מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חסינות עובד ציבור בנזיקין: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 19.9.12, שעניינה חסינותו בנזיקין של המבקש 2 כעובד ציבור (ת"א 51530-11-11). ההליכים 2. המשיב 1 (להלן - המשיב) הגיש לבית משפט קמא תביעה לפיצויים בסך 1,150,000 ₪ בגין לשון הרע שפורסמה נגדו, לטענתו, על ידי ששה נתבעים, ביניהם המבקש 2 (להלן - אדמוני). בתמצית יצוין, כי הצדדים לתביעה הם תושבי מושב נחושה, ובמועדים הרלוונטיים לתביעה שימש אדמוני רכז ביטחון שוטף של הישוב. בכתב התביעה נטען, כי אדמוני, יחד עם הנתבעים האחרים, פרסם דברי לשון הרע נגד המשיב, בשורה של מכתבים שכתב לגורמי ביטחון שונים ובהם האשים את המשיב בהאשמות חמורות, חסרות בסיס, שעניינן פגיעה בביטחון הישוב. כן נטען כי אדמוני, יחד עם נתבעים אחרים, יזם והביא לפרסומם של המכתבים בעיתון "בקיצור - העיתון של מטה יהודה", ובאתר האינטרנט "הפורטל של מטה יהודה", בכתבה שכותרתה "הפקרות ביטחונית במושב נחושה". פרסומים אלה, כך נטען, הציגו את המשיב באופן כוזב, כמי שפוגע באורח חמור ושיטתי בביטחון היישוב עד כדי הטלת אחריות ישירה עליו לרצח חבלני שבוצע בישוב. 3. בעקבות הגשת התביעה, הגישה המדינה (המבקשת 1) לבית המשפט, הודעה על קיומה של חסינות עובד ציבור לאדמוני מכוח ס' 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וביקשה לדחות את התביעה נגד אדמוני ולצרף את המדינה כנתבעת תחתיו. בהודעה, החתומה ע"י המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים, מכוח הסמכות שהואצלה לה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, פורטו הטעמים לקיומה של החסינות. צוין שהפעולות המיוחסות לאדמוני נעשו במסגרת תפקידו כרכז ביטחון שוטף בישוב, כשוטר מוסף זמני במשטרת ישראל, וכי ככזה הוא "עובד ציבור" לענין ס' 7א לפקודה. עוד צוין שהודעת ההכרה בחסינות ניתנה לאחר עיון בכתב התביעה על נספחיו, בהתייחסות משטרת ישראל, ובהתייחסותו של אדמוני לטענות המועלות בכתב התביעה. צוין כי מכתב התביעה עולה כי מעורבותו הישירה של אדמוני בנושא מסתכמת במכתב ששלח ביום 21.7.11 לגורמי ביטחון שונים הקשורים למילוי תפקידו כרכז ביטחון (ליו"ר ועדת הביטחון בישוב, ליו"ר הועד המקומי ביישוב, לקב"ט המועצה האזורית ולמפקד מג"ב בגזרת יהודה), ובו תיאר אירוע בעל משמעות ביטחונית לו היה עד. הודעת ההכרה מוסיפה ומציינת שמבירור שנערך עם אדמוני, הכחיש אדמוני קשר לפרסומים או לדיווחים לגורמים שאינם גורמי ביטחון הרלוונטיים לתפקידו. כן צוין שגם בכתב התביעה אין תשתית כלשהי המלמדת על קשר בין אדמוני לבין פרסום הכתבה. לבסוף צוין שלאחר עיון בכתב התביעה על נספחיו, לרבות במכתב שכתב אדמוני ביום 21.7.11, בהתייחסות משטרת ישראל ובהתייחסותו של אדמוני, לא נמצאה בנסיבות העניין תשתית להתקיימות החריג לחסינות, כמפורט בסעיף 7א(א) סיפא לפקודה. 4. המשיב הגיש לבית המשפט בקשה לקבוע שלא מתקיימים תנאי החסינות בעניינו של אדמוני, בקשה לפי ס' 7ב(ג) לפקודת הנזיקין. לטענת המשיב, תעודת ההכרה בחסינותו של אדמוני הוצאה שלא כדין ובניגוד לכללי המשפט המנהלי החלים עליה. המדינה התעלמה מהנטען בכתב התביעה לפיו אדמוני התנכל למשיב באופן שיטתי ממניעים זרים שאינם קשורים לביטחון היישוב, והיה מעורב באופן ישיר בייזום המכתבים הפוגעניים ובפרסום הכתבה. עוד נטען שאדמוני יזם את הפרסומים הפוגעניים ביודעין ומתוך כוונה לגרום נזק למשיב, ולפיכך מתקיים בענייננו החריג לחסינות. המשיב הוסיף וטען שהמדינה השתיתה את החלטתה על תשתית חסרה, חלקית ומגמתית הנסמכת על התייחסויותיהם של אדמוני ומשטרת ישראל, התייחסויות שכלל לא פורטו או הובהרו, תוך התעלמות מכתב הגנתם של הנתבעים 1-2 (המשיבים 2-3, מפרסמי הכתבה בעיתון ובאינטרנט) בו הם מודים שקיבלו את מרבית המסמכים והצילומים מנתבעים 3-6, ביניהם אדמוני. כן נטען שהמדינה לא אפשרה למשיב להשמיע את דברו ולשכנעה, כי אדמוני אינו זכאי להכרה בחסינות. 5. המדינה הגישה תשובתה לבקשת המשיב. לתשובתה צירפה הודעת הכרה משלימה. בהודעה המשלימה צוין כי המשנה לפרקליט המדינה חזרה ובחנה את החלטתה בדבר הכרה בחסינותו של אדמוני. במסגרת הבחינה החוזרת נבחנו כתב ההגנה מטעם הנתבעים 1-2 (מפרסמי הכתבה), תרשומת פגישה שהתקיימה בין הפרקליטה המטפלת בתיק לבין אדמוני, וכן התייחסות נוספת ומשלימה של אדמוני לטענות שהועלו כלפיו בכתב התביעה ובכתב הגנת הנתבעים 1-2, ולפיה לא יזם ולא היה מעורב בהעברת הפרסומים לנתבעים 1-2. אף לא נמצאה בחומר שנבחן כל אינדיקאציה השוללת את מהימנות גרסתו. עוד הוסף כי לאחר בחינת מלוא הטענות, לא ראתה המשנה לפרקליט המדינה לשנות מהחלטתה כי מתקיימים תנאי החסינות, היינו, כי אדמוני פעל במסגרת תפקידו השלטוני כרב"ש הישוב נחושה, וכי לא הונחה תשתית לטענה שהוא פעל בזדון, בכוונה לגרום נזק למשיב, או בשוויון נפש כלפי אפשרות גרימת הנזק. 6. המשיב הוסיף והגיש תגובה לתגובת המדינה, בה טען שאין המדינה רשאית להגיש הודעת הכרה משלימה, וכי המדינה איננה עקבית באשר לתשתית המנהלית אשר עמדה ביסוד החלטתה. עוד טען שניתן ללמוד על כוונתו של אדמוני לגרום נזק למשיב מתוך הפרסום עצמו והנסיבות האופפות אותו. החלטת בית משפט קמא 7. בית משפט קמא ערך דיון בבקשת המשיב (יחד עם הדיון בעניינם של נתבעים נוספים), ובתום הדיון נתן את ההחלטה מושא הבקשה שלפנינו. בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי יש לחלק את הנטען בכתב התביעה לשני נושאים: הנושא הראשון הוא כתיבת המכתבים ושליחתם לגורמים השונים; והנושא השני הוא העברת המכתבים למפרסמי הכתבה. אשר לנושא הראשון קבע, כי שליחת המכתבים נעשתה, על פני הדברים, במסגרת תפקידו של אדמוני ולפי שיקול דעתו, ולפיכך, "בשלב זה" מתקבלת עמדת המדינה כי היא תהיה הנתבעת במקום אדמוני, שכן אדמוני פעל בעבורה. לצד קביעה זו הוסיף בית המשפט וקבע: "יחד עם זאת אני מדגישה כי אם יוכח במהלך ההליך כי האמור במכתבים אלה אינו נכון והתובע יצליח להוכיח את טענתו כי מכתבים אלה נכתבו מתוך מטרה אחרת, והיא לפגוע בתובע - במקרה כזה תבוטל החלטה זו ואחזיר את הנתבעים כנתבעים אישיים לעניין המכתבים". בהמשך לכך מחק בית משפט קמא את התביעה בגין לשון הרע נגד אדמוני בכל הנוגע לכתיבת המכתבים ושליחתם לנמענים, והורה על תיקון כתב התביעה וצירוף המדינה כנתבעת. בית משפט קמא הוסיף וציין כי הוא דוחה את בקשת המדינה לדחיית התביעה נגד אדמוני "וזאת משום עמדתי שאם יתברר במהלך ההליך כי טענת התובע יש בה ממש וכי הנתבעים כתבו את המכתבים הנדונים מתוך מטרה לפגוע בתובע ומבלי שיש אמת במכתבים, אאפשר לתובע לחדש את התביעה כנגד נתבעים אלה". אשר לנושא השני, הוא העברת המכתבים למפרסמי הכתבה, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לטעון שפעולה זו נעשתה בשליחות המדינה. לפיכך קבע שאדמוני ימשיך ויהיה בעל דין בנושא זה. הבקשה לרשות ערעור 8. על החלטה זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור. לטענת המבקשים, בית משפט קמא פיצל בהחלטתו את ההכרעה בסוגיית החסינות, אך הלכה למעשה דחה את הודעת ההכרה בחסינות. עוד נטען שהסמכות להכרה בקיומה של חסינות נתונה ליועץ המשפטי לממשלה, או למי שהואצלו לו סמכויותיו. משניתנה הודעת ההכרה, הכלל הוא כי יש לדחות את התביעה נגד עובד הציבור ולצרף את המדינה תחתיו. החריג לכלל הוא קביעה שלא מתקיימים תנאי החסינות. החלטת המדינה על הענקת החסינות היא החלטה מנהלית, ולכן הביקורת השיפוטית עליה תיעשה על פי כללי המשפט המנהלי. בהתאם, בית המשפט אינו בוחן את ההחלטה במקום הרשות המינהלית, אלא בוחן את סבירות ההחלטה ובודק אם נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה. במקרה דנן, הודעת ההכרה בחסינות וההודעה המשלימה ניתנו לאחר שהגורם המוסמך במדינה עיין במלוא החומר הרלוונטי ולאחר שהונחה לפניו תשתית ראייתית מנהלית רחבה, שעל בסיסה הגיע למסקנה שיש להכיר בחסינותו של אדמוני. המשיב לא הראה כי נפל פגם ממשי בהליך קבלת ההחלטה, פגם היורד לשורשו של ענין, המאפשר התערבות בהחלטה המינהלית. בית משפט קמא גם לא קיים דיון בהיבטים המינהליים של הודעת ההכרה בחסינות ולא נימק בהחלטתו מהו הפגם שנפל בה המצדיק את התערבותו. המדינה הוסיפה וטענה כי גם החלטת בית המשפט המאפשרת חידוש ההליך נגד אדמוני אינה עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי בפקודת הנזיקין, והיא אף אינה ישימה מבחינת סדרי הדין ודיני הראיות. 9. בתשובתו לבקשה, הסכים המשיב כי החלטת בית משפט קמא לא דנה כנדרש בהיבטים המינהליים של הודעת ההכרה בחסינות ולא נומקה בנימוקים מתחום המשפט המינהלי. עם זאת טען, שבמבחן התוצאה עושה ההחלטה חסד עם המבקשים. המשיב הוסיף וחזר על טענותיו כי המדינה התעלמה מן הנטען בכתב התביעה לפיו אדמוני היה מעורב בייזום הכתבה ובהעברת המכתבים והצילומים לעיתון, כי היא נמנעה מלנמק את החלטתה להעניק חסינות לאדמוני, וכי היא הפרה את חובת השימוע כלפי המשיב. המשיבים 2-6 הודיעו כי אין להם כל עמדה בקשר לבקשה לרשות הערעור. 10. בהחלטת בית המשפט מיום 3.2.13 הועברה הבקשה לדיון לפני הרכב שלושה. זאת לנוכח האפשרות שאם תינתן רשות ערעור והערעור יתקבל תידחה התביעה נגד אדמוני. עוד נקבע כי הבקשה תידון על יסוד הטיעונים שבכתב. 11. נוכח ההסדר הקבוע בסעיף 7ב(ה) לפקודת הנזיקין, הקובע כי על בית המשפט לדון בבקשת תובע להסרת החסינות לאלתר, אנו סבורים כי יש ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור (והשווה: בר"ע (מחוזי-י-ם) 660/08 הולנדר נ' משעול, ניתן ביום 19.2.09). יצוין כי הצדדים לא התנגדו לכך שהבקשה תידון כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דיון והכרעה 12. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי לא נפל בהחלטת המדינה על קיומה של חסינות לאדמוני, פגם המחייב את ביטולה. לפיכך, יש לקבל את עמדת המדינה ולהורות על דחיית התביעה נגד אדמוני. ההסדר החקוק 13. הסדר קביעת חסינותו של עובד ציבור (המוגדר כעובד מדינה ועובד רשות ציבורית), שהוא עובד מדינה, בנזיקין, מעוגן בסעיף 7א ו7 ב' לפקודת הנזיקין הקובעים כדלקמן: "7א. (א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור. (ב) .... 7ב. (א) הוגשה תובענה נגד עובד המדינה על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד המדינה, וטענה המדינה בהודעה לבית המשפט לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת. (ב) ביקשה המדינה, בהודעתה לפי סעיף קטן (א), כי תידחה התובענה נגד עובד המדינה - תידחה התובענה נגדו, ויראו את התובענה כאילו הוגשה נגד המדינה מכוח אחריותה למעשהו של עובד המדינה לפי סעיפים 13 או 14, ואת מעשה עובד המדינה כאילו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו. (ג) על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי התובע לבקש, בתוך התקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שלא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א; קבע בית המשפט כאמור, לא תידחה התובענה נגד עובד המדינה, ולא יחולו הוראות סעיף קטן (ב). .... (ה)בית המשפט יחליט בבקשת תובע כאמור בסעיף קטן (ג) ...לאלתר". הוראת ס' 7א לפקודת הנזיקין מעניקה חסינות לעובד ציבור, על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני המקים אחריות בנזיקין. תכלית הוראה זו היא לאפשר לעובדי ציבור למלא את תפקידם השלטוני ללא חשש שמא יאלצו להתגונן מפני תביעות שיוגשו נגדם באופן אישי, ולמנוע הרתעת יתר של עובדי הציבור במילוי שליחותם הציבורית (ראו: הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), התשס"ג-2002, ה"ח 6 מיום 30.10.03, עמ' 134). 14. על מנת שהמדינה תכיר בחסינות עובד המדינה עליה לבחון התקיימותם של שני תנאים: האחד, כי המעשה המיוחס לעובד המדינה נעשה במסגרת תפקידו השלטוני כעובד המדינה. והשני, שלא התקיים החריג לכלל, לפיו המעשה נעשה על ידי עובד המדינה מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. מן הכלל וחריגיו עולה כי החסינות חלה על כל תובענה שמוגשת נגד עובד ציבור בשל מילוי תפקידו השלטוני, בשל כל עוולה נזיקית, לרבות עוולת הרשלנות, והיא חלה "בין שמדובר בתביעת סרק, והעובד לא עשה דבר מן הנטען נגדו ואף לא היה לו כל קשר לאירוע, בין שהעובד עשה את המעשה הנטען נגדו בכתב התביעה, אך לדעת המדינה לא התרשל, ובין שקיימת תשתית ברורה לכך שהעובד התרשל" (תמר קלהורה ומיכל ברדנשטיין, "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) - חסינות עובד הציבור", הפרקליט נא בע' 305, תשע"א (2011)). החסינות לא תחול אם עובד הציבור עשה את העוולה מתוך כוונה לפגוע בניזוק-התובע או מתוך שוויון נפש כלפי האפשרות שעקב מעשהו ייגרם נזק לתובע (היסוד הנפשי). 15. לענין הסמכות לקביעת החסינות, הבחינה פקודת הנזיקין בין עניינו של עובד מדינה (ס' 7ב לפקודה) לבין עניינו של עובד רשות ציבורית (ס' 7ג לפקודה). באשר לעובד מדינה, הסמכות להכיר בחסינותו מסורה ליועץ המשפטי לממשלה או מי שהוא הסמיכו לכך (במובחן מעובד רשות ציבורית, לגביו מסורה הסמכות לבית המשפט). הודעה על הכרה בחסינותו של עובד המדינה תימסר לבית המשפט ("הודעת הכרה" לפי תקנה 4 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006). עם מתן הודעת ההכרה ובקשת המדינה לדחיית התובענה נגד עובד המדינה, על בית המשפט להורות על דחיית התובענה כנגד עובד המדינה ויראו את המדינה כבעלת דינו של התובע. יחד עם זאת, בפני התובע פתוחה הדרך להשיג על הודעת ההכרה, ע"י הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט בה הוא מבקש לקבוע כי לא מתקיימים תנאי החסינות לפי ס' 7א לפקודה. השיג התובע על הודעת ההכרה, עליו הנטל להוכיח כי לא מתקיימים תנאי החסינות בעניינו של הנתבע. הביקורת השיפוטית 16. השגת התובע כאמור לעיל, מעמידה את הודעת ההכרה תחת ביקורתו של בית המשפט הדן בתובענה. האופן בה תופעל הביקורת השיפוטית בסוגיית החסינות טרם הוכרע בפסיקת בית המשפט העליון. יחד עם זאת, עיון בדברי ההסבר להצעת החוק מעלה כי ביקורת זו היא ביקורת מינהלית במהותה: "...מוצע כי החלטת המדינה לאמץ את מעשה עובד המדינה או שלא לאמצו, תהיה כפופה לביקורת הערכאה הדנה בתובענה במסגרת של הליך מקדמי ולא לביקורת בג"צ, כדי למנוע כפל דיון בשתי ערכאות באותה שאלה, ומכיוון שהשאלות יידונו במסגרת התובענה, ואופי הביקורת בהליך זה, אף שהוא מתנהל במסגרת תביעה נזיקית, יהיה מנהלי במהותו, כמתחייב מהעובדה שמדובר בביקורת על ההחלטה של המדינה, נטל ההוכחה בעניין כגון זה יוטל על הטוען נגד החלטת המדינה" (הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), התשס"ג-2002, ה"ח הממשלה 6, בע' 137). כך אמנם נפסק במרבית המקרים בהן נדונה סוגיה זו בערכאות הדיוניות, והדבר עולה בקנה אחד עם תכלית החוק (ור' גם במאמרן של קלהורה וברדנשטיין בע' 325-327). גם בענייננו, מוסכם על הצדדים כי יש לקיים את הביקורת השיפוטית על הודעת ההכרה לפי כללי המשפט המינהלי (ס' 3 לבקשת המשיב שהוגשה לבית משפט קמא, ור' גם תשובתו לבקשה שלפנינו). 17. עולה, אפוא, כי במסגרת הביקורת השיפוטית הנערכת על הודעת ההכרה, אין בית המשפט נדרש לקבוע אם התקיימו בעובד המדינה תנאי החסינות, אלא אם נפל פגם בהחלטת המדינה להכיר בה. בהתאם לכך עליו לבחון את התשתית העובדתית המנהלית שעמדה בפני המדינה, את אופן הפעלת שיקול דעתה, ואת סבירות החלטתה (ראו עניין הולנדר נ' משעול, בש"א (מחוזי-י-ם) 3665/06 דהן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 17.9.07, ת"א 1985/09 זהר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 24.3.10, ע"א 1100/08 עו"ד שטוב נ' הרב בן דהן, ניתן ביום 13.4.11. וכן קלהורה וברדנשטיין, בע' 323). על תובע המבקש לקבוע כי לא התקיימו תנאי החסינות להראות, שבהחלטת המדינה להכיר בקיומה של חסינות נפל פגם המצדיק את ביטולה. ויובהר: חרף המחלוקות העובדתיות העשויות לעלות בהליך מעין זה לגופה של התביעה, אין הדיון המשפטי נועד לברר ולהכריע במחלוקות עובדתיות אלה, אלא אך לבדוק אם קיימת עילה מתחום המשפט המינהלי להתערב בהחלטת המדינה להכיר בחסינות עובד המדינה. יתרה מכך, "תפקידו של בית המשפט אינו לבחון האם עמדה זו של המדינה היא נכונה או לא. תפקידו של בית המשפט הוא לבחון את אופן הפעלת שיקול דעת המדינה והאם החלטתה חורגת ממתחם הסבירות" (ענין הולנדר, שם). נסיבות המקרה שלפנינו 18. בענייננו, אין חולק כי אדמוני הוא עובד מדינה, ולפיכך חסינותו קמה מכוח החלטת היועץ המשפטי לממשלה או הגורם שהוסמך על ידו. אף אין חולק שבית משפט קמא לא בחן את הודעת ההכרה, כנדרש, לפי כללי המשפט המינהלי. כאמור, בית המשפט אינו נדרש להכריע אם אכן מתקיימים בעובד המדינה יסודות החסינות, אלא רק אם החלטת המדינה נשענה על תשתית עובדתית מספקת ועומדת בכללי המשפט המנהלי. לענין זה פרשה המדינה לפני בית המשפט, הן בהודעת ההכרה והודעת ההכרה המשלימה, והן בתצהיר התומך בתשובתה לבקשת המשיב, את התשתית העובדתית שעמדה לפניה טרם קבלת החלטתה. זו כללה את כתב התביעה, את התייחסות משטרת ישראל ואת התייחסותו של אדמוני לנטען. המדינה מצאה כי מכתב התביעה עולה כי מעורבותו הישירה של אדמוני בנושא מסתכמת במכתב ששלח ביום 21.7.11 לגורמי ביטחון שונים הקשורים למילוי תפקידו כרכז הביטחון של הישוב. במכתב האמור תיאר אדמוני אירוע לו היה עד, בו נצפה אדם זר פותח את אחד משערי היישוב במפתח שהיה ברשותו, כאשר מתשאולו עלה כי קיבל את המפתח מן המשיב. כן צוין במכתב כי אירוע מעין זה אירע כבר בעבר, וכי המשיב אף הוזהר בגין כך. במכתב האמור התריע אדמוני בפני המכותבים על המשמעויות הביטחוניות הנגזרות מכך, וביקש את המשך טיפולם בנדון. הודעת ההכרה מוסיפה ומציינת כי מבירור שנערך עם אדמוני, הכחיש אדמוני קשר לפרסומים, דיווחים או התכתבויות עם גורמים שאינם גורמי הביטחון הרלוונטיים לתפקידו. כן צוין כי גם בכתב התביעה אין תשתית כלשהי המלמדת על קשר בין אדמוני לבין פרסום הכתבה. לבסוף צוין כי לאחר עיון בכתב התביעה על נספחיו, לרבות במכתב שכתב אדמוני ביום 21.7.11, בהתייחסות משטרת ישראל ובהתייחסותו של אדמוני, לא נמצאה בנסיבות העניין תשתית להתקיימות החריג לחסינות, כמפורט בסעיף 7א(א) סיפא לפקודה, לפיו פעל אדמוני ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק למשיב או מתוך שויון נפש לאפשרות זו. החלטת המדינה נשענת על תשתית מספקת העומדת בכללי המשפט המינהלי, ולא מצאנו כי חלה עליה החובה לשמוע לענין זה גם את המשיב אשר טענותיו הועלו באופן מפורט בכתב תביעתו. יתר על כן, בעקבות טענות המשיב בבקשתו לבית המשפט, נבחן עניינו של אדמוני בחינה נוספת, במסגרתה נדרשה התייחסותו של אדמוני לטענות הנתבעים 1-2 בכתב הגנתם, ובעקבותיה הוגשה הודעת הכרה משלימה, הנשענת, בין היתר, על הכחשתו של אדמוני כי היה לו קשר כלשהוא לפרסום הכתבה. בנסיבות ענייננו, אין פגם בהסתמכות המדינה על הכחשתו של אדמוני. אכן, הנת' 1-2 טענו בכתב הגנתם כי "קיבלו את מרבית המסמכים והצילומים עליהם נשענה הכתבה מהנתבעים 3 - 6" (בהם אדמוני. ס' 46 לכתב הגנתם). ואולם אין בטענתם בלבד כדי להוות טעם לדחיית הודעת ההכרה מפאת חוסר סבירות. מטבע הדברים, שהליך מסוג זה עשוי להעלות מחלוקות עובדתיות, ואין בעצם העלאת טענה עובדתית ע"י מי מן הצדדים לתובענה כדי לחייב אימוצה ע"י המדינה. רק לשם השוואה ניתן להפנות לטענת הנתבעים 3, 4, ו-6 בס' 21 לכתב הגנתם לפיה הנתבע 6 הוא זה שהעביר חומרים אלה לנתבעים 1-2 (כן ראו ס' 14 לתצהיר הנתבע 3 (פינגלה) המעלה טענה דומה). גם לא מצאנו פגם בכך שהמדינה מצאה לערוך בחינה נוספת של הדברים, נוכח הטענות שהועלו ע"י המשיב, ולהגיש הודעת הכרה משלימה (שאף לה הגיש המשיב את תגובתו). 19. נמצא, אפוא, כי עמדה לפני המדינה תשתית עובדתית מספקת לשם קבלת החלטתה, וכי והמשיב לא הצביע על כל פגם שנפל בהודעת ההכרה המצדיק התערבות בה. יוסף לאמור, שלא נמצא עיגון משפטי למחיקת התביעה נגד עובד המדינה, מקום בו נמצא כי מתקיימים תנאי החסינות, על מנת לפתוח פתח לצירופו בעתיד. על פי ההסדר החקיקתי, מקום בו קבע בית המשפט כי מתקיימים תנאי החסינות, והמדינה ביקשה כי התובענה נגד עובד המדינה תידחה, על בית המשפט לדחות את התובענה, ואין בידו אפשרות למחקה בלבד, כפי שנעשה בענייננו, תוך הותרת סוגיית החסינות "פתוחה". התוצאה 20. לסיכום, המשיב לא הוכיח שנפל פגם בהחלטתה של המדינה, או כי זו חורגת ממתחם הסבירות. לאור האמור לעיל יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית משפט קמא בכל המתייחס לאדמוני, ולקבל את בקשת המדינה לפיה תידחה התביעה נגד אדמוני על הסף והמדינה תצורף להליך כנתבעת. המשיב 1 ישלם למבקשים את הוצאות ההליך בסך 10,000 ₪. חסינותחסינות עובד ציבורעובדי ציבור