובעות זכות תביעה מהותית, אלא עוסקות בשאלת סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, תוך פירוט העניינים אשר יידונו לפניו, כאשר אחד מהם הִנו תובענה ייצוגית נגד רשות. לפיכך, גורסת המדינה, כי טענות המבקש בעניין זה משוללות יסוד, וקבלת עמדתו תרוקן מתוכן את פריט 11 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות – אשר מהווה את הבסיס היחידי להגשת תובענה ייצוגית נגד רשות.

7. בתשובה לטענות המדינה גורס המבקש, כי סעיף 5(3) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, בשילוב התוספת השלישית לחוק זה, מהווה את דבר החקיקה היחידי מחוץ לחוק תובענות ייצוגיות אשר מתיר הגשת תובענה ייצוגית מכוחו; זאת, במובחן מדברי חקיקה אחרים אשר כללו בעבר הוראות דומות, ונמחקו עם כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות. לעמדת המבקש, אף בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1979, לא מופיעה הוראה דומה, על-אף שפריט 10 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות עוסק בתביעות הנמצאות בסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה. לפיכך טוען המבקש, כי לא בכדי מפנה סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות לסעיף 5(3) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, באופן היוצר הסדר ייחודי פנימי בין שני החוקים, אשר מבסס מנגנון תביעה עצמאי ורחב-עילות נגד רשות.

8. דין טענות המבקש בעניין זה להידחות. הסעיפים שאליהם מפנה המבקש, הן בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים והן בחוק תובענות ייצוגיות, עוסקים אך בשאלת הסמכות העניינית, ואינם מקימים עילה מהותית להגשת תובענה ייצוגית כנדרש לפי סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות. כך, סעיף 5(3) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, אשר כותרתו הִנה "סמכות בית המשפט", עוסק במובהק אך בהגדרת סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים לדון "בתובענה המנויה בתוספת השלישית", קרי – בענייננו – "תביעה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006". נהיר, כי סעיף זה אינו קובע כל "עניין... שניתן להגיש בו תובענה מינהלית", כנדרש לפי סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, ואינו יכול להוות מקור או עילה להגשת תובענה ייצוגית; ובוודאי שאין מדובר בהגדרת עילת תביעה באופן מפורש, כנדרש בסעיף הנ"ל. בדומה, סעיף 5 לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו "הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית", עוסק כולו בהיבטים דיוניים הכרוכים בהגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית: סעיף 5(א)(1) לחוק מגדיר את אופן עריכת הבקשה; סעיף 5(א)(2) לחוק מחיל על המבקש חובה לבדוק קיומה של בקשה דומה בפנקס תובנות ייצוגיות; וסעיף 5(ב)(1) לחוק קובע הוראות בעניין סמכות עניינית ומקומית לדיון בבקשה, ככלל – "בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות הענינית והמקומית לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר, ולענין הסמכות הענינית, יראו את סכום התביעה או שווי נושאה כסכום או כשווי המצטבר של תביעותיהם של כל הנמנים עם הקבוצה שבשמה מוגשת הבקשה לאישור". בצד זאת, קובע סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות – במובחן מסעיף 5(ב)(1) לחוק ובזיקה לו – הוראת סמכות ייחודית בתובענות ייצוגיות שדינן להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים: "בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים; בסעיף קטן זה, "החלטה של רשות" – כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים". ניכר, על-פי לשון הסעיף, כי כל תכליתו היא תחימת סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בתובענה ייצוגית המוגשת נגד רשות בתביעת השבה או פיצויים; אולם אין בכך כדי להגדיר עילת תביעה כלשהי, וממילא לא קבוע בסעיף זה באופן מפורש כל "עניין" שניתן להגיש בו תובענה ייצוגית, כנדרש לפי סעיף 3 בחוק תובענות ייצוגיות.

משכך, אין כל ממש בטענות המבקש בעניין זה; וככל שמעוניין הוא כי התובענה המינהלית שהגיש תידון כתובענה ייצוגית, עליו להוכיח כי התקיימו בענייננו התנאים המפורטים בפריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות; זאת, בהתאם לסעיף 3 לחוק זה.

התקיימות התנאים המופיעים בפריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות
9. המבקש טוען, לחלופין, כי התובענה המינהלית עומדת גם בתנאי פריט 11 לחוק תובענות ייצוגיות, כנדרש לפי סעיף 3 לחוק זה. לעמדתו, פריט 11 לתוספת אינו קובע או מגביל את עילת התובענה בהתאם לחוק ספציפי (זאת במובחן מפריטים אחרים בתוספת), ואף אינו קובע רשימת עילות סגורה, כפי שכבר צוין בפסיקה; לכן, לדידו, עומדות לו עילות תביעה רבות אשר באות תחת פריט 11 האמור, ובכללן – עילת עשיית עושר, טעות שבדין ואילוץ, אשר מקימות למדינה חובת השבה. המבקש מדגיש, כי דיני עשיית העושר מגדירים "התעשרות" אשר מקימה חובת השבה, גם כ"התעשרות פאסיבית", קרי – קבלת כל טובת הנאה שהיא, אפילו אם "הזוכה" לא קיבל לידו את הסכומים בפועל; וכי בענייננו יש באמור כדי להטיל על המדינה חובת השבה, על-אף שלא היא גובה את תעריפי החשמל בפועל, שכן היא מתעשרת על-חשבון הצרכנים "התעשרות פאסיבית", בכך שהיא "חוסכת" מתקציבה את ההוצאות הכספיות שהיא מחויבת בהן, וזאת על-ידי גילום ההוצאות בתעריף החשמל שמושת על הצרכנים. המבקש מוסיף בהקשר זה, כפי שכבר טען בעבר, כי אין טעם בצירופה של חברת החשמל כמשיבה בבקשה או כנתבעת בתובענה המינהלית, מהטעמים שהוזכרו לעיל. בנוסף טוען הוא, כי בעניינו מתקיים התנאי הנוסף בפריט 11 לתוספת, לפיו הסכומים נושא התובענה נגבו שלא כדין "כמס, אגרה או תשלום אחר", היות שתעריף החשמל הִנו "תשלום חובה". באשר לסעדים הנוספים הנתבעים בתובענה, מעבר לסעד ההשבה, גורס המבקש, כי בענייננו אין מנוס מלכרוך לתובענה את הצווים המבוקשים, שאחרת סעד ההשבה ירוקן מתוכן.

10. המדינה טוענת, כי תביעת המבקש אינה עומדת בתנאֵי פריט 11 לתוספת השנייה, ממכלול טעמים, ועל-כן אינה יכולה להידון כתובענה ייצוגית, לפי הוראות סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות. ראשית, גורסת המדינה, כי לא מתקיים בענייננו הרכיב הקבוע בפריט 11 האמור, לפיו תובענה ייצוגית נגד רשות תהא בתביעת פיצויים או השבה בעניין סכומים שגבתה הרשות. המדינה טוענת בהקשר זה, כי היא לא גבתה כל תשלום ואינה יכולה להשיב כספים שלא נגבו על-ידה; כי חברת החשמל היא גובת הסכומים לקופתה, המשמשים לכיסוי העלויות שהיא חייבת בהן, כאשר המדינה כלל אינה מחזיקה בכספים אלו, וממילא אף לא עושה בהם כל שימוש; כי בנסיבות העניין אין כל התעשרות מצִדה של המדינה המקימה עילת השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; וכי ממילא פריט 11 לתוספת אינו מאפשר הגשת תובענה בגין עילה הלקוחה מדיני עשיית העושר, אלא שהוא מהווה את עילת התביעה שמכוחה ניתן להגיש תובענה. כן סוברת המדינה, כי אין כל ממש בטענות המבקש לעניין "ההתעשרות הפאסיבית", וזאת – הן בשים לב לכך שמדובר בפרשנות מרחיבה ביותר לעילת ההשבה, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הגישה המצמצמת שנוהגת בפסיקה באשר לרשימת העילות המנויות בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות; הן הואיל ומשק החשמל ממילא אינו ממומן מקופת המדינה, בהתאם למדיניות הממשלה מאז תחיקתו של חוק משק החשמל, כך שהתעריפים נושא התובענה אינם סכומים שהמדינה יכולה הייתה לחסוך תוך "התעשרות פאסיבית"; והן היות שעל-פי הפסיקה אין מקום לתבוע את המדינה לתשלום סכומים שנחסכו על-ידה. שנית, טוענת המדינה, כי בנסיבות העניין לא ניתן לקיים את הדיון בתובענה ללא צירופה של חברת החשמל כצד בתובענה ובבקשה, ולוּ מן הטעם שערכם של הסכומים אשר נגבים בפועל מצויים בידיעתה בלבד, ולמדינה אין כל מידע אודותיהם. לשיטתה, לאור האמור, ומשלא מצא המבקש לצרף את חברת החשמל, הרי שיש להורות על סילוק התובענה והבקשה על הסף, מטעם זה לבדו. בהקשר זה מדגישה המדינה, כי סירובו של המבקש לצירוף חברת החשמל, כמו-גם הטעמים המפורטים בגוף התובענה המינהלית, מלמדים כי טענותיו מופנות בפועל נגד החלטתה של רשות החשמל בעניין העלאת התעריפים, אשר דינן להתברר באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ. שלישית, לשיטת המדינה, תעריף החשמל אינו מהווה מס, אגרה או תשלום חובה, כי אם "מחיר", אשר אינו נכלל בפריט 11 לתוספת כסכום שגבייתו יכולה לבסס עילת השבה. רביעית, לעמדת המדינה, חוק תובענות ייצוגיות אינו מאפשר למבקש לכרוך לתובענה הייצוגית סעדים שאינם השבה או פיצויים, ועל-כן אין מקום להיעתר אף לסעדים הנוספים שהתבקשו בתובענה.

11. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית – להידחות, נוכח הטענות המקדמיות שהעלתה המדינה.

פריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, אשר מכוחו ניתן בענייננו להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות, קובע, כאמור, כדלהלן: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".

אין חולק, כי בענייננו מדובר בתובענה שעניינה השבה, המוגשת נגד רשות; והמחלוקת הראשונה בין הצדדים נעוצה בשאלה האם מתקיים הרכיב לפיו מדובר בסכומים שגבתה הרשות, בהתאם ללשון פריט 11. מסיכומי המבקש עולה, כי לעמדתו שאלה זו מתייתרת, ככל שייקבע כי עילת השבה הסכומים אינה נעוצה בפריט 11 דווקא, אלא שמקורה יכול להיות בדיני עשיית העושר; שכן מכוח דינים אלו ניתן לתבוע בעילת השבה גם אם המדינה אינה מקבלת את הכספים לקופתה אלא מתעשרת "התעשרות פאסיבית", על-ידי הימנעות ממימון הוצאות וגלגולן על כתפי הציבור. המדינה דוחה טענה זו, היות שלשיטתה דיני עשיית העושר אינם יכולים לחול בתובענה ייצוגית נגד רשות, שכן מקור עילת ההשבה בתובענה כאמור הוא בפריט 11 עצמו, בלבד. ואולם, מבלי שיהא צורך להידרש לשאלה, האם דיני עשיית העושר יכולים לחול בתובענה ייצוגית נגד רשות אם לאו, הרי שממילא לשון פריט 11 אינה יכולה להכיל תביעת השבה בגין "התעשרות פאסיבית". ודוק: לשון הפריט דורשת הוכחת קיומה של "תביעה נגד רשות להשבת סכומים". בין אם מדובר בתביעת השבה אשר קמה מכוח פריט זה עצמו, ובין אם מדובר בתביעת השבה שמקורה בדיני עשיית העושר, ממילא דורש פריט 11, כי עילת השבה כאמור תהא בגין "סכומים שגבתה" הרשות. הנה-כי-כן, פריט 11 לתוספת מצמצם את עילות ההשבה שניתן להגיש בגינן תובענות ייצוגיות נגד רשות, רק למקרים שבהם גבתה הרשות את הסכומים נושא התובענה, וזאת ללא תלות בשאלת מקורה של עילת ההשבה (ראו והשוו: בש"א (ת"א) 2766/09 מדינת ישראל – הנהלת בתי-המשפט נ' רותי שטרית (19.4.09) בעמ' 6 להחלטה).

12. יוער, כי המבקש מפנה לשורה של החלטות שבהן הורו בתי-המשפט על צירוף המדינה כנתבעת דרושה בתובענה ייצוגית או בבקשה לאשר תביעה כתובענה ייצוגית, מן הטעם שהרשות שנתבעה במקרים אלו, אשר גבתה מהתובעים שם את הכספים בפועל, כנטען, היוותה אך את "ידה הארוכה" של המדינה, או שימשה לה כ"מסלקת כספים", ולכן חובת ההשבה – ככל שתקום – מוטלת על המדינה (ת"א (ת"א) יהושע גווילי נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (6.1.02); ת"מ (ת"א) 126/06 פלורי ניסן נ' המוסד לביטוח לאומי – סניף תל-אביב (25.3.08); ות"מ (ת"א) 124/08 גווילי יהושע נ' מדינת ישראל – אגף המיסים והמכס (21.6.10)). על-רקע אלו מבסס המבקש את עמדתו בדבר הימנעותו מהגשת התובענה נגד חברת החשמל. ואולם, אין בהחלטות אלו כדי להשליך על המקרה דנן, שכן בענייננו, בניגוד למקרים המוזכרים, חברת החשמל אינה מעבירה את הכספים למי מהמשיבות, ועל-כן, בכל הנוגע לגביית הכספים או החזקתם – היא אינה מהווה "מסלקת כספים" עבור המדינה וגם לא את "ידה הארוכה". בניגוד לדוגמאות שציין המבקש, המדינה בענייננו אינה מקבלת לידיה את הסכומים אשר נגבים, על-פי הנטען, מהציבור; ומן הטעם הזה, לא ניתן לקבוע כי המדינה "גבתה" סכומים, כאמור בפריט 11 לתוספת, כאמור.

למעשה, כפי שטוענת המדינה, ניכר כי טענותיו של המבקש כלפיה, מופנות נגד החלטתה של משיבה 3 בדבר קביעת תעריף החשמל נושא התובענה, חוקיותו וסבירותו. טענה זו, אינה עניין שניתן להגיש בו תובענה ייצוגית נגד המדינה, לפי חוק התובענות הייצוגיות.

13. הִנה כי כן, הואיל והמדינה אינה גובה את התשלומים נושא התובענה, במישרין או בעקיפין, והיות שטענות המבקש בעניין זה נסמכות על דוקטרינת "ההתעשרות הפאסיבית", אשר אינה עולה בקנה אחד עם לשון פריט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות, הרי שבעניינם של המשיבים לא מתקיים היסוד הדרוש להגשת תובענה ייצוגית נגד רשות, לפיו הרשות הנתבעת – היא גובת התשלומים. בנסיבות אלו, די בטענה המקדמית הראשונה שהעלתה המדינה, כדי לדחות את הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית; ומתייתר הצורך לדון ביתר הטענות המקדמיות שהעלתה, קרי – היותו של תעריף החשמל "מחיר" ולא "תשלום חובה", וכן מחיקת הסעדים שעניינם הצווים שביקש המבקש בתובענה.

התוצאה
14. אשר על כל האמור לעיל, הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית – נדחית, הואיל ואין מדובר "בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית", כנדרש לפי סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות; וכפועל יוצא, אך נדחית התובענה הייצוגית.

המבקש ישלם למדינה הוצאות בסך כולל של 40,000 ₪.



נושאים רלוונטיים נוספים




שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון