החלטה המשיב, נהג רכב משא, היה מעורב בתאונת דרכים ביום 24.4.2007, בכביש 35, לכיוון קרית גת, במהלכה פגע רכבו ברכב פרטי שחנה על שולי הדרך, בצד ימין כיוון נסיעתו. ביום 27.4.2008 בעקבות בדיקת נשיפה שנערכה למשיב במקום התאונה, שהעידה על הימצאות אלכוהול בריכוז העולה על המותר, נפסל רישיון הנהיגה של הנאשם מנהלית, למשך 60 יום, על ידי קצין משטרה. ביום 19.5.2008 הוגש לבית משפט לתעבורה קרית גת, כתב אישום המייחס למשיב עבירות של גרימת תאונת דרכים לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, נהיגה רשלנית, לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה תשכ"א- 1961, נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, וסטיה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה. בכתב האישום נטען כי התאונה אירעה בשעה 17:00 לערך. המשיב סטה מנתיב נסיעתו ימינה ירד לשולי הכביש, והתנגש עם דופן ימין של רכבו בדופן שמאל של הרכב הפרטי, ועקב התאונה ניזוקו שני כלי הרכב. התאונה אירעה בשל רשלנות המשיב, שנהג כשהוא שיכור, ונתון להשפעת משקאות משכרים, ובדגימת אוויר נשוף נתגלה ריכוז של 845 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר, העולה על המותר בחוק. בנסיבות אלה ביקשה העוררת בבימ"ש קמא להורות על הארכת הפסילה עד תום ההליכים בתיק, אף מעבר לשישה חודשים, אולם בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט (כב' השופט א.באומגרט),ביום 1.6.2008 (בש 228/08). בהחלטה נקבע כי קיימות אומנם ראיות להוכחה לכאורה של העבירות המיוחסות למשיב, ובכללן, נהיגה תחת השפעת אלכוהול, אולם די במשך הפסילה המנהלית שהוטלה כאמור, לצורך "צינון" המשיב, ואין מקום להטלת פסילה שתקדים את הענישה בתיק העיקרי. בהקשר זה צויין כי עברו של המשיב אינו מכביד ולחובתו 3 עבירות תנועה בלבד מאז שניתן לו רישיון נהיגה, בשנת 2000. הערר מופנה כנגד הוראת בית המשפט קמא, שלא להאריך תקופת הפסילה כמבוקש. ב"כ העורר תקף את ממצאי בדיקת הנשיפה, המעלה כי ריכוז האלכוהול עלה פי שלוש ויותר מעל הריכוז המותר על פי תקנה 169א לתקנות התעבורה (240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר). הטענה העיקרית הינה כי אין לסמוך על אמינות מכשיר הבדיקה, ובעניין זה הסתמך ב"כ המשיב על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים ( 11893/07, ניתן ביום 28.2.2008 על ידי כב' השופט טננבאום). ואולם, בית המשפט קמא קבע בצדק, כי לא ניתן לשלול אמינות המכשיר רק על פי ממצאי פסק הדין "בודד לעת הזו" (והשוו מנגד: בש 92994/07 (תל אביב), ניתן על ידי כב' השופט שוחט, ביום 23.9.2007; ע"פ (ירושלים) 40420/07 ניתן ביום 27.3.2008 על ידי כב' השופט ע.קמא), ואין מקום לפיכך, לשלול תקפות הבדיקה על פניה, בלא שעניין זה ייבחן בדיון לגופה של בדיקה. זאת ועוד; בנוסף לריכוז האלכוהול ה"מרשים" שהתגלה בבדיקה, עולה מדוח הבדיקה כי מפיו של המשיב נדף ריח אלכוהול "חזק מאד", ומהודעותיהם של המשיב ושל נוסע שישב לידו, מיום 27.4.2007, עולה כי המשיב שתה חצי ליטר בירה בשעה 15:00 לערך, בבאר שבע, לפני תחילת הנסיעה. עוד עולה מחומר הראיות בתיק, כי נהג הרכב הפרטי, סמיר אליאס, הזעיק את המשטרה למקום התאונה נוכח התרשמותו כי המשיב שיכור, ואינו מתקשר איתו, והוא ציין בפני השוטר כי הנהג אף נפל מהרכב. (דוח השוטר רס"ר דוד מיכאל, והודעת סמיר מיום 27.4.2008). להשלמת התמונה יצויין בנוסף, כי מדוח הבדיקה (שנערכה בשעה 20:00), עלה כי המשיב הלך ועמד בצורה יציבה, והגיב עניינית לפניית השוטר. אולם נוכח מכלול הסימנים שפורטו, התרשם בסופו של דבר השוטר שבצע הבדיקה, כי המשיב נתון להשפעת אלכוהול "במידה בינונית". אין חולקין כי הרכב שנפגע חנה על שולי הדרך. לטענת בעליו השאירו עם 4 אורות מהבהבים לזמן קצר, עד שבנו, סמיר, יאסוף את הרכב מהמקום. על פי טענת סמיר אירעה הפגיעה ברכב, בשעה שאיש לא היה מצוי בתוכו, והרכב הוחנה במצבו המתואר. המשיב, והנוסע לידו, טענו לעומת זאת, כי הדלת השמאלית של הרכב נפתחה, ואז נאלץ המשיב לסטות לצד שמאל של הדרך, ועקב התקרבות רכב ממול סטה חזרה ימינה, ואז פגע ברכב החונה. ב"כ המשיב טען בבית משפט קמא כי עדותו של נהג הרכב הפרטי אינה מהימנה, ואולם נקבע כי אין מקום לדון בטענה זו בשלב דיוני זה. אציין בעניין זה, כי לא עולה מחומר הראיות כי עדותו של סמיר הינה עדות שאין לסמוך עליה, מיניה וביה, כפי שנטען. יש לזכור כי סמיר הוא שהזעיק את המשטרה למקום נוכח התנהגותו לכאורה של המשיב, וכי בחקירתם של המשיב וחודורקובסקי, שלושה ימים לאחר התאונה, לא ניתן מענה ברור לנסיבות פתיחת הדלת על ידי נהג הרכב הפרטי כנטען על ידם, ולמקום הימצאו אותה עת של נהג הרכב. עוד יצויין כי חרף הפגיעה הלא קלה ברכב הפרטי, לא נטען לגרימת נזקי גוף של נהג הרכב הפרטי, עניין המחזק אף הוא במידה מסויימת את טענת סמיר כי איש לא שהה ברכב אותה עת. עוד יצויין כי המשיב לא הגיב עניינית למלוא השאלות הנוגעות לנסיבות התאונה, וטען בסוף הודעתו לאחר שנשאל לעניין הזמן שחלף בין שתיית הבירה לבין אירועה של התאונה, "אני לא יודע, אני הייתי בלחץ לא זוכר כלום". במסגרת בש"פ 10865/06 - אשר ישעיהו נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 14.1.2007, על ידי כב' השופט א. לוי) נאמר בעניינו של נהג שנתפס בנהיגת רכב כשבדמו אלכוהול בריכוז של 780 מיקרוגרם לליטר: "בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה, יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי גם בטרם הוכרע דינם על ידי בית המשפט המוסמך". חזקת מסוכנות זו נכונה שבעתיים, כאשר עסקינן בענייננו, בנהג רכב כבד, העושה דרכו בדרכים בין עירוניות, ולנוכח היותו נתון לכאורה, תחת השפעת משקה אלכוהולי, מאבד שליטה על רכבו עד כדי פגיעה ברכב אחר, ללא סיבה אחרת נראית לעין. במקרה דנן לא נגרמו למרבית המזל פגיעות גוף, אולם כאמור, יד המקרה בלבד הייתה בדבר. לנאשם אין אומנם עבר מכביד, ואולם לחובתו שתי עבירות מהירות ועבירה של אי ציות להוראת תמרור, וגם בכך אין להקל ראש. נוכח נסיבות אלה, איני סבור כי די בתקופת הפסילה שנקצבה כדי להפיג מסוכנות אפשרית. מקבל אני עררה של המדינה, באופן שתקופת הפסילה תוארך לתקופה של עשרה חודשים נוספים, שמניינם יחל עם תום הפסילה בת 60 הימים. משפט תעבורהשכרותשלילת רישיון נהיגהבדיקת שכרות (אלכוהול)